|
|
|
על נגיפים ומגפות במקורות המשפט העברי – חלק א
אביעד הכהן *
פרשת ויקהל-פקודי, תש"ף, גיליון מס' 499
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
נגיף הקורונה היכה עד כה רבבות בני אדם בכל רחבי העולם, והסכנה להתפשטותו הולכת וגוברת. כדי להילחם בנגיף, שעד כה לא נמצאה תרופה יעילה לחיסולו, נוקטות מדינות העולם מגוון אמצעים להתגונן מפניו. מיד עם התפרצות הנגיף, נקטה גם מדינת ישראל שורת צעדים שנועדו למנוע את כניסתו והתפשטותו ברחבי המדינה. בין השאר, נמנעה כניסתם לישראל של אזרחים מכמה מדינות, שבהן התפשטות הנגיף גדולה במיוחד. אנשים שהגיעו מ"מדינות בסיכון" נצטוו להישאר בבידוד למשך שבועיים ימים, נאסרה התקהלות של אנשים רבים במקום אחד, נסגרו מוסדות חינוך ועסקים, וכיוצא באלה. לצד האמצעים הרפואיים והמנהליים, נקטה המדינה גם אמצעים משפטיים להבטחת קיומן של הפעולות האלה, לרבות שימוש באמצעי החריג של התקנת תקנות לשעת חירום1.
הופעתן של מגפות ומחלות חדשות על במת ההיסטוריה אינה תופעה חדשה, ויש לה ביטויים רבים: היסטוריים2, ספרותיים3, מיסטיים4, אתיים5, הלכתיים ומשפטיים6. כבר בימי קדם היכו מגפות ברחבי העולם והפילו חללים רבים.
בספרות המשפט העברי לדורותיה, מצויות עדויות רבות על מגפות חוזרות ונשנות שהשתוללו בעולם. כך, למשל, בספרות המשפט העברי שמקורה בצפון אפריקה מצויות עדויות על מגפות קשות שפקדו את האזור במאות הט"ז-הי"ט והפילו חללים הרבה7. חלק מן המגפות פרצו בעקבות בצורת קשה, והתפשטו במהירות בגלל תנאי הדיור הצפופים שהיו בערים, בד בבד עם היעדר תנאי סניטציה ושירותי רפואה הולמים.
מגפה שפגעה באוכלוסיית פולין במאה הט"ז, הביאה את הרמ"א, רבי משה איסרליש, לכתוב את חיבורו "מחיר יין", חלף משתה ושמחה, שלא היו ניתנים להיעשות באותם ימים. וכך הוא כותב בדברי הקדמתו, הרוויים צירופי לשון מן המקרא:
כמאתיים וחמשים שנה לאחר מכן, בשנת תקצ"א (1831), פקדה מחלת כולרה את פולין והפילה חללים הרבה. רבי עקיבא איגר, מגדולי חכמי ההלכה באותה עת, מעיד באיגרותיו על תקנות שונות שנתקנו באותה עת10. בין השאר, ולמרות הפגיעה בחירות הפרט ובחופש התנועה שלו, תיקנו שלא יתכנסו יותר מדי אנשים במקום אחד. וכך הוא כותב לתלמידו, רבי אליהו גוטמכר, מראשוני "חובבי ציון"11, הנחיות המהדהדות כמה מן ההנחיות שבימינו:
כתמיד, בעיון במקורות עתיקים, שמקצת מהם ימיהם כימי עולם, יש לתת את הדעת לעניין המינוח. רבות מן המחלות הנגיפיות מוגדרות במקורות המשפט העברי בשם הכולל "דֶבֶר", "נגף", "שחין", "צרעת"14 ו"מגפה"15. לפיכך, יש ליתן את הדעת בעת העיון בכל מקור ומקור על אופי המחלה המסוימת הנזכרת בו, עוצמתה, היקפה וסיכוניה. זאת ועוד. לנוכח אופיים ה"דתי" של רבים ממקורות המשפט העברי, ובראשם המקרא, יש לתת את הדעת לכך שחלק מן ה"מגפות" מופיעות בהם בהקשר "דתי", הן כמעשה נסים הן כעונש על חטא מסוים, ולא כתופעה אפידמיולוגית טבעית. ממילא, גם דרכי ריפוין (למשל באמצעות קטורת) נתפס כמעשה נֵס ולא כתוצאה ממהלך רפואי בדרך הטבע16. יתר על כן, חלק מתיאורי המגפות במקורות הקדומים, כמו גם דרכי ההתמודדות בהן, נגזרים ומושפעים מן הידע הרפואי שהיה קיים באותם ימים, ויש להיזהר ולגזור מהם "גזרה שווה" למציאות בימינו.
כבר במקרא מצויות עדויות למגפות העשויות להפיל חללים רבים. כך למשל מכת ה"דֶּבֶר", אחת מעשר המכות שלקו בהן המצרים, שפגעה בבעלי חיים, וכן ב"פרשת הקללות" שבספר ויקרא: "והבאתי עליכם חרב נֹקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם, וְשִׁלחתי דבר בתוככם ונִתתם ביד אויב" (כו, כה)17. הפרשנים לא זיהו את ה"דֶּבֶר" הזה עם מחלה מסוימת. כך למשל אונקלוס מתרגם אותה "וַאֲגָרֵי מ?תָנָא ?ֵינֵיכ?ן", היינו מחלה שיש בה סכנת "מוות", בדומה ל"חרב" הסמוכה לה, אך בלא לפרט את טיבה. הדגשת הזיקה שבין ה"דֶּבֶר" לבין מכה המגיעה עד מוות, ואינה "סתם" מחלה, מצויה גם במקורות חז"ל. כך למשל נמנות במשנת תענית תופעות טבע המחייבות לגזור בגללן תענית, ובהן מחלת ה"דֶּבֶר". וזה לשון המשנה18:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי הטוב ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות שסייעו לטיוב המאמר ושיפורו.
1 צו בריאות העם (נגיף הקורונה 2019) (בידוד בית) (הוראת שעה), התש"ף-2020; צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש 2019) (הוראות למעסיק של עובד בבידוד בית) (הוראת שעה), התש"ף-2020; תקנות שעת חירום (מניעת כניסת מבקרים ועורכי דין למקומות מעצר ובתי הסוהר), התש"ף-2020; תקנות שעת חירום (שירות עבודה בשעת חירום), התש"ף-2020; תקנות שעת חירום (דיוני מעצרים), התש"ף-2020.
2 אחת המגפות הידועות ביותר היא "המוות השחור", שהפילה חללים בכל רחבי אירופה ואסיה במחצית המאה הי"ד, במשך כמה שנים. לפי הערכות, הביאה מגפה זו למותם של מיליוני בני אדם, עד כדי רבע או מחצית מן האוכלוסייה באירופה באותה תקופה. מן הספרות הענפה שנכתבה בעניין זה, ראה למשל: W. Naphy and A. Spicer, The Black Death and the History of Plagues, 1345-1730, 2000; אנציקלופדיה עברית, כרך יא, עמ' 871 ואילך; ברברה טוכמן, ראי רחוק (תל-אביב תשנ"ה). בין השאר הביאה המגפה להגברת האנטישמיות ולהאשמת היהודים ב"הרעלת בארות" (ראה למשל: מרדכי ברויאר, " 'המוות השחור' ושנאת ישראל", בתוך שנאת ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים (ש' אלמוג עורך, ירושלים תש"ם), עמ' 172-159.
3 מן התיאורים הספרותיים הנודעים בעניין זה, נזכיר את "דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'ו; "מגילת סן מיקלה" (ת"א, תשל"ג) שבו מתאר אכסל מונתה את מגפת הכולרה שפקדה את נפולי שבאיטליה והפילה אלף(!) חללים מדי יום; "אהבה בימי כולרה" (ת"א תשמ"ט) של גבריאל גארסיה מארקס; "הדֶּבֶר" (תל-אביב תשס"א) של אלבר קאמי. גם באמנות, בתיאטרון ובקולנוע, נעשו לא מעט ניסיונות להעביר את חוויית ממדי המגפות ונוראותיהן. בספרות העברית, יש הדים רבים למגפות. ראה למשל על "חתונות מגפה", שנועדו למנוע או למצער לעכב את רוע הגזרה, דוגמת פישקה, גיבורו של מנדלי מוכר ספרים, שנישא בבית הקברות בשעת מגפה. לעניין זה, ראה למשל: מה שראיתי, זכרונות יחזקאל קוטיק, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 354-349. תודתי נתונה לרֵעִי פרופ' דוד אסף על שהפנה את שימת לבי למקורות חשובים אלה. וראה להלן, ליד ציון הערות 12-11.
4 בקרב רבים מבני דור מגפת "המוות השחור" ולאחריה, רווחה הגישה שהמגפה באה כעונש על חטאי בני האדם או כסימן ל"אחרית הימים". בעקבות כך, רווחו מנהגים דתיים כולל תפילות וצומות מיוחדים. לצד זה רווחו מעשי נסים של אנשי דת שהצילו את הבריות מן המגפה. למקבילה יהודית, ראה מעשה הנס המיוחס לרבי יעקב אבוחצירא (הראשון) בשעה שפקדה מגפה את פאס: אברהם מוגרבי, מעשה נסים (ירושלים תשכ"ח), עמ' 248; אביעד הכהן, "מנע מגפה מנחלתך", עלון לאורו, ויקהל תש"ף.
5 כגון: אם חלה על האדם החובה לדווח, לא רק רשות, על עמיתו שחלה או שהוא חשוד כנגוע בנגיף כדי למנוע סכנה פוטנציאלית מן הציבור; אם האדם (כל אדם או איש צוות רפואי) חייב לסכן את עצמו כדי לטפל בחולה הנגוע בנגיף, תוך חשש שהוא עצמו יידבק; וכיוצא באלה. לשאלה האחרונה, ראה את המובא בשם ר' חיים סולובייצ'יק, שקבע (כמיטב מסורת בית מדרשו, המחמירה בדרך כלל כשיש חשש "פיקוח נפש") בעת מגפה שהייתה בבריסק, שחלה חובה לסייע לחולה ודאי המצוי בסכנה גם במחיר חשש לסיכון עצמי. ראה הרב צ' שכטר, נפש הרב, עמ' קסו. בין השאר, הוא נסמך על דברי "כסף משנה" (הלכות רוצח א, יד), המביא את דברי בעל "הגהות מיימוניות" בשם התלמוד הירושלמי: "בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב, עד כאן לשונו. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק".
6 חומר רב, הלכתי ומשפטי במשפט העברי, מצוי במחקרים שעניינם "רפואה ויהדות". ראה למשל א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית (ירושלים תשס"ו) בערכים "מגפה" ו"מחלות מדבקות" ועוד, לפי המפתח. וראה: חיבורו הקלאסי של פרויס, שהופיע לראשונה בשנת 1911, הרפואה במקרא ובתלמוד, וזכה בעת האחרונה לתרגום לעברית (ירושלים תשע"ג); יעקב צבי (הירש) צימלס, Magicians, Theologians, and Doctors: Studies in Folk Medicine and Folklore as Reflected in the Rabbinical Responsa, לונדון 1952; ועוד. על ההתמודדות המשפטית עם מקצת מן המגפות והמחלות, עמדתי במאמרי אביעד הכהן, " 'לא לעולם חוסן!?': על חיסונים וסרבני חיסון במשפט העברי ובמשפט המדינה", פרשת השבוע, גיליון מס' 484 (תשע"ט).
7 אני מקווה להרחיב דברים בעניין זה במקום אחר. ראה לפי שעה מאמרי "מנע מגפה מנחלתך" (לעיל, הערה 4).
8 על פי הפסוק ביחזקאל א, א: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר".
9 עיון הלכה דורש צלילות הדעת כיום של רוח צפונית, עירובין סה ע"א.
10 אגרות רבי עקיבא איגר, ירושלים תשנ"ט, סימנים עא-עג.
11 רבי אליהו גוטמכר (1874-1796) היה רב ואב"ד בכמה מקהילות פולין. לימים נתמנה כרב ואב"ד בגריידיץ, בסקסוניה שבגרמניה. נודע כבעל מופת וכאחד מן התומכים הגדולים של יישוב ארץ ישראל. על שמו נקרא הקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן. ארכיונו האישי נמצא בספרייה הלאומית.
12 ש"י עגנון, ימים נוראים, עמ' 273, על פי הספר עיר וילנה, לר' הלל נח מגיד שטיינשניידר, כותב תולדות העיר. ראה מהדורת מ' זלקין, ירושלים תשס"ב. על יסודות ההיתר, ראה בהרחבה הרב אליעזר מערמעלשטיין, "אכילה ביום כיפור במקום חולי וזמן מגפה", קובץ עץ חיים, תשרי תשס"ט, עמ' רעג-רצד. תודתי נתונה לרֵעִי פרופ' יהודה מירסקי על שהפנה את שימת לבי למאמר זה. לעניין תענית בשעת מגפה, ראה להלן.
13 תמול שלשום, תל-אביב תש"ה, עמ' 345, 557. תודתי נתונה לרֵעִי הסופר חיים באר, דכל רז דספרות העברית לא אניס ליה, על שהפנה את שימת לבי למקורות חשובים אלה ולמקורות אחרים בעניין ביטויי המגפות והפגעים בספרות העברית. על מחלת הכולרה בארץ ישראל במאה הי"ט, ראה בהרחבה דן בראל, רוח רעה: מגפות הכולרה והתפתחות הרפואה בא"י בשלהי התקופה העות'מאנית, ירושלים תשע"א.
14 לעניין ה"צרעת" וראייתה כמחלה מידבקת שיש לנקוט נגדה מגוון אמצעים, גם משפטיים, כדי למנוע הידבקות בה, ראה אביעד הכהן, " 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו': על צרעת, מצורעים והיחס ל'אחר' ", פרשת השבוע, גיליון מס' 117 (תשס"ג).
15 כגון בתפילת "אבינו מלכנו", באה הבקשה: "מנע מגפה מנחלתך".
16 ראה למשל במדבר יז יא-טו; שטינברג (לעיל, הערה 6), כרך ד, עמ' 406-405.
17 בדומה לזה, ואף כאן בזיקה לדבר וחרב: "החרב בחוץ והדֶּבֶר והרעב מבָּית, אשר בשדה בחרב ימות ואשר בעיר רעב ודֶבר יאכלנו" (יחזקאל ז טו).
18 משנה, תענית ג, ד.
19 תענית כא ע"א-ע"ב.
20 רמב"ם, משנה תורה, הלכות תעניות, פרק ב, הלכות א, ה-ו.
21 וראה ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקעו, סעיף ז: "ויש בזה שאלה: דאם כן עיר המוציאה מאתיים וחמישים רגלי - לא משכחת [=תמצא] בה דבר לעולם, דלפי החשבון צריכה להוציאה מת וחצי וביום וחצי, ולא משכחת לה אלא פחות או יותר. והרי בכי האי גוונא [=בכגון זה] - לא הוי דֶבֶר. וכן תמיד כשיהיה המספר שלא לפי אדם שלם... לכן צריך לומר ד"עד חמש מאות" רגלי קאמר. כלומר, דפחות משלושה מתים בשלושה ימים בשום מקום לא הוי דֶבר, אפילו בישוב מועט. וכן אם יש מעט יותר מחמש מאות אינו כלום, עד שיהא אלף רגלי, דאז צריך ששה בשלושה ימים. וכן לפי חשבון זה תמיד".
22 לפי ש"אקראי בעלמא הוא" (רש"י, תענית כא ע"א), ואין סימן למגפה.
23 מקורו של הרמב"ם לעניין סייג זה הוא ככל הנראה התלמוד הירושלמי, תעניות ג, ד (אך ראה והשווה לדברי תוספות יום טוב על משנת תענית ג, ד, ודברי הר"ן ו"מגיד משנה" שם). על התלמוד הירושלמי כמקור להלכות הרמב"ם, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, פרקים בחקר מקורותיו של 'משנה תורה' להרמב"ם: הרמב"ם והתלמוד הירושלמי (עבודת גמר, תשנ"ג); א' הכהן, "מתלמוד ירושלמי ל'הלכות ירושלמי' – עיון מחודש בכתבי הרמב"ם ונוסחם", שנתון המשפט העברי כב (תשס"ה), 1.
24 ויש בזה ביטוי נוסף לחשיבותה של ארץ ישראל וחובת הערבות כלפיה מצד כל גלויות ישראל. וראה בפן מעשי יותר את ניסוחו של "מגן אברהם", אורח חיים, סימן תקעו, ס"ק ב: "דכיון דגבירה [=ארץ ישראל] לוקה - שפחה [=קהילות ישראל שבחו"ל] לא כל שכן! וסוריא אינה בכלל ארץ ישראל ד'כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש'. וראה סייג נוסף בדברי "ערוך השולחן" (לעיל, הערה 21): "ודווקא שהיה הדֶבֶר בכל ארץ ישראל. אבל אם לא נתפשטה בכולה - אינם צריכים [=בני חו"ל] להתענות, כיון שיש גם מהגבירה שלא לקתה".
25 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקעו, סעיף ג.
26 ראה לעניין זה שו"ת הרשב"ש, סימן שס, המעיד כי "מיהרו לגזור תענית" על דֶבֶר, אף על פי שעדיין לא נתמלאו התנאים המקדמיים שנקבעו לכך בתלמוד. תודתי נתונה לרֵעי ד"ר רמ"מ עמאר מפאריס על שהפנה את שימת לבי למקור זה ולעוד מקורות הדנים בסוגיה זו.
נגיף הקורונה היכה עד כה רבבות בני אדם בכל רחבי העולם, והסכנה להתפשטותו הולכת וגוברת. כדי להילחם בנגיף, שעד כה לא נמצאה תרופה יעילה לחיסולו, נוקטות מדינות העולם מגוון אמצעים להתגונן מפניו. מיד עם התפרצות הנגיף, נקטה גם מדינת ישראל שורת צעדים שנועדו למנוע את כניסתו והתפשטותו ברחבי המדינה. בין השאר, נמנעה כניסתם לישראל של אזרחים מכמה מדינות, שבהן התפשטות הנגיף גדולה במיוחד. אנשים שהגיעו מ"מדינות בסיכון" נצטוו להישאר בבידוד למשך שבועיים ימים, נאסרה התקהלות של אנשים רבים במקום אחד, נסגרו מוסדות חינוך ועסקים, וכיוצא באלה. לצד האמצעים הרפואיים והמנהליים, נקטה המדינה גם אמצעים משפטיים להבטחת קיומן של הפעולות האלה, לרבות שימוש באמצעי החריג של התקנת תקנות לשעת חירום1.
הופעתן של מגפות ומחלות חדשות על במת ההיסטוריה אינה תופעה חדשה, ויש לה ביטויים רבים: היסטוריים2, ספרותיים3, מיסטיים4, אתיים5, הלכתיים ומשפטיים6. כבר בימי קדם היכו מגפות ברחבי העולם והפילו חללים רבים.
בספרות המשפט העברי לדורותיה, מצויות עדויות רבות על מגפות חוזרות ונשנות שהשתוללו בעולם. כך, למשל, בספרות המשפט העברי שמקורה בצפון אפריקה מצויות עדויות על מגפות קשות שפקדו את האזור במאות הט"ז-הי"ט והפילו חללים הרבה7. חלק מן המגפות פרצו בעקבות בצורת קשה, והתפשטו במהירות בגלל תנאי הדיור הצפופים שהיו בערים, בד בבד עם היעדר תנאי סניטציה ושירותי רפואה הולמים.
מגפה שפגעה באוכלוסיית פולין במאה הט"ז, הביאה את הרמ"א, רבי משה איסרליש, לכתוב את חיבורו "מחיר יין", חלף משתה ושמחה, שלא היו ניתנים להיעשות באותם ימים. וכך הוא כותב בדברי הקדמתו, הרוויים צירופי לשון מן המקרא:
ואני, משה בן כבוד אבא מרי הפרנס והמנהיג ישראל שליט"א, הנקרא משה איסרלש מקראקא, הייתי בתוך הגולה8 אשר נתגלינו [=גלינו] מעירנו בשנת שי"ו לפ"ק [=1556] מחמת עיפוש האויר, לא עלינו, והיינו גרים בארץ לא לנו, בעיר שידלוב, מקום אשר אין תאנה וגפן, וכמעט מים אין לשתות, כי אם בתחבולה, עיר אשר במסכנות תאכל בה לחם, ועץ אין בה להסכן [=להתחמם] בו. ולא יכלנו לקיים ימי הפורים במשתה ושמחה, להסיר יגון ואנחה. אמרתי אקומה ואשמח במפעלי, אף חכמתי עמדה לי, כי פיקודי השם ישרים משמחי לב. ולקחתי תחת לשוני דבש וחלב, ונתתי לבי לתור ולדרוש כוונת המגילה, הנמשל בדבריה ופירוש כל מלה ומלה. ובדקתי בה עד מקום שידי מגעת, כי הסיפור נחמד למראה, והנסתר הוא עץ הדעת.רקע דומה היה לחיבור "ספר החיים" (קראקא, שנ"ג=1593) לגאון ר' חיים ב"ר בצלאל, אחיו הגדול של המהר"ל מפראג וחברו של הרמ"א. וכך מתאר זאת ש"י עגנון בחיבורו ספר, סופר וסיפור:
בימים הרעים ששלטה המגפה ומתה המשרתת שלו במגפה, וסגרו דלתות ביתו, והסגירו אותו ואת אנשי ביתו שני חדשים. נתבטלו הישיבות, ונתרבו התלאות. ביקש למלט נפשו לתורה שהיא כתריס בפני הפורעניות ומגן בפני מלאך המוות. ולא נתנוהו דאגותיו להשתעשע בהויות אביי ורבא, ולירד לעומק ההלכה, שההלכה צריכה דעת צלולה כיומא דאסתנא9.מסיבה זו פינה זמנו לכתיבת "ספר החיים", בעל האופי הדרשני-מוסרי, שדומה כי בשמו גלומה משמעות כפולה – לצד שם המחבר - לנוכח נסיבות חיבורו.
כמאתיים וחמשים שנה לאחר מכן, בשנת תקצ"א (1831), פקדה מחלת כולרה את פולין והפילה חללים הרבה. רבי עקיבא איגר, מגדולי חכמי ההלכה באותה עת, מעיד באיגרותיו על תקנות שונות שנתקנו באותה עת10. בין השאר, ולמרות הפגיעה בחירות הפרט ובחופש התנועה שלו, תיקנו שלא יתכנסו יותר מדי אנשים במקום אחד. וכך הוא כותב לתלמידו, רבי אליהו גוטמכר, מראשוני "חובבי ציון"11, הנחיות המהדהדות כמה מן ההנחיות שבימינו:
לדעתי זה אמת שהקיבוץ במקום צר אינו נכון, אבל אפשר להתפלל כיתות כיתות, ובכל פעם במתי מעט, ערך ט"ו [=15] אנשים, ויתחילו כאור הבוקר, ואחריה כת אחרת... ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מהסך הנ"ל לבוא לבית הכנסת, ואפשר על ידי עמידת שומר מפאליציי [=משטרה] להשגיח בזה, שמאחר שיש כבר כפי המספר, אל יניחו לאחֵר לבוא לשם עד אחר שישלימו הם. ולהישמר מאוד מלהתקרר, טוב להתלבש כל אחד במפה פלאנעל חגור על הבטן; שלא לאכול מאכלים רעים וביחוד גורקען [=מלפפונים] ולמעט באכילת פירות ודגים ושתיית שֵכר; שלא לאכול על השובע, וטוב יותר לאכול פעמים הרבה, ובכל פעם שלא במרובה; להיות נקי, שלא להשהות טינוף ולכלוך בבית; ובכלל הזה להחליף איזה פעמים בשבוע כתונת מכובס ונקי. שלא לדאוג, ולהרחיק כל מיני עצבות; שלא לילך בלילה באוויר העיר. בצהרים, כשהחמה זורחת, טוב לטייל על פני השדה לשאוב אויר, ולפתוח החלונות בבקר שיבוא אוויר בהחדרים.בחלוף כמה חודשים, בערב יום הכיפורים שנת תקצ"ב, פנה רבי עקיבא איגר במכתב מכמיר לב לפרנסי קהילות המבורג, לונדון ואמסטרדם, וביקשם לבוא לעזרת בני קהילתו ולתמוך בהם בשעתם הקשה. וכך הוא כותב, בין השאר, בתארו את שברם של בני קהילתו:
מאת מגידי חדשות צייטונגען [=עיתונים] שמעתם כי החלי רע [=כולרה] בעוונותינו הרבים מועף ביעף אלינו, וקונן [=ומקנן, נמצא] פה עירינו, העלתה באשה וצחנתה בקריתנו, הנה היא הורגה הרוגים, וברגזה רחם בל תזכרה, כוסה בידה חמר מלא מסך ותגר מזה, ערכה שולחנה טבחה טבחה, והקדיש קרואיו, אדי העבים מלאו סך רעל, והמה כאשר ירדו לארץ לא ישובו, עד אם כילו לאכול. בכל אשר תפנה מוות ומשחית תריק מדי עברה, הכל תיקח, גם שׂב [=זקן], גם ילד לא מצאו מנוח, שוד תנחומים אכזרי היא. הנה החלי רע הזאת לשוד ולכפן יצחק, כי היא יורדת חדרי בטן אם הוא רק ואין בו המחלה הזאת לא אמרה הון, כי אם אך נפש אחת הייתה לה לשלל, לא תשקוט ולא תנוח עדי גם מגרת בית המת הייתה לה למנה, טורפה ורומסה ואין מציל, אין מחסה מתרעלתה אין מגן לפני כלי משחיתה וכלי מפצה, לא ידעו שבעה עקובה מדם.באיגרת אחרת שנכתבה כחודש לאחר מכן, מתרה רבי עקיבא איגר בבני קהילתו שיקפידו לשמור על כל הוראות הרופאים, וידאגו למתן מענה רפואי הולם גם לכל אותם עניים שאין ידם משגת לרכוש תרופות ולשכור את שירותי הרופאים. בדבריו הוא שב ומתרה, ב"אזהרה אחר אזהרה", בכל אותם המזלזלים בהנחיות שניתנו להם:
גם הזהרתי פעמים הרבה באזהרה אחר אזהרה שיהיו הנהגתם באכילה ושתייה כפי אשר סידרו ואשר שפטו הרופאים להיזהר מזה, וירחקו כמטחוי קשת כאילו הם מאכלות אסורות, ולא יעברו על דבריהם אף כמלא נימא, ובכלל הזה להישמר מכל דבר ודבר, כגון שלא לצאת בשחרית מביתו אליבא ריקנא [=על לב ריק, על בטן ריקה], וההכרח לשתות חמין מקודם, והעובר על ציווי הרופאים בסדר ההנהגה חוטא לה' במאוד כי גדול סכנתא מאיסורא [=חמורה סכנה מן האיסור] ובפרט במקום סכנה לו ולאחרים שגורם ח"ו התפשטות החולי בעיר וגדול עונו מנשוא [והיא אמירתו הנוקבת של קין, לאחר שרצח(!) את אחיו הבל], והיא שעמדה לנו, התפילות והצדקות שגברו עלינו חסדי ד', שלא גברה המחלה כל כך בעירנו ב"ה.לפי מסורת אחת, שעברה מדור לדור, בחלוף כמה שנים, בשנת תר"ט (1849), אסר רבי ישראל סלנטר על בני קהילתו לצום ביום הכיפורים כדי להימנע מסיכון חייהם בשעת המגפה. וכך מתוארים הדברים על ידי ש"י עגנון12:
בהיות מחלת חולי רע בשנת תר"ט, הדביק הרב הגאון ר' ישראל סלנטר מודעות בערב יום הכיפורים בכל בתי הכנסיות בוילנא שלא להתענות ביום הקדוש והנורא הזה, וכן לקצר בפיוטים וללכת לטייל בחוצות העיר לרוח היום. וביום הכיפורים אחר תפילת שחרית, לקח בידו מעשה אופה, ועלה על הבמה, ובירך בורא מיני מזונות ואכל לעיני כל הקהל, למען יראה העם וכן יעשה, שבמקום סכנת נפשות כוח ההיתר עדיף, ויקר היה בעיניו חיי נפש אחת מכל הון.תיאור נוסף של מחלת הכולרה שפקדה את ירושלים בא בחיבורו של ש"י עגנון, "תמול שלשום". וזה לשונו13:
דירתו של ר' אלטר בירושלים לא כדירתו בעירו, שבעירו היה דר בבית נאה בארבעה חדרים ובירושלים דר בחדר אחד בבית אפל, משיירי הבתים שבשעת מגיפה או דֶּבֶר היו הישמעאלים מציתים בהם אש, שלא תתפשט החולאת [=המחלה] על שאר הבתים, ומיום שחזרו לדור בו לא תיקנוהו". ובהמשך דבריו הוא אומר: "החג עבר, ועָרְבָה כל שמחה. הקדחת שדרכה לילך ולהזיק ברוב ימות השנה מזיקה והולכת. אין בית אשר אין שם חולה. עליה ניתוספה מחלת האינפלואנצא [=מעין שפעת] ולשני החלאים הרעים שירושלים רגילה בהם ניתוספה מחלת דלקת קרום המוח היא מחלת השבתא שקוראים לה קשיות עורף. חולים עניים ובמיוחד חולים מעדת האשכנזים מתמקמקים בתחלואיהם. יש מן הרופאים שאומרים שהחולי בא מן המים הרעים, שבאותו פרק כלו המים מן הבורות ולא נשתיירו אלא מים מרופשים. ויש מן הרופאים שאומרים שהרפש והחלאה שבעיר מביאים את המחלה. ויש מן הרופאים שאומרים שהטלית והשטריימיל מביאים עמהם את המחלה. מוטלים הם בבית החולה על מיטת החולה, ובשבת אדם הולך לבית הכנסת, מוציא את החידקים הרעים מרשות היחיד לרשות הרבים. מוסיף עליהם המקוה. שיש מקוואות שממלאים אותם במים עכורים ואין מחליפים אותם אלא אחת לשני חדשים, ואת מקוה הנשים שמחוייבים למלאות במי גשמים אין מחליפים את המים אלא שלוש פעמים בשנה. פרנסי העיר ומנהיגיה עושים כל מה שבידם, מתייעצים לשכור בית בשביל החולים, וקוראים כל שני וחמישי לצום ולתפילה ולהשתטח על הקברים ולחפש חטאים. בכל יום מדביקים מטעם הרבנים ובית דין צדק מודעות, עם ה' חזקו ונתחזקה, בת עמי לא תחשה, בני ישראל אל דמי לכם. וקונטריסים חדשים עם חרמים ישנים על בתי הספר שקורין שקאל"ס נדפסים והולכים, ויחידים מדביקים על דלתותיהם שמירות וסגולות, וכבר העמידו חופה של יתום ויתומה על הר הזיתים, כדי לעצור את המגפה.מה בין "דבר" ל"שחין" ובין "צרעת" ל"מגפה"?
כתמיד, בעיון במקורות עתיקים, שמקצת מהם ימיהם כימי עולם, יש לתת את הדעת לעניין המינוח. רבות מן המחלות הנגיפיות מוגדרות במקורות המשפט העברי בשם הכולל "דֶבֶר", "נגף", "שחין", "צרעת"14 ו"מגפה"15. לפיכך, יש ליתן את הדעת בעת העיון בכל מקור ומקור על אופי המחלה המסוימת הנזכרת בו, עוצמתה, היקפה וסיכוניה. זאת ועוד. לנוכח אופיים ה"דתי" של רבים ממקורות המשפט העברי, ובראשם המקרא, יש לתת את הדעת לכך שחלק מן ה"מגפות" מופיעות בהם בהקשר "דתי", הן כמעשה נסים הן כעונש על חטא מסוים, ולא כתופעה אפידמיולוגית טבעית. ממילא, גם דרכי ריפוין (למשל באמצעות קטורת) נתפס כמעשה נֵס ולא כתוצאה ממהלך רפואי בדרך הטבע16. יתר על כן, חלק מתיאורי המגפות במקורות הקדומים, כמו גם דרכי ההתמודדות בהן, נגזרים ומושפעים מן הידע הרפואי שהיה קיים באותם ימים, ויש להיזהר ולגזור מהם "גזרה שווה" למציאות בימינו.
כבר במקרא מצויות עדויות למגפות העשויות להפיל חללים רבים. כך למשל מכת ה"דֶּבֶר", אחת מעשר המכות שלקו בהן המצרים, שפגעה בבעלי חיים, וכן ב"פרשת הקללות" שבספר ויקרא: "והבאתי עליכם חרב נֹקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם, וְשִׁלחתי דבר בתוככם ונִתתם ביד אויב" (כו, כה)17. הפרשנים לא זיהו את ה"דֶּבֶר" הזה עם מחלה מסוימת. כך למשל אונקלוס מתרגם אותה "וַאֲגָרֵי מ?תָנָא ?ֵינֵיכ?ן", היינו מחלה שיש בה סכנת "מוות", בדומה ל"חרב" הסמוכה לה, אך בלא לפרט את טיבה. הדגשת הזיקה שבין ה"דֶּבֶר" לבין מכה המגיעה עד מוות, ואינה "סתם" מחלה, מצויה גם במקורות חז"ל. כך למשל נמנות במשנת תענית תופעות טבע המחייבות לגזור בגללן תענית, ובהן מחלת ה"דֶּבֶר". וזה לשון המשנה18:
וכן עיר שיש בה דבר או מפולת, אותה העיר מתענה ומתרעת [בשופר], וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. רבי עקיבא אומר: מתריעות ולא מתענות. איזהו דֶּבֶר? עיר המוציאה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דבר. פחות מכאן - אין זה דבר.בברייתא שבתלמוד19, יש פיתוח מורכב יותר של "מבחן" זה, ובמקורות האמוראיים, ועל יסודם במקורות מאוחרים יותר, הוסיפו גם מדדים העשויים להשפיע על הכרזת התענית, כגון "שיירות שמהלכות ממקום למקום" ועשויות להפיץ את המחלה. וכך מסכם את הדברים הרמב"ם ב"משנה תורה"20:
אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם... ועל הדבר... אי זו היא דֶּבֶר? עיר שיש בה חמש מאות רגלי21 ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דֶּבֶר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דֶּבֶר22. היה בה אלף ויצאו ממנה ששה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - דֶּבֶר. יצאו ביום אחד או בארבעה - אין זה דֶּבֶַר. וכן לפי חשבון זה. ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה23. היה דֶּבֶר בארץ ישראל - מתענין שאר גלויות ישראל עליהן24. היה דֶּבֶר במדינה ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת - שתיהן מתענות, אף על פי שהן רחוקות זו מזו.והוסיף עליו ה"שולחן ערוך"25:
ואם היה דֶּבֶר בחזירים - מתענין, מפני שמעיהם דומים לשל בני אדם [=וקיים חשש שגם בני אדם יידבקו במחלה], וכל שכן אם היה דֶּבֶר בעכו"ם ולא בישראל – שמתענים26.הנה כי כן, "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת". להוותנו, ימי המגפה כימי עולם, ועל אף שינויי העיתים וחליפות הזמנים, ניתן למצוא הדים ובני הדים בטיפול חכמי ההלכה והמשפט בשאלות שהזמן גרמן.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי הטוב ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות שסייעו לטיוב המאמר ושיפורו.
1 צו בריאות העם (נגיף הקורונה 2019) (בידוד בית) (הוראת שעה), התש"ף-2020; צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש 2019) (הוראות למעסיק של עובד בבידוד בית) (הוראת שעה), התש"ף-2020; תקנות שעת חירום (מניעת כניסת מבקרים ועורכי דין למקומות מעצר ובתי הסוהר), התש"ף-2020; תקנות שעת חירום (שירות עבודה בשעת חירום), התש"ף-2020; תקנות שעת חירום (דיוני מעצרים), התש"ף-2020.
2 אחת המגפות הידועות ביותר היא "המוות השחור", שהפילה חללים בכל רחבי אירופה ואסיה במחצית המאה הי"ד, במשך כמה שנים. לפי הערכות, הביאה מגפה זו למותם של מיליוני בני אדם, עד כדי רבע או מחצית מן האוכלוסייה באירופה באותה תקופה. מן הספרות הענפה שנכתבה בעניין זה, ראה למשל: W. Naphy and A. Spicer, The Black Death and the History of Plagues, 1345-1730, 2000; אנציקלופדיה עברית, כרך יא, עמ' 871 ואילך; ברברה טוכמן, ראי רחוק (תל-אביב תשנ"ה). בין השאר הביאה המגפה להגברת האנטישמיות ולהאשמת היהודים ב"הרעלת בארות" (ראה למשל: מרדכי ברויאר, " 'המוות השחור' ושנאת ישראל", בתוך שנאת ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים (ש' אלמוג עורך, ירושלים תש"ם), עמ' 172-159.
3 מן התיאורים הספרותיים הנודעים בעניין זה, נזכיר את "דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'ו; "מגילת סן מיקלה" (ת"א, תשל"ג) שבו מתאר אכסל מונתה את מגפת הכולרה שפקדה את נפולי שבאיטליה והפילה אלף(!) חללים מדי יום; "אהבה בימי כולרה" (ת"א תשמ"ט) של גבריאל גארסיה מארקס; "הדֶּבֶר" (תל-אביב תשס"א) של אלבר קאמי. גם באמנות, בתיאטרון ובקולנוע, נעשו לא מעט ניסיונות להעביר את חוויית ממדי המגפות ונוראותיהן. בספרות העברית, יש הדים רבים למגפות. ראה למשל על "חתונות מגפה", שנועדו למנוע או למצער לעכב את רוע הגזרה, דוגמת פישקה, גיבורו של מנדלי מוכר ספרים, שנישא בבית הקברות בשעת מגפה. לעניין זה, ראה למשל: מה שראיתי, זכרונות יחזקאל קוטיק, מהדורה מתורגמת ומבוארת בידי דוד אסף, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 354-349. תודתי נתונה לרֵעִי פרופ' דוד אסף על שהפנה את שימת לבי למקורות חשובים אלה. וראה להלן, ליד ציון הערות 12-11.
4 בקרב רבים מבני דור מגפת "המוות השחור" ולאחריה, רווחה הגישה שהמגפה באה כעונש על חטאי בני האדם או כסימן ל"אחרית הימים". בעקבות כך, רווחו מנהגים דתיים כולל תפילות וצומות מיוחדים. לצד זה רווחו מעשי נסים של אנשי דת שהצילו את הבריות מן המגפה. למקבילה יהודית, ראה מעשה הנס המיוחס לרבי יעקב אבוחצירא (הראשון) בשעה שפקדה מגפה את פאס: אברהם מוגרבי, מעשה נסים (ירושלים תשכ"ח), עמ' 248; אביעד הכהן, "מנע מגפה מנחלתך", עלון לאורו, ויקהל תש"ף.
5 כגון: אם חלה על האדם החובה לדווח, לא רק רשות, על עמיתו שחלה או שהוא חשוד כנגוע בנגיף כדי למנוע סכנה פוטנציאלית מן הציבור; אם האדם (כל אדם או איש צוות רפואי) חייב לסכן את עצמו כדי לטפל בחולה הנגוע בנגיף, תוך חשש שהוא עצמו יידבק; וכיוצא באלה. לשאלה האחרונה, ראה את המובא בשם ר' חיים סולובייצ'יק, שקבע (כמיטב מסורת בית מדרשו, המחמירה בדרך כלל כשיש חשש "פיקוח נפש") בעת מגפה שהייתה בבריסק, שחלה חובה לסייע לחולה ודאי המצוי בסכנה גם במחיר חשש לסיכון עצמי. ראה הרב צ' שכטר, נפש הרב, עמ' קסו. בין השאר, הוא נסמך על דברי "כסף משנה" (הלכות רוצח א, יד), המביא את דברי בעל "הגהות מיימוניות" בשם התלמוד הירושלמי: "בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב, עד כאן לשונו. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק".
6 חומר רב, הלכתי ומשפטי במשפט העברי, מצוי במחקרים שעניינם "רפואה ויהדות". ראה למשל א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית (ירושלים תשס"ו) בערכים "מגפה" ו"מחלות מדבקות" ועוד, לפי המפתח. וראה: חיבורו הקלאסי של פרויס, שהופיע לראשונה בשנת 1911, הרפואה במקרא ובתלמוד, וזכה בעת האחרונה לתרגום לעברית (ירושלים תשע"ג); יעקב צבי (הירש) צימלס, Magicians, Theologians, and Doctors: Studies in Folk Medicine and Folklore as Reflected in the Rabbinical Responsa, לונדון 1952; ועוד. על ההתמודדות המשפטית עם מקצת מן המגפות והמחלות, עמדתי במאמרי אביעד הכהן, " 'לא לעולם חוסן!?': על חיסונים וסרבני חיסון במשפט העברי ובמשפט המדינה", פרשת השבוע, גיליון מס' 484 (תשע"ט).
7 אני מקווה להרחיב דברים בעניין זה במקום אחר. ראה לפי שעה מאמרי "מנע מגפה מנחלתך" (לעיל, הערה 4).
8 על פי הפסוק ביחזקאל א, א: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר".
9 עיון הלכה דורש צלילות הדעת כיום של רוח צפונית, עירובין סה ע"א.
10 אגרות רבי עקיבא איגר, ירושלים תשנ"ט, סימנים עא-עג.
11 רבי אליהו גוטמכר (1874-1796) היה רב ואב"ד בכמה מקהילות פולין. לימים נתמנה כרב ואב"ד בגריידיץ, בסקסוניה שבגרמניה. נודע כבעל מופת וכאחד מן התומכים הגדולים של יישוב ארץ ישראל. על שמו נקרא הקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן. ארכיונו האישי נמצא בספרייה הלאומית.
12 ש"י עגנון, ימים נוראים, עמ' 273, על פי הספר עיר וילנה, לר' הלל נח מגיד שטיינשניידר, כותב תולדות העיר. ראה מהדורת מ' זלקין, ירושלים תשס"ב. על יסודות ההיתר, ראה בהרחבה הרב אליעזר מערמעלשטיין, "אכילה ביום כיפור במקום חולי וזמן מגפה", קובץ עץ חיים, תשרי תשס"ט, עמ' רעג-רצד. תודתי נתונה לרֵעִי פרופ' יהודה מירסקי על שהפנה את שימת לבי למאמר זה. לעניין תענית בשעת מגפה, ראה להלן.
13 תמול שלשום, תל-אביב תש"ה, עמ' 345, 557. תודתי נתונה לרֵעִי הסופר חיים באר, דכל רז דספרות העברית לא אניס ליה, על שהפנה את שימת לבי למקורות חשובים אלה ולמקורות אחרים בעניין ביטויי המגפות והפגעים בספרות העברית. על מחלת הכולרה בארץ ישראל במאה הי"ט, ראה בהרחבה דן בראל, רוח רעה: מגפות הכולרה והתפתחות הרפואה בא"י בשלהי התקופה העות'מאנית, ירושלים תשע"א.
14 לעניין ה"צרעת" וראייתה כמחלה מידבקת שיש לנקוט נגדה מגוון אמצעים, גם משפטיים, כדי למנוע הידבקות בה, ראה אביעד הכהן, " 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו': על צרעת, מצורעים והיחס ל'אחר' ", פרשת השבוע, גיליון מס' 117 (תשס"ג).
15 כגון בתפילת "אבינו מלכנו", באה הבקשה: "מנע מגפה מנחלתך".
16 ראה למשל במדבר יז יא-טו; שטינברג (לעיל, הערה 6), כרך ד, עמ' 406-405.
17 בדומה לזה, ואף כאן בזיקה לדבר וחרב: "החרב בחוץ והדֶּבֶר והרעב מבָּית, אשר בשדה בחרב ימות ואשר בעיר רעב ודֶבר יאכלנו" (יחזקאל ז טו).
18 משנה, תענית ג, ד.
19 תענית כא ע"א-ע"ב.
20 רמב"ם, משנה תורה, הלכות תעניות, פרק ב, הלכות א, ה-ו.
21 וראה ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקעו, סעיף ז: "ויש בזה שאלה: דאם כן עיר המוציאה מאתיים וחמישים רגלי - לא משכחת [=תמצא] בה דבר לעולם, דלפי החשבון צריכה להוציאה מת וחצי וביום וחצי, ולא משכחת לה אלא פחות או יותר. והרי בכי האי גוונא [=בכגון זה] - לא הוי דֶבֶר. וכן תמיד כשיהיה המספר שלא לפי אדם שלם... לכן צריך לומר ד"עד חמש מאות" רגלי קאמר. כלומר, דפחות משלושה מתים בשלושה ימים בשום מקום לא הוי דֶבר, אפילו בישוב מועט. וכן אם יש מעט יותר מחמש מאות אינו כלום, עד שיהא אלף רגלי, דאז צריך ששה בשלושה ימים. וכן לפי חשבון זה תמיד".
22 לפי ש"אקראי בעלמא הוא" (רש"י, תענית כא ע"א), ואין סימן למגפה.
23 מקורו של הרמב"ם לעניין סייג זה הוא ככל הנראה התלמוד הירושלמי, תעניות ג, ד (אך ראה והשווה לדברי תוספות יום טוב על משנת תענית ג, ד, ודברי הר"ן ו"מגיד משנה" שם). על התלמוד הירושלמי כמקור להלכות הרמב"ם, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, פרקים בחקר מקורותיו של 'משנה תורה' להרמב"ם: הרמב"ם והתלמוד הירושלמי (עבודת גמר, תשנ"ג); א' הכהן, "מתלמוד ירושלמי ל'הלכות ירושלמי' – עיון מחודש בכתבי הרמב"ם ונוסחם", שנתון המשפט העברי כב (תשס"ה), 1.
24 ויש בזה ביטוי נוסף לחשיבותה של ארץ ישראל וחובת הערבות כלפיה מצד כל גלויות ישראל. וראה בפן מעשי יותר את ניסוחו של "מגן אברהם", אורח חיים, סימן תקעו, ס"ק ב: "דכיון דגבירה [=ארץ ישראל] לוקה - שפחה [=קהילות ישראל שבחו"ל] לא כל שכן! וסוריא אינה בכלל ארץ ישראל ד'כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש'. וראה סייג נוסף בדברי "ערוך השולחן" (לעיל, הערה 21): "ודווקא שהיה הדֶבֶר בכל ארץ ישראל. אבל אם לא נתפשטה בכולה - אינם צריכים [=בני חו"ל] להתענות, כיון שיש גם מהגבירה שלא לקתה".
25 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקעו, סעיף ג.
26 ראה לעניין זה שו"ת הרשב"ש, סימן שס, המעיד כי "מיהרו לגזור תענית" על דֶבֶר, אף על פי שעדיין לא נתמלאו התנאים המקדמיים שנקבעו לכך בתלמוד. תודתי נתונה לרֵעי ד"ר רמ"מ עמאר מפאריס על שהפנה את שימת לבי למקור זה ולעוד מקורות הדנים בסוגיה זו.