אקדמות מילין
בפסק דין שניתן בעת האחרונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב¹, נדחה ערעורו של ניצב ניסו שחם, מבכירי משטרת ישראל. בבית משפט השלום, הורשע שחם בעבירות מין, מרמה והפרת אמונים. בין השאר, לפי פסק הדין קיים ניצב שחם יחסים אינטימיים עם שוטרות שהיו כפופות לו. שחם טען שהמעשים שיוחסו לו נעשו בהסכמתן של השוטרות, ונמנע מהבעת חרטה על מעשיו. בית משפט השלום גזר עליו עשרה חודשי מאסר בפועל. ערעורו של שחם נדחה בבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בערעור טען שחם בין השאר שמכיוון שהמעשים נעשו בהסכמה, זירת הדין הפלילי אינה המקום הראוי לדון בהם, וקל וחומר שאין להטיל בגינם עונש מאסר. פסק דין זה מצטרף לשורה של פסקי דין שבהם נענשו משרתי הציבור, הן שוטרים, בכירים וזוטרים², הן משרתי ציבור אחרים, ענישה משמעותית או הרחקה מן השירות הציבורי מכוח סעיף הסל "התנהגות שאינה הולמת", ש"תורגם" לעבירה של "הפרת אמונים"³.

בדברים הבאים להלן, נבקש לעמוד על עמדת המשפט העברי בעניין האפשרות להעניש או להדיח משרת ציבור⁴ מכהונתו, ולא רק לנקוט נגדו אמצעי משמעת כגון אזהרה או נזיפה או השעיה⁵.

נאמר בספר בראשית: "יצר לב האדם רע מנעריו". עיון במקורות המשפט העברי לדורותיו, למן המקרא וספרות חז"ל ועד לספרות השו"ת בימינו, מלמד על שורה של אנשי ציבור, ובהם מלכים וכהנים ונביאים ושאר גדולי האומה, שמתיאור מעשיהם עולה שכשלו וסרחו. לעתים מדובר בעבירות של ממש ולעתים במעין "התנהגות שאינה הולמת", שיותר משעלתה כדי מעשה עבירה, היה בה משום פגם מוסרי-ערכי. חכמי המשפט העברי נלחמו בתופעה הזאת בגלוי, ברגישות ובאומץ רב, בלי מורא ובלא משוא פנים. הם לא מיהרו ל'טייח' או להסתיר את כישלונם של אותם משרתי ציבור, רבים מהם רמי מעלה ומעמד, ופעלו לתיקון המעוות. בד בבד, לעתים ניסו ללמד עליהם זכות⁶, וגם כאשר הענישו אותם או הדיחו אותם, ביקשו לעשות כן ברגישות, תוך שמירה מרבית על זכויותיהם ועל כבודם וכבוד בני משפחתם.

מלקין על לא טובה השמועה
התלמוד מסתמך על מעשה בני עלי המתואר במקרא כדי לקבוע שניתן לענוש במלקות גם על "שמועה רעה" בעלמא⁷. וזה לשונו: "אמר רב: מלקין על לא טובה השמועה. שנאמר: 'אל בני, כי לוא טובה השמֻעה אשר אנכי שֹׁמע מעבִרים עם ה'' (שמ"א ב, כד)".

ופירש רש"י על אתר: "מי שיוצא קול עליו שהוא עובר עבירות, מלקין אותו, דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי. "אל בני". לאו יש כאן על לא טובה השמועה".

לפי זה, אף אם לא הורשע האדם (במקרה הנידון, בני עלי, שעבדו בשירות הציבור במשכן) אלא יש רק שמועה שעבר עבירה, כבר "מלקין אותו", כמו עבריין ממש, שחייב מלקות. ויושם אל לב: אין מדובר רק בסנקציה מעין-משמעתית או מִנהלית, דוגמת השעיה או הדחה מן הכהונה או שלילת שכר או התראה או נזיפה, אלא בסנקציה בעלת אופי עונשי מובהק: מלקות⁸. תליית ההלכה בפסוק המדבר על שמועה שמעבירים עם ה', יותר ממרמזת על כך שלצד ערכים אפשריים אחרים (דוגמת הרתעת איש הציבור מפני חזרה על מעשים לא הולמים מעין אלה בעתיד), הערך המוגן הוא אמון הציבור במשרתי הציבור. איש ציבור המועל בתפקידו גורם להעברת שמועה בקרב עם ה', לרינון על מעשיו, וגורם להפחתת אמון העם בטוהר המידות של משרתי הציבור, ולכן הוא ראוי למלקות.

מימרתו של רב נעשתה אחד מעקרונות היסוד בתורת הענישה במשפט העברי. לא אחת, השתמשו בה בזיקה לחטאם של יחידים, שמסיבות שונות, דוגמת היעדר ראיות מספיקות או היעדר התראה, לא היה ניתן להרשיעם בעבירה ממש⁹. לעתים, השתמשו בה גם בזיקה לענישת משרתי ציבור שהואשמו בהתנהגות בלתי הולמת, אך מעשיהם לא עלו תמיד כדי הרשעה בעבירות חמורות אחרות. עיקרון זה נזכר כמה פעמים גם בפסיקה הישראלית בזיקה לאנשי ציבור שסרחו בהתנהגות שאינה הולמת, וקלונם נודע בציבור¹⁰. להלן נביא דוגמה אחת מספרות השו"ת לדיון בדרישה לסלק עובד ציבור מתפקידו עקב "התנהגות שאינה הולמת", בהיעדר ראיות מספיקות להרשעה בעבירה ממש.

עדויות על שליח ציבור שנחשד במעשי כיעור
בתשובה מרתקת, מקיים הראנ"ח, רבי אליהו בן חיים (תורכיה, המאה הט"ז), מעין דו-שיח משפטי בינו לבין חכמי בית דין מקומי בעניין שליח ציבור בשם 'יצחק', שנפוצה שמועה עליו בקהילה שעבר עבירות מין במשך שנים¹¹. ואף על פי שלכאורה לא היו די ראיות כדי להרשיעו, ביקשו כמה מבני הקהילה להדיחו מכהונתו כשליח ציבור. בראש תשובתו, הראנ"ח מתאר את אש המחלוקת העזה שפרצה בקהילה בעקבות זאת. וזה לשונו:

מתוך הנחת השאלה היה נראה שהרוצים להעביר את החזן היו מעט מזעיר לא כביר, באופן שלא היה מקום מן הדין להעברתו. והאמת שמן אז באו אלי אנשים וצווחו כי כרוכיא [=כעגור] כי החזן אינו ראוי מן הדין¹² להיות חזן, ואינו מרוצה להם בשום אופן, וגם במכתב כתבו לי שאלה וביקשו ממני להשיב להם. ואני אמרתי יקריבו הדברים והעדויות לפני העומדים על המשפט שם, ויבחנו שם הדברים, וישפוטו הם. והנה עתה הוסיפו שנית ידם והביאו לי מעשה בית דין וקבלת עדויות חדשים מקרוב באו¹³, וגם קראו באזני כי אש המחלוקת בקהל רבה מאד על ענין זה ורוב מהקהל מתפללים בעזרה לבלתי שמוע אל קול החזן הזה. ויפצרו בי מאד, לא יתנוני השב רוחי להיזקק לשאלתם על פי הנחתם¹⁴, כראובן ושמעון יהיו לי¹⁵, ואם אין הדברים כדבריהם, לא יהיה משפט החזן ההוא כן. ולא יכולתי להתאפק לשאלתם והוספתי שנית ידי לכתוב דעתי הקצרה על פי שאלתם¹⁶.

כאן עובר הראנ"ח לתאר את השאלה בלשונה המקורית, בלאדינו, כולל תיאור מפורט של העדויות על מעשי החזן, שנשלחו אליו כ"מעשה בית דין", שמהן עולה שהחזן נחשד בכמה מעשים שנעשו במשך שנים. וכך מתוארות העדויות בשאלה שהופנתה לראנ"ח (בתרגום חופשי¹⁷):

בהיות שהשליח ציבור שהיה לנו כעת נחשד בנעוריו עם אשת איש, וגם אִם לא היו עדים בשביל שתהיה אסורה לבעלה, אבל מכח רינון זה אסרהּ בעלה על עצמו וגרשה. אחר זאת עברו כמה שנים, והיה נדמה לנו שהוא חזר בתשובה. ושמנו אותו בתור מלמד תינוקות, ובתוך זמן זה יצאה עליו שמועה שנייה מפורסמת של משכב זכור, והעברנו אותו בתור מלמד תינוקות אשר היה. והלך אל סלוניקי, נשאר מספר שנים וחזר אלינו. והיה דומה לנו שחזר בתשובה, ושמנו אותו בתור מלמד תינוקות כמקודם. אחר כך אירע ששליח הציבור שהיה לנו הלך לו ונשארנו מבלי חזן. ומכיוון שהיה נראה לנו כי חזר בתשובה, שמנו אותו זמנית עד שיימצא אחר, ולא נעשה ונשאר זה בתור ש"צ עד היום. ועתה מחדש פעם שלישית יצא עליו שם רע עם אשת איש, אשתו של סַפָּר, ומכוח אותו רינון הקהל הקדוש הסכימו עם שבעה אנשי המעמד שיעמידו בית דין ושיוטל עליו חרם חמור וגמור, ושכל איש, אישה או נער אשר יודע עדות או רמז על מעשה זה יביא את דבריו בפני בית דין שהוקם על ידי אנשי המעמד. ואלו הן העדויות. ראשונה העיד שמעון, לאחר האיום והגיזום [=לאחר שהתרו בו שיאמר רק את האמת] כשבא מקושטא שמעון זה, הביא עמו מכתב לאשת הסַפָּר הנזכרת. וראה את יצחק [החשוד] יוצא מדלת בית האישה הנזכרת. ושאלנו אותה אם היא שכבה עמו, ואמרה שלא. ואם היא הייתה ערומה, ואמרה שלא. ואם היה אדם נוסף בבית, ואמרה שלא היה אף אחד אחד חוץ ממנה בבית... גם העיד לוי אחר האיום והגיזום, שביום שבת אחד בא לכאן, אל בית הכנסת, וראה את יצחק הנזכר בחלון. והאישה הזו הייתה יושבת בחלון אחר של בית מגוריה, והיא הייתה צוחקת אתו. וכיוון שראתה את לוי התרחקה מהחלון... גם העיד יהודה מפי אשתו על האופן שאישה הלכה ברחוב היכן שהתגורר יששכר, ואמרה אשת הספר "איני יודעת מה רוצה החזן הזה ממני שמטריד אותי, בא דרך רחוב אחֵר אחָרַי, וגם כן שאחפש לו מֵי ורדים בשביל העיניים שלו, שהיו חולות"... גם העידה לאה אשת זבולון שראתה את האישה הזו משוחחת עם הנזכר, אבל לא יודעת מה הם אומרים. אבל היה נראה כי רע הדבר. ושאלנו האם אי פעם ראתה לבדם את החזן עם האישה בבית, ואמרה שלא... גם העיד בנימן מפי אשתו כיצד אחר כך הלך יצחק פעם אחת אל בנו של פלוני, ומשהלה התחצף אליו [=והאשים אותו במעשים מכוערים], אמרה אשתו של בנימן הנזכר "ראה כמה רַע שנער מעז פניו נגד רבו". גם העידה מרת רחל כיצד יצחק הנזכר היה רוכש לה לחם, בשר וכל המצרכים, ויום אחד ראתה שנכנס החזן בדלת של העזרה [=בית הכנסת], והיא יוצאת מדלת הנשים.

לפי המתואר בהמשך העדויות, חכם הקהל גזר על שמש בית הכנסת שיגלה כל דבר עבירה של יצחק שהיה עד לו, אך השמש השיב שאינו יודע דבר. לימים, עם התקדמות החקירה, העיד השמש ש"ראה את החזן מנשק את האישה הנזכרת. ושאלנו אותו מפני מה לא נתן את עדותו לפני החכם, ואמר שפחד מהחזן [יצחק] שאיים עליו. וענה החזן שלא היו דברים מעולם, ושהשמש היה שותה יין נסך, ועל כן הוא היה חשוד [=ופסול לעדות]... גם העיד השוחט ואמר שיום אחד ראה את החזן יוצא מהעזרה [=מבית הכנסת] והאישה אחריו".

הדיון בדבר קבילות הראיות ודיותן
הראנ"ח דן בראיות שהוצגו בפניו, וניסה לבחון אם די בהן ל"הרשיע" את שליח הציבור או לפחות להדיחו מכהונתו. בעניין הטענה הראשונה, "מה שאמרו שהשליח צבור בבחרותו נחשד על אשת איש", נקבע "שלא היו עדים בדבר ולא התבאר עד היכן הגיע מקום החשד". והוא דוחה גם את הטענה השנייה עקב פגם ראייתי:

שיצא עליו אחר כך שם רע ממשכב זכר¹⁸, והעבירוהו מהיותו מלמד תינוקות... גם בזה לא ביארו אם הגיע לדבר הברור או אם לא היה שם אלא רינון בעלמא. אבל ממה שהעבירוהו [=הדיחוהו מכהונתו כמלמד ילדים] נראה שהיה דבר ברור, ואפשר גם כן שרצו להתרחק מן הכיעור ומהדומה לכיעור. גם בזה אמרו שנראה להם אחר כך שחזר בתשובה. איברא [=אמת], שאם באנו על הֶכְשֵרו מכוח חזרתו בתשובה, היא מחלוקת ישנה אם הבעל תשובה ראוי להיות שליח ציבור. ולדעת הטור כפי מה שהבינו ממנו גדולי האחרונים שכתב בתנאי שליח ציבור שלא יצא עליו שם רע בילדותו¹⁹. שהכוונה, שאם יָצָא עליו שם רע בילדותו, אף על פי שעשה תשובה, אין ראוי להיות שליח ציבור. אם כן אם העבירות שנחשד עליהם הגיע בהם לדבר הברור, אף על פי שחזר בתשובה, לא מתכשר בהם להיות שליח ציבור.

לאחר דיון ארוך בחומר הראיות, הסיק שאינן נטולות קשיים:

תחילת עדות שמעון אשר העיד שהיה יוצא מפתח בית האשה, אין בעדות זאת תוספת איסור יותר מעדות הראשונים אשר בא בשאלה הראשונה, שהעידו שהיו רואים אותו נכנס ויוצא בבית אשת איש הדרה בשכונת מקום לימודו... וכל שכן שלא העיד שראה אותם ביחוד, אלא שראה אותו יוצא מפתח הבית ברשות הרבים במקום שרבים בוקעים בו, אין בו משום יחוד, ואפילו אם התייחד עמה בתוך הבית. גם עדות לוי שראה אותם בעד החלונות והיתה היא שוחקת עמו, אף על פי שנראין הדברים שאין זה שחוק צדיק, מכל מקום אין בו חשש עבירה גמור... גם עדות יהודה מפי אשתו, אפילו כשנחשיב עדות האשה בזה עדות²⁰, מכל מקום לא העידו אלא על שהאשה אמרה כן, ומי יאמר שדבריה אמת? ואינה נאמנת.

ומהמשך דבריו עולה שגם הראיות האחרות אין בהן כדי להרשיע את החזן:

ואפילו לפי דבריה שהיא אומרת שהיה [=החזן] מבקש ממנה מי ורדים בעד עיניו, אפשר שהיה העניין באמת ובתמים. גם עדות לאה שראתה אותם מדברים אין בו ממש. וכן עדות בנימין מפי אשתו, כנראה מכלל דבריהם שהתלמיד [=של החזן] פיו פער כנגד רבו וגינה אותו על דברים מכוערים שעשה, אלא שלא נתברר מה היו הדברים המכוערים כלל, ובמה היה מגנה את רבו או אם היה מבעט ברבותיו. גם עדות רחל שהיה קונה לה בשר, אף על פי שלא היה ראוי להתמיד בכך [=שיתמיד בכך], שלא יביא עצמו לידי חשד, מכל מקום אין בו דבר של חששה כלל. ומה שאמרה שהיה הוא יוצא מהעזרה [=של בית הכנסת] והיא מפתח בית הנשים [=עזרת הנשים], צריך לדעת מצב העזרה ובית הנשים והחשש שהיה בו, ואם היה כמו מעלין זה את זה מן הבור²¹. אמנם עדות השמש²² היא הגדול על כלם, שיש בו איסור קריבה שהוא לאו לדעת רוב הפוסקים... הכלל העולה שאין בשום אחת מהעדויות כדי חשש מכשול עוון אשת איש.

על אף הקושי הראייתי, שלא היה בעדויות כדי לחייב את האישה ככל אשת איש שזינתה, להיאסר "על בעלה ועל בועלה", די היה במכלול העדויות להוות מעין "ראיה מנהלית" בת ימינו²³, לקבוע את "חזקת הפריצות" של החזן ולחייב אותו בעונש מלקות.

בהמשך התשובה מודגשת ההבחנה החשובה בין מינוי "חשוד" לכתחילה לבין האפשרות להדיח אדם ממשרתו:

ולא מיבעיא [=ואין צריך לומר] שלכתחילה אין למנות שליח ציבור כזה, וגנאי ציבור הוא ודאי, אלא אפילו היה מוחזק כבר בחזנות, וכבר קיבלוהו עליהם מתחילה, דכל כהאי גוונא אין יחיד [=הרוצה שימשיך החזן בתפקידו על אף החשדות שדבקו בו] יכול לעכב את מי שאינו מרוצה בו.

יושם אל לב שפסול החזן נתלה ב"גנאי הציבור", מעין הנימוק שניתן בבית המשפט המחוזי לעונש שהושת על ניצב שחם. רוצה לומר, אף אם מנקודת המבט של הדין הפלילי או דיני המשפחה, אין די ראיות לקבוע בוודאות שהחזן זינה עם אשת איש, די בשֵם הרע שדבק בו, וכתוצאה מזה בכתם שדבק בשירותו הציבורי, העלול להביא לאבדן אמון הציבור בטוהר המידות של משרתי הציבור, כדי להעניש את החזן במלקות "שלא מן הדין", ואפילו להעבירו מכהונתו.

לצד דברים אלה, יש להבחין בין איסור קבוע בדין לבין נורמה של "לא ייעשה כן במקומנו", שיסודה במישור המוסרי, "דבר שאינו ראוי". בעניין זה הסתמך ראנ"ח על דברי ה"כל בו" ותשובות הרשב"א, ולפיהם:

חזן אין מעבירין אותו [=מדיחים אותו מכהונתו] אלא בעדות ברורה. אבל ברינון בעלמא לא. אפשר שלא אמרו כן אלא לעניין שאין איסור בהעמדתו, ואין חייבין לסלקו ברננה [=רינון] בעלמא, אבל אם הם נקיי הדעת ואינם רוצים להשתמש [=שימשיך בכהונתו], אינו בדין שיהיה שלוחם בעל כורחם, אף על פי שקיבלוהו עליהם מתחילה.

בסוף הדיון הארוך, מבקש הראנ"ח להכריע את הדין:

לפי הדברים שהועדו עליו, יותר ראוי לחוש לכבוד שמים ולכבוד הצבור שלא להיכנס בספק "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה"²⁴ מלחוש לכבוד החזן, אף על פי שביוש בר ישראל גם כן קשה הוא. זו היא דעתי בענין זה.

עם זאת, ראנ"ח נרתע מלאשר סופית את הדחת החזן:

ומכל מקום עדיין אני מניח ותולה הדבר ליראי ה' ולחושבי שמו אשר במקום, ישפוטו הם למראה עיניהם אשר ידעו תוכן הדברים היטב והעדויות והקולות אם יש בהם חשש אויבים אפקוהו לקלא [=הוציאו עליו את קול הרינון] כי לבי נוקפי לבלתי היות החכם השלם מתמצע בענין אשר הוא מוחזק אצלנו ברוח דעת ויראת ה' רבה מאד, אלא שאומרים לי שהוא מסלק עצמו מן העניין ואין רוצה להיזקק מפני שקרוב לו האיש [=ויש בכך חשש לניגוד עניינים].

בעקבות דבריו, שב בית הדין המקומי בראשות הרב חיים פיזארו ובדק את העדויות, והתברר שהעדים חזרו בהם מעדותם הראשונה שלא ראו דבר. בעקבות זאת, תיקן הראנ"ח את פסק דינו ופסק שלאור הכלל "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"²⁵, אין די ברינון הזה להדיח את החזן.

סוף דבר
תשובה מפורטת זו ממחישה היטב ובדרך מאלפת הן את חתירתו של בית הדין וחכם ההלכה לבירור האמת, הן את הזהירות שיש לנקוט בזכויות החשוד והימנעות מהכתמת שמו על סמך ראיות לא מספיקות, הן את הקושי שבפסילת משרת ציבור רק מכוח "שמועה רעה". אגב זה מודגשת ההבחנה המהותית בין מינוי חשוד לתפקיד ציבורי לבין פסילת מי שמכהן, וההבחנה בין פסלות שעיקרה מן הדין לבין פסילת מי שחשוד במעשים שאינם אתיים, שאינם בגדר "אסור" אלא "לא ראוי". נכונותו העקרונית של ראנ"ח להדיח את החשוד בשל מעשים אחרונים אלה, לוּ התאמתו העדויות עליהם, משקפת את הכלל הגדול של it isn't done או בלבושו העברי היפה, "לא ייעשה כן במקומנו"²⁶.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי ד"ר מיכאל ויגודה, שכדרכו היה לי לאחיעזר ואחיסמך בליבון הסוגיות הנדונות במאמר הזה.

1 עפ"ג 42359-03-20 ניסו שחם נ' המחלקה לחקירות שוטרים )14.7.20(, בהרכב השופטים דיסקין, לוי ורביד. לפסק הדין בבית משפט השלום מפי השופט מלמד. ראה: ת"פ (ת"א) 31283-10-13 המחלקה לחקירות שוטרים נ' שחם )10.2.20).
2 ראה למשל: ת"פ (חיפה) 18599-03-17 מדינת ישראל נ' כמאל פארס (10.12.17); ת"פ (ת"א) 49781-05-19 מדינת ישראל נ' קרילוב (7.1.20); רע"פ 10002/17 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית נ' ניסים מור (18.7.18).
3 ראה למשל: בג"ץ 7542/05 פורטמן ואח' נ' שר התחבורה ואח' (11.2.07), מפי השופטים ארבל ורובינשטיין; ע"פ 8585/05 שאלון נ' מדינת ישראל (13.9.06) מפי השופט רובינשטיין; עש"מ 4203/07 בוגייבסקי נ' נציבות שירות המדינה (24.6.07), מפי השופט רובינשטיין.
4 בעניין זה, המשפט הציבורי בן ימינו מבחין בין עובדי ציבור לבין נבחרי ציבור, ומתחשב בתבחינים מעין מהות התפקיד, עברו של החוטא, מעמדו ודרגתו, ועוד.
5 ראה הרב ח"ש שאנן, "השעית חשוד ופתיחת תיק חקירה", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 340.
6 ראה למשל יהודה אליצור, "פרשת דוד ובת שבע והמבוכה המוסרית של דורנו", בתוך יהדות בחברת ימינו (הגות - מאסף למחשבה יהודית, ד), תש"ם. על גישתו המעין-אפולוגטית (כך לפחות למראית עין) של רבי יונתן בתלמוד (שבת נה ע"ב), האומר על שש דמויות מקראיות, ובהן דוד ושלמה, "כל האומר פלוני חטא – אינו אלא טועה", ראה: יואב רוזנברג, "כל האומר... אינו אלא טועה", נטועים ד (תשנ"ח), עמ' 88-79. סוגיה זו ניצבת גם בלבו של פולמוס גדול בעניין חטאי גדולי האומה, למן דמויות מקראיות ועד חכמים בני ימינו, יש לה ביטוי גם במחלוקת בימינו בעניין המתח בין לימוד "תנ"ך בגובה העיניים" לבין לימוד "תנ"ך בגובה השמים", וקביעות תלמודיות כגון "כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה". וראה היא שיחתי – על דרך לימוד התנ"ך (י' רייס עורך), אלון שבות תשע"ג.
7 קידושין פא ע"א.
8 המשפט העברי מעדיף בדרך כלל עונשי גוף, כגון מלקות, על פני מאסר, שיש בו שלילת חירותו של אדם. ראה בהרחבה אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין, ירושלים תשע"ג, עמ' 400-341.
9 ראה למשל שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן רמ, הדן בעניין "ראובן שחרף וגדף הממונים הממשכנים אותו, והרים קול ברחובות לפני כותים [=נכרים] כי יהודים עוברים מאמר השר ומלווין יותר ממצוותו, והבאת על זה שיש להענישו ואפילו שלא כדין... תשובה: בזה אינך צריך, שמכין ועונשין אפילו שלא מן הדין... ואמרינן: מלקין על לא טובה השמועה". וראה שו"ת הריב"ש, סימן רסה, הדן בעניין מי שנחשד בהטרדה מינית, אך בהיעדר עדים לא היה ניתן להרשיעו: "אם מוחזק בעיניכם בחשוד על העריות, אף אם אין עדים בדבר, ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה, שתבדילוהו מכם לרעה [=בנידוי], ושתדחוהו בשתי ידים. כמו שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין פא ע"א): 'מלקין על לא טובה השמועה'... וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות סנהדרין כד, ה), וזו לשונו: וכן יש לבית דין, בכל מקום ובכל זמן, להלקות אדם ששמועתו רעה, והעם מרננין עליו, שהוא עובר על העריות".
10 ראה למשל פסק דינה של השופטת ורבנר, עב' (חיפה) 3559/07 ד"ר אורי ריחני נ' מדינת ישראל (15.11.07). במקור זה השתמשתי בתגובה שהוגשה לבית המשפט העליון ביום 9.7.07 מטעם ארגוני הנשים והתנועה למען איכות השלטון במטרה לבטל את הסדר הטיעון עם הנשיא קצב. התגובה הוגשה במסגרת בג"ץ 5747/07 התנועה למען איכות השלטון ואח' נ' היועמ"ש ואח'. לתגובה במלואה, ראה אתר "נבו".
11 שו"ת מים עמוקים, חלק ב, סימן מב.
12 לכאורה יש כאן צירוף של הדחה "מן הדין" ("אסור") עם הדחה "מן האתיקה" ("אינו ראוי"), אך כפי שנראה להלן, הן במשפט העברי הן במשפט הישראלי, לעתים פסול שראשיתו בתחום המוסרי נעשה ברבות הימים חיוב פסלות מן הדין.
13 על פי דברים לב, יז.
14 המשיב רומז כאן לסוגיה הנדונה הרבה בספרות השו"ת. העובדות שעל פיהן נדרש המשיב להכריע בדין הובאו אליו על ידי צד אחד, ולא תמיד היה יכול לבררן לאשורן ולשמוע גם את דברי הצד השני. לכן הוא מדגיש מטעמי זהירות שאם העובדות הן כמו שהוצעו לפניו ("בהנחה הראשונה"), הדין הוא כך, אך: "אם אין הדברים כדבריהם לא יהיה משפט החזן ההוא כן". וראה ברכיהו ליפשיץ, "מעמדה המשפטי של ספרות השאלות והתשובות", שנתון המשפט העברי ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), עמ' 300-265.
15 למקור הביטוי, הנפוץ בספרות השו"ת, ראה דברי יעקב ליוסף: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח, ה).
16 ואכן, כפי שעולה מהמשך התשובה, הראנ"ח הביע את דעתו, ולאחר שקיבל את תגובת החכם המקומי, רבי חיים פיזארו, ובית דינו, שב ונדרש לעניין שנית.
17 תודתי נתונה לחוקר ספרות הלאדינו דוד מנריקה על תרגום העדויות וסיועו הרב עמי בעניין זה.
18 על תפוצת התופעה באימפריה העות'מנית, ראה אביעד הכהן, "עבירות מין ותלונות שווא", פרשת השבוע, גיליון מס' 504 (תש"ף), ובהערה 22 שם הפנייה למחקריהם של ירון בן נאה ורות למדן.
19 ראה נחום רקובר, תקנת השבים – עבריין שריצה את עונשו, ירושלים תשס"ז, עמ' 244 ואילך. לרינונים על שלוחי ציבור ותוצאותיהם המשפטיות, ראה שם, עמ' 262 ואילך.
20 מדין תורה, האישה פסולה לעדות. ראה: אבי וינרוט, "האישה בהליך השיפוטי", פרשת השבוע, גיליון מס' 49 (תשס"ב); ובהרחבה: אליעזר חדד, "השווה הכתוב אישה לאיש": על מעמדן של נשים בבתי דין רבניים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשע"ג.
21 ראה משנה זבים ג, ב. תיאור זה מעיד על קרבת גוף ממשית בין השניים.
22 שמש בית הכנסת העיד על הקרבה בין החזן לאותה אישה.
23 על ראיות מנהליות כמספיקות לפסול בעל כשירות ציבורית בכלל ושוחט בפרט, ראה את פסק דינו של השופט מינץ שניתן בעת האחרונה, בג"ץ 1448/20 הרב אדלר נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (10.5.20), פסקה 13.
24 ירמיהו יב, ח. פסוק זה שימש את חכמי ההלכה כאסמכתה לכך ששליח ציבור שאינו הגון לא יהא "נותן בקולו" ועובר לפני התיבה. ראה למשל שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן רטו, לעניין "שליח ציבור שקולו ערב ונאה לשומעים", ומאריך בתפילתו כדי שישמעו העם עד כמה קולו עָרֵב הוא, שהשיב הרשב"א ש"דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם שליח ציבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה, ושמח מתוך יראה – תבוא עליו ברכה... אבל אם מתכוין להשמיע קולו, ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו – הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיה".
25 ראה מיכאל ויגודה, "חזרת עד מעדותו", פרשת השבוע, גיליון מס' 481 (תשע"ח).
26 כתרגומו היפה של מישאל חשין על דרך המקרא, בג"ץ 8192/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד נט(3) 157.

---

---