בפרשת ויחי מופיעות ברכות יעקב לבניו, שבטי ישראל.

לאחר הברכות, המיועדות לכל אחד מן הבנים, התורה אומרת: "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח). בעל "אור החיים" אומר שכל אחד מן השבטים נתברך לפי "הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו", ומוסיף: "ויש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה: יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה... ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה"¹.

בברכתו של שבט יששכר נאמר: "ויֵּט שכמו לסבל ויהי למס עֹבד" (שם מט, טו). ואומר רש"י (שם) בשם חז"ל שיששכר קיבל עליו עול תורה כולל "לפסוק [לכל אחיו ישראל] הוראות של תורה וסדרי עיבורין שנאמר: 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל' (דה"א א יב, לג)". גם בברכתו של משה לשבטי ישראל נקבע לשבט יששכר ייעוד דומה².

פוסק הלכה תורני הניגש לפסוק בשאלה הלכתית המובאת לפניו או שופט העומד להכריע בשאלה משפטית הניצבת לפתחו עוברים מסלול מסוים בדרך לגיבוש הפסק או ההכרעה³, במיוחד כשמדובר בפסיקה או בהכרעה שנימוקיה עולים על הכתב⁴.

הוראת הלכה או הכרעה שיפוטית עשויות להתגבש באחת מארבע האפשרויות הבאות: באופן שכולו אינטואיטיבי, באופן אינטואיטיבי שאחריו באה בחינה רציונלית של האינטואיציה, באופן רציונלי בלבד, או באופן רציונלי שאחריו נבחנת השאלה האם התוצאה הרציונלית עומדת במבחן האינטואיציה. כמו כן, יש והעלאת הדברים על הכתב היא חלק מגיבוש ההכרעה ויש שהיא באה רק לאחר הגיבוש.

כאן המקום להבהיר שבמאמר שלפנינו נתייחס למה שנוגע להתרחשות המביאה לפסק הלכה תורני או להכרעה שיפוטית מבחינת התהליך הפנימי העובר על הפוסק, ולא על השאלה מה התכלית או התכליות שהוא מבקש להשיג ומה הם שיקולי הדעת והכלים שהוא מפעיל במגמה להשיג את הפסק ההלכתי או ההכרעה השיפוטית⁵.

לגבי הכרעות שיפוטיות, השופט אהרן ברק כותב בזיקה לאמור לעיל⁶:

דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד.

במה שנוגע ליחס בין האינטואיציה לבין התהליך העיוני, נאמרו בפסיקה הישראלית דברים הרבה הנגזרים גם מתורת המשפט האוניברסלית.

כך למשל אומר השופט אהרן ברק⁷:

קיומו של מבחן עיוני אינו תחליף לאינטואיציה בריאה. הוא אינו בא למנוע התרשמות ראשונית של השופט באשר לפתרון המתבקש. הוא לא בא לשלול בחינה המבוססת על הגיון פשוט ועל תחושה טבעית. תפקידו להוות "כוכב צפון", שעל פיו שופט מכוון את דרכו (מראש) או בודק את מהלכו (בדיעבד). במשך הזמן הוא נטמע בעולמו המשפטי של השופט ומהווה אף חלק מתגובתו הטבעית. האינטואיציה והרציונליזציה חוברות יד ביד.

והשופטת טובה שטרסברג-כהן אומרת⁸:

האינטואיציה איננה אקראית. היא נובעת ממטען פנימי של ידע, שכל ישר וניסיון. היא מבטאת תגובה אינסטינקטיבית... עם זאת, אין האינטואיציה חזות הכל ואין די בה, שכן אין היא מבטיחה ראציונאליות ואובייקטיביות של הכרעה. לבד ממנה יש להיזקק להנמקות לוגיות כדי להבהיר לעצמנו את האינטואיציה. זאת נעשה על ידי הנמקה משפטית הנעשית בעזרת כללי הפרשנות המקובלים. כאשר הנמקה זו מאשרת את התחושה האינטואיטיבית, מה טוב; כאשר היא מובילה לתוצאה שונה מזו האינטואיטיבית, גוברת ההנמקה המשפטית.

בזיקה לשאלת התהליך המסוים העובר על השופט, השופט יצחק אנגלרד מצדד בדעה שתוצאת פסק הדין נגזרת מן האינטואיציה של השופט לגבי המקרה המסוים שהוא דן בו, ולכן אין חשיבות רבה לשאלה: מהו המהלך העיוני שיש לנקוט בקשר לזה. בהתייחסו למחלוקת השופטים בדבר הסדר הנכון בבדיקת קיום יסודותיה של עוולת הרשלנות, הוא אומר⁹:

המחלוקת בין השופטים... נוגעת בעיקרה לסדר הדיון הנכון... ההנחה היא שסדר זה עשוי להשפיע על המסקנה המהותית... ביקורתי יוצאת מן ההשקפה שההנחה שסדר הדיון בפסק דין משפיע על המסקנה הסופית אינה נראית מבוססת. ההליך השיפוטי, על כל מורכבותו, מושתת, בין היתר, על "הבנה מוקדמת"... ואינו תלוי בסדר הניתוח הנבחר בעת כתיבת פסק הדין. סדר הדיון בפסק הדין אינו אלא האמצעי הרטורי להנמקת המסקנה שאליה הגיע השופט בשלב מוקדם יותר¹⁰.

עיון במשפט העברי מעלה שיש במקורותיו התייחסות לנושאים שעלו לעיל, וניתן להצביע על גישות מעשיות מעניינות הנגזרות מזה.

נאמר בתורה כיצד לנהוג כשיש ספק הלכתי או משפטי:

כי יִפָּלֵא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך... ובאת אל הכהנים הלוים ואל השֹּׁפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט (דברים יז, ח-ט).

ונאמר עוד שם:

והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שְׁמֹעַ אל הכהן... או אל השֹּׁפט ומת האיש ההוא ובִערת הרע מישראל (שם, יב).

מאזכור שני גופי הפסיקה, הכוהן והשופט, למדו שהפסיקה עשויה לבוא ממסלולים וממקורות השראה נבדלים זה מזה. וזה לשון הנצי"ב בעניין זה¹¹:

באר הכתוב דתרי אופני הוראה: חדא ע"י סברא בעלמא ובזה היה הכהן העומד לשרת בכהונה גדולה מוכשר מכל ישראל, ושנית ע"י דרך החקירה וההכרח ובזה מיוחד ראש הסנהדרין ומכונה השופט.

ואומר הראי"ה קוק¹²:

זהו החילוק שבין כהן לשופט המוזכר בתורה לעניין קבלה מבית דין שהכוונה בין דרך לימוד שרוח הקודש¹³ גם כן מסייע את בירור ההלכה והיינו כהן... לשופט דהיינו שמוציא משפט על פי הסברא ודרך הלימוד המבורר מתוך פלפול¹⁴.

עם זאת, שני המסלולים, האינטואיטיבי והרציונלי, אינם דיכוטומיים אלא משולבים זה בזה, ולעתים אף באים כאחד. כך למשל נאמר בעקבות הגרי"ד סולובייצ'יק¹⁵:

וכן הדבר בתלמיד חכם גדול המופלג בתורה, שכבר למד להכיר את "נשמת" התורה... שלפעמים כשתבוא לפניו שאלה בהלכה, יוכל כבר להרגיש בלבו מה יהיה הפסק – אפילו מקודם שיעיין בש"ס ובפוסקים. וכך אמר רבנו, שאצל הגאונים המופלגים שהיו גדולי הוראה, תמיד היה להם איזו הרגשה בבחינת "מושכל ראשון" בנוגע לפסק, ורק עיינו בסוגיות אח"כ לבסס את נטיית הדעת של הרגשתם דמעיקרא, ולא שעיינו מחדש בהמשך כל הסוגיא והסיקו מסקנתם לדינא מכח הסוגיא.

בהמשך לזה, ראוי להביא ניסיונות לאפיין פוסקי הלכה מסוימים בזיקה לקטגוריות שהבאנו לעיל.

כך למשל יש מי שהגדיר את ה"נודע ביהודה" כפוסק רציונליסט, הגוזר את פסיקותיו מן המקורות הספרותיים המחייבים, ואמר עליו כי הוא:

תפס את ההלכה ביסודה כמדיום אובייקטיווי שבמרכזו, הכרעת ה'אמת' ע"פ מקורות ספרות מכוננים... הוא נציג ראוי של הלכה 'אובייקטיווית', פסיקה קרובה לאותה פסיקה 'ע"פ השכל'¹⁶.

כלומר, מדובר בפוסק רציונליסט הגוזר את פסיקותיו מן המקורות הספרותיים המחייבים.

על הרב משה פיינשטיין, מגדולי המשיבים במאה ה-20 וידוע כבעל שו"ת "אגרות משה", העידו בני משפחתו דברים מרחיקי לכת בהרבה¹⁷:

כאשר היה כותב תשובות לברר עניין חדש מיסודו, לא היה מחליט מראש על המסקנה שאליה הדברים יוליכו. אף שהיו לו מחשבות ראשונות לאן הדברים נוטים, השתדל תמיד לכבוש מחשבות אלה ולברר את האמת... הוא גם לא הסתכל בתשובות שכתב בעצמו כאשר הגיעה שאלה שהתשובה לה יכלה להתבסס על תשובות אלה... שחובה לחשוב על כל עניין הבא למעשה מחדש.

עוד נאמר על גישתו¹⁸:

לפי ר' משה, כשבאה שאלה הלכתית או בעיה שצריכה להידון מן הבחינה התורנית, צריך לגשת אל הבעיה באופן נקי לחלוטין, להוריד כל השיקולים הזרים... ופשוט לפתוח את המקורות ולראות מה יש להם לומר בעניין זה, באמצעות הפעלת שיקול דעת ולמידה עניינית לגמרי, נקייה מכל מחשבה אישית. לראות ולהבין באמת מה כתוב בספרים ומה יוצא מהכתוב בספרים ולפי זה להחליט ולהכריע.

מתוך גישה זו, מגיע הרב משה פיינשטיין למסקנה משמעותית העשויה להפתיע בשאלת תהליך הפסיקה ופירותיו:

'האמת להוראה' – כבר נאמר לא בשמים היא אלא כפי שנראה לחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מהשם יתברך ונראה לו שכן הוא פסק הדין, הוא 'האמת להוראה' ומחויב להורות כן אף אם בעצם גליא כלפי שמים שהאמת אינו כפירושו¹⁹.

לעומת הפוסקים הללו, על בעל "ערוך השולחן", "נמסר מפי אחד מתלמידיו האחרונים... שכוחו וגדולתו... בהלכה התבטאו ב'משקל ראשון', כלומר בהחלטה הנובעת מן המבט הראשוני בסוגיה ובחינת העניין על פניו, עוד קודם להתעמקות בסברות"²⁰. כלומר, בעיניו יש משקל גדול לאינטואיציה.

גישה קיצונית במתן משקל מכריע ואף מוחלט לאינטואיציה אנו מוצאים אצל בעל "חת"ם סופר" ולגביו. במקום אחד²¹ נאמר עליו:

שמעתי מרבינו הגדול בעל החת"ס... ואמר על עצמו כשבא לו איזה שו"ת בקראו השאלה טרם יעיין צריך הוא לכוון דעתו לכך שאין כוונתו להכריע לא להאיסור ולא לההיתר... רק שמתכוון דעתו שרוצה להשיב לדורשיו האמת שהוא אמת לפני נותן התורה יתברך שמו ואחרי זה מה שעולה בדעתו להשיב זה תופס לאמת, אע"פ ששוב ישיב השואל ויקשה לו מגמרא או מפוסקים שאם היה נזכר בשעת הכתיבה מש"ס זה או מפוסק היה נזכר וחוזר מהוראתו ולא היה טורח להעמיד סברתו ודינו, אך מאחר שהעלים הקב"ה בפעם ראשון והוא יודע בעצמו שהיה מחפש בעיניו אחר האמת, נותן לב להציל דבריו הראשונים לצדקם ולהעמידם בעומק העיון.

מתוך הגישה האמורה, מתן משקל מכריע לאינטואיציה הראשונית והעדר כל נפקות לפירכות לוגיות העלולות להתעורר בזיקה לה, העידו על החת"ם סופר שנהג להשיב גם לשאלות קשות וחמורות סמוך מאוד לקבלת השאלה ומבלי לעבור שוב על התשובות²². ראוי לציין שהחת"ם סופר מעיד על עצמו כי במשך 40 שנות פסיקה חזר בו רק בשני מקרים, אך לאחר מכן התברר לו כי "שלא כדין הודיתי אלא הלכה כדבריי הראשונים"²³.

בהמשך למה שהבאנו לעיל ולעוד דברים, מסכם מלומד בן דורנו את התייחסותו לחת"ם סופר בזיקה לדיוננו בלשון זה²⁴:

תפיסת החתם סופר את סמכות פסקיו מושתתת על הביטחון המיסטי בצדקת כוונתו ("לשמה") ובהשגחה האישית המיוחדת שהוא זכה לה... ביכולתו של החתם סופר "להתגבר" על מקורות הלכה מפורשים ואפילו כאלה שרק נשמטו לרגע מזכרונו של הפוסק לטובת פסק ההלכה ה"נכון" האינטואיטיבי. תפיסה זו מציבה את סמכות המקורות "כפי שהם" בצילו של הפוסק עצמו, ששוב אינו רק פרשן התלוי במקורותיו ובמשמעם – כוחו היצירתי והשראתו השמימית ניצבים במרכז מעשה הפסיקה²⁵.

מן הדברים שהבאנו לעיל, נמצאנו למדים כי הן בדרך להכרעה שיפוטית הן בטרם פסיקתה של הלכה תורנית מצויות בשטח ופועלות גם האינטואיציה וגם הרציונליזציה. עוד נוכחנו לדעת כי יש גישות שונות בשאלת המשקל שיש לתת לכל אחת מהן והדרך שיש לנקוט כשנחזית סתירה ביניהן.

דברינו עד כה הם כטיפה מן הים בנושא גדול ורחב, והם בבחינת חומר למחשבה, שעל יסודו ניתן להוסיף עוד ועוד²⁶.

הערות:

* שופט בית המשפט המחוזי בירושלים



¹ וראה גם פירוש אברבנאל לפרשת ויחי ופירוש הרש"ר הירש לבראשית מט, יג.
² ראה דברים, לג, יח. וראה רש"י על אתר.
³ מובן שהכרעתו של השופט אינה זהה לפסיקת הלכה תורנית (לעניין זה, ראה למשל הראל גורדין, הרב משה פיינשטיין – הנהגה תורנית בעולם משתנה (תשע"ז) עמ' 489 ואילך. עם זאת, יש ביניהן מכנה משותף רחב בעניין שעסקינן בו. וראה גם יצחק ברנד, "הרב והדיין – יחסי הרשויות", פרשת השבוע, גיליון מס' 307 (תשס"ח).
⁴ לא אחת ניתנת הכרעה שיפוטית בלא ציון הנימוקים לה. כך למשל בפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (וראה בזיקה לזה למשל רע"א 3876/01 שי פלסט נ' שטרית (20.11.01) ובהפניות שם). וכן הוא הדבר גם בזיקה לפסיקת הלכה, כגון בשאלות ותשובות באמצעות מסרונים, שהתשובה בהם אופרטיבית, קצרה ובלא נימוקים. ראה למשל: הרב אריה כץ, "דרכי שו"ת חדשות (טלפון, אינטרנט ומסרונים) – יתרונות, חסרונות ומסקנות", אתר מכון שלמה אומן; ידידיה הכהן "שו"ת SMS: הרבנים תומכים או מתנגדים?", אתר ערוץ 7, כ"א באדר תשס"ח (27.02.08).
⁵ לעניין זה, שכאמור לא נעסוק בו כאן, ראה ספרו של עדיאל שרמר, מעשה רב – שיקול הדעת ההלכתי ועיצוב הזהות היהודית (תשע"ט), ושם בעיקר בעמ' 12, 52. לעניין נוסף שיש לו קרבה למה שנדון בו כאן וגם בו לא נעסוק במסגרת זו, ראה להלן, הערה 26.
⁶ שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז), עמ' 46. וראה שם עמ' 198-196.
⁷ ע"א 6000/93 עזבון קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661, 671 (1996).
⁸ ע"א 5847/96 חברה ישראלית נ' סובח, פ"ד נ(3) 819, 833 (1996).
⁹ יצחק אנגלרד, "תרשים הזרימה של יסודות עוולת הרשלנות – הויכוח בין השופטים על דרך ניהול ההליך השיפוטי", מחקרי משפט לא (תשע"ח) עמ' 649, בעמ' 668.
¹⁰ לעניין קרוב לזה שעסקינן בו ולהשלמת התמונה, ראוי להביא את מה שהעיד על עצמו השופט יעקב טירקל (בראיון שנתן לביטאון לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, הגלימה 23 (תשנ"ט), עמ' 6: "בתהליך של יצירת פסק הדין, קיימים שני שלבים... שלב ראשון זה השלב של לימוד החומר ומציאת המשבצת המשפטית הנכונה, או המשבצות המשפטיות הנכונות, שלתוכן נכנסות עובדות הפרשה הנדונות. אבל, באותו שלב מתחיל לפעול עוד מנגנון, של בחינת ההחלטה שלי בעיניו ובשכלו של אדם נבון והגון, אדם מן הרחוב, אדם מן היישוב. דהיינו, אני לא מסתפק בכך שיש משבצת משפטית. אני רוצה להיות משוכנע שפסק הדין שלי הוא גם צודק... למשבצת המשפטית נגיע ברוב המקרים די בקלות. הקושי מתחיל, כשתוצאה שאליה הגעתי, איננה מוצאת חן בעיני. איננה מוצאת חן בעיני כיעקב טירקל, כאדם. ואז אני מוכן לעשות מה שמכנים 'שמיניות באוויר' כדי למצוא דרך משפטית אחרת, שתביא אותי אל תוצאה יותר צודקת". וראה משה הרשקוביץ, "הצדק והאנושיות במשפט", פרשת השבוע, גיליון מס' 200 (תשס"ה). וראה להלן, הערה 25.
¹¹ בפירושו העמק דבר לדברים יז, יב. וראה הרחבה בהקדמתו "קדמת העמק" לחיבורו העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון.
¹² אגרות הראי"ה, חלק א, עמ' קכד.
¹³ "רוח הקודש" שמדבר עליה הרב קוק קרובה לאינטואיציה הנזכרת לעיל (כגון בציטוטים ליד ציוני הערות 7, 8). ובמילון אבן שושן מוגדרת האינטואיציה: "בינת הלב, השראה, ידיעה בלתי אמצעית, חדירה לנשמת הדברים מתוך הארה פנימית". ושם מובאת העדות: "העולם הפנימי האנושי מוכר בעיקרו על ידי הסתכלות פנימית, על ידי אינטואיציה, מה שהעברי קורא בשם 'רוח הקודש'".
¹⁴ תוך שימוש בדברי הרב קוק, אומר א' עובדיה במאמרו "הכהן-השופט" (התפרסם ב"אזכרה", חלק א, עמ' רמח): "הוא מופיע לפנינו בכל הדר תפארת וגבורת גאונותו ככהן וכשופט גם יחד" (שם עמ' רמט).
¹⁵ הרב צבי שכטר, נפש הרב (תשנ"ה) עמ' מב. דברים אלה עולים בקנה אחד עם מה שהבאנו (ליד ציון הערה 8) ממקורות המשפט הישראלי: "האינטואיציה איננה אקראית. היא נובעת ממטען פנימי של ידע, שכל ישר וניסיון". דברים דומים כותב בעל "חזון איש" בדברו על פוסק ההלכה המפנים את חכמת התורה. וזה לשונו: "טביעת עינא דליבא בדרך הגמרא הוא היסוד היותר חזק בלימוד ההלכה" (קובץ אגרות, חלק ב, אגרת מג), עוד הוא אומר שחכמי ההלכה "שעמלים בתורה ועמוסים ביראה מקבלים את הרגשת התורה... הלב אינו נותן גישה להרגשה לא תורתית" (שם, חלק ב, אגרת מא). וראה גם גורדין (לעיל, הערה 3), עמ' 426, הערה 117. כן ראה שרמר (לעיל, הערה 5), עמ' 33, הערה 29, המדבר על "הבנת האינטואיציה כהליך של חשיבה שמוזן על ידי ידע קודם בתחום ספציפי שנשמר בזכרון ארוך טווח ומאפשר תהליך מהיר של קבלת החלטות". וראה בהפניות שם.
¹⁶ מעוז כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר (תשע"ו), עמ' 417-416.
¹⁷ גורדין (לעיל, הערה 3), עמ' 506.
¹⁸ הנ"ל, שם, הערה 96.
¹⁹ בהקדמתו לשו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א. וראה גם: דיברות משה, שבת, סימן יא; שם, ד, לח; אגרות משה, יורה דעה, חלק ה, סימן ח; גורדין (לעיל, הערה 3), עמ' 388-387; עמ' 428, הערה 118, עמ' 467. ולהלן במאמר זה בהערה 21.
²⁰ הרב איתם הנקין הי"ד, תערך לפני שולחן (תשע"ט), עמ' 118, הערה 44.
²¹ הרב אהרן דוד דייטש, שו"ת גורן דוד, ב, עמ' קעג (תשנ"ד). דברים אלה מזכירים מאוד את הדברים שהבאנו לעיל (ליד ציון הערה 19) מפי הרב משה פיינשטיין, הנמצא בקוטב השני מבחינת אופן הפסיקה.
²² ראה ההקדמה לדרשות חת"ם סופר, עמ' 6. לעוד מקורות, ראה מעוז כהנא, "החת"ם סופר: הפוסק בעיני עצמו", תרביץ עו (תשס"ז), עמ' 519, ושם בעיקר עמ' 544 ואילך. לעומת משלוח התשובות המזורז, ראוי לציין את מה שנמסר על הרב משה פיינשטיין, שנהג לכתוב ולהעתיק את תשובותיו לא פחות מארבע פעמים לפני ששלח אותן. ראה גורדין (לעיל, הערה 3), עמ' 17-16.
²³ תשובות חת"ם סופר, קובץ תשובות (תשל"ג) סימן סה. ראוי לציין שהרב משה פיינשטיין, הנמצא בקוטב המנוגד לחת"ם סופר בשאלת המקום הניתן בפסיקה לאינטואיציה ולרציונליזציה (כעולה מן האמור לעיל), מסכם גם הוא את מפעלו הפסיקתי בהדגשת רצונו להגיע לאמת ובאמונה שהצליח בכך. ראה דבריו משנת תשמ"א, כחמש שנים לפני פטירתו, שו"ת "אגרות משה", אבן העזר, חלק ד, סימן יח, והמובא אצל גורדין (לעיל, הערה 3), עמ' 17. עם זאת, הוא נחרץ פחות מן החת"ם סופר (שהצהרתו בדבר כוונתו לאמת בלבד הובאה לעיל, ליד ציון הערה 21; וסיכומו למפעלו הובא בפנים, ליד ציון ההערה הנוחכית).
²⁴ מעוז כהנא (לעיל, הערה 16), עמ' 416.
²⁵ וראה חידושי הרמב"ן, בבא בתרא יב ע"א: "אע"פ שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם". לעניין קרוב ולהשלמת התמונה, ראוי להביא את מה שנמסר על בעל "נודע בשערים", הרב דובריש אשכנזי, "שבבוא לפניו איזו שאלה, מקודם היה שוקל בשכלו על אמיתת העניין לפי שכל האנושי האיך הוא, ואם נראה לו לפי שכל האנושי שהדבר אמת אז הוא מעיין על פי חוקי תורתנו הקדושה מה משפטו". הדברים מובאים בשו"ת חבצלת השרון, אבן העזר, סימן כח. וראה בזיקה להם: גורדין (לעיל, הערה 3), עמ' 504, ושם בהערה 90; שרמר (לעיל, הערה 5), עמ' 12, ושם בהערה 7; הרשקוביץ (לעיל, הערה 10), הערה 7, ובפנים אחרי ציון הערה 10, המשווה בין גישה זו לגישתו של השופט טירקל, שהובאה לעיל (הערה 10).
²⁶ כאן המקום להעיר למשל שאנו עוסקים במאמר זה בהתייחסותו של הפוסק עצמו לאינטואיציה ולרציונליזציה הנוגעות לעניין שהוא פוסק בו. לצד עניין זה, עשויות להתעורר שאלות אחרות, כגון שאלות הקשורות למערכת היחסים בין הפוסק לבין מי שהביא לפניו את השאלה להכרעה. לגבי העניין האחרון, נסתפק כאן בהפניה לשני מקורות:
א. בבלי בבא בתרא קל ע"ב - קלא ע"א, שבו מנחה האמורא רבא את תלמידיו כיצד לנהוג בפסק הלכה שלו שלדעתם מתעוררים קשיים בקשר אליו.
ב. הרב חיים סבתו, מבקשי פניך – שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין (תשע"א), עמ' 265: "מספרים על ר' חיים מבריסק, ששלח שאלה מסוימת בהלכה לר' יצחק אלחנן ספקטור. הוא ביקש ממנו שיענה לו במברק, כיוון שאם הוא יכתוב נימוקים במכתב ארוך, ר' חיים ידחה אותם בסברתו, אבל אם הוא יתן לו תשובה חד משמעית, בתור פוסק הדור, ניתן לסמוך עליו. יש כאן בעיה מסוימת מבחינת הכנות. היכן האמת? במברק או במכתב? אבל עם שאלות כאלה חיים".

---

---