העיזבון במשפט הישראלי
מיום מות המוריש ועד חלוקת נכסיו בין יורשיו, עוברת לעתים תקופה לא מבוטלת. בתקופה זו, נכסי המת נקראים "עיזבון המוריש", ונשאלת השאלה בדבר מעמדו של העיזבון: האם הוא בגדר שותפות של היורשים? או שמא הוא בגדר אישיות משפטית נפרדת?

לשאלה זו משמעויות רבות, כגון לעניין יכולת העיזבון לתבוע ולהיתבע ויכולתו של אחד מן היורשים לבצע עסקאות בחלקו לפני חלוקת העיזבון בין היורשים.

המשפט הישראלי אינו מכיר בעיזבון כאישיות משפטית נפרדת. ואלה דברי השופט משה זילברג בעניין זה¹:

העזבון, כלומר: כלל נכסי המת העוברים בירושה אל היורש, אינו הוא גופו גוף משפטי, ואין לו – בנפרד מן היורשים או הזכאים האחרים או מנהליו – שום מעמד עצמאי באיזה משא ומתן משפטי שהוא (ההדגשה במקור).

בית המשפט העליון חזר על כך במקרים אחרים, וסיכם את דבריו בלשון זה²:

העיזבון הינו כינוי למסת הנכסים שהותיר אחריו המנוח. אין לעיזבון אישיות משפטית משל עצמו, ולא ניתן לעשות שימוש בו, כבעל דין, לצורך הגשת תביעה. כפי שלא ניתן להגיש לבית המשפט תביעה בשם כלי רכב, ארון או מיטה, או בשם כל הנכסים הללו ביחד, כך לא ניתן לתבוע בשם עיזבון.

עיקרון משפטי זה מתיישב היטב עם מה שנאמר בחוק הירושה: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו"³. בהתאם לזה, היורש יכול עוד לפני חלוקת העיזבון בין היורשים לבצע עסקאות בחלק בלתי מסוים בו⁴. וזה לשון בית המשפט המחוזי בעניין זה⁵:

בתקופת הביניים שבין מות המוריש לבין חלוקת הנכסים, מוקנית ליורשים זכות ערטילאית וכללית בלבד באגד נכסי העיזבון כולם (באחוז הזכייה של כל יורש בעיזבון) אך לא זכות קנין בנכס מסוים. עם חלוקת העיזבון, ורק אז, מתגבשת למפרע משעת המוות זכותו הפרטית של כל יורש בנכס הספציפי שקיבל לאחר סילוק חובות העיזבון ומזונות מן העיזבון, הפרשת המנות לזוכים בהן, וביצוע יתר פעולות ניהול העיזבון המקדימות את חלוקת שאר הנכסים. בכך בא לידי ביטוי ההליך הדו-שלבי של ההורשה⁶.

עוד יש לציין שהחוק הישראלי מאפשר ליורשים לתבוע זכויות נזיקיות שהיו של המוריש לפני מותו⁷:

נפטר אדם – כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין.

לסיכום: אין העיזבון בגדר אישיות משפטית לעצמה, אלא אגד של זכויותיהם של כלל היורשים שיש בכוחו להקנות ליורשים זכויות של הנפטר עצמו, בתנאי שכלל האחים מסכימים לפעול יחד⁸. יחד עם זאת, יכול כל יורש לבצע פעולה בחלק המגיע לו בירושה בדומה לשותפות.

ונשאלת השאלה: מה דעת המשפט העברי בסוגיות אלו?

העיזבון כשותפות
נאמר במשנה⁹:

הניח בנים גדולים וקטנים. השביחו גדולים את הנכסים - השביחו לאמצע.

לדעת הרמב"ם, דין היורשים כדין השותפים, וזה לשונו¹⁰:

האחין שעדיין לא חלקו ירושת אביהן, אלא כולן משתמשין ביחד במה שהניח להן - הרי הן כשותפין לכל דבר. וכן בשאר היורשין - הרי הן שותפין בנכסי מורישן, וכל שנשא ונתן כל אחד מהן בממון זה השכר לאמצע.

היו היורשין גדולים וקטנים, והשביחו הגדולים את הנכסים - השביחו לאמצע.

עם זאת, יש להדגיש שאין היורשים בגדר שותפים רגילים, אלא מדובר בשותפות בתנאים מיוחדים, כמו שעולה מכמה דוגמאות שנביא להלן.

הרא"ש¹¹ עומד על ההבחנה בין שותפים רגילים לבין אחים שירשו: בעוד שותף רגיל זכאי לשכר עמלו, היורש אינו יכול לדרוש שכר בדיעבד:

השביחו – לאמצע, ואף שכר עמלן לא יטלו, ולא דמו [=ואינם דומים] לשאר שותף דאמר¹² שותף כיורד ברשות דמי ונוטל כדין אריס, משום דשותפין לא מחלי אהדדי, אבל אחין מחלי אהדדי [=השותפים אינם מוותרים זה לזה, אבל האחים מוותרים זה לזה].

הוויתור ההדדי של היורשים עולה גם מהלכת התלמוד¹³ בעניין אחים שקנו בגדים מכספי העיזבון. התלמוד מבחין בין גדול האחים, שמפני שיש הנאה לכלל האחים מן העובדה שהוא לובש בגדים מכובדים, הוא רשאי¹⁴ לקנות לעצמו בגדים על חשבון העיזבון, לבין שאר האחים, שאינם רשאים לעשות כן. עם זאת, גם שאר האחים אינם עושים חשבון זה עם זה על בגדים שקנו לילדיהם מנכסי העיזבון¹⁵. וזה לשון רבי וידאל די טולושא (ספרד, המאה הי"ד), בעל פירוש "מגיד משנה" על הרמב"ם, בעניין זה¹⁶:

הטעם, מפני שהאחין כל זמן שהן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית [=העיזבון], בסתם מוחלין הם אלו לאלו, אף על פי שיש לזה הרבה בנים יותר מן האחר.

התלמוד¹⁷ דן גם בעניין יורשים שקנו אתרוג מנכסי העיזבון. ראוי לציין שלפי ההלכה, יוצא אדם ידי חובת מצוות נטילת ארבע מינים בחג הסוכות רק אם ארבעת המינים הם בבעלותו. כמו כן, נפסקה הלכה שלעניין ארבעת המינים, בשותפות בעיזבון, בניגוד לשותפות רגילה בה השותף חייב לתת לחברו את האתרוג במתנה במפורש, אם כל אחד מן האחים רשאי לאכול את האתרוג מבלי להיוועץ באחיו, הוא יוצא בו ידי חובת נטילת לולב, משום שמניחים שהאחים מוחלים זה לזה.

דין נוסף, שעולה ממנו שהעיזבון הוא בגדר שותפות של האחים, אלא שיש לשותפות זו מאפיינים משלה עקב היותה שותפות בין קרובי משפחה, בא במשנה. וזה לשונה¹⁸:

אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות [=שנבחר אחד מן היורשים לכהן במשרה ממלכתית] - נפל לאמצע [=הרווח ממשרה זו מתחלק בין כל האחים].

ונאמר בתלמוד בעניין זה¹⁹:

תנא: האי אומנות - לאומנות המלך. תנו רבנן: אחד מן האחין שמינוהו גבאי או פולמוסטוס: אם מחמת האחין - לאחין; אם מחמת עצמו - לעצמו.

הרמב"ם מבאר²⁰ שהיסוד להבדל בין המקרים הוא כוונת הממנה:

אם מחמת אביהן מנהו [מינה אותו], כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה, ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים - הפרס שיטול וכל השכר שישתכר בעבודה לכל האחין.

ואולם מדבריו של הרשב"א בעניין זה, ניתן להבין אחרת²¹:

דדין זה באחים שותפין בלבד. לפי שאנו רואים האחים כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית [=העיזבון] כאילו כולן אחד, וכאילו היה האב קיים בנכסים שירשו מהאב, והן ובניהם ובנותיהם מתפרנסים מתפוסת הבית. ואפילו הלך אחד מהם ללמוד תורה במקום אחר, נותנין לו מזונות לפי ברכת הבית.

מדבריו של הרשב"א, עולה שהעיזבון אינו בגדר שותפות אלא מעין אישיות משפטית נפרדת, "כאילו כולן אחד וכאילו היה האב קיים"²².

להלן נביא דעותיהם של אחרים שעולה מהן לכאורה כהבנתו של הרשב"א.

העיזבון כאישיות משפטית נפרדת
פעולה של יורש בחלקו בעיזבון
האם יורש יכול למכור את חלקו בעיזבון בטרם חלוקה? התלמוד²³ דן בבכור (המקבל בנוסף לחלקו גם חלק בכורה), שמכר את חלקו טרם חלוקה:

ההוא בכור דאזיל זבין נכסי דידיה ודפשוט [=אותו בכור שהלך ומכר את חלקו בירושה וגם את חלק אחיו], אזול יתמי בני פשוט למיכל תמרי מהנהו לקוחות, מחונהו [=הלכו בניו של אותו אח "פשוט" (שאינו בכור) לאכול מפירות של אילנות הירושה, ומחו בהם הלקוחות]; אמרי להו קרובים: לא מיסתייא דזבנתינהו לנכסייהו, אלא מימחא נמי מחיתו להו [= לא רק שקניתם את נכסיו (שלא כדין) אלא שאתם גם מוחים בילדיו]? אתו לקמיה דרבא [=באו לפני רבא], אמר להו: לא עשה ולא כלום [=המכירה אינה תקיפה]; מר סבר: לא עשה כלום בפלגא [=יש מי שאמר שלא עשה כלום במחצית מהנכסים, אבל במחצית השניה מה שעשה עשוי], ומר סבר: בכולהו [=ויש מי שסבר שלא עשה כלום בכל הנכסים].

לפי הדעה הראשונה, הבכור לא עשה כלום "בפלגא", אך במחצית הפעולה שלו תקיפה. מהי אותה מחצית? לדעת רשב"ם²⁴:

לא עשה כלום בפלגא - בחלק פשיטותו וכל שכן בחלק פשוט אחיו, אבל בחלק בכורה יפה מכר, דיש לו לבכור קודם חלוקה.

כלומר, לפי רשב"ם, אין אדם יכול למכור את חלקו בירושה בטרם חלוקה (להוציא הבכור שיכול למכור את חלק בכורתו).

אבל התוספות חולקים עליו²⁵:

ואין נראה, דחלק פשיטותו פשיטא דמכר... אלא נראה דלא עשה ולא כלום בפלגא, היינו בחלק פשיטות אחין, אבל חלק בכורה מכר וכל שכן חלק פשיטותו.

וכך גם הר"ן²⁶, שמוכיח מדיני השותפות:

בחלק פשיטות כולי עלמא מודו דיכול למכור, שהרי שותף יכול למכור חלקו.

וכן נקטו רוב הפוסקים, שיורש יכול למכור את חלקו טרם חלוקה²⁷.

לכאורה, דעות אלו מובילות למסקנה שהעיזבון אינו אלא שותפות כפויה של האחים.

אך, לפי רשב"ם, נראה שהעיזבון הוא אישיות משפטית נפרדת.

מעשר בהמה
מהר"ח אור זרוע²⁸ מביא תשובה של אביו, שמכירה של יורש תקפה גם לפני חלוקה, ומעיר על כך מסוגיה במסכת בכורות.

נקדים כי חובה על האדם להפריש מעשר בהמה, היינו לתת לכהן עשירית מן הבהמות שנולדו לו בעדרו. הלכה היא, כי שותפים פטורים ממעשר בהמה, ורק אדם יחיד חייב. אומרת המשנה²⁹:

האחין השותפין... קנו מתפיסת הבית – חייבין [במעשר בהמה] –... חלקו חזרו ונשתתפו... פטורין ממעשר בהמה.

המשנה מבחינה בין שותפים שפטורים מלהפריש מעשר מן הבהמות שנולדו בעדרם, ובין אחים השותפים בירושתם, שחייבים להפריש מעשר מן הבהמות שנולדו מהעיזבון. ומבאר רש"י³⁰:

שממון אביהם בחזקתו עומד.

ומכאן משמע, שאחים שעדיין לא חלקו אמנם שותפים, אך, כלשונו של מהר"ח אור זרוע:

שמעינן מינה דעד שלא חלקו לא זכו בנכסים ממש.

ממקור זה ביקש בית הדין הרבני³¹ לראות בתפיסת הבית "מעין אישיות משפטית". וכך נאמר בפסק הדין:

תפיסת הבית היא מצב ביניים, בין מות המוריש לבין חלוקת הירושה. בתקופה זו נחשב הרכוש בבעלות של גוף מיוחד הנקרא תפיסת הבית, ולא בבעלות היורשים. על כן אע"פ ששותפין פטורים ממעשר בהמה, תפיסת הבית חייבת.

ובלשונו של ר' שמואל רוזובסקי³²:

ובפשטות החילוק הוא שבשותפים יש לכל אחד ואחד חלק והוא בעלים גמור בו, ובתפוסת הבית אין חלק בשותפות לכל אחד, אלא כולם ביחד המה כבעלים א' על כל הרשות³³.

וכך הציג השופט הנדל את עמדת המשפט העברי³⁴:

דווקא המקרה של עיזבון בטרם חלוקת הנכסים ליורשים מהווה דוגמה חריגה להכרה של המשפט העברי באישיות משפטית עצמאית של ישות שאינה אנושית, המכונה "תפיסת הבית" .

...הסבר אנליטי לכך שהעיזבון הוא בעליהם של הנכסים ולא היורשים הוצע על ידי רש"י בפירושו למסכת חולין³⁵: "שממון אביהם בחזקתו עומד". לאמור, בעלותו המשפטית של העיזבון נובעת, מבחינה רעיונית, מהחזקה שבזכות הקניין של האב. העיזבון הוא אמצעי להמשך הגשמת מטרותיו של הנפטר בעולמנו גם לאחר הסתלקותו, ועל כן ישנה הצדקה לחריגה מן הכלל שאין קניין אלא לבני אדם חיים.

נראה כי על פי המשפט העברי הרכוש אינו שייך למת. אין בכך לסתור את כלל ההמשכיות. אירוע המוות יוצר מצב בו טרם חולק העיזבון. כפי שהדגיש המהר"ח אור זרוע: "דעד (=שעד) שלא חלקו לא זכו בנכסים ממש".

עם זאת, יש להעיר, שהרמב"ם פירש את הסוגיה באופן אחר, שאינו מבחין בין שותפים לאחים טרם חלוקה³⁶. זאת ועוד, ייתכן כי דין זה הוא חידוש בהלכות מעשר בהמה, ואין להקיש ממנו על מעמד העיזבון באופן כללי, כפי שראינו לעיל שרוב הפוסקים משווים דיני "תפיסת הבית" לדיני השותפות.

סוף דבר
עסקנו במעמדו של העיזבון, כלומר במעמד נכסי המוריש בתקופה שבין פטירת האדם לבין חלוקת נכסי הירושה בין יורשיו, וראינו שהמשפט הישראלי אינו מכיר בעיזבון כאישיות משפטית נפרדת אלא כאגד של זכויות היורשים בנכסי המוריש.

במשפט העברי, נחלקו הפוסקים בעניין זה:
יש מי שסוברים שהעיזבון אינו בגדר שותפות אלא אישיות משפטית נפרדת, ולכן היורש אינו רשאי למכור את חלקו לפני חלוקת העיזבון בין היורשים.

אולם נראה שהדעה הרווחת בין הפוסקים היא שהעיזבון הוא בגדר שותפות, ולכן כל יורש רשאי למכור את חלקו בעיזבון אף לפני חלוקתו. יחד עם זאת, שותפות זו כפופה לתנאים שאינם קיימים בשותפות רגילה, שכן אומדן הדעת הוא שהיורשים מוותרים זה לזה, עד שיוכח אחרת.

הערות:

* הרב עו"ד עמנואל נהון, עוזר משפטי בבית משפט השלום בירושלים.

1 ע"א 148/53 פשה פנץ נ' צילה פלדמן ו-4 אח', פ"ד ט 1711, 1719 (1955). מובא אצל מיכאל קורינאלדי, צוואות, ירושות ועזבונות (2012), עמ' 3 (להלן: קורינאלדי). ואמנם השופט ש"ז חשין אומר בפסק הדין הזה: "בדבר המחוקק על 'עזבון' הוא כאילו נופח בו רוח חיים ומדבר עליו כעל נושא זכויות וחובות: 'לטובת העזבון' 'לחובת העזבון'. במלים אחרות: הוא נותן לעזבון מעמד מיוחד של גוף־מעין משפטי, ומבחינה זו אין העזבון זהה לא עם יורשיו של המנוח ולא עם נכסיהם של אלה. הוא עומד ברשות עצמו". וראה קורינאלדי, שם, הערה 6: "אמנם בע"א 570/70 חיים, דוד ו-יוסף חי נ' יוסף כהן, פ"ד כה(2) 339 (1971), הזכיר השופט קיסטר 'את העיזבון כיחידה משפטית', ואולי התכוון כי העיזבון הוא אישיות משפטית, אך אין זו הדעה המקובלת במשפט הישראלי".
2 רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (28.05.2012) (להלן: עניין אשתייה). וראה גם: רע"א 5059/10 אלום גולד בע"מ נ' דור, פסקה 10 (10.08.2010); ע"א 395/70 מדינת ישראל נ' מדחת מחמוד עראבי, פ"ד כה(2) 20 (1971); ע"א 181/67 גרינשפן נ' שרעבי, פ"ד כא(2) 630, 639 (1967); תמ"ש 10610/97 עזבון המנוחה רוזה דוד ואח' נ' יואב פרידמן (22.04.98); גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015), עמ' 160.
3 סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. סעיף זה מתאים לדעת המשפט העברי, כמו שנפסק בטור, חושן משפט, סימן רעח: "שמיד אחרי מות אביהם זכה בו למכרו או ליתנו". וראה קורינאלדי, שם, עמ' 15: "לפי המשפט הרומי, אין אדם יורש מרגע הפטירה, אלא נדרשת 'קבלת הירושה', כלומר – הסכמת היורש להעברת הנכסים אליו. הירושה תופסת רק ממועד הסכמת היורש, כאשר ממועד הפטירה ועד למועד קבלת הירושה (הסכמה), נחשבת הירושה כ'ירושה נחה', ונכסי העיזבון נותרים, למעשה, כ'נכסים בלי בעלים'. גם לפי שיטת המשפט האנגלי, אין היורשים זוכים בעיזבון באופן מיידי; על מנת לזכות בירושה יש צורך בקבלה. אולם, להבדיל מהמשפט הרומי, בתקופת הביניים – שבין פטירת המוריש להסכמת היורש – אין הירושה נחשבת ל'ירושה נחה', והיא נמצאת בנאמנות של מנהל העיזבון כ'מייצג האישי של המנוח', המחלק את הירושה לאחר הסכמת היורשים וסילוקים של חובות המוריש".
4 סעיף 7(א) לחוק הירושה.
5 עמ"ש (מחוזי ירושלים) 49602-02-14 ר' א' א' נ' עיזבון המנוחה ח' ס' א' א' (09.05.2017).
6 בית המשפט מפנה לכמה תקדימים ולדברי ההסבר לסעיף 695 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011.
7 סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. וראה עניין אשתייה (לעיל, הערה 2): "בעוד שתביעת התלויים עניינה בפיצוי התלויים על הפסד התמיכה הכלכלית שנגרם להם, באופן אישי, עקב מות הניזוק, הרי זו המכונה תביעת העיזבון הינה תביעה הכוללת עילות תביעה אישיות של המנוח-הניזוק, הנובעות ממעשה או מחדל נטען ואשר עומדות לטובת העיזבון. היינו, זכייה בתביעת העיזבון תפעל לטובת העיזבון בכך שהיא תגדיל את מסת הנכסים שהעיזבון יכלול".
8 סעיף 122(א) וסעיף 122(ב) לחוק הירושה.
9 משנה, בבא בתרא ט, ג. וראוי להעיר שהתלמוד (בבא בתרא קמג ע"ב) מסייג הלכה זו וקובע שאם השביח אחד מן האחים את הנכסים על ידי השקעה מממונו, שהשבח לעצמו.
10 רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ט, הלכה א. וראה עוד: הלכות שלוחין ושותפים, פרק ח, הלכה ז. ושם הוא אומר גם: "הרי הן כשותפין בכל דבר ודבר". וראה גם הלכות שכנים, פרק א, הלכה א.
11 רא"ש, בבא בתרא, פרק ט, סימן ט. וראה גם טור, חושן משפט, סימן רפז, סעיף א.
12 בבא בתרא מב ע"ב.
13 בבא בתרא קלט ע"א.
14 ונחלקו הראשונים בשאלה אם יכול גדול האחים לקנות לכתחילה בגדים על חשבון תפיסת הבית: לשיטת הרשב"ם, בבא בתרא קלט ע"א, ד"ה מאי דעבד עבד, הוא אינו רשאי לעשות כן, ורק בדיעבד הוא פטור; ולשיטת הרמב"ם, הלכות נחלות, פרק ט, הלכה טו, מותר לו לקנות לעצמו בגדים מן העיזבון אף לכתחילה.
15 בבא קמא יא ע"ב.
16 מגיד משנה, הלכות נחלות, פרק י, הלכה ג.
17 בבא בתרא קלז ע"ב. וראה מגיד משנה, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח, הלכה יא: "דכל דאין שם אתרוגין אחרים, אע"פ שאין מקפידין עליו באכילתו, אינו יוצא בו, לפי שכל שאין שם מאותו המין אין מחילתן בסתם מועלת. אבל כשיש שם מאותו המין, אפילו היה זה מעולה מן האחרים, מחילתן מועלת, לפי שאינן מקפידין". ושם הוא מביא את דעתו של הרשב"א, שדין זה לא נאמר לגבי מצוות ארבעת המינים, שאז יוצא ידי חובה, אלא לעניין השאלה אם מותר לכל אחד לאכול מן הפרי הזה.
18 משנה, בבא בתרא ט, ד.
19 בבא בתרא קמד ע"ב.
20 רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ט, הלכה ו. וראה טור, חושן משפט, סימן קעז, סעיף א, שכתב שהוא הדין בשאר שותפים.
21 שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן, סימן כא. והשווה את דבריו בסימן זה לדבריו בסימן קיח, שהוא מביא בו את דברי הרמב"ם, הלכות נחלות, פרק ט, הלכה א, שהבאו לעיל, הערה 14, ומבקש ללמוד מדיני השותפות לדיני אפוטרופוס המטפל בנכסי היתומים. בית יוסף, חושן משפט, סימן רצ, סעיף ז, ודרכי משה, ס"ק ז, דוחים את השוואתו.
22 יש להעיר שמדברי סמ"ע, סימן קעז, ס"ק א, עולה אחרת, שהרי הוא אומר שגם לדעת הרשב"א אין להבחין בין שותפות רגילה ובין אחים, ושהמבחן להלכה זו הוא אם כל האחים או השותפים ניזונים יחד מתפיסת הבית או מן השותפות. והוא מעיר שמדברי בית יוסף נראה שהבין שהרשב"א דיבר באחים דווקא.
23 בבא בתרא קכו ע"א.
24 רשב"ם, בבא בתרא קכו ע"ב, ד"ה לא עשה כלום בפלגא.
25 תוספות, בבא בתרא קכו ע"ב, ד"ה לא עשה כלום בפלגא.
26 חידושי הר"ן, בבא בתרא קכו ע"ב, ד"ה והלכתא.
27 ראו: טור, חושן משפט, סימן רעח, סעיף יד; נמוקי יוסף, בבא בתרא נה ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה גרסינן; בית יוסף, חושן משפט, סימן רעח, סעיף יד.
28 שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קכא.
29 משנה, בכורות ט, ג (נו ע"ב). שם מובאת גם נפקות נוספת, לעניין שקלים.
30 רש"י, חולין כה ע"ב, ד"ה וכשחייבין במעשר בהמה.
31 פד"ר י, עמוד 273, בפני הרבנים: ש"ב ורנר - אב"ד, ע' אזולאי, ח"ג צימבליסט.
32 שיעורי ר' שמואל, בבא בתרא קכו ע"א, אות ע.
33 בהמשך דבריו מעלה ר' שמואל רוזובסקי אפשרות נוספת, והיא שהעיזבון שייך עדיין לנפטר, וזה לשונו: "אבל בלשון רש"י בחולין כ"ה ע"ב כתוב טפי, שממון אביהם בחזקתו עומד ומשמע שכאילו כח המת עדיין על הנכסים". וראו גם שורת הדין, כרך יא, עמוד פח, אות ד, שם נדונה השאלה במי שציווה לממן מצבה יקרה מתוך נכסיו, והיורשים שאלו אם חובה עליהם לקיים דבריו. המשיב עונה שאמנם אין חובה לממן מצבה יקרה אבל יש חובה לממן מצבה פשוטה, ואחד מן הטעמים הוא משום "שכל דבר שהוא לצורך המת עדיין הוא בבעלות המת ורשותו". המשיב מפנה לקובץ שעורים, כתובות, אות שיד, שכתב: "וכל דבר שהוא צורך המת, הוא קודם ליורשין, ומיקרי עדיין שלו לענין דבר הצריך לו".
34 ע"א 1945/09 עזבון המנוחה סמניה מרווה ז"ל נ' המועצה האזורית מטה אשר (19.01.2012), פסקה 5 לפסק דינו של השופט הנדל.
35 רש"י חולין כה ע"ב, ד"ה וכשחייבין.
36 הוא גורס במשנה (לעיל, הערה 29): "האחים והשותפין...". וראה רמב"ם, הלכות בכורות, פרק ו, הלכה י. הרמב"ם מבחין בין מצב בו השותפות החלה לפני לידת הבהמות, שאז חייבים במעשר, ובין מצב בו השותפות החלה לאחר לידת הבהמות, שאז פטורים ממעשר. אחים השותפים בעיזבון שקנו במעות הירושה בהמות, הנולדים מהם לאחר מכן נולדו אחרי יצירת השותפות, ולכן חייבים.

---

---