פתח דבר

שניים אוחזין במציאה. זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. עם מי הדין?

כך פותח השופט ברק (כתוארו אז) – בהשראת המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא ("שניים אוחזין בטלית") - את פסק דינו המפורסם בפרשת הנדלס¹.

תחילתה של הפרשה באבידה יקרת ערך שנמצאה בחדר הכספות של בנק על ידי מר הנדלס. משלא נמצא בעל האבידה בחלוף ארבעה חודשים מאז הודיע עליה המוצא למשטרה, התגלע סכסוך בינו ובין הבנק, מי מהם זוכה באבידה בהתאם להוראת סעיף 4(א) לחוק השבת אבידה, התשל"ג-1973 (להלן החוק), המורה:

קיים המוצא הוראות סעיף 2 ולא נתגלה בעל האבידה תוך ארבעה חדשים, יראו כאילו התייאש ממנה והמוצא יהיה לבעל האבידה.

השאלה המשפטית שעמדה לדיון נסובה סביב פרשנות סעיף 3 לחוק הקובע:

המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמוסרה לו לפי דרישתו; קיבל בעל הרשות את האבידה לידו, יראו אותו כמוצא.

הדעות נחלקו בין השופטים כיצד יש לפרש בחוק זה את הביטוי "רשותו של אדם אחר"? האם הוא כולל גם רשות פרטית הפתוחה לציבור (כמו חדר הכספות באותו בנק שהגישה אליו הייתה חופשית), ומשלא נתגלה בעל האבידה, הבנק הוא שזוכה בה? או שמא רשות מעין זו דינה כדין רחובה של עיר, והמוצא הישר הוא שזוכה בה?

פרשה נקודתית זו בדיני השבת אבידה, התגלגלה עד להכרעה בדיון נוסף² בבית המשפט העליון לטובת הבנק, כשבמוקד חילוקי הדעות בין השופטים עומדות שאלות עקרוניות ומקיפות הרבה יותר אודות המשפט העברי ומקומו בפרשנות חקיקתה של מדינת ישראל.

ואכן, בדברי ימי המשפט הישראלי, נודע פסק דין "הנדלס" כאחת מנקודות השיא בוויכוח המרתק בין השופט ברק לבין השופט אֵלון בשאלת מקומו של המשפט העברי במשפט הישראלי וההיזקקות אליו, הצדקתה והיקפה³. תרמה לכך גם העובדה שסמוך לאחר הגשת הערעור, נכנס לתוקפו חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, המבטל כידוע את התלות של המשפט הישראלי במשפט האנגלי וקובע במקומו מקורות משפט משלימים אחרים:

ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

אף שבאותו מקרה לא היה חסר במשפט (לקונה), שהרי העניין מוסדר בהוראת חוק מפורשת, לראשונה דנו שופטי בית המשפט העליון במשמעותו של החוק החדש, ובאיזה מידה הוא מעניק מעמד בכורה למשפט העברי גם לעניין פרשנות דבר חקיקה שלשונו סובלת משמעויות שונות.

השופטים היו תמימי דעים שכפי ששמו של החוק מעיד עליו, תכליתו היא להביא להשבת אבדות לבעליהן. בהתאם לכך סבר השופט ברק שפרשנות הביטוי "רשותו של אדם אחר" נבחנת על פי טיב זיקתו של בעל הרשות למקום המציאה; אם זיקה זו עושה אותו כתובת טבעית וסבירה לשמירה ראויה על המציאה, הרי רשותו מוגדרת כ"רשותו של אדם אחר", ועל פי מצוות המחוקק הוא זוכה באבידה אם לא נמצאו בעליה.

השופט אלון לעומתו סבר שלמען השגת התכלית של השבת אבידה לבעליה, נכון לצמצם את ההגדרה ולא להחילה על רשות פרטית הפתוחה לציבור, וזאת על מנת לעודד את המוצא הישר להודיע למשטרה על האבידה, מתוך ציפייה שאם לא יתגלו הבעלים עשוי הוא לזכות בה. אם לא כן, עלול הוא להתעלם מן האבידה, או גרוע מכך, עלול הוא ליטול אותה לעצמו בלי להודיע עליה למשטרה.

לא אדון כאן בוויכוח פרטני זה, אלא אבקש להתמקד בוויכוח נוסף, עקרוני ויסודי הרבה יותר, שניצת ביניהם שעה שהשופט אלון ביקש לבסס את הכרעתו גם על מקורות המשפט העברי⁴.

היזקקות בתי המשפט לחוות דעת הלכתית
בטרם אגש לדברי השופטים בדיון הנוסף, אעיר שכבר בערכאה הראשונה נזקק בית המשפט המחוזי בהכרעתו למקורות המשפט העברי. על המשפט העברי למד בית המשפט מתוך חוות דעת הלכתיות שנכתבו במיוחד לצורך העניין על ידי פוסקים ידועי שם. השופט ברק הסתייג מכך וכתב⁵:

בנתחו את המשפט העברי נזקק בית-משפט קמא לשלוש חוות דעת הלכתיות. היו אלה חוות דעת שנתבקשו על-ידי בא-כוח המשיב. הוא הציג לפני שלושה פוסקים ידועים מערכת עובדות הדומה למקרה שלפנינו, וקיבל תשובה באשר לעמדתו של המשפט העברי. תשובות אלה הוגשו על-ידי בא-כוח המשיב לבית-משפט קמא. בא-כוח המערער הסתייג מהגשת חוות הדעת, אך בית-משפט קמא לא ראה כל מקום שלא לקבלן. אומר בית-המשפט:

"מעשה ביום יום הוא שבית משפט נזקק ונעזר בספרות שו"ת לפתרון בעיה המעסיקה אותנו, והאם כשהמדובר הוא בפוסקים בני דורנו הענין פסול?"

עם כל הכבוד לבית-משפט קמא, לא הרי שאלות ותשובות המהווה חלק ממערכת המשפט העברי כהרי שאלה ספציפית ותשובה ספציפית בענין התלוי ועומד לפני בית-משפט. המשפט העברי לעניננו אינו "דין" החל בישראל, שכן בעניננו חל חוק השבת אבידה ולא המשפט העברי, אך הוא אף אינו שיטת משפט זרה אשר לפיה פוסקים את הדין ושיש על כן להוכיח את תוכנה כעובדה, בדרך של חוות דעת. המשפט העברי לעניננו הוא שיטת משפט המשמשת להשראה שיפוטית בדרך של השוואת משפטים. לומדים עליה מתוך הספרים הפתוחים לציבור. לא נראה לי כי ראוי הוא, בנסיבות אלה, להיזקק לשאלה הנוגעת במישרין לענין נשוא המשפט, ושהוזמנה לצורכי המשפט, ולתשובה הניתנת בעקבותיה. (ההדגשות, כאן ולהלן, שלי – מ"ו)

השופט אלון מצדו לא ראה כל פסול במהלך זה. להפך, הוא ראה בחוות דעת אלה דרך לגיטימית וברוכה ללמוד על המשפט העברי, ובלבד שהשופט שומר על ביקורתיות ועל עצמאות. וכך הגיב לדברי עמיתו⁶:

עם כל הכבוד, הסתייגות זו של חברי אינה נראית לי. מר שרשבסקי [בא כוחו של הנדלס] הבהיר כי חוות הדעת מוגשות לשם הבהרת עמדת המשפט העברי ומקורותיו בשאלה העקרונית העומדת לדיון, וכך הוסיף וקבע השופט המלומד מדיליה: "החומר יתקבל כמובן כחומר משפטי, איננו מחייב, בגדר מחקר עיוני" (ע' 73 לפרוטוקול). לא זו בלבד שאין למצוא כל פגם וכל דופי בכך, אלא יש בכך כדי לקדם ולהקל על אפשרות עיונם של שופטי ישראל בדיני המשפט העברי. כידוע, יש ועיון זה כרוך ביגיעה מרובה. מדוע לא נקל על מלאכתו זו של השופט על-ידי הגשת חוות דעת של יודעי משפט עברי המבהירה עמדתו של המשפט העברי בסוגיה הנדונה? על כגון דא יש לומר כי כל המרבה לספר במשפט העברי, לתארו ולהסבירו, הרי זה משובח, וחוות דעת אלה יש בהן כדי לסייע בידי שופטי ישראל בבירורו של הדין ובפסיקתו, כפי שאכן היה בענין שלפנינו.

מקומו של המשפט העברי בפרשנות החוק
בדיון הנוסף, השופטים לא העלו שוב נקודה זו על שולחנם, אבל ארבעה מתוך חמשת השופטים שישבו בדין הביעו עמדות חשובות ועקרוניות בדבר מעמדו הראוי של המשפט העברי במלאכת פרשנות החוק. השופט אלון ביקש לעגן בחוק יסודות המשפט שזה עתה חוקק, את גישתו בדבר הבכורה שעל שופטי ישראל לתת למשפט העברי בבואם לשאוב השראה בפרשנות החוק. וכך כתב⁷:

הדעת נותנת אפוא, שההשראה לפרשנותה של מערכת משפטה של המדינה היהודית תבוא, בראש ובראשונה, ממערכת משפטה הלאומית, שהיא היא רקעה התרבותי-משפטי... ונימוק זה מקבל עתה משמעות מיוחדת לאור ההוראה שבסעיף 2 לחוק יסודות המשפט, בו דנו לעיל, שעניינו, אמנם, במקרה של לאקונה בחוק, אך הימנו משתמע במרומז, איזוהי המערכת המשפטית הרצויה והמועדפת בעיני המחוקק, גם במקרה שזו משמשת כמקור השראה בלבד.

בנקודה זו חלק עליו השופט ברק מכל וכל, ואף שלא שלל פנייה למשפט העברי, הוא לא היה מוכן לתת לו בעניין זה מעמד בכורה. וכך כתב⁸:

מקום שדבר חקיקה דורש פירוש, ומלאכת הפירוש קשה על השופט, אין לומר כלל ועיקר, כי ההשראה הפרשנית חייבת לבוא, בראש ובראשונה, מעקרונות המשפט העברי, המהווים מקור ראשי וראשון במעלה. תהא זו טעות להחליף את המשפט האנגלי במשפט העברי כמקור לפרשנות דברי חקיקה. את דבר החקיקה צריך לפרש מתוכו, לשם הגשמת מטרת החקיקה על רקע מציאות החיים שלנו. מקום שדבר חקיקה פלוני הושפע משיטה זרה, ניתן לפנות לשיטה זו כדי לקבל השראה פרשנית, שיש בה כדי להרחיב את האופציות הפרשניות. אך לעולם אין לומר, כי שיטה פלונית, ותהא יקרה לנו כאשר תהא, עומדת מעל לשיטות אחרות, ולה זכות בכורה בהשראה הפרשנית...

אמנם הוא מבהיר שאין כוונתו לשלול היזקקות למשפט העברי⁹:

אין אני בא לטעון, כי מלאכה זו יש לעשותה מבראשית, וכי אסור לנו לשאוב מחכמת הדורות. נהפוך הוא: עלינו לבנות את בנייננו שלנו על יסוד ניסיון העבר שהצטבר. איננו מתחילים הכול מחדש, ומן התבונה הוא, שנשאב השראה מהחכמה האוניברסלית בכלל ומחכמתנו שלנו, העברית, בפרט. חלילה לנו לעצום עינינו מנכסי תרבות ומשפט כלליים, ועל אחת כמה וכמה חלילה לנו לעצום עינינו מנכסי תרבותנו שלנו. כל שבא אני לומר הוא, כי אין זה נכון מבחינה פורמאלית, ואין זה רצוי מבחינה מהותית, להעמיד את המשפט העברי כמקור פרשני, אליו חייב השופט לפנות, במקום שהוא מתקשה בפירוש החוק. הפניה שכזו, בלא הוראה מפורשת בחוק, אינה עולה בקנה אחד עם מהות הפרשנות, הבאה לפרש מלים וללמוד על כוונה ומטרה מתוך החוק עצמו, על רקע חקיקה הדומה לו, ושאינה משתלבת כלל בהפניה למקור אחר, יהא ערכו הלאומי והתרבותי רב ככל שיהיה.

והחרה החזיק אחריו השופט לנדוי¹⁰, שאף הוא הסתייג ממתן מעמד בכורה למשפט העברי במלאכת פרשנות החקיקה:

בעצם הרעיון של חיוב הפרשן לפנות למקור זה דווקא ולא לאחר כדי לקבל השראה בלבד, השייכת לתחום מחשבתו העצמאית של הפרשן - אני רואה תרתי דסתרי, בין שזו חובה מוחלטת ובין שזו חובה, שעליו לקיימה "בראש וראשונה". בחוק יסודות המשפט נתן המחוקק הישראלי את דעתו על סוגיית הזיקה אל המשפט העברי... וגם זאת ציווה לנו המחוקק, רק כאשר אין למצוא תשובה בדבר חקיקה, בהלכה או בדרך היקש, כלומר כאשר קיים "שטח ריק" (לאקונה) בחוק החרות, כפי שהיטיב חברי השופט אלון להסביר. שמע מיניה, שכאשר אין לפנינו שטח ריק - והוא המקרה שלפנינו - לא אבה המחוקק לכבול את ידינו במלאכת הפרשנות, ואף לא בדרך ההפניה אל מורשת ישראל, דרך, שאין לה, לעניין זה, אחיזה בחוק החרות.

במאמרי על "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט" שפורסם בשעתו דיברתי על הסינתזה הרצויה, שטרם הושגה, בין המשפט העברי כנכס תרבותנו הלאומית לבין דרישותיה של חברה מודרנית כשלנו. אין אני סבור, שסינתזה זו תושג על-ידי הכנסת דרישותיה של חברתנו אל תוך מסגרתה הקבועה של שיטת המשפט העברי, שהנה, על-פי גישתה העקרונית, שיטת משפט, התובעת מן האדם הכרה מלאה ללא סייג. נפרה את מחשבתנו המשפטית מאוצרותיו העשירים של המשפט העברי, המגלם את חכמת החיים של קדמונינו, תוך יחס של יראת כבוד אליו, אבל נשמור נא על חופש הבחירה שלנו, בני הדור הזה, לפי צורכי זמננו, ללא קביעת סדר קדימה למקורות השראתנו וללא הטלת "חובת הראיה" על הפרשן, שעליו יהיה להראות, בכל מקרה, מדוע אין הוא מוכן להיזקק למשפט העברי לצורך פרשנותו בסוגיה זו או אחרת.

מ"מ הנשיא השופט חיים כהן הביע עמדת פחות רדיקלית מעמיתיו שופטי הרוב ברק ולנדוי, והיה מוכן להעניק מעמד בכורה מסוים למשפט העברי, אבל רק מקום שבו יש יסוד להניח על פי ניסוחו של החוק, שזו הייתה כוונת המחוקק. וכך כתב¹¹:

החוק מתפרש כפי כוונתו המשוערת של המחוקק: גילה המחוקק דעתו, שיש לפרש חוקו על-פי המשפט העברי, על-ידי שבחר לו ביטוי או ניב, המיוחדים למשפט העברי דווקא, ואשר אינם שגורים על-פיהם של משפטנים דהאידנא, כי אז ישתדל בית המשפט להגשים כוונת המחוקק לדלות דרכי פרשנותו ממקורות המשפט העברי. מה שאין כן כשהמחוקק בחר להשתמש במונחים משפטיים, השגורים בפי כול: כוונתו המשוערת היא, שיש לפרש לשונו פשוטה כמשמעה ועל-פי כללי הפרשנות המקובלים, כפי שהם נהוגים בבתי-משפט אלה מימים ימימה.

גישה פשוטה זו אינה משתנית גם עם תחילתו של חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980; הצורך בזיקה למקורות ממורשת ישראל אינו מתעורר כלל, כל עוד ניתן לחפש ולמצוא תשובה לשאלה הטעונה הכרעה "בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש". תחילה עלינו לחפש את פתרונות בעיותינו בחוק, ואת החוק עלינו לפרש על-פי כללי הפרשנות, שנקבעו ונשנו בהלכה הפסוקה.

אין זאת אומרת, חלילה, שנגזור על עצמנו הינזרות מן הזיקה למשפט העברי, כל אימת שנוכל להביא מתוכו ראיות לחזק או לסתור או חומר להשוות או להבדיל או חכמה ותבונה ללמוד מהן מידות טובות. אלא רשות היא ולא חובה, ואם כי המרבה אולי משובח, על כל פנים, אין הממעיט גורע. ויש מן השופטים, שתורת קודמיהם בידיהם להירתע ולהתרחק מכל אמרת-אגב, שאינה צריכה לעניין ההכרעה ממש: בשבילם ושכמותם כל שעשוע שכזה במשפט העברי פסול בתכלית. ואם כי אין חלקי עמהם, ואין אני מחמיר עם עצמי לעניין אמרות-אגב, על כל פנים, לא אעלים עיניי אף אני, שהמובאות מן המשפט העברי בגדר אמרות-אגב הן.

דומה שמאחורי עמדתו של כל שופט, בלא קשר לרטוריקה שלו, משתקפת זיקתו האמתית אל המשפט העברי, הנגזרת בראש ובראשונה, כך יש לשער, ממידת ידיעותיו בו. השופטים אלון וכהן, ששבילי המשפט העברי היו נהירים להם, שאבו ממנו מלוא חופנים גם לפני חקיקת חוק יסודות המשפט. לא כן השופטים לנדוי וברק, שדבריהם אודות מקורות המשפט העברי כנכסי תרבותנו הלאומיים העשירים שאין להעלים עינינו מהם ויש להפרות בהם את מחשבתנו המשפטית, נותרו בגדר מליצות יפות שלא מצאו ביטוי בפסיקתם, אף לא על דרך הרשות.

אין לכחד שגורם חשוב נוסף לרתיעה מפני שימוש במקורות המשפט העברי הוא כנראה גורם אידיאולוגי. יש בין השופטים מי שרואים את המשפט העברי כמשפט דתי ארכאי שדרכו וערכיו אינם הולמים שיטת משפט מודרנית-ליברלית. אבל לרוב גורם זה אינו מובע על ידם באופן גלוי, ולהפך, כפי שראינו, הם מרבים בדברי שבח והערכה על המשפט העברי.

לרוב, אבל לא תמיד, כפי שעולה מדבריו המתריסים של הנשיא זוסמן בפרשת אפנג'ר¹², שנכתבו בתגובה לפסק דינו של השופט אלון באותה פרשה בעניין היקפה הראוי של הגנת הצורך:

המשפט העברי הוא בוודאי נכסי תרבותי יקר של עמנו, אשר ממנו המחוקק ובתי המשפט גם יחד יכולים לשאוב השראה. אך בהוראה ספציפית של החוק הפלילי קא עסקינן שצמחה ממקור אחר ודבר אין לה עם מקורות עבריים. אני מעז גם להטיל ספק בכך אם החלת המשפט העברי הפלילי יהא באמת מקובל על הציבור הישראלי. לדוגמה האם יהא רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור ישראל מוכן, בשנת 1979, להמית, על פי הלכת המשפט העברי, אשה נואפת בסקילה, ואם היתה בת כהן בשריפה?

על דברים חריפים אלה הגיב השופט אלון באופן חריף לא פחות¹³, וכה כתב:

...גם לגופו של דבר אין לטענה זו עמידה, שהרי משגלתה סנהדרין בטלו ארבע מיתות בית דין, ומזה כאלפיים שנה בטלו הוצאות פסקי דין מוות בשיפוט העברי, פרט למקרים חמורים, כגון של מלשינים, שסיכנו את קיומו של הציבור היהודי^.. אך לא על כך באה עיקרה של תמיהתי. הרי ענייננו כאן בהוראה של המשפט העברי שלפיה קיימת חובה להציל את הנרדף מידי רודפו, חובה שיסודה בעיקרון העברי של לא תעמוד על דם רעך; מה, איפוא, עניין דינה של אשה נואפת לכאן? משל למה הדבר דומה? כידוע, "הצטיין" המשפט הפלילי האנגלי עד למחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה בצורת הוצאה לפועל ברברית וברוטלית של גזרי דין מוות; ולפי הדין האנגלי שנהג אותה שעה הושת עונש מוות על עבריינים שהורשעו בעבירות מעבירות שונות — למעלה ממאתיים במספר! — כגון גניבה, זיוף, שוד ורבים כיוצא באלה, ואין צורך לומר בעבירות של רצח, בגידה. אינוס וכיוצא בהם. תיאורים של מיתות משונות אלה, אם בתליה ואם בשריפה (עונש אחרון זה נועד בעיקר לנשים), אם בשעת המוות ואם בהתעללות בגוויות לאחר המוות... הינם מסמרי שיער, ויהא זה מחוסר טעם לחזור ולהעלותם... ואך זאת נציין, כי גם עבריינים קטינים, בני שבע ועשר, דינם נגזר למוות וגזרי דין אלה הוצאו לפועל. לדעתו של הולדסוורט אף חמור מכך היה המצב בארצות הקונטיננט האירופי. וכי מעולם שמענו שאין על בית המשפט להיזקק למשפט הפלילי האנגלי, או הקונטיננטלי, בעניין זה או אחר, משום אותה ברבריות וברוטליות שנהגה, הלכה למעשה, בשיטות משפטיות אלה עד לפני כמאה וארבעים שנה? חוששני, שיש בהעלאת טענה שלא לעניין מעין זו לעניין ההיזקקות למשפט העברי דווקא, משום היגררות אחר מניעים אמוציונליים, ועם כל הכבוד, בלתי מובנים.

סוף דבר
בשנת 2018 תיקן המחוקק את חוק יסודות המשפט והוסיף בו את השם המפורש "משפט עברי" ("...יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל"¹⁴). ימים יגידו אם תיקון זה יביא לשינוי ביחסם של שופטי ישראל אל המשפט העברי. לדאבון הלב, אם לשפוט על פי ניסיון העבר, מותר להטיל בכך ספק.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים
גרסה ראשונה של מאמר זה פורסמה בספר שורשים במשפט, בעריכת דינה זילבר, הוצאת נבו תש"ף, עמ' 356-351.

1 ע"א 546/78 בנק קופת עם נ' הנדלס, פ"ד לד(3) 57 (1980).
2 ד"נ 13/80 הנדלס נ' בנק קופת עם, לה(2) 785 (1981).
3 ראה עוד בין השאר בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749 (1991). וראה מנחם מאוטנר, "הוויכוח בין מנחם אלון לבין אהרן ברק על הזהות התרבותית של המשפט הישראלי", בתוך הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אלון, הוצאת נבו תשע"ח, עמ' 130-109, וההפניות שם.
4 לצורך כך הוא מפנה להבחנה במשפט העברי בין "חצר המשתמרת" ובין "חצר שאינה משתמרת", שרק הראשונה קונה מציאה לבעל החצר. השופט ברק מבקר את ההשוואה: "אין בין "רשותו של אדם אחר" בחוק השבת אבידה לבין דיני החצר המשתמרת במשפט העברי בסיס רעיוני משותף המספיק לצורכי השוואת משפטים פוריה". וראה מאמרי, "הרהורים על פרשת 'הנדלס'", פרשת השבוע, גיליון מס' 436 (תשע"ד), שם הבעתי את דעתי שבנקודה זו הצדק עם השופט ברק.
5 ע"א 546/78 (לעיל, הערה 1), עמ' 68.
6 שם, עמ' 83.
7 ד"נ 13/80 (לעיל, הערה 2), עמ' 795-793.
8 שם, עמ' 797.
9 שם, עמ' 798.
10 שם, עמ' 799-798.
11 שם, עמ' 790-789.
12 ע"פ 78/89 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141 (1979), בעמ' 159.
13 מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו עקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, כרך ג, עמ' 1616-1615.
14 ס"ח תשע"ח מס' 2715 מיום 2.5.2018, עמ' 638.

---

---