המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים לא הוצרכו חכמים למנות אותן בכלל פסולי העדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אלו המורדין הכופרין, פחותין הן מן הגויים; שהגויים - לא מעלין ולא מורידין, ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא; ואלו - מורידין ולא מעלין, ואין להן חלק לעולם הבא.

בצורך למסור לעתים מידע לשלטון, בוודאי כשהנזק מן המוסר נגרם לציבור, ולא רק ליחיד, וכשאין חשש שהשלטון יוציא את הנמסר לידיו למוות, ומקיים הליך משפטי סדור לבירור האשמה, אף אם דיניו אינם זהים לדין תורה. לצד התועלת שבקיום שלטון חוק ראוי לשמו, מסירת מידע מועיל לרשות עשויה לסייע רבות במניעת פשיעה עתידית וביצירת מנגנוני הרתעה כלפי עבריינים בכוח. לפיכך, חלק מחכמי המשפט העברי רואים במסירה בנסיבות הללו, ולוּ ברובד העיוני, לא רק כדבר מותר, אלא כחובה ממש, כקיום כמה מצוות דוגמת "לא תעמד על דם רעך" (ואולי אף מצוות הרחקת נזיקין מדין "לא תשים דמים בביתך"). משום כך, מי שנמנע מלמסור מידע על עבריין העשוי לסכן חיים, הרי הוא בגדר רוצח. לפיכך, קבעו חלק מחכמי ההלכה שבמקרים מסוימים, כגון עבירות מין ואלימות במשפחה או עבירות תנועה המסכנות חיים, לא רק שמותר להתלונן בפני רשויות החוק על העבריין כדי להביא אותו למשפט ולבירור אשמתו, אלא גם מצווה וחובה לעשות כן. כך, מקל וחומר בארץ ישראל, כשמדובר בשלטון יהודי, אף אם אינו דן לפי דין תורה אלא לפי הדין האזרחי.

מהלכה – למעשה
בחלקים נרחבים של החברה המסורתית, בעיקר בקרב בני החברה החרדית, עדיין מתייחסים בחשדנות יתר, עד כדי סלידה ממשית, משיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק. ביטוי ליחס השלילי כלפי ה"מוסֵר" ניתן בכמה הליכים משפטיים שאירעו במדינת ישראל ומחוץ לה. בסוגיה זו התחבטו גם חכמי הלכה בארצות-הברית. כך למשל נשאל הרב משה פיינשטיין, גדול פוסקי ההלכה בארצות-הברית בדור האחרון אם מותר למסור למשטרה או לרשויות המדינה גנב שנתפס כשהוא גונב ספר תורה וכלי כסף מבית כנסת, כשיש חשש סביר שעקב כך ישב במאסר שנים רבות. הרב פיינשטיין פסק ש"זה דבר פשוט שאין להתיר את הדבר" בגלל איסור "מוסֵר". לטעמו, כיוון שבדיני ישראל היה הגנב מתחייב רק בתשלום קנס כספי, אסור למסור אותו לידי השלטונות העלולים לדון אותו לעונש חמור יותר של מאסר. ביטוי נוסף לרתיעה הגדולה מפני "מסירה" ניתן על ידי הרב מנשה קליין, בעל שו"ת "משנה הלכות", שנשאל אם מותר לרב שפלוני התוודה בפניו שרצח את הזולת למסור ביזמתו את המידע לרשויות. הרב קליין מבסס את חוות דעתו על עיון מקיף בכמה סוגיות בתלמוד ובדברי הראשונים והפוסקים. בין השאר הוא מעלה את הספק שמא המתוודה רק התרברב, אבל לא עשה את המעשה, וכן הוא מדגיש את העובדה שהוא בחזקת חף מפשע כל זמן שלא הורשע בדין, וממילא אינו בחזקת "עבריין רוצח".

הלכה, משפט ואידיאולוגיה
בעקבות מגפת הקורונה, שבו ועלו על סדר היום ההלכתי מאות שאלות חדשות, חלקן כבר מרוכזות תוך זמן קצר בעשרות רבות(!) של ספרים וחוברות ופרסומים אחרים. מקצתן של השאלות הללו נוגעות גם לסוגיית המלשינות והמסירה: האם מותר או חובה לדווח לרשויות על חולה או נשא של נגיף? האם מותר להעביר לרשויות מידע על מי שמפר את חובת הבידוד והשמירה על הכללים, כגון חובת הבידוד של מי שבא במגע עם חולה מאומת או חבישת מסכה מחוץ לבית או האיסור להתקהל?

כאמור לעיל, סוגיה זו מעוררת שאלות משפטיות ואתיות והלכתיות שכבר עלו בעבר לגבי מחלות ומגפות אחרות, דוגמת הצהבת או האיידס, וניתן להן מגוון תשובות. על דרך הכלל, ניתן לומר שדעותיהם של חכמי ההלכה בהן מושפעת לא רק מתחום ה"מיקרו", ניתוח השאלה המסוימת שבאה לפניו, אלא גם מן ה"מאקרו", הבנתו את המציאות והשקפת עולמו האידיאולוגית ויחסו הכללי למדינה ולחוקיה, לרשויות השלטון בכלל ולמשטרה בפרט. חלק מפוסקי ההלכה של הציבור הציוני-דתי-לאומי נוטים לא רק להתיר מסירת מידע כזה לרשויות השלטון אלא אף לחייב את מסירתו. ניתן להניח שחלק מהכרעתם מבוסס על ראיית מוסדות השלטון בישראל חלק מ"מלכות ישראל המתחדשת", שניתן להחיל על רשויותיה את "משפט המלך". למצער, מכירים בני המגזר הזה בהוראות השלטון האזרחי אם מכוח "דין המלכות" (ובניסוחו הארמי בתלמוד "דינא דמלכותא - דינא") אם מצד ההכרה בחוקיו והוראותיו כמעין "תקנות הקהל". חכמי הלכה אלה מצמצמים את דין "מוסֵר" המקורי ומחילים אותו רק על מסירת עבריין לידי שלטון זר עריץ או אכזרי במיוחד. לעומת זאת, לדעת חלק מהם, בשלטון מדינתי מסודר הכפוף למערכת דינים מסודרת ועקרונות של שלטון חוקי והליך משפטי ראוי, אין להחיל את איסור ה"מסירה".

ביטוי לעמדה זו מצוי כבר לפני כ-150 שנה, בדבריו של הרב יחיאל הלוי עפשטיין, מגדולי ההלכה ברוסיה הלבנה (בלארוס) במאה הי"ט, שכתב בחיבורו "ערוך השולחן", בהלכות "מוסֵר": "ידוע לכל קוראי הדורות, שבזמן הקדמון במדינות הרחוקות לא היה לאיש ביטחון בגופו וממונו מפני השודדים והאנסים, אף שנשאו עליהם שֵם משרה [=שלטונית]. כידוע, גם היום מאיזה מדינות מאפריקא, השוד והחמס שפחות [=שרי] הממשלה עושים. ועל טוב ייזכרו מלכי איירופא, ובייחוד אדונינו הקיר"ה [=הקיסר ירום הודו] מרוסיא ואבותיו הקיסרים ומלכי בריטניא, שפרשו כנפי ממשלתם בארצות הרחוקות, למען יהי לכל איש ואיש ביטחון על גופו וממונו, באופן שהעשירים לא יצטרכו להסתיר עצמם שלא ישללו ממונם ויהרגו אותם".

חלק מחכמי ההלכה קיבלו את דבריו כפשוטם, ופסקו שתחולתו של דין "מוסֵר" בימינו מצומצמת מאוד, אך יש מי שסוברים שהרב עפשטיין כתב את הדברים רק מאימת השלטון והצנזורה, אך לא התכוון אליהם. לעומתם, סבורים אחרים שדבריו משקפים את דעתו נכוחה בדבר אי תחולת דין "מוסֵר" בעת החדשה, כשהמידע מועבר לשלטון אזרחי הנוהג על פי חוק וסדר, אף אם חוקיו אינם מתאימים לחלוטין לדיני התורה או אף מנוגדים להם.

מסירת "עברייני קורונה"
לעומת גישה זו, חלק מפוסקי ההלכה הנמנים עם החוגים החרדיים הקיצוניים, דוגמת העדה החרדית ו"נטורי קרתא", רואים בשלטון האזרחי בכלל ובמדינה הציונית בפרט, "שלטון של כפירה" ומרידה במלכות שמים, ולדעתם הוראותיו אינן מחייבות את בני קהילותיהם ויש לעשות הכל על מנת לכפור בסמכותו ולהילחם בו. פוסקי הלכה הנמנים עם מגזר זה נוטים לאסור מסירת מידע לרשויות אכיפת החוק, ורואים ב"מסירה" מסירה ממש, במיוחד בסוגיית מסירת "עברייני קורונה". בשנה האחרונה, נמתחה לא פעם ביקורת חריפה בקרב חלק מבני הציבור החרדי על פעולות מסוימות של הממשלה למניעת מגפת הקורונה, שנדמו בעיניהם, שלא בצדק, כרצון מכוון להשבית את לימוד התורה בישיבות ובבתי הספר שלא לצורך תוך הפלייתם לרעה. מציאות זו העלתה בקרב חלק מבני המגזר הזה את סף החשדנות, הקיימת בקרבם דרך שגרה כלפי ה"שלטון" ורשויות אכיפת החוק, והיא משתקפת גם בפסקי ההלכה בעניין דנן. ביטוי לעמדה קיצונית בעניין זה ניתן בעת האחרונה במעין "פסק הלכה" של אב"ד העדה החרדית בירושלים, הרב משה שטרנבוך, שאסר להלשין על נשא קורונה או על מי שמפר את חובת הבידוד והשמירה על הכללים, כגון חבישת מסכה במרחב הציבורי והאיסור להתקהל. לדעתו, חל דין "מוסר" על מי שמלשין עליהם בפני הרשויות. גם האדמו"ר מויז'ניץ, קרא לחסידיו להוקיע כל מי שמוסר מידע לרשויות על "עברייני קורונה", וביקש מהם לנסות ולאכוף את הכללים בתוך הקהילה פנימה בלא להיזקק לרשויות השלטון.

יש להניח שלצד הפן ההלכתי הצרוף, גם הפן האידיאולוגי השפיע על התוצאה. חלק מן ההוראות האלה מבוסס גם על "מדיניות הלכתית" החוששת מפני "מדרון חלקלק", כשהכרה ברשויות השלטון החילוני ושיתוף פעולה עמהן בעניין החשוב והחיוני של המאבק בקורונה יביא ברבות הימים גם להכרה ברשויות ושיתוף פעולה עמהן גם בעניינים אחרים, גם כשהדבר אינו חיוני או אינו רצוי מנקודת מבטם של אותם פוסקים.

בתווך ניצבים פוסקי הלכה שאינם שוללים לחלוטין את הקשר עם מדינת ישראל ורשויותיה דוגמת חוגי "אגודת ישראל" וש"ס, אך מצד שני נוטים לא אחת ל"חשוד" במניעיהן האמיתיים של רשויות השלטון והמשטרה וביחסם לציבור החרדי. חלק מן הנמנים עם חוגים אלה מעדיפים תחילה לנסות לאכוף את הנורמות המבטיחות את שלום הציבור בתוך הקהילה פנימה, ורק בהיעדר ברירה הם עשויים להתיר את העברת המידע על החולים ומפרי ההוראות לידיעת המשטרה ורשויות השלטון. גם הדיין הרב יעקב חביב, חבר בד"צ איחוד הרבנים צרפת וחבר מכון ההלכה של רבני חב"ד, פסק שיש להתרות תחילה במי שמפר את הוראות השלטון בעניין הקורונה ויש חשש שיביא להדבקת אחרים ולסיכון חייהם, להודיע את קלונו ברבים בקרב חברי קהילתו, ורק אם גם זה אינו מועיל, יש למסור את המידע לשלטונות. חלק מחכמי ההלכה נטו גם להבחין בין שלוש קטגוריות: בין מי שחשוד בסיכון חיי הזולת לבין מי שחשוד רק להזיק לממונו; בין מי שחשוד בעבירה חד פעמית, שאסור למסור אותו, לבין מי ש"רגיל לצער את הרבים" ורגיל בעבירה, שדינו כדין "רודף", ולכן מותר, ואולי אף מצווה, למסור אותו לרשויות אכיפת החוק; ובין כשיש חלופה מעשית למנוע מן העבריין להמשיך בדרכו הנלוזה לבין כשאין דרך חלופית למנוע את המעשה.

ההתחקות אחר גלגולי דין "מוסֵר" למן תקופת חז"ל, לפני כאלפיים שנה, ועד ימינו, יכולה ללמד פרק מאלף בסיגולו של דין קדום, ישן נושן, למציאות החדשה. מעבר לדין המסוים או ההכרעה במקרה מסוים, הדעות שנאמרו בשאלת תחולת הדין בימינו משקפות את האידיאולוגיה ואת השקפת עולמם של הפוסקים הן לגבי שינויים במציאות והשפעתם על עולם ההלכה והן לגבי יחסם לרשויות שלטון אזרחיות, ובהן הממשלה והמשטרה ובתי המשפט האזרחיים.

אחרית דבר
בהמשך לדברים שכתבנו ברשימתנו הקודמת בדבר טיב ה"רשות" שיש להימנע מ"להתוודע" לה או להיות "זהיר" בה, דומה שעל חכמי ההלכה להרהר מחדש בדבר תקפותם של "דיני מוסֵר" הקלסיים במציאות ימינו. כיום, אין חשש שדיווח לרשויות על "עברייני קורונה" במדינה דמוקרטית המקיימת שלטון חוק ראוי לשמו יסכן את חיי ה"נמסר". נהפוך הוא. דווקא אי העברת המידע לשלטונות עלולה לסכן את חייהם של רבים. דומה ששיקול זה צריך להטות את הכף לטובת הדעה הקובעת שמצווה ואף חובה, ולא רק מותר או יש רשות, למסור לרשויות אכיפת החוק מידע העשוי להציל חיים. כבכל סוגיה הלכתית, לצד שיקולי ה"מיקרו" המתמקדים בסוגיית ה"מוסר", קיימים בעניינו גם שיקולי "מאקרו", שיקולי-עַל מטה-הלכתיים, שיש להם השפעה ארוכת טווח ורחבה בהרבה מן הסוגיה הניצבת במוקד הדיון. כך למשל השיקול של מניעת חילול השם צריך להיות יסוד כבד משקל המוביל למסקנה כי "מסירה" מותרת, וכך בוודאי כשאי העברת המידע עלולה לסכן את הרבים. הוא הדין לשיקולים של "נִרְאוּת" ו"תדמית" והשפעה ארוכת טווח על ההתייחסות לציבור שומרי מצוות. אי עמידתו בהוראות החוק וההנחיות בעניין הקורונה והפרתן בריש גלי, עלולה להשפיע על היחס כלפיו לאורך ימים ושנים. למותר לומר שבהתרת כל רסן ואי שמירה על החוק בראש חוצות קיימת גם סכנה לאנרכיה, שבה יפסיק הציבור לציית גם לחוקים אחרים. בנסיבות אלה, דומה שגם סכנת "המדרון החלקלק" היא שיקול הלכתי. וביטוי לדבר ניתן במאמרם של תנאים: "רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו".

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.

2 אביעד הכהן, "בין מוסרים למלשינים: הלכה, משפט ואידיאולוגיה (חלק א)", פרשת השבוע, גיליון מס' 509 (תשפ"א).
4 רמב"ם, הלכות חובת ומזיק, פרק ח; טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפח ונושאי כלים, שם.
6 רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכות ט-י.
8 בהלכה יש לעתים הבחנה בין מי שמוסר ממון של ישראל ליד אחרים לבין מי שמוסר את "גופו" כשמעמידו בסכנת חיים, ואין כאן מקום להרחיב בה.
10 במסורת הפסיקה הספרדית, להבדיל מן הפסיקה האשכנזית, הצריכו לעתים התראה קודמת ואף הליך משפטי סדור קודם עשיית דין עצמית במוסֵר.
12 יושם אל לב שהרמב"ם פתח בלשון היתר, "ומותר להרוג המוסר", וכאן הוא כבר מדבר בלשון "מצווה".
14 על הריגת מוסרים כ"מעשים שבכל יום", ראה תשובת הרשב"א מכתב יד שפרסם קאופמן, "Jewish informers in Middle Ages", JQR 8(1896), עמ' 226 הע' 1: "וכן עושים מעשה בכל יום בארץ קסטיליא ונהגו לעשות כן בפני גדולי הדור שהיו שם, וכן במלכות אראגון. גם מעשים היו בקאטלוניא בדור שלפנינו, גם בדורנו זה".
16 ואף על פי שהרמב"ם ראה את עצמו "ספרדי", גם לאחר שהיגר לצפון אפריקה (ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "התלמוד הירושלמי בתורת חכמי ספרד הראשונים", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 134), הוא מביא כאן ראיה דווקא מ"ערי המערב" [לפי נוסח דברי הרמב"ם המובאים על ידי רבינו ירוחם, מישרים, נתיב לא, חלק ה, ק ע"א, הנוסח ברמב"ם היה "אצלנו בערי המערב". והשווה לדבריו בפירוש המשנה (נדרים י, ח): "שזה אצלינו בערי המערב". והשווה למשנה תורה (הלכות חובל ומזיק, פרק ג, הלכה ו): "מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד"], ולא מקהילות ספרד, שככל הנראה גם בהן רווח נוהג זה בימיו ובוודאי בתקופות שלאחר מכן. ראה לעיל, הערה 7.
18 יושם אל לב שהרמב"ם (וכיוצא בו שו"ת הרא"ש יז, א) מדבר במוסרים "שהוחזקו למסור". וראה בעניין זה א"צ בן זמרה, "על המלשינות במשנתם של חכמי אשכנז, צרפת ואיטליא בתקופת הראשונים", ספר היובל לגרי"ד סולובייצ'יק, חלק ב, ירושלים תשד"ם, עמ' תשלב-תשפה. אכן, אפשר שדינו של מוסֵר באופן חד-פעמי יהא קל יותר. על הבחנה מעין זו בין מיני מוסרים, ניתן ללמוד גם מתקנת קהל בקטלוניה שבספרד בשנת 1354 (לרקעה ההיסטורי, ראה אֵלון, המשפט העברי, עמ' 644 והמקורות הנזכרים שם). התקנה נתפרסמה בפעם הראשונה בכתב עת (החלוץ ליה"ש שור, כרך א, עמ' 28), ושבה ונתפרסמה במאמרו של דוד קאופמן (לעיל, הערה 7), עמ' 219, הערה 1). וזה לשונה: "ולכן לשֵם ה' במועל ידַיִם(!), אזרנו כגבר חלצַיִם, וראשונה הסכמנו לבער כל מלשין ומסור אשר יימצא באחת הערים או להדיח עליו הרעה כדי רשעתו לפי ראות עיני הנבררים. ולהפריש [=לנדות] כנגד המלשין ההוא מטעם כל הקהילות ולהוצאתם. אמנם, שיהיה דברי המלשינות ההיא בדבר כללי, יגיע בו נזק חלילה לכלל בני עמנו, לא במלשינות פרטי שלא יצא ממנו נזק לכלל". על הרמת היד בכלל, ומועל יד בפרט, כמעשה חיזוק לשבועה או לתיקוף-יתר של פעולה משפטית, ראו למשל: בראשית יד, כב; נחמיה ח, ו ועוד. ואפשר שתנועת "עלייה" זו הביאה למינוח המשפטי המשתמש בשורש זה במגוון הקשרים. ראה: ברכיהו ליפשיץ, משפט ופעולה (ירושלים תשס"ב), עמ' 149.
20 למקורות נוספים בעניין עונשו של 'מוסֵר', ראה למשל: שו"ת הריב"ש, סימן עט; קאופמן (לעיל, הערה 7); א' קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין (ירושלים תשע"ג), לפי המפתח.
22 רמב"ם, הלכות עדוּת, פרק יא, הלכה י. יושם אל לב שה"מוסרין" מופיעים ראשונים. והשווה לתוספתא סנהדרין יג, ה: "המינים והמשומדים והמסורות ואפיקורסין... גיהנם ננעלת בפניהם ונידונים בה לדורות", ושם ה"מסורות" אינם במקום הראשון. וכיוצא בו: תוספתא, בבא מציעא ב, לג; ראש השנה יז ע"א; עבודה זרה כו ע"ב; וראה דברי הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה יב.
24 ראה למשל: בבא מציעא פג ע"ב; באר הגולה ורמ"א, חושן משפט, סימן רפח, סעיף יא; שו"ת הריב"ש, סימן רלט. כך במיוחד בעבירות העלולות לסכן את היחיד וקל וחומר את הציבור. ראה למשל לעניין עבירת "הצתת אש" לאיום על פלוני או על ידי פירומנים למיניהם, במאמרו של שמחה עמנואל, "שריפות ופשעים בשלהי ימי הביניים", בתוך אסופה ליוסף (י' בן נאה ואח' עורכים, ירושלים תשע"ד), עמ' 169-157.
26 ראה לעניין זה בהרחבה, אביעד הכהן, "הזכות לשאת נשק לצורכי עבודה והגנה עצמית וסייגיה", פרשת השבוע, גיליון מס' 425 )תשע"ג(.
28 בשנים האחרונות חלה תמורה חיובית בכיוון זה, כשמנהיגי קהילה, ובהם אדמו"רים ורבנים ודיינים מן השורה הראשונה, החלו משתפים פעולה עם המשטרה ורשויות אכיפת החוק ומוסרים להם מידע על חשודים בעבירות מין ואלימות, בעיקר כלפי קטינים. עקב הרגישות הרבה שיש בציבור זה לעניינים האלה, ובכללם לאיסור "מוסֵר", הדברים נעשים דרך כלל "מתחת לרדאר", בשקט ובצנעה. ראה למשל: הרב אשר מלמד, "שופטים ושוטרים תתן לך", באתר https://iyun.org.il/; מאמרו של אהרן רבינוביץ, "רבנים ועסקנים חרדים קיימו אסיפה בבני ברק שעסקה בטיפול בתוקפים ובקורבנות", עיתון הארץ מיום 07.08.17. וראה גישת הרב י"ש אלישיב, המתיר לדווח על התעללות מינית, ראה ישורון טו (תשס"ה), עמ' 635, ובקונטרס "דם רעך" שם, שנכללו בו תשובות של רבנים חרדיים אחרים. תודתי נתונה לרֵעי ד"ר מיכאל ויגודה שהפנה את תשומת לבי למקור חשוב זה.
30 ראה למשל: שו"ת מנחת יצחק, חלק ח, סימן קמח (והשווה שם, חלק ט, סימן ט); שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן קד; שם, חלק טו, סימן יג; שו"ת יחווה דעת, חלק ד, סימן ס. והשווה לדברי הרב משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות, חלק א, סימן שנ. לדעת חלק מחכמי ההלכה, בדומה לדין "רודף", אין משמעות לשאלה אם העבריין מתכוון לסכן את הרבים במעשיו או לא. ראה ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן שפח, ס"ק יא. לדעת אחרים, יסוד ה"כוונה" עשוי להשפיע על תוצאת ההיתר או האיסור. ראה: רמ"א, חושן משפט, סימן שפח, סעיף ה; שו"ת הרמ"א, סימן פח; שו"ת מהרש"ל, סימן יט.
32 ראה: ת"פ (י-ם) 305/93 מדינת ישראל נ' דרעי (17.03.99), עמ' 303, ושם בעמ' 391; ת"פ (ת"א) 10291-01-12 מדינת ישראל נ' צ'רני (31.03.14), עמ' 175.
34 שו"ת אגרות משה, או"ח, חלק ה, סימן ט, אות יא. וכן פסק הרב פיינשטיין בעניינו של מי שנחשד בזיוף חותמת כשרות ומכירת נבלות וטרפות בחזקת כשרות. ראה שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן ח.
36 שו"ת משנה הלכות, חלק ז, סימן רפה (וראה גם: שם, חלק ט, סימן שכז; שו"ת בית אבי, חלק ג, סימן קנד). סוגיה זו נוגעת גם לחובת החיסיון של "איש דת" הקבועה גם בפקודת הראיות הישראלית, ועליה אני מקווה לדון במקום אחר בהרחבה אי"ה.
38 ראה למשל אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית (ירושלים תשס"ו): חלק א, עמ' 161-160; חלק ה, עמ' 698-694.
40 כך למשל מבססים חלק מחכמי ההלכה את איסור ה"מסירה" במקרה שתוצאתו האפשרית היא מאסר בחשש שהאסיר יסבול מתקיפות פיזיות ומיניות, ובמקרים מסוימים אף יהא חשש לחייו. אין צריך לומר שהנחה מעין זו צריכה להתבסס על נתונים ממשיים, ולא על השערות והנחות שאינן עומדות במבחן הביקורת המציאותית.
42 אכן, כתמיד, יש להיזהר מחלוקה דיכוטומית מעין זו ומתיוג אוטומטי ופשטני של חכמי הלכה (כמו גם של שופטים) ל"מחמירים" ו"מקלים", "שמרנים" ו"ליברליים". כך, לדוגמא, החמיר בדבר הרב שאול ישראלי, מגדולי פוסקי ההלכה של הציונות הדתית (להלן, הערה 25). וראה אביעד הכהן, "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת – על יחסו של הרב עובדיה יוסף למערכת המשפט בישראל ולבני החברה הקיבוצית", פרשת השבוע, גיליון מס' 428 (תשע"ד).
44 על יסוד זה, התיר בדיעבד הרב שמואל הלוי וואזנר, שנמנה עם גדולי פוסקי ההלכה בימינו, לאדם שומר מצוות שעבד כפקיד שומה במערכת המס להמשיך בתפקידו, אף על פי שבמסגרת תפקידו עליו ל"מסור" עברייני מס ולהעמידם לדין. עם זאת, הוא סבור שאילו נשאל על כך מלכתחילה, קודם שהחל הלה בעבודתו, היה מייעץ לו להימנע מלקבל על עצמו משרה זו. ראה: שו"ת שבט הלוי, חלק ב, יורה דעה, סימן נח. השווה לשו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן צב. על דילמה זו, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "דברי הרב, דברי הרעבע ודברי הריבון – דברי מי שומעין?" – על "נאמנותם הכפולה" של אנשי ציבור חרדיים", בתוך המשפט והחרדים בישראל – משפט, חברה ותרבות א (2018) (י' מרגליות וח' זיכרמן עורכים, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב תשע"ט), עמ' 224-169.
46 ערוך השולחן, חושן משפט, סימן שפח, סעיף ז. לדרכו המיוחדת בפסיקת ההלכה, ראה: הרב איתם הנקין הי"ד, תערוך לפני שולחן – חייו, זמנו ומפעלו של הרי"מ עפשטיין, בעל ערוך השולחן, ירושלים תשע"ט. בסקירתו הנרחבת על תחולת דין "מוסֵר" בזמן הזה, "מסירת מידע לשלטונות אודות עבריינים", תחומין כג (תשע"ג), עמ' 358, הפנה הרב מ' ברויד את שימת הלב גם לדברי ר' משה רבק'הש, בעל באר הגולה, חושן משפט, סימן שפח, ס"ק ס: "וכבר פשט התיקון והמנהג שמנהיגי הקהילה יצ"ו עומדים על המשמר שלא לעשות שקר ועוולה לאומות, ומכריזים ונותנים רשות לפרסם ולגלות להם על האנשים אשר לוקחים בהקפה או לווים בהלוואה ואין דעתם לשלם, והכל מדעת המנהיגים".
48 ראה דברי הרב אליעזר ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יט, סימן נב, בעניין חשד להתעללות מורה בתלמידיו. מכוח הדברים האלה, פסק גם שכאשר מובא ילד חבול או פצוע לבית החולים ויש חשש לגילוי עריות בקטין או אלימות פיזית או מינית בתוך המשפחה, חובה לדווח על כך למשטרה ולהחיל על החשוד בפגיעה דין "רודף".
50 שו"ת חוות בנימין, חלק א, סימן כג. וראה ברויד (לעיל, הערה 23).
52 בחלוף כמה חודשים, אולי בגלל העלייה בממדי תחלואת הקורונה, קרא הרב שטרנבוך לנאמניו ל"מסור" את מי שמפר את ההנחיות. דעתו זו מתאימה לפסק הלכה אחר שפסק, שפורסם לפני כמה שנים, ובו התיר למסור לשלטון מידע על מי שנוהג ואין לו רישיון או נוהג בצורה מסוכנת. ראה שו"ת תשובות והנהגות, חלק א, עמ' תתנ. בדעה האוסרת ל"מסור, עבריין דוגלים: הרב יעקב ברייש, אב"ד העדה החרדית בציריך, שו"ת חלקת יעקב, חושן משפט, סימן ה [=מהדורה החדשה, חלק ג, סימן צו]; הרב יעקב בלוי, חבר בד"צ העדה החרדית, בחיבורו פתחי חושן, כרך ה, הלכות נזיקין ד, א.
54 https://chabad.info/news/coronavirus/595193/. חלק גדול מן המקורות שם מצויים במאמרו של ברויד (לעיל, הערה 23).
56 למשקלם של שיקולי-על מעין אלה ומרכזיותם בתהליך הפסיקה, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "שיקולים מטא-הלכתיים בפסיקת ההלכה – מתווה ראשוני", עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, א' רביצקי וא' רוזנק עורכים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ח, עמ' 310-279.
58 למעמדו ההלכתי של שיקול זה, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך עם לבדד (ב' לאו עורך, ירושלים תשס"ו), עמ' 123-88.
60 משנה אבות ג, ב.

---

---