"שנהיה לראש" - לא לשני ראשים

הנהגה דו-ראשית במקורות המשפט העברי

אביעד הכהן *

פרשת האזינו (ראש השנה), תשפ"א, גיליון מס' 507

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

אקדמות מילין
חז"ל טבעו את הכלל "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", וימיו כימי עולם. לפי המדרש, בשעה שביקש הקב"ה לקבוע את המאורות ברקיע השמים בששת ימי בראשית, התחרו ביניהם השמש והלבנה על התפקיד הראשי, ולפי ש"אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד", מיעטה הלבנה את עצמה, ונותרה החמה כ"מאור הגדֹל לממשלת היום", והלבנה כ"מאור הקטֹן לממשלת הלילה". כלל גדול זה, שנקבע בראשיתו כמין אמרה בעלמא, תיאור עובדתי או הנהגה מדינית, קיבל ברבות הימים גם לבוש משפטי. בדברים שנביא להלן, נבקש לעמוד על מקצת מקורות העוסקים בכלל הזה ולבחון את תוצאותיו המשפטיות.

הנהגה משותפת או שלטון יחיד?
הרצון לשתף כמה שיותר אנשים בהנהגה, המרחיב את שיקול הדעת ומרבה חכמה, לעומת הרצון ליצור הירארכיה שלטונית ברורה המונעת חיכוכים בין המנהיגים ומסייעת למשילות ראויה, הביאו לעתים קרובות למתחים חברתיים ומשפטיים. עיון בתולדות האנושות מלמד שלמן תקופות קדומות ועד המאה הי"ח, רווח בהנהגה המדינית1 "שלטון יחיד". ביטויו המובהק הוא המלכות, שיטת המשטר הנפוצה ביותר בעולם העתיק, וכידוע לעולם לא ייתכן יותר ממלך אחד, כי אף אם יש לצדו ומתחתיו קבוצה גדולה של מנהיגים, בסופו של יום שרביט ההנהגה, כולל השליטה והסמכות והאחריות הכרוכים בה, מסורה רק לו. דגם הנהגה זה נפוץ במקרא וביטוייו רבים2. ואף על פי שזעיר פה זעיר שם ניתן לגלות רמזים לדגם של הנהגה שלטונית קיבוצית מעין שיתופית (קולקטיבית), דומה שהדגם השליט בתקופת המקרא הוא דגם של הנהגה יחידנית מוחלטת. לפיכך, גם משה ואהרן, ששיתוף הפעולה ביניהם היה לאות ומופת, נטלו כל אחד מהם בסופו של דבר כתר לעצמו: כתר תורה למשה וכתר כהונה לאהרן. גם בהנהגה של משה רבנו ו"שבעים איש מזקני ישראל", ניצב משה באופן ברור בראש הפירמידה, ושבעים הזקנים, שהיו ראשי השבטים, כיהנו תחת הנהגתו.

"דַּבָּר אחד לדור, ואין שני דַּבָּרים לדור"
ביטוי להעדפת שלטונו של מנהיג יחיד משתקף גם בתיאור חז"ל בדבר העברת מטה ההנהגה ממשה ליהושע. נאמר בתלמוד, שביקש משה רבנו להעביר את ההנהגה לא רק ליהושע אלא גם לזקנים שהיו עמו3. וזה לשונו:
כתיב "כי אתה תבוא [את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתם]" (דברים לא, ז), וכתיב "כי אתה תביא [את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם]" (דברים לא, כג). אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל והך על קדקדם, דַּבָּר אחד לדור, ואין שני דַּבָּרִין לדור.
הגישה שעולה ממדרש אגדה זה היא, שגם אם יש מקום, ואולי אף רצוי, להיוועץ באחרים4, במקרה זה ב"מועצת הזקנים", ראוי שיהיה רק "דַבָּר אחד", מנהיג אחד, שידבר בקול אחד ולא יותר, שאם לא כן יש חשש שלא יצליחו להגיע להכרעה5.

אכן, היתרון שבהתייעצות לפני הכרעה בעניין מסוים עולה ממקורות רבים. ביטוי לכך ניתן במאמר חז"ל: "כל מי שנוטל עצה מן הזקנים - אינו נכשל"6. וכך לכאורה נצטווה לעשות גם משה רבנו: שנאמר" "לֵך ואספת את זקני ישראל" (שמות ג, טז).

בהקשר אחר, שעניינו בית הדין7 או הכרעה בהלכה קשה, נתפס "שיתוף הרבים" כמבורך מצד הנשיאה בתוצאות ההליך. חלוקת האחריות בין כמה אנשים מפחיתה מכובד האחריות8 המוטלת על שכמו של היחיד. וזה לשון התלמוד בעניין זה9:
רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב. אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא [=רב הונא, כשהיה בא דין לפניו, היה מכנס ומביא עשרה חכמים. אמר: כדי שיגיעני רק שבב נסורת מקורת העץ הגדולה (קרי, מתוצאות הדין)]. רב אשי כי הוה אתי טריפתא לקמיה, מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא. אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא [=רב אשי, כשהייתה באה טרפה לפניו, היה מכנס את כל קצבי מתא מחסיא (כדי שיסייעו לו להכריע בעניין כשרותה). אמר: כדי שיגיעני רק שבב נסורת מן הקורה].
אכן, בשאלות מורכבות ומסובכות של הנהגה או הכרעת דין או הלכה, יפה למנהיג להיוועץ באחרים. אך בסופו של יום, דרושה הכרעתה של סמכות-על, מנהיג אחד המכריע ברוח האמרה: "יש מי שמייעץ, ויש מי שמחליט"10.

"בפֶשע ארץ רבים ?ָריה"
להשלמת התמונה, נציין שחכמים הראשונים ציינו שהחשש מפני מחלוקת והיעדר משילות בעקבות "ריבוי מנהיגים" קיים לא רק בהנהגה דו-ראשית בקודקוד הפירמידה, אלא גם כשמדובר בפורום רב משתתפים, שמספר חבריו עולה על הנדרש, וסמכו את ביקורתם על הפסוק במשלי (כח, ב) "בפשע ארץ רבים שריה, ובאדם מבין יֹדע כן יאריך"11. את ההנגדה בין ריבוי השרים, המרבה "פשע" בעולם, לבין ה"אדם המבין", היחיד, פירש המאירי כך12:
בפשיעת אנשי הארץ ובחסרון דעתם, יִקרֵם להיות שריה רבים. וידוע שזה סיבת הריסת כל מצב, מצד שכל אחד דורש לעצמו ומושך הלבבות לחפצו, זה בכֹה וזה בכֹה13, ובזה יתחלפו הדעות וירבו המחלוקות. "ובאדם מבין יודע". כלומר יודע להמשיך הלבבות אליו להדריכם להיות נשמעים לאחד או למעט ובעלי עצה והנהגה. "כן יאריך". כמו באמת הוא יאריך שלוותם והצלחתם. ויש מפרשים "יאריך" מענין "ארוכה"14. רוצה לומר שהוא ימשוך הלבבות אליו, וירפא שברם בהסכימו את כולם לדעת אחת. והוא העניין בכל הנהגה, הן בציבור הן במלכות. וכבר ידעת כמה האריכו רבותינו ז"ל בענין "עיר שכולה ראשים"15. וזה ענין "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, איש על העדה. אשר יצא לפניהם" וגו' (במדבר כז, טז-יז)16. כלומר, אתה ה', עם היותך "אלהי הרוחות", רוצה לומר רוחות בני האדם ודעותיהם המשונים זה מזה, תן להם מנהיג שיקרב דעותיהם ויסכימם לדעת אחת17.
כיוצא בו פירש גם אביו של הרד"ק, רבי יוסף קמחי (פרובנס, המאה הי"ב): " 'בפשע ארץ רבים שריה', כי כל אחד ואחד מושך ומורט18. 'ובאדם מבין יודע כן יאריך'. וב?ַר אחד שיהיה מבין ויודע כן ויושר ואמת, ויכיר דין דלים, יאריך שלומם וטובם. ובהפך כאשר יש להם שרים רבים". ובן מקומו, רבי יוסף כספי (פרובנס, המאה הי"ד), פירש: "הנה 'רבים שריה' סיבה לפשע הארץ. 'ובאדם מבין יודע כן יאריך'. הטעם: באדם יחיד שישור [=ישתרר, ישלוט] עליה, כן יאריך הארץ, הֵפֶך 'בפשע ארץ' ".

קצרו של דבר: כמאמר האמרה "שני יהודים שלוש דעות", שני מנהיגים, וקל וחומר תריסר שרים, דעות רבות עד אין קץ, מסרבלים את תהליך קבלת ההחלטות ותוקעים מקלות בגלגלי ההנהגה.

תשובת המבי"ט
דיון שיש לו תוצאות משפטיות בסוגיה זו בא בשאלה מרתקת בעניין "ירושת שררה" שנשלחה אל המבי"ט, רבי משה מטראני (מחכמי צפת במאה הט"ז)19 מאחת הקהילות. לפי המתואר בשאלה, חכם הקהילה, שהרביץ בה תורה במשך כארבעים שנה, מינה בחייו את בנו למלא את מקומו. ולפי התשובה, המינוי נעשה "במעמד גדולי ראשי קהל יצ"ו" ו"בהסכמת הקהל הנזכר". כפי שמתואר בהמשך, "מאותו זמן ועד עתה בן החכם הנזכר עומד במינויו בקהל הנזכר, דורש להם ביום ובלילה, ואין פוצה פה ומצפצף על דבריו כלל", אך בחלוף שנים, על אף ההסכמה המפורשת של רוב הציבור להנהגתו, מיאנו חלק מאנשי הקהילה לקבל עליהם את מרותו של הבן:
והנה עתה קצת מהקהל הנזכר לעיל שלא חתמו בהסכמה הנזכרת מערערים לומר, כיון שיש בקהל הנזכר אחֵר שהוא יותר בקי ממנו שיכנס עמו בקהל הנזכר, ורוצים לשתפו עמו בקהל הנזכר. ואם לא יוכלו לעשות הדבר הזה, יפתחו להם בית כנסת אחרת וימנו אותו חכם עליהם.
וכאן באה פניית השואלים אל המבי"ט:
יורנו אדונינו אם יכולים להכניס חכם אחר עמו בקהל הנזכר או למנות חכם אחר במקומו בקהל הנזכר. ושכרו כפול מן השמים.
כדרכו, המבי"ט משיב בלשון נחרצת, שאי אפשר למנוע מבנו של הרב את הנהגת הקהל. ולאחר שהוא דן בהרחבה בדיני "ירושת שררה" ובאפשרות להדיח חכם מכהן ממשרתו, המבי"ט שולל גם את האפשרות שיכהנו בן הרב והחכם האחר בצוותא חדא. וזה לשונו:

וכמו שלא היו יכולים להעבירו מכל אחד מאלו הטעמים, כן אינם יכולים לשתף אחר במקומו, כמו מלך, דכתיב: "שום תשים עליך מלך". "מלך" ולא שנים20. וממנו אנחנו לומדים לשאר שררות, שדַבָּר אחד לדור ולא שנים, ואפילו יש ראוי אחר יותר ממנו, שבכל הדורות שעברו היו מלכי ישראל וכוהנים גדולים, בקצתם היו כמה אנשים ראויים [=יותר] למלכות מן השבט הנבחר [=שבט יהודה], ולא היו רשאים להעביר מי שהיה כבר מלך. וכן כהן גדול שהיה אחד ראוי יותר מכהן גדול [המשתמש-מכהן] כבר, לא היו יכולים להעבירו, וכן בנדון דנן אינם יכולים להעבירו ולא לשתף אחר במקומו אפילו אותם שאינם חתומים בהסכמה, כי המינוי של חכם אחד בקהל אחד כל איזה חכם שבדור הזה יכול להיות חכם ללמוד פסק בכל יום. ואם מצד הדיינות, אם יש מי שמתרעם עליו יכולים אחר פטירת אביו לשתף שנים אחרים שיהיו בית דין של שלושה לאיזה מן הקהל שלא יתרצו לעמוד לפניו לדין לבדו.

תשובת בעל "דברי מלכיאל"
כמה מאות שנים לאחר המבי"ט, נדרש לסוגיה זו הרב מלכיאל צבי טננבוים (לומז'ה, פולין, המאה הי"ט), בעל "דברי מלכיאל"21. בתשובה שכתב לרב מהעיר זיראוויטש(?)22, נתבקש המשיב לחוות דעתו בעניין זה. וזה לשונו:
על דבר עיר אחת שהיו שם שני רבנים, אחד לאשכנזים ואחד לספרדים23. ובאשר הרב דאשכנזים היה רצוי מאוד לאנשי העיר, לזה היו רוב שאלות ודין תורה וגיטין של הספרדים גם כן אצל הרב דאשכנזים. גם כי הרב דספרדים היה מונע את עצמו מכל שאלה שצריכה עיון ולא סידר גט בלעדי הרב דאשכנזים. ועתה שחל"ח [=שבק חיים לכל חי, נפטר] הרב דספרדים. ובאשר בעיר אין כי אם כשני מאות בתים ומצב הפרנסה דחוק, לזאת הסכימו רוב הספרדים לקבל עליהם לרב את הרב דאשכנזים למען לא יצטרכו לפרנס שני רבנים, ושלא יהיו שני כיתות וצדדים בעיר אשר מתהווה מזה מריבות, ולא יוכלו לתקן בעיר שום דבר טוב, כי מה שזה בונה זה סותר. וגם כי יוכל הרב האחד לחיות בריווח מעט24. אבל יש שם אחיו של הרב הספרדי שהוא סוחר ודעתו הייתה שיקבלו רב מיוחד לספרדים וכן דעת כל משפחתו שבעיר. ועוד איזה אנשים באמרם שהרב ידרוש לפניהם חסידות25. אבל הרוב אומרים שמעולם לא היה כן שהרב שלהם ידרוש להם חסידות. ועוד כי מצב העיר דורש שיהיה להם רק רב אחד. והנה נתאספו ועשו כתב להרב דאשכנזים. ואחיו של הרב הקודם לא היה אז בביתו. ובבואו ונודע לו את אשר נעשה בעיר עשה כתב רבנות עבור רב אחר והחל לאסוף חתימות עליו. אבל מעט היו אשר אתו. וכאשר ראה שלא יוכל לקחת רב אחר, עשה כתב רבנות על עצמו שהוא יהיה להם לרב. ואף שמקודם אמר שהוא אינו יכול להיות רב, בכל זאת אומר עתה שהוא יורש חזקת הרבנות. ולעת עתה ייקח רב במקומו ולכשייפנה מעסקיו ילמוד מה שצריך לרבנות ויהי לרב בעצמו. ורוב הספרדים טוענים שאין לו דין חזקה אחרי שכבר סילק את עצמו מחזקה זו שאמר שאינו רוצה ואינו מוכשר לכך ושצריך רב אחר. וכבר עשו כתב רבנות להרב דאשכנזים ונתנו לו וכבר התחיל הרב הלז באומנתו. ועוד כי הוא [אחיו של הרב הספרדי] אינו ראוי לכך במידותיו, שלפי דבריהם יש לו מידות מגונות. וגם מי יודע אם יוכל להגיע בלימודו למדרגת רבנות. וגם כי טובת העיר הוא שיהיה רק רב אחד. ועל הכתב שלו חתומים קרוביו, קצתם פסולים לו לעדות וקצתם כשרים לו לעדות. וגם יש שחתמו באונס מצד שקשורים עמו בעסקים והפחיד אותם. וגם חתמו על הכתבים נערים שאין להם אישה ובנים ושום עסק. וכן חתמו על הכתב מאנשי הכפרים השייכים להעיר. וחפץ כת"ר לדעת את דעתי בזה.
בדומה למבי"ט, גם הרב טננבוים מנתח בתשובתו בהרחבה את דיני "ירושת שררה" ברבנות ומשווה בינה לבין "ירושת שררה" במינויים אחרים (דוגמת מלכות), ובסוף עיונו הוא נדרש גם לשאלת "הכהונה הכפולה". וזה לשונו:
וגם מצד טענת הרוב שרוצים שיהי רב אחד לכל העיר. הוא גם כן תיקון גדול שלא יהי פירודי דעות בעיר, וכמו שכתבתי בחיבורי26 דבכהאי גוונא [=בכגון זה] שאומרים כהוגן, שומעים אף למיעוט(!). ומכל שכן בנדון דנן, שרוב אומרים כן... והוא מצוה רבה לאַחֵד את המפלגות אשר בעיר שיהיה דַבָּר אחד לדור. כי על ידי זה יוכלו לעשות תיקונים בעיר במה שנוגע לעבודת ד'. כי בעיר שיש שתי [כך במקור] רבנים, ידוע שאי אפשר לתקן דבר, באשר מה שזה בונה זה הורס. וגם על פי רוב מבזים זה את זה ומתחלל השם. ודי לנו מה שבעתים הללו מבזים עמי הארצות את תלמידי החכמים. ולמה נגרום עוד שתלמידי חכמים יבזו זה את זה.
תשובה מאלפת זו בנוסחה המלא חובקת בתוכה כמה וכמה גופי הלכות במשפט, הן לעניין דיני "ירושת שררה" הן לעניין "מחילה מכללא" על זכות הן בעניינים אחרים דוגמת דיני מינויים, ה"זכות" לבחור ולהיבחר27, זכויות המיעוט, שיקול דעת מנהלי וניגוד עניינים בשירות הציבורי. מכל מקום, לענייננו, גם ממנה עולה שעדיפה סמכות שלטונית אחת על פני הנהגה דו-ראשית הפותחת פתח למחלוקת ולמצה ומריבה.

גם משיבים אחרים שעסקו בהנהגה דו-ראשית, התבטאו בגנותה. כדוגמה בעלמא, נביא את דברי ר' אהרן וואלקין (רוסיה, המאה העשרים) בעל שו"ת "זקן אהרן": "ועל ידי שני רבנים אי אפשר לצאת דבר טוב ומועיל, וכמו בריה שיש לה שני ראשים שאינה יכולה לחיות, כן עיר שיש לה שני רבנים אינה יכולה להתפתח במצב טוב, מה שזה בונה זה סותר, מה שזה אוסר זה מתיר"28.

אמנם נאמרו דבריו בזיקה להנהגה דו-ראשית ברבנות, אך דומה שנימוקיו יפים בשינויים המחויבים גם להנהגה דו-ראשית בתחומים אחרים.

במדינת ישראל
בתחום המשפט, זכתה שאלת ההנהגה הדו-ראשית לדיון עם כינון התפקיד "ראש ממשלה חלופי", שדומה שאין לו אח ורע בעולם, שהצריך תיקון "חוק יסוד: הממשלה"29. אכן, דיון דומה התנהל בעניין הנהגה רבנית דו-ראשית, רב ראשי ספרדי ורב ראשי אשכנזי30, שהועתק לימים31 גם לרבנויות הערים. הנהגה דו-ראשית ברבנות הביאה למחלוקת וחיכוכים32, ולעתים הביא בכנפיה בוקה ומבוקה ומבולקה.

ויש לציין ששאלת ההנהגה הכפולה ברבנות עלתה כבר בימי הראי"ה קוק, מכונן הרבנות הראשית, שהזכיר בדברים שנשא עם כינון הרבנות הראשית את קנאת הלבנה בחמה ואת דברי חז"ל ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". עם זאת, הזכיר הרב קוק בדבריו את "תקופת הזוגות", שבמשך שנים ארוכות כיהנו שני חכמים בתפקיד הסמכות הרוחנית-תורנית של בני דורם33.

כדי לשכך מתחים עתידיים, תוקן במדינת ישראל "חוק הרבנות הראשית לישראל" ונקבע בו מנגנון של "חלוקת עבודה" בין שני הרבנים הראשיים לישראל. ועד כדי כך גבר החשש מפני הסגת גבול של הרבנים, עד שהמחוקק, שצפה את הנולד, קבע במפורש: "הרב הראשי לישראל המשמש בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול לא יפעל בתפקידים ולא ישתמש בסמכויות המוקנים על פי דין או על פי המקובל לנשיא המועצה"34.

במהלך השנים נעשו ניסיונות, הן באמצעות פנייה לבג"ץ הן באמצעות שינוי החוק, לבטל את דגם ההנהגה הכפולה ברבנות, אך כל אלה לא צלחו35. וכמו שאומר הפזמונאי: "ככה זה כשיש שניים, זה הרבה, זה תמיד פעמיים". ואף אם נאמר ש"מיטב השיר כזבו", לעתים מנצנצת מתוכו, במודע או שלא במודע, אמת גדולה. המציאות מלמדת שגם בתחום המשפט, על אף ניסיון המחוקק בן ימינו לצפות פני עתיד ולתת מענה בחוק לכל תרחיש שיסודו בהנהגה דו-ראשית, גם המשפט אינו יכול לבטל את הקביעה עתיקת היומין: "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד".


הערות:


* עו"ד פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. מאמר זה הוא קיצור של מאמר על "שני מלכים המבקשים להשתמש בכתר אחד", העתיד לראות אור בקרוב ב"שו"ת ועו"ד", עלון המשפט העברי של לשכת עורכי הדין, גיליון 26. תודתי נתונה לעו"ד יוסף שטח על שהמריצני לעסוק בסוגיה מרתקת זו.

1 לא כן בהנהגה רוחנית, שבה מצינו לעתים הנהגה דו-ראשית דוגמת "זוגות" חכמי ישראל שכיהנו בימי בית שני, אלא שגם בה הייתה היררכיה מסוימת, כשאחד מהם כיהן כנשיא הסנהדרין ואחד כאב בית הדין (משנה חגיגה ב, ב).
2 דוגמה יפה לזה יש בדברי פרעה אל יוסף: "ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה, ובלעדיך לא ירים איש את ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (בראשית מא, מד). ואכן, יוסף הוא "משנה למלך", ובלעדיו "לא ירים איש את ידו או רגלו", אך בסופו של יום "אני פרעה!". יוסף שאב את סמכותו מפרעה, שהוא ורק הוא היה מלך, וכשקנה יוסף את אדמת מצרים לשלטון, היא הייתה קנויה רק לפרעה, ולא ל"פרעה ויוסף" (בראשית מז, כו).
3 סנהדרין ח ע"א.
4 בדברי חוק מסוימים במדינת ישראל, נקבעה חובת התייעצות של בעל סמכות לפני החלטה בעניין המסור לו, ובית המשפט אף דן לעתים בהיקף ההתייעצות הנדרשת ובתוצאות הפרתה. ראה למשל: בג"ץ 5933/98 פורום היוצרים הדוקומנטריים נ' נשיא המדינה, פ''ד נד(3) 496; ד' ברק-ארז, משפט מנהלי א (ת"א, תש"ע), עמ' 306.
5 לא למותר להזכיר שנימוק זה עומד גם ביסוד התנגדותם של רבים לפיצול תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, יועץ לממשלה ותובע ראשי. למותר לומר שהדגם הישראלי מהווה חריג למה שמקובל בהרבה ממדינות העולם, שנהוגים בהן שני תפקידים. בדומה לזה, נאסר על המדינה "לדבר בשני קולות", כגון כשמבקש שר להציג בפני בית משפט דעה מנוגדת לדעת היועץ המשפטי לממשלה. לעניין זה, ראה: בג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות (4.7.12), פסקה ז להחלטתו של השופט א' רובינשטיין; ע"א 6894/15 זלצר נ' אבירם (7.9.17); רע"א 2063/16 הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19.1.17).
6 שמות רבה, פרשה ג, ח; תנחומא, שמות כט. אכן, מאמר זה מנוסח כתיאור מציאות או כ"עצה טובה קא משמע לן", אך לא כהוראה מחייבת.
7 על "התייעצות" שופטים זה עם זה, ראה: רפאל יעקובי, "על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים", פרשת השבוע, גיליון מס' 157 (תשס"ד); דוד חשין, "התייעצות שופטים", פרשת השבוע, גיליון מס' 350 (תשס"ט); והמקורות הנזכרים שם.
8 אשר לעומס ה"טכני" עקב משאבי זמן מוגבלים, יש לתת את הדעת לעצתו הטובה של יתרו למשה למנות לצדו שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות, "והקל מעליך ונשאו אתך" (שמות יח, כב). ואילו בתלמוד מודגש העומס הרגשי והמוסרי הכרוך בקבלת החלטות קשות.
9 סנהדרין ז ע"ב; הוריות ג ע"ב.
10 https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=785448.
11 ראה אברהם מלמד, " 'בפשע ארץ רבים שריה' (משלי כח, ב): פירושים פוליטיים לטכסט מקראי", בית מקרא לח (תשנ"ג), עמ' 277-265.
12 פרשנים אחרים, דוגמת רש"י, מדגישים את שחיתות השרים, ולדעתם ככל שיש שרים רבים יותר, כך גדל פוטנציאל היקפה ושיעורה: "בפשע ארץ רבים שריה - שזהו פורענות לארץ, בהיות קציניה רבים הרודפים רק אחר בצעם(!)".
13 מל"א כב , כ.
14 ירמיהו ל, יז.
15 ילקוט שמעוני משלי, רמז תתקסא: " 'בפשע ארץ רבים שריה'. בעוון הדור הכל נעשו שרים, ראה כמה מלכים היו שם, 'ארבעה מלכים את החמישה' (בראשית יד)".
16 לפרשנות פסוק זה, ראה אביעד הכהן, "מנהיג מן התורה - מנין?", ספר היובל לרב שלמה ריסקין, תשפ"א [בדפוס].
17 פירוש רבי מנחם המאירי.
18 ראה ישעיהו יח, ב.
19 שו"ת המבי"ט, חלק ג, סימן ר.
20 יש כאן מעין "מדרש הלכה". אכן, ראוי להרהר אחר מעין-מדרש או פרשנות דקדקנית-דווקנית זו, שכן הרבה מפסוקי התורה (דוגמת הציוויים שבעשרת הדיברות, "לא תגנב, לא תרצח", ורבים אחרים), אמורים בלשון יחיד. ולעתים לשון יחיד ורבים בלולות זו בזו. ראה למשל "ובאת אל הכהנים הלוִיִּם ואל השֹּׁפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט). ואף על פי כן, נתפרש הפסוק כלשון יחיד, ולהפך. והשווה לסעיף 5 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981.
21 שו"ת דברי מלכיאל חלק ד, סימן פב. כמה מתשובותיו נזכרו בפסיקת בתי המשפט בישראל. לתשובה מרתקת שלו בעניין "סימן מסחר", ראה דברי השופט רובינשטיין בע"א 9191/03 חברת הכרם בע"מ נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 890 (2004). לאזכור נוסף של תשובתו, שעניינה מחילת הציבור על זכויותיו, ראה פסק דינה של השופטת מוריה צ'רקה, ת"א (שלום י-ם) 41365-05-17 בית הכנסת חסד ואמת ע"ש ר' שמעון בר יוחאי ואח' נ' בגירא הון צמיחה 2 בע"מ ואח' (7.4.20).
22 בהנחה ששם המקום לא נשתבש בהעתקת התשובה או בהדפסתה, אין הוא נזכר בתשובות אחרות. רֵעִי, פרופ' דוד אסף, שכל שבילי פולין נהירין ליה, הודיעני בטובו שקיים כפר קטן בשם זורוביץ (?urawica) ליד פשמישל שבגליציה המזרחית. ברם, מלבד דמות פלאית שנולדה בו (יצחק אייזיק השוחט מזורוביץ, שפעל בשלהי המאה הי"ח), לא ידוע לנו על יהודים אחרים שגרו בו. וכיוון שמדובר בקהילה שהיה בה רב, מסתבר לדברי פרופ' אסף שהכוונה היא לעיירה בשם ז'ורוויצ'י Zhuravichi , הנקראת גם זוראביטש ישן, השוכנת בבלארוס, כ-95 ק"מ מצפון-מערב להומל (גומל).
23 להבדיל ממשמעות המונחים האלה בתקופות קדומות וגם בימינו, הכוונה כאן ל"מתנגדים" [=ה"אשכנזים"], המתפללים ב"נוסח אשכנז", ולחסידים, המתפללים ב"נוסח ספרד".
24 על השפעת שיקול כלכלי במינוי רבנים, ראה למשל בג"ץ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה ויסוד המעלה נ' השר לשירותי דת ואח' (8.5.12).
25 יש כאן ביטוי למתח ולחשדנות שנקטו ה"מתנגדים" כלפי חלק מן הרבנים החסידיים, כשחשדו בהם שינצלו את מעמדם והשפעתם להפיץ את תורת החסידות.
26 שו"ת דברי מלכיאל, חלק א, סימן לה.
27 השימוש במונח זה נעשה רק כדי לסבר את האוזן בת ימינו. במקרה דנן, ראוי יותר לדבר על כשירות למנות ולהתמנות. מכל מקום, המשפט העברי אינו מדבר בלשון ה"זכויות" בת ימינו. לסוגיה זו, ראה למשל א' הכהן, "הזכות לבחור ולהיבחר וטוהר הבחירות ", פרשת השבוע, גיליון מס' 107 (תשס"ג).
28 שו"ת זקן אהרן, חלק ב, סימן סד. לדרכו המיוחדת בפסיקה, ראה: אביעד הכהן, "קופה של שרצים – הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת", פרשת השבוע, גיליון מס' 126 (תשס"ג).
29 חוק יסוד: הממשלה (תיקון מס' 8 והוראת שעה).
30 לדיון בהגדרת מונחים אלה והלכותיהם בשדה הזהות, ראה: אביעד הכהן, "מיהו אשכנזי? מיהו ספרדי? מיהו חרדי? הלכה, משפט ובית המשפט כמשקפי זהות ומכונניה", בתוך זהות יהודית (א' מעוז וא' הכהן עורכים, תל-אביב תשע"ד), עמ' 151-127.
31 לעניין ההסדרה הנורמטיבית של מעמד הרבנים, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "הרבנות הראשית לישראל: היבטים משפטיים", בתוך הרבנות הראשית לישראל: שבעים שנה לייסודה (א' ורהפטיג וש' כ"ץ עורכים, ירושלים תשס"ב), עמ' 219-159.
32 ככל שמדובר ברבנות הראשית, הגיע תהליך זה לשיאו במחלוקת העמוקה בין הרבנים הראשיים שלמה גורן ועובדיה יוסף, שהביאה למעשה לשיתוק מוחלט של חלק מפעולות הרבנות הראשית ומועצתה במשך שנים.
33 ראה: אריה מורגנשטרן, הרבנות הראשית לארץ ישראל, ירושלים תשל"ג, עמ' 70; זרח ורהפטיג, חוקה לישראל – דת ומדינה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 422; א' הכהן (לעיל, הערה 31), עמ' 175.
34 סעיף 17 לחוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980.
35 לתיאור מפורט שלהם, ראה: א' הכהן (לעיל, הערה 31); א' הכהן, "שני מלכים", הנזכר בהערת הכוכבית שבראש המאמר; אריאל פינקלשטיין, הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות בישראל, אתר המכון לאסטרטגיה ציונית: https://izs.org.il/papers/dupl.pdf.