אקדמות מילין
ימיה של תופעת ההתחזות לשם קבלת רווח או טובת הנאה, בגוף או בממון, בכסף או בשווה כסף, כימי עולם. כבר אברהם מבקש משרה אשתו "אמרי נא אחותי את", למען יינצלו חייו במצרים ובגרר, וכן עשה גם יצחק בנו כשירד לארץ פלישתים¹. יעקב לבש את בגדי עשו אחיו במצוות רבקה אמו כדי לקבל את ברכות אביו יצחק, ושאול בא אל בעלת האוב כשהוא מחופש בניסיון לדעת מה יעלה בגורלו. וכיוצא באלה עוד רבים. וראוי לומר שההתחזות עשויה ללבוש מגוון פנים, לעיתים תוך שמירת זהותו האמיתית של המתחזה מלווה בייחוס תכונות כוזבות, דוגמת מצג שווא של קרבת משפחה, כגון במעשי אברהם ויצחק. לעתים האדם מתחזה כבלתי שפוי בדעתו או כחולה במחלת נפש כדי להימלט מפני הסכנה או מאימת הדין². דוגמה קדומה לדבר מצויה במעשה דוד המלך, שהתחזה כשוטה לפני אכיש מלך גת כדי שלא יהרוג אותו, כמו שנאמר: "וישם דוד את הדברים האלה בלבבו, וירא מאד מפני אכיש מלך גת. וישנו את טעמו בעיניהם³ ויתהלל בידם, ויתו [ויתיו] על דלתות השער ויורד רירו אל זקנו. ויאמר אכיש אל עבדיו הנה תראו איש משתגע, למה תביאו אתו אלי. חסר משגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי, הזה יבוא אל ביתי" (שמ"א כא, יג-טז).

כדרכו, המדרש מפתח את מעשה ההתחזות ומרחיב אותו⁴:

עשה [=דוד המלך] עצמו כשוטה הזה, כותב על הדלתות "אכיש מלך גת מחויב לי מאה ריבוא, ואשתו חמשים". ובתו של אכיש הייתה שוטה, והייתה צועקת ומשתטה בפנים, ודוד צועק ומשתטה מבחוץ. אמר להם אכיש: יודעים אתם שחסר שוטים אני? שנאמר "חסר משוגעים אני". באותה שעה שמח דוד שמחה גדולה, כשיצא לו השטות מתוך השמחה. הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב]: "אברכה את ה' בכל עת" (תהילים לד, כ).

במקרים אחדים, האדם מציג את עצמו כבעל יכולת ריפוי יוצאת דופן, כבעל סגולות וישועות, כבעל כוח מאגי לחזות את העתיד וכיוצא בזה. ולעיתים ההתחזות מתבטאת בזהות בדויה, כאשר המתחזה מציג עצמו כאחר, תוך החלפת שמו, תווי פניו או לבושו, מתיימר להיות איש העוסק בתחום מסוים, כגון: רופא⁵, שוטר, עו"ד⁶ ועוד. השימוש הנרחב במרחב המדומה (וירטואלי) הפך את ההתחזות לקלה ונפוצה, כאשר האנונימיות ברשת מאפשרת לאנשים לעטות על עצמם זהות בדויה או להונות אחרים מבלי שתתגלה זהותם האמיתית.

בעולם המשפט בכלל, ובעולם המשפט הישראלי והעברי בפרט, עשויות להיות להתחזות מגוון תוצאות. כך למשל, בתחום האזרחי, תוצאת ההתחזות עשויה להיות ביטולו של חוזה או הסכם מכר, אם הציג ה"מוכר" לפני הקונה, או צד להסכם בפני הצד השני, מצג מטעה ולפיו הוא בעל הנכס או מושא החוזה או שליחו⁷, בשעה שלאמיתו של דבר לא היו לו בו זכויות קנייניות כל שהן⁸.

ואף על פי שהכלל הנוהג במשפט הוא "בתחבולות תעשה לך חקירה", נקבע במשפט העברי שאסור לאדם להתחזות לעֵד, כשאינו יודע דבר על המקרה שנדרשת בו עדותו, אף אם לא יגיע לכלל עדות, ומטרת הופעתו בבית המשפט רק להפעיל לחץ על הצד השני, שיחשוב שיש לתובע שני עדים ויודה מעצמו במה שטוען כלפיו הצד שכנגדו⁹.

בתחום הפלילי, ההתחזות היא בגדר עבירה, וקל וחומר כשהיא מביאה לעשיית דבר במרמה. בחוק העונשין, התשל"ז-1977, יש כמה סעיפים שעניינם עבירות התחזות¹⁰, לרבות "התחזות לעובד הציבור" ו"התחזות כאדם אחר" בכוונה להונות. נוסף על העבירות המדברות בלשון מפורשת של "התחזות", עשויה התחזות לעלות גם כדי מעשי רמייה אחרים המפורטים בחוק, ובכלל זה עבירות וניסיון לעבירה של "קבלת דבר במרמה". האיסור להתחזות מופיע גם בחוקים אחרים. כך למשל קובע סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, שהתחזות לעורך דין היא בגדר עבירה פלילית, וכי אפילו יש לאדם רישיון לעריכת דין במדינה אחרת, אך לא בישראל, התחזותו כעורך דין בישראל עלולה לעלות למצער לכדי עבירה אתית¹¹. הסדר דומה, הקובע עונש פלילי למי שמתחזה לרופא, נקבע בסעיף 48 ל"פקודת הרופאים".

הצד השווה לכולן הוא שהמתחזה מְאַחֵז את עיני הבריות באמצעות התחזותו לאדם אחר, גונב את דעתם, ומקווה לקבל מהם דבר במרמה. לצד השאלות המשפטיות, עשויה ההתחזות לעורר גם שאלות אתיות מורכבות¹².
בעת האחרונה, הועמדו לדין כמה אנשים, לרבות מי שהציגו את עצמם כבעלי סמכות דתית המסוגלים לחולל נסים¹³, כמכשפים היכולים בכוח להטיהם לרפא חולים ולהביא מזור לנדכאים¹⁴ וכיוצא באלה. מקצתם אף נשפטו והורשעו ונידונו לתקופות מאסר ממושכות, בין השאר על עבירות של התחזות וקבלת דבר במרמה.

להשלמת התמונה, נאמר גם שכל התחזות עשויה להיות כרוכה גם באיסור "גניבת דעת", הקרוב בעניינו (אם כי לא זהה) להתחזות, שהחמירו בו עד מאוד, אך אין כאן מקום להרחיב בעניינו¹⁵.

התחזות ל"תכלית ראויה"
לצד הכלל האוסר את ההתחזות, יש מקרים שבהם הדין מתיר אותה. כך למשל כאשר היא נעשית ל"תכלית ראויה", מחמת "צורך" או "כורח", במידתיות, "במידה שאינה עולה על הנדרש", ותועלתה בנסיבות מסוימות רב יותר מנזקה.

כך למשל כל גופי הביון, גם במדינות דמוקרטיות, משתמשים במרגלים בעלי זהות בדויה כדי להגן על ביטחון המדינה. הֵד קדום לדבר יש במדרש. וזה לשונו¹⁶:

"וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים [אנשים מרגלים חרש לאמר]" (יהושע ב, א). מי היו? שנו רבותינו: אלו פנחס וכלב. והלכו ונתנו נפשם, והצליחו בשליחותן. מהו "חרש"? מלמד שעשו עצמן קדרין, והיו צווחין: 'הרי קדרות! מי שירצה יבוא ויקנה!'. כל כך למה? שלא ירגיש בהן אדם. קרי ביה "חרש", כדי שלא יאמרו בני אדם שהן מרגלים.

בהקשר אחר, מקובלת למדי ההתחזות שתכליתה העמדת עבריינים לדין. המשטרה ורשויות חקירה אחרות משתמשות דרך קבע בסוכן מדיח או ב"מדובב" המתחזים לאדם אחר. באמצעות זהותו הבדויה, הסוכן או המדובב יוצר קשר עם חשוד במעשי עבירה הנמצא במעצר או במקום אחר ומנסה לקבל מהם מידע מפליל המסייע להעמדתם לדין.

בנסיבות מסוימות, עשוי אדם להסתיר את זהותו הדתית או הלאומית כדי להינצל ממוות. כך למשל הסתירו יהודים רבים את זהותם בתקופת האינקוויזיציה כדי להינצל מהמרת דת ומעינויים. לימים עשו כן יהודים בתקופת השואה כדי להימלט מפני הנאצים שביקשו להשמידם. ככלל, גם בנסיבות אלה, ההתחזות אסורה, כמו שעולה מלשון ה"שולחן ערוך"¹⁷: "אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו".

דוגמה להתחזות מסוג שונה, שנועדה להציל אישה מאינוס מצויה כבר ב"ספר חסידים", אחד המקורות המרכזיים לתורתם של חסידי אשכנז במאות הי"ב-י"ג, וזה לשונו¹⁸:

האשה שהלכה בדרך ושמעה שפוגעים בה גוים, וירֵאה פן ישכבו עמה, יכולה ללבוש בגדי כומרת [=נזירה] כדי שיהו סבורים שהיא כומרת ולא ישכבו עמה. ואם היא שמעה שפריצי ישראל יפגעו בה, כמו כן מותרת ללבוש מלבוש נכרית ולומר היא גויה.

בספר "שיירי כנסת הגדולה" לרבי חיים בנבנשת (תורכיה, המאה הי"ז) מצוי פיתוח של דין זה. וזה לשונו¹⁹:

אם צרו על העיר או אם הולכים לדרך, ויש שם נשים שיראות שלא תשכבנה, יכולין הן ללבוש מלבוש אנשים, ואף לחגור חרב. ואף הבחורים שאין להם זקן יכולין ללבוש בגדי אישה להינצל²⁰.

מעשי התחזות במקרא
כאמור בראש הדברים, כבר במקרא יש ביטוי למגוון מעשי התחזות. אחד מהם, המשקף מעשה התחזות דתי-לאומי, שתכליתו הייתה הצלה ממוות, מופיע במגילת אסתר: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח, יז). אכן, יש מן הפרשנים שפירשו פועל זה על דרך ההרחבה, ולפיהם "מתיהדים" משמעו מתגיירים ממש²¹, אך מסוף הפסוק, כמו גם מפסוקי מקרא אחרים, עולה שמדובר בהתחזות ליהודים. הא ותו לא²².

לפירוש שלפיו מדובר בהתחזות גרידא, נטו רבים מן הפרשנים, ראשונים כאחרונים²³. כך למשל הרלב"ג מפרש על אתר: "שהיו מראים עצמם שהם יהודים", וכן מפרש רבי יהודה אבן שושן: "ואמר 'מתיהדים' כמו 'מתעשר ואין כל' או גרי אמת. והראשון יותר נכון"²⁴. וכיוצא בו פירש רבי שלמה אלקבץ, בעל "לכה דודי": "ומה שאמר 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים', אחשוב כי לא היו באים להתגייר עצמם, כי ידעו כי לא יקבלום... לזה היו הם מתיהדים, רוצה לומר כי היו מראים עצמם כאילו הם יהודים והיו משנים מלבושיהם"²⁵. פירושים אלה באים לידי ביטוי גם בתרגומי המקרא²⁶.

התחזות לעני וקבצן
במקורות המשפט העברי, מצויים תיאורים רבים של קבצנים המבקשים נדבות, אף על פי שיש להם הון רב. ביטוי לדבר יש כבר במשנה: "וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם - אינו מת מן הזִקנה, עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (משלי יא, כז) 'ודורש רעה תבואנו'. ונאמר (דברים טז, כ) 'צדק צדק תרדף'. וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין - אינו מת מן הזקנה, עד שעיניו כהות, שנאמר (שמות כג, ח) 'ושחד לא תקח, כי השחד יעוור פקחים' וגו'". הסמכת מעשה הרמייה וההתחזות לעיוות הדין וקבלת השוחד בידי הדיינים, מן העבירות החמורות, מלמדת עד כמה החמירו חכמים בגניבת דעת מעין זו.

אכן, "יצר לב האדם רע מנעוריו", ותופעת המתחזים לקבצנים לא פסה מן העולם, וכדי להילחם בה, תיקנו בקהילות מסוימות תקנות מיוחדות כנגד מעשי רמייה מעין אלה²⁷.

כך למשל בשנת תנ"א (1691), תיקנו בקהילת פאס שבמרוקו תקנה שהגבילה את סכום הנדבות הנגבות למען עניים וקבצנים הבאים מחוץ לעיר כדי שלא לקפח את עניי פאס. כרקע לתקנה, המבוססת על הכלל "עניי עירך קודמים", מעידים מתקיניה על קיומם של מתחזים הנוהרים לעיר²⁸: "וגדולה על כולן אלו [=הקבצנים] הבאין מאשכנז ופולוניא(!) אשר רובם ככולם²⁹ מביאים אגרות חתומים שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים, ואחר כך תיגלה רעתם שמזייפים אגרותיהם ונוטלים בזרוע וביד רמה, ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק ומדברים דברים רעים, ונמצא עניי העיר ועניי שאר מדינות המערב [המגרב, צפון אפריקה] נדחים במנה מעוטה אשר לא תועיל לכלום". בחלוף כ-150 שנה(!), שבו ותיקנו בפאס תקנה דומה,³⁰ הנפתחת במילים "בראותינו אנו חתומים מטה ארבעה אבות נזיקין", ככינוי לתופעת הקבצנים המתחזים. וכפי שמעיר מהדיר התקנה, הישנות התקנות ארבע פעמים, בשנים תל"ח, תנ"א, תפ"ח ותקצ"ח, מלמדת על שכיחות התופעה והצורך למנוע אותה.

כתוצאה ממעשי התחזות כגון אלה, התקינו גם בימינו בקהילות מסוימות כי רק עני המציג מעין "אישור" מרב קהילתו, המכירו ויודעו שהוא עני, או מסמכות מוכרת אחרת, מותר לו לבקש צדקה. וכשנתגלה מעשה ההתחזות והרמייה מבעוד מועד, פרסמו חכמי התקופה ברבים שפלוני מתחזה לעני והזהירו את הציבור מפניו³¹.

התחזות לשם פיתוי או השגת טובת הנאה מינית
במקורות המשפט העברי, יש לא מעט תיאורים של אנשים ש"התחפשו" בזהות בדויה והתחזו לצדיקים³² בניסיון לפתות את הזולת או להשיג טובת הנאה מינית. הדוגמה הקדומה ביותר מצויה במעשה יהודה ותמר כלתו בספר בראשית. לאחר שכשלו ניסיונותיה של תמר לשדל את יהודה להשיאה לבנו השלישי שֵׁלָה, התחפשה לזונה, עמדה על אם הדרך, ויהודה התפתה ובא עליה, כמו שמתואר במקרא: "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר עַל דרך תמנתה... ויראה יהודה ויחשבה לזונה, כי כסתה פניה. ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו הוא, ותאמר מה תתן לי כי תבוא אלי. ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן, ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך ומטך אשר בידֶך, ויתן לה ויבא אליה ותהר לו" (בראשית לח, יד-יח). במקרה זה, דרשו חכמים את מעשה ההתחזות לשבח, לנוכח "תכליתו הראויה", העמדת זרע לתמר. במקרים אחרים, הביא מעשה ההתחזות אשת איש לקיים יחסי אישות עם אדם זר שהתחזה לבעלה, והדבר היה עלול לאסור אותה "על בעלה ועל בועלה"³³.

תיאור מחריד של התחזות לשם השגת טובת הנאה מינית מופיע בשאלה שנשלחה על ידי ר' מנדל פרידלנדר, אב"ד יערגען (הסמוכה לפרשבורג) שבסלובקיה, לפחות לשלושה מגדולי חכמי ההלכה במאה הי"ט³⁴, ותשובותיהם נשתמרו בידנו. תיאור המעשה מופיע בהרחבה בחיבורו של רבי יעקב עטלינגר, בעל "ערוך לנר", רבה של אלטונא (גרמניה),³⁵ ומקבילותיו מצויות בשו"ת "יד אלעזר" לרבי אלעזר הורוויץ, תלמידו של ה"חתם סופר"³⁶, ובקצירת האומר בספר השו"ת של רבי יוסף שאול נתנזון מגליציה³⁷. נוסף על הפגיעה המינית, מעשה הרמייה של ההלך שהתחזה לאליהו הנביא עשוי היה להמיט אסון וקלון על האישה, מפני שלפי ההלכה, מי שזינתה תחת בעלה מתוך רצון אסורה לבעלה ולבועלה. לעומת זאת, אם יוכח שהמעשה נעשה באונס, לא יידרש בעלה לגרש אותה. בכוחו הגדול בפסיקת הלכה בדרך יצירתית, ותוך גילוי רגישות רבה למצוקתה של האישה, שנקלעה למעשה הנורא בעל כורחה, מצא הרב עטלינגר מזור לצרת האישה כדי שלא תיאסר על בעלה. לעומתו, בעל "יד אלעזר" מתחבט הרבה בשאלת ההיתר, ואילו בעל "שואל ומשיב" פוסק שיש לאסור אותה על בעלה.

גם בסוגיה זו, מלמדנו העיון בספרות השו"ת שלא פסו מתחזים מן העולם, ולא מעט אנשים העמיקו עשות בפרק "יש נוכלין", ובקיצור: "מה שהיה הוא שיהיה... ואין כל חדש תחת השָּׁמש" (קוהלת א, ט).

הערות:

^* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" וראש המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות.



¹ בראשית יא, יב-יג; כ, ב; כו, ז. על התחזות מלווה בשקר הנאמר בדיבור פה, דוגמת "שקרים לבנים" ו"שינוי מפני השלום", ראה יעקב שפירא, "שקרים לבנים ושקרים אחרים", פרשת השבוע, גיליון מס' 3 (תשס"א). על "שקר חינוכי" ו"שקר לתועלת", ראה: הרב ארי יצחק שבט, "שקר חינוכי ותרגילי סימולציה לפי ההלכה", טללי אורות ג (תשנ"א), עמ' 110-103; איילת פישר, "שקר חינוכי", טללי אורות י (תשס"ב), 446-436. בעניין זה יש לתת את הדעת לכך שבכל התחזות טמון בדרך כלל גרעין של שקר, אך לא כל שקר עולה כדי "התחזות".
² ראה למשל הדיונים בעניין הסגרת אישה שנחשדה בהתעללות קשה בתלמידותיה באוסטרליה, נמלטה לישראל וביקשה להינצל מהסגרה בטענה שהיא לקויה בנפשה, בעוד הפרקליטות טוענת שהיא מתחזה: בש"פ 2003/18 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכה לייפר (18.03.18); בש"פ 6506/19 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכה לייפר (10.10.19).
³ וראה "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, ויגרשהו וילך" (תהילים לד, א). חילוף השמות "אכיש" - "אבימלך" נתפרש בכמה פנים. לדעת חלק מן הפרשנים, היו למלך גת שני שמות, ואילו אחרים סבורים ש"אבימלך" היה השם הגנרי שניתן לכל מלכי פלישתים (בדומה לשם הגנרי "פרעה" שניתן לכל מלכי מצרים). בעקבות המדרש, פירש רש"י על אתר "שהיה צדיק כאבימלך" (בראשית כ), שלא הרג את דוד.
⁴ ילקוט שמעוני, שמואל, רמז קלא. לעניין בתו השוטה של אכיש, ראה גם "אלפא ביתא דבן סירא" (ורשה תרפ"ז, עמ' טז), מדרש המיוחס למאה העשירית, אגב תיאור מעשה דוד והצרעה והעכביש שזכה לתפוצה רחבה.
⁵ ראה למשל: ע"פ 616/83 פליישמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 449; עפ"ג (ת"א) 14936-10-10 יהודה כהן נ' מדינת ישראל (2.3.11); תפ"ח (י-ם) 642-09 מד"י נ' סטנלי שניידר (28.4.10).
⁶ ראה למשל: על"ע 11/82 הועד המחוזי נ' בן חרוץ, פ"ד לח(2) 169; על"ע 1/85 הועד המחוזי נ' בן חרוץ, פ"ד לט(4) 365; ועוד.
⁷ על "שליחות נחזית", עמד בהרחבה מיכאל ויגודה, חוק לישראל, שליחות, ירושלים תשע"ד, עמ' 353-351.
⁸ ראה למשל פסק דינו של השופט רובינשטיין, ע"א 624/13 מורדכיוב נ' מינץ (4.8.14). וראה מיכאל ויגודה וחיים צפרי, "טעות בזיהוי הקונה - למהותה של עסקת המכר", פרשת השבוע, גיליון מס' 304 (תשס"ח).
⁹ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, א ברמ"א.
¹⁰ סעיפים 120, 283, 441, 445-443 לחוק.
¹¹ ראה החלטת ועדת האתיקה, את/322/14.
¹² כך למשל בתחום התקשורת נידונה בהרחבה שאלת התחזותו של עיתונאי לאדם אחר כדי להשיג מידע שיש בגילויו משום "עניין לציבור" ושלא ניתן להשיגו כלל או בדרך סבירה אחרת. ראה למשל מ' פובולוצקי וי' עלי, "האם כתב רשאי להתחזות לאדם אחר כדי להשיג סיפור?", העין השביעית, 19.12.19, באתר: https://www.the7eye.org.il/350475.
¹³ בעת האחרונה, נעצרו הרב אליעזר ברלנד וכמה מאנשי חצרו באשמת התחזות וקבלת דבר במרמה, לאחר שלפי הנטען נתנו לפונים אליהם סוכריות "מנטוס" והבטיחו להם שאם ייטלו אותם מהצדיק, יבוא מזור למחלת הסרטן או לאחד משאר מרעין בישין שלקו בהם. ראה מ"י 20136-02-20 מדינת ישראל נ' ברלנד (13.02.20). לגלגול קודם של פעילות קבוצה זו, בהקשר שונה מעט, אך גם בזיקה לעבירת קבלת דבר במרמה, ראה: מ"י (י-ם) 18450-08-13 מדינת ישראל נ' נתן ברלנד (12.08.13). על מעורבותם היתירה (יחסית) של חסידי ברסלב במעשי עבירה והסיבות האפשריות לה, דנתי בהרצאתי " 'אתם אנשים כשרים אך לא לזאת הייתה כוונתי' - עלילות ברסלב בארץ המשפט", בכנס בינלאומי על חסידות ברסלב, שהתקיים במכון ון ליר בירושלים, ביום 04.01.17. ראה באתר: https://www.youtube.com/watch?v=iqkI-zXSAdg.
¹⁴ לעניין זה במשפט העברי, ראה אביעד הכהן, "מגיה כהלכה – על יחסי הגומלין שבין מגיה, כישוף וגורל לבין הלכה ומשפט", מחניים 14 (תשס"ג), עמ' 78-59.
¹⁵ ראה למשל: "ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות" (רמב"ם, הלכות דעות, פרק ב, הלכה ו). לעניין איסור גניבת דעת בדיני הגנת הצרכן, ראה אביעד הכהן, "על אמת בפרסום, צרכנות הוגנת והאיסור לגנוב דעת", פרשת השבוע, גיליון מס' 466 (תשע"ז).
¹⁶ במדבר רבה (וילנא), פרשת שלח, פרשה טז. תודתי נתונה לחתני הרב אהוביה גורן על שהפנה את תשומת לבי למאמר זה ולעוד מקורות חשובים.
¹⁷ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנז, סעיף ב. על איסור זה, ראה: הרב יחזקאל יעקבסון, "שינוי זהות במקום פיקוח נפש", המעיין נא.ב (טבת תשע"א), עמ' 11; הערת א"מ גלאנצר, המעיין נא.ג (ניסן תשע"א), עמ'92-91. וראה עוד: הרב ברוך אוברלנדר, "האם מותר ליהודי להסתיר את יהדותו כשחושש מסכנה?", באתר: https://tinyurl.com/oberlender.
¹⁸ ספר חסידים, מהדורת מרגליות (ירושלים תשי"ז), עמ' תלח, סימן תשב. מעשה זה נידון בחיבורה של מרב שניצר-מימון, אונס בין הלכה למציאות, תל-אביב תשע"ז, עמ' 11.
¹⁹ שיירי כנסת הגדולה, הגהות טור, יורה דעה, סימן קפב, סעיף ד.
²⁰ אפשר שיש כאן רמז נוסף למקור המעיד על תפוצתו הרחבה של "משכב זכר" באימפריה העות'מנית. ראה ירון בן נאה, "משכב זכר בחברה היהודית העותמנית", ציון סו (תשס"א), עמ' 200-171.
²¹ ראה אביעד הכהן ואלי וילצ'יק, " 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים' – מיהו יהודי וכיצד מתייהדים", פרשת השבוע, גיליון מס' 316 (תשס"ח).
²² בדומה לזה, נאמר בספר משלי: "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב" (משלי יג, ז).
²³ עמד על כך שמואל אשכנזי, "עוד לענין 'מתיהדים' ", לשוננו לעם יז (תשכ"ו), עמ' 168-165.
²⁴ מובא בספר "מנות הלוי" קצד ע"א, והביאו ש' אשכנזי (לעיל, הערה 23).
²⁵ מנות הלוי, שם.
²⁶ כך למשל מתרגם יהואש ליידיש: "האבן זיך אויגעגעבן פאר יידן".
²⁷ ראה: א' הורוביץ, "'ויהיו עניים (הגונים) בני ביתך': צדקה, עניים ופיקוח חברתי בקהילות יהודי אירופה בין ימי הביניים לראשית העת החדשה", בתוך דת וכלכלה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 217. על תקנות נוספות בענייני צדקה, ראה אביעד הכהן, " 'לעשות צדקה ומשפט' – על הזכות לקבץ צדקה ולתתה ועל היכולת להגבילה מטעמים ראויים", פרשת השבוע, גיליון מס' 465 (תשע"ז).
²⁸ מ"מ עמאר, תקנות חכמי פאס, ירושלים תש"ף, תקנה נד, עמ' תנז.
²⁹ אם כנים הדברים והלשון מדויקת, התופעה לא הייתה נדירה.
³⁰ תקנות חכמי פאס, שם, תקנה צז, עמ' תשיא. בעת האחרונה הזכיר השופט סולברג את התקנות האלה אגב דחיית ערעורם של קבצנים שהורשעו בפלילים בגין קיבוץ נדבות ברחבת הכותל המערבי: רע"פ 8182/18 מושיא נ' מדינת ישראל (18.02.20).
³¹ כך למשל שלחו רבני ירושלים בשנת תקע"ד (1814) מכתב אזהרה לרבני מנטובה שבאיטליה בדבר נוכל המתחזה לשד"ר (שלוחא דרחמנא או שלוחא דרבנן, כינוי לשלוחי ארץ ישראל) ואוסף כספי צדקה, כביכול עבור עניי ארץ ישראל, הגם שלא נשלח כלל למשימה זו על ידי אנשי קהילת ירושלים. רבני ירושלים הודיעו שמדובר בנוכל וזייפן, וביקשו מרבני מנטובה להזהיר את אנשי קהילתם מפניו. לצילום המכתב, ראה קטלוג בית המכירות קדם 65, מיום 12.03.19, פריט 213.
³² תופעה זו רווחה במיוחד עם התפתחות החסידות והתרבּות הצדיקים עושי הישועות והנפלאות. והודיעני בטובו רֵעי פרופ' דוד אסף שספרות ההשכלה האנטי חסידית (דוגמת "עמק רפאים" לריב"ל ו"הצופה לבית ישראל" ליצחק ארטר) מלאה בסיפורי מתחזים, וכך גם העיתונות היהודית בת התקופה. כתוצאה מכך, נתרבו גם אזהרות "פנימיות" שמקורן במחנה החסידי נגד רמאים שליוו את תנועת החסידות מראשיתה. דוגמה לזה הם דבריו של נכדו של הבעש"ט, רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, בספרו דגל מחנה אפרים, פרשת נח, הדורש את הפסוקים בספר בראשית פרק יא שעניינם בסיפור מגדל בבל, נגד הרמאים המתחזים. וזה לשונו: "יש לומר בזה על דרך הלצה [=מליצה]: וגם כל הענין מקודם 'ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה נשרפה לשריפה ונעשה לנו שם', הנה התורה מרמזת בכאן על כת שקרנים ומתדמים לשלומי אמוני ישראל, ולבסוף אין להם קיום והם כָּלִים מאליהם. כי שקרא לא קאי [=השקר אינו עומד], והוא מרומז בפסוק, כי בתחלה 'ויהי כל הארץ שפה אחת', היינו דבוקים בשכינה – גימטרייה שפה – ו'דברים אחדים', היינו מחמת שהיו דבוקים בה' היה ביניהם אחדות גדול, ולא היו מדברים אחת בפה ואחת בלב, רק הפה והלב היה אחד. אבל 'ויהי בנסעם מקדם', היינו מקדמונו של עולם, כמאמר רז"ל 'וימצאו בקעה וכו' היינו שתעו ונפלו בבור עמוק וחושך'. ועוד להם שמראים עצמם כצדיקים, והוא שאמרו 'ונלבנה לבנים', היינו נלבוש בגדי לבנים כדמיון הצדיקים הטהורים, 'ונשרפה לשריפה', להכות כף אל כף בהתלהבות. והכל הוא כדי 'לעשות לנו שם' כפשוטו. 'ונבנה לנו עיר' – לכבוש עיירות תחת ידם. וסופם 'ותהי להם הלבנה לאבן', היינו בגדי לבנים שהיו לובשים היה להם לאבן נגף ולמכשול. ו'החומר', ראשי תיבות 'חכם מופלא ורב רבנן', שהיו מחזיקים ומראים בעצמם, היה לחומר" וכו'.
³³ ראה בהרחבה אביעד הכהן, "אונס ומפתה ועבירת אינוס במרמה", פרשת השבוע, גיליון מס' 381 (תש"ע) [=פרשיות ומשפטים, תל-אביב תשע"א), עמ' 354-349].
³⁴ על משלוח שאלה זהה לכמה חכמי הלכה, תופעה הידועה לנו כבר מתקופת גאוני בבל, ראה מאמרי: אביעד הכהן, "אחת שאלה ועשר תשובות – על מאבקו של רבי משה זכות ובני דורו לשימור האוטונומיה השיפוטית היהודית וההגנה על זכויות היחיד", ספר הזיכרון למאיר בניהו, ירושלים תשע"ט, עמ' 473-407.
³⁵ שו"ת בניין ציון, סימן קנד. לפי המתואר בשאלה, היא נשלחה מאלטונא, מקום מושבו של הרב עטלינגר, לרבי מנדל פרידלענדער, "אב"ד געארגען במדינת אונגארן", ביום כ"ח באדר א' תרי"ט (1859). לדיון בשאלה, ראה הכהן (לעיל, הערה 33). בסוגיה ההלכתית, דן בהרחבה הרב שלמה דיכובסקי, "אישה שזינתה בהשפעה רוחנית-מיסטית", תחומין לו (תשע"ו), עמ' 51. וראה שם נספחיהם של ברוך כהנא ומני קוסלובסקי.
³⁶ שו"ת יד אלעזר, סימן קט. לפי המבואר בראש התשובה, היא נכתבה "ביום כ"ז למב"י [=למניין בני ישראל, לספירת העומר]", הוא יום י"ב באייר תרי"ט [16.5.1859]", כחודשיים וחצי לאחר תשובת בעל "בניין ציון".
³⁷ שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, חלק ג, סימן מח. תשובה זו אינה מתוארכת. המשיב מביא בסוף תשובתו נימוקים קצרים לאסור את האישה במקרה זה על בעלה, וחותם אותה במילים: "והארכתי בזה בתשובה, ונאבדה ממני. ולא כתבתי כאן רק לקחת מוסר לבלתי האמין במשאות שווא ומדוחים" (על פי איכה ב, יד). בדפוס נשתבש מקום השואל ל"געדגאן" וצ"ל: "יערגאן", הסמוכה לפרשבורג.

---

---