כיצד כותבים פסק דין?
פסק דין ניכר בתוכנו, בלשונו ובסגנונו. קולמוסים לא מעטים נשתברו בניסיון לאפיין את פסקי הדין למיניהם, והמטוטלת נעה בדרך כלל בין עיסוק בניתוח "ספרותי" של פסקי דין קיימים¹ לבין הסוגיה העיונית והעקרונית כיצד "ראוי" לכתוב פסק דין, וכן בשאלה אם ראוי להציע או אפילו להציב כללים מחייבים בעניין זה, ונאמרו דברים רבים בעניין זה.

כך למשל, לעניין אורכו ה"ראוי" של פסק הדין². כלל גדול הוא במשפט העברי "לעולם יִשְנֶה אדם לתלמידו דרך קצרה"³. ואכן, בספרות השו"ת, בעיקר של הגאונים והראשונים, ניתן למצוא תשובות קצרות ביותר, עד כדי מילה אחת(!) ותו לא⁴. מנגד, מצינו תשובות ופסקי דין המשתרעים על פני עשרות עמודים. ונחלקו הדעות גם בעניין הסגנון הלשוני הראוי לפסק הדין: האם חובה או למצער ראוי לכותבו בשפה "רזה" עד כמה שניתן, בשפה קלה ופשוטה? או שמא ניתן, ואולי אף ראוי, לעטרו במטבעות לשון, בחידודים ובחידושים⁵, לשבץ בו אמרות אגב (obiter dictum) שאינן נצרכות בהכרח לגופו של פסק (ratio) ולסמוך לו אסמכתאות רבות⁶. ולעניין האחרונות, השאלה היא אם ראוי לסמוך אותו באסמכתאות משפטיות, חוקים ופסקי דין רק מישראל או גם מחוצה לה, ממקורות המשפט ההשוואתי? ושמא ראוי להביא לו אסמכתאות גם ממקורות חוץ משפטיים, כגון קטעי שירה וספרות, הגות ופילוסופיה? בפסיקת בתי המשפט בישראל ניתן להבחין על נקלה בין "סיעות" של שופטים, בין שופטים הדוגלים בכל אחת מגישות הקצה⁷ ולצדם שופטים המצויים בתווך. שאלות היסוד הללו ניזונות ומושפעות הן מ"תבנית נוף מולדתו" ותרבותו של הכותב הן מ"קהל היעד" של פסקי הדין: האם הוא מכוון את פניו רק כלפי בעלי הדין בהליך? או שמא הוא מופנה גם לציבור כולו מכאן ולשופטי ערכאת הערעור מכאן?

בעניין זה, יש מי שהבחינו בין פסקי דין הניתנים לערעור, שצריך שיהיו מנומקים ומפורטים במידת האפשר, לבין פסקי דין שאינם ניתנים לערעור: בראשונים, צריך בעל דין המעוניין בכך לדעת "מהיכן דנו אותו", כדי שיוכל לכלכל את צעדיו ולשקול אם לערער ויש לו על מה שיסמוך את אדני ערעורו⁸. גם שופטי ערכאת הערעור צריכים לדעת על מה ביססו קודמיהם, שופטי בית המשפט קמא, את פסקם, ולהכריע בשאלה אם לקבל את הערעור או לדחותו. כידוע, המשפט העברי הקלסי אינו מכיר במוסד הערעור⁹. עקב כך, רבים מפסקי הדין הרבניים בדורות שעברו, בוודאי פסקי הדין שנמסרו לצדדים לדין, הם קצרים ביותר ומנוסחים בלשון החלטית הכוללת רק את "השורה התחתונה" של הדיון בלא נימוק או פירוט דעות הרוב והמיעוט. פסקי הדין שהאריכו בהם כותביהם במקום שאמרו חכמים לקצר, נעשה הדבר כדי שישמש פסק הדין מקור ללימוד ועיון לדורות. ואמנם רבים מהם שולבו לימים בספרי שו"ת ופסקים.

משהחל מוסד הערעור לקנות לו שביתה בעולם המשפט, במיוחד במערכת בתי הדין הרבניים במדינת ישראל, החלו בתי הדין האזוריים להציע את נימוקיהם, לרבות פירוט דעות הרוב ודעות המיעוט. לעומתם, דייני בית הדין הרבני הגדול, הסתפקו על פי רוב בפסק דין בן כמה שורות שכלל רק את "השורה התחתונה"¹⁰. נימוקי פסק הדין, אם נכתבו, פורסמו לעצמם בספרים¹¹ ובקבצים¹², ולא בקובץ ה"רשמי" של פסקי הדין הרבניים¹³. ברבות השנים, ובמיוחד בשנים האחרונות, משעה שהחלו להתפרסם כסדרם מאות פסקי דין רבניים מדי שנה במרשתת, החלו להתפרסם במלואם גם פסקי הדין של בית הדין הגדול, כולל נימוקיהם, וחלה תמורה רבתי בעניין זה בעולמו של המשפט העברי. גם פסקי הדין של בתי המשפט מתפרסמים כסדרם, רובם במלואם, למעט חריגים, כגון פסקי דין בתיקים שעניינם מתנהל בדלתיים סגורות או תיקים העוסקים בביטחון המדינה. פרסום פסקי הדין מתחייב מעקרון היסוד "פומביות הדיון", המשקף את האמרה השכיחה ש"הצדק צריך גם להיראות, לא רק להיעשות". במקרים מסוימים, מושמטים פרטים שיש בהם כדי לפגוע בצנעת הפרט או באינטרסים מוגנים אחרים¹⁴.

"כל בעלי השיר יוצאים בשיר": פסקי דין כשירה
במאמר שפורסם לפני שנים רבות¹⁵, עמדנו על מקצת טעמי שירת המשפט במקורות המשפט העברי. ביקשנו להסב את שימת הלב לעובדה שלצד הממד התוכני של פסקי דין וספרי הלכה ומשפט, והוא העיקר, הקדישו רבים מחכמי המשפט בכלל והמשפט העברי בפרט שימת לב רבה גם לניסוחם ולסגנונם. רבים מהם "יצאו בשיר"¹⁶ לא רק באיגרות מחורזות, מכתבי המלצה והקדמות לספרים שחיברו, אלא לעתים גם בפסקי דין ובספרי הלכה ומשפט שנוסחו על דרך השיר, כגון באמצעות חריזה, שילוב צירופי לשון מקוריים ודו משמעיים וכיוצא באלה.

במאמר זה, נתמקד בתופעה הזאת בקרב כמה מחכמי המשפט העברי בצפון אפריקה. בעשותם כן, המשיכו החכמים הללו במסורת ספרד והמזרח, שרווחה בקרב חכמיה תורת השיר לרבדיה¹⁷. ראש וראשון להם הוא הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן (1444-1361), בעל שו"ת "התשב"ץ", תשובות שמעון בן צמח¹⁸, אחד מספרי השו"ת החשובים, שרישומו ניכר גם בפסיקת בתי המשפט בישראל¹⁹. הרשב"ץ בלט, גם בין חכמי דורו בסוף המאה הי"ד והמחצית הראשונה של המאה הט"ו, בשילוב קטעי שירה ופרוזה מחורזת בתוך חיבוריו²⁰, לרבות בתשובות ששלח לקהילות ישראל. זאת, בנוסף לכתיבת פירושים לפיוטיהם של חכמים אחרים או לקטעי שירה ופיוט העומדים ברשות עצמם²¹. כך לדוגמא הוא מתאר בהקדמתו לחיבורו ההלכתי "יבין שמועה"²² את מצבם העגום של כמה מתלמידי החכמים בדורו על דרך תיאור ארבעת הבנים בהגדה של פסח: "אחד חכם, ואחד בּוּר/ ואחד תם הממונה על הציבּוּר/ ואחד שאינו יודע לשאול, לא ברמז ולא בדיבּוּר/ עמוק עמוק בסוד העיבּוּר".

שקיעי השירה בחיבוריו המשפטיים של הרשב"ץ ניכרים כבר בגוף התשובה הראשונה והחשובה הפותחת את קובץ התשב"ץ ובחתימתה, שבעניינה כבר דן לפניו גם הריב"ש, רבי יצחק בר ששת. מוקד התשובה הוא חשש לעיגון וכשרותו של גט שנתלה בו חשש "גט מעושה", גט מאונס, שנתן פלוני, יצחק בר יחיאל, לרעייתו בילא דונה. הדבר אירע בחלוף כשמונה חודשים בלבד מעת שנישאו, לאחר שטענה אשתו שהוא חסר כוח גברא, "יישען על ביתו ולא יעמוד"²³. בתגובה, ברח האיש מעירו רימיני לעיר פאנו, וסירב לתת לה גט. מתווכים שניסו לפשר ביניהם נכשלו, "כי היה רוצה לעגן הבחורה". לאחר זמן רב ניאות לגרש את אשתו רק "אם יתנו לו סך גדול" של כסף. קרובי האישה סירבו לניסיון הסחטנות. בסופו של יום, חתם על שטר הנחזה להיות גט, אך מסר "מודעא", כלומר הצהרה, שעוררה חשש הלכתי שלא נתן את הגט מרצונו, והריהו בגדר "גט מעושה", כלומר גט כפוי ופסול. העניין הסתבך עוד יותר, כיוון שביני לביני נישאה האישה לאיש אחר, והיה חשש שאם ייפסל הגט, יהיו בניה מן האחר ממזרים.

אגב מאמציו להתיר את האישה מעגינותה²⁴, קיים הרשב"ץ דיון מעמיק ומפורט בתוקף הגט, תוך ניסיון לערער על ה"מודעא" שכביכול מסר הבעל, ולפיה נתן את הגט מאונס ולא מרצון. אגב כך מסביר הרשב"ץ מדוע נדרש למצוא מזור למסורבת הגט, אף על פי שמתחילה לא נתבקש לחוות את דעתו בעניינה, ואת "יִראת ההוראה" שאחזה בו לנוכח השאלה החמורה שהוצבה לפניו, ומתאר אותה בלשון מחורזת וציורית²⁵: "והבית יִמָלא עשן/ וארכובותי דא לדא נקשן²⁶ / וינועו אמות הספים... ואם לאשר לא נשאלתי נדרשתי/ חכם אחשב לוּ החרשתי/ ואם לאשר לא בקשוני נמצאתי/ ודברי לפניהם הֵרַצְתִי/ איוולת היא וכלימה/ כי לא מחכמה/ האמנם כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא²⁷/ נכנסתי לפנים מן השורה/ כדי להיות נמנה/ במנין חכמי יבנה/ ולהיות זנב לאריות..."

גם בהמשך דבריו, מרבה הרשב"ץ לשלב בפסק דינו המעמיק לשונות של שיר ורומז בהן על המאבק הקשה שניטש בין חכמי ההלכה בניסיון לסייע למסורבת גט, בין השאר באמצעות פסילת ה"מודעא", הכרזת הבעל שנתן את הגט מאונס, ולכן הוא כביכול גט פסול: "והאומר מודים מודים²⁸ משתקין אותו/ והחולק בזה הנה שכרו אתו ופעולתו/ ומה שנראה לי בביטול מודעא זו ופסלותה/ אכתוב ואתה אגלה את נבלותה... מי אנכי לפני מלכים להתהדֵר/ וטענותיי במקום גדולים לסדֵר/ אבל מקום הניחו לי להתגדֵר/ וברשותם לפנים ממחיצתי אכנס/ ונחש הנחשת סברתי/ אשים על נסי/ והיה אם נשך הנחש/ ולשון רמיה בלא לַחַש/ הנשוך יביט אליו וחיה/ תיפסק זוהמתו ונשאר סולת נקיה". גם את דיונו הארוך והמורכב בסוגיה זו, חותם הרשב"ץ בלשון שיר מחורזת המבטאת בעוצמה את הפולמוס החריף שליווה את הדיון בה.

שירת המשפט של היעב"ץ, רבי יעקב אבן צור
אחד המיוחדים בין חכמי צפון אפריקה היה ה"יעב"ץ הצפון אפריקאי"²⁹, רבי יעקב אבן צור (1752-1673)³⁰. רגישותו הגדולה לקול שוועתם של דלים ורצוצים ועשוקים בכלל ולנשים המצויות בשולֵי החברה בפרט³¹ ניכרת היטב גם מדבריו הנוקבים והמחורזים³², המשלבים כדרכו בקודש ובחול לשון מקרא עם לשון חכמים, בחיבורו הגדול והמיוחד "לשון לימודים"³³, בעניין אישה שגורשה מביתה, והוא נחלץ לעזרתה³⁴: "לכמה"ר חביב טולידאנו³⁵ נטריה רחמנא ופרקיה [=ישמרו האל ויצילו], אחרי דרישת שלומו, באתי באותיות שתים אודות האשה הקושית³⁶ פלונית באה אצלי, בוכה ומבכה בדמעות שליש, אודות בעל הבית אשר דרה בו, דחפה והוציאה מביתו, לא פעם אחת ולא שתים. והיו מרבים עליו רֵעים, ומפייסי ליה ומפייס [=ומפייסים אותו ומתפייס]. אך בפעם הזאת הקשה את רוחו ואימץ את לבבו³⁷, ולפייסו אין עוד איש יכול לגשת, כי מתלאות הזמן דעתו מטושטשת... נעה וגם נדה היא ובניה, ואין איש מאסף אותם הביתה. נוסף על צערם שאין משגיחין על הקלקלה מחסרון המחיה וכלכלה, כי רבה היא, וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן להיות צל על ראשן למחסה ולמסתור, משען ומשענה, ומגן וצנה, מראשית השנה עד אחרית השנה... ברם, הַדֵין גַבְרָא עסקיה ביש [=זה האיש עסקו רע], ולא חלי ולא מרגיש, שהלך למחנכם קדוש לרעות את עצמו, ולא שת לבו לזאת הענייה המנהמת כיונה, והתנודדה כמלונה. ומן קדמת דנא [=ומזה זמן רב] הייתה מוצאת לעשות מלאכה לגוים, ומתפרנסת היא ובניה ממנה. וכדו השתא לא מציא למיקם אפילו בכסא דהרסנא [=וכעת אינה יכולה להתקיים אפילו במזון מועט]. ואם אמר לו לבו שתעשה ותאכל בצמצום והשליכה מעל פניו, על מי נטש הצאן צאנו והבנים בניו, ואם מחסרון מזונותיהם לא נכלם, מה יעשה בהשלכתם בחוצות, אשר באמת זו גדולה מכולם. לכן אחת שאלתי ממעלת כבוד תורתו שיעוררהו משינתו, ויוכיחהו ויכריחהו לשום לדרך פעמיו, לבוא לבקש לה מנות, גם מקום ללין, כדי שתיכנס לטרקלין, ולא תהיה החוצה היא ובניה מתגלגלין, ברפת בקר ולולין, ושכר מעלת כבוד תורתו הרבה מאד בהשתדלותו בדבר מצווה, כי הענייה הזאת הנשמה, ושכורת ולא מיין, ולא מצאה למי תישא עַיִן".

באיגרת שנשלחה לחכמי מכנאס³⁸, דן היעב"ץ באדם שפיתה אישה להינשא לו ולבוא עמו לתיטואן, אך בעודה בחודש השמיני להריונה ("למילואים", בלשונו הזהב), נטש אותה האיש ושב למכנאס, "ועשה עצמו כאילו לא ידעה, והדבר נתחוור כשמלה" שממנו נתעברה האישה. לפיכך, מצווה היעב"ץ על חכמי מכנאס להכריח את האיש לשוב לביתו ולרעייתו, "לבל תהי עדת ה' לחרפה, ולקלס עדה פחותה, יכריחוהו לבוא מהרה". באיגרת תשובה אחרת³⁹, מורה היעב"ץ ללווה להשיב הלוואה שנטל מכספי יתומים תמורת הפקדת משכון. בראש האיגרת, מתאר היעב"ץ את אכזבתו מכך שהלווה מתמהמה לשוב לעיר ולהחזיר את כספי ההלוואה: "ונלאיתי ממתין, מייחל, מקווה, מצפה, מחכה, משתאה, מחיש, מתמקמק, מצטמק, מתבוקק, משתוקק ראות פניך הנעימים כאשר יעדת על פה וגם במכתב לאמור כי אתה בא אל הארץ הזאת... והיתומים וקרוביהם אצים, לוחצים, נוחצים, נוגשים, יוקשים, דוחקים, נואקים, צועקים, חובלים, קובלים, מתרעמים, משתוממים, דואגים, עורגים, נוהמים, נואמים: הָבֵא דמים!". דרישה דומה מפנה היעב"ץ גם באיגרת נוספת שנשלחה ללווה אחֵר שהתמהמה בהשבת כספי הלוואה שנטל ממעות יתומים⁴⁰. אגב כך הוא מתאר את "משפט הצער הזה ומעשהו⁴¹, כי היתומים וקרוביהם אלצוני, דחקוני, כתרוני, מנוחה הדריכוני, בהביעם, בהשמיעם קול רעם, בתובעם אונם והונם וממונם, יהגו בגרונם, בקול שאונם... הרשים יצאו דחופים⁴², ובכל יום ויום עומדים צפופים בביתי ובחומתי הוגים ומצפצפים. ואם חישבתי דרכי, ורגליי מוליכות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, שם יבואו בעקיפין, ואותי יום יום ידרוסון⁴³, וקחת מעותיהם יחפצון".

מה לשירה אצל שורת הדין?
עיון בדוגמאות שהובאו לעיל מלמד עד כמה היה גדול כוחם של חכמי המשפט העברי בצפון אפריקה גם בתורת השיר. ועדיין שאלה במקומה עומדת: מה לשירה אצל שורת הדין? האם שילוב קטע מחורז במרכזו של פסק דין בסוגיה חמורה כמו עיגון וגט מעושה שדן בה התשב"ץ או אף בחתימתה אינה פוגעת בפסק הדין או פוגמת בעצמתו? ולשירה מה זה עושה?

תשובה אחת נעוצה בהקשר, במקום ובזמן. השירה הייתה חלק בלתי נפרד מתרבות בני התקופה, ותוספת השיר העצימה לעתים את כוח הטקסט המשפטי. לעתים דווקא 'שבירת' הטקסט המשפטי באמצעות קטע שירי מחורז מסייעת לקורא ל"נוּח" מעט מן הדיון המשפטי ולשוב אליו ביתר ריכוז ושימת לב. בשיטות משפט בימינו, לא מצויים לרוב פסקי דין שמשולבים בהם קטעי שירה גדולים. דרך כלל, השופטים מסתפקים בצירופי לשון קצרים, לעתים מקוריים, או בסגנון "גבוה" המעניק לפסק הדין לוויית חֵן. אכן, זעיר פה זעיר שם ניתן למצוא גם זכרי שיר מחורזים של ממש בפסיקה. כך לדוגמא, בפסק דין שעניינו ערבות פגומה, כתב השופט רובינשטיין⁴⁴: "ערבות פגומה, ראשית בחינתה פלפול, המשכה בלבול, ואחריתה עלולה להיות קלקול". בפסק דין אחר, שעניינו פתיחת מרכולים בימי המנוחה, הוסיף השופט רובינשטיין "מרובע" קטן לאוצר המשפט הישראלי: "ובא למרכול גואל, ולעירייה שלום על ישראל, ובינתיים דלת המכולת תינעל, והעיקר – השבת תיגעל"⁴⁵. והשופט מישאל חשין, שפסקי דינו בולטים בסגנונם ה"ספרותי", הוסיף חרוז המתאר את מנהג העותרים בני ימינו, המעיינים ברפרוף בעיתון, ועינם תרה בו אחר עניין שראוי לדעתם להגיש עליו עתירה לבג"ץ, וממהרים להכריז: "קומו ונעלה ציון, אל בית המשפט העליון!". גם השופט רפאל יעקובי, כיום שופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, שלח בעבר ידו במלאכת החרוז. אגב פסק דין, שעניינו תביעה לסילוק יד עקב שינוי ייעודו של מגרש, כתב⁴⁶: "שלא להיות כמכניס תבן לעפרַיִם⁴⁷, וכשפים למצרַיִם⁴⁸, אוסיף גם את שייאמר להלן". במקרה אחר, חרז לו לצון השופט יאיר חסדיאל, שקודם לישיבתו עלי מִדין עשה בשדה הספרות, וכתב בפסק דין שעניינו עישון במקום אסור: "התוצאה הסדומית – מי שחברו עישן בפניו, עבר על החוק, ופגע בזכות החוקתית להגנה על גופו של אדם, אמרו לו הנתבעות: שכח מחבר הכנסת גליק, הפסק להציק, ואותך נרחיק"⁴⁹.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.

1 ראה למשל חיבוריה של שולמית אלמוג וכרך שלם של כתב העת מחקרי משפט, כרך יח (תשס"ב), שהוקדש כולו לנושא "ספרות ומשפט".
2 ראה למשל: משה לנדוי, "על ניסוח פסקי דין", ספר תמיר (י' תמיר וא' הירש עורכים, תל-אביב תש"ס), עמ' 189; יהושע ויסמן, "על 'מצוות עשה' ועל 'מצוות לא תעשה' בכתיבת פסקי דין", עלי משפט ט (תשע"א), עמ' 307; רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני, זאת ועו"ד – דיוקן העברית המשפטית בישראל (תל-אביב תשע"ז); אסתר חיות, "על לשון בני אדם וכתיבת פסקי דין", בhttps://supreme.court.gov.il/Speeches/5281241.pdf; שלמה לוין, "כתיבת פסק דין", להיות שופט, תל-אביב תשס"ט, עמ'47; מישאל חשין, "הרהורים על אמנות ומשפט", בתוך מנחה למנחם, ספר היובל לרב מנחם הכהן (ח' עמית, ח' באר וא' הכהן עורכים, תל-אביב תשס"ח), עמ' 463.
3 פסחים ג ע"ב. ורש"י על אתר פירש טעמו של דבר: "לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה".
4 לתחולת שמיטת כספים על חוב שחב הבעל לאשתו בגין כתובתה, ראה שו"ת הרמב"ם, סימן יד: "יורנו רבינו אם דין שמיטה בנדון זה ותשמט או לאו. ושכרו כפול מן השמים. תשובה: תשמיט. וכתב משה".
5 דוגמת אמירתו של השופט מנחם אֵלון בדבר "נבל ברשות החוזה" או "שפטת מרובה - לא שפטת", "עירוב דין בשאינו דינו", וכיוצא בזה. ראה אביעד הכהן, "מנחם אֵלון: חכם המשפט וחכם במשפט", שערי משפט (תשע"ג), עמ' 97-9.
6 ראה למשל דברי השופט חיים כהן, ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 706; חיים כהן, "אוביטר ז"ל והגינות לאי"ט", משפטים לא (תשס"א), עמ' 415. אכן, כדרכו בעניינות אחרים, גם כאן לא הקפיד השופט כהן להסמיך הלכה למעשה, ולא אחת גבר עליו "יצרו הרע" והפליג למחוזות רחוקים שאינם דרושים לפסק הדין. ראה למשל דיונו המעמיק באבנים המקורזלות, בהערת האגב שלו בבג"ץ 355/79 קטלן נ' שב"ס, פ"ד לד(3) 294.
7 מכלל השופטים ה"מאריכים", נזכיר את השופטים אגרנט וברק, ומכלל ה"מקצרים" נזכיר את השופטים זוסמן ושלמה לוין. השופטים ש"ז חשין ובנו מישאל חשין, כמו גם השופטים זילברג, אֵלון ורובינשטיין מרבים לעטר את פסקי הדין שלהם בסלסולי לשון ובמובאות מן המשפט העברי. לעניין זה, ראה בהרחבה אביעד הכהן, " 'התנ"ך – ספר הספרים של המשפטן'!? - על האב, הבן, רוח הקודש ומקום התנ"ך בעולמו-אולמו של בית המשפט" [בהכנה לדפוס].
8 ראה הרב איסר יהודה אונטרמן, הקדמה ל"שבט מיהודה", ירושלים תשט"ו, עמ' 28.
9 לעניין זה, ראה בהרחבה: אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א; עמיחי רדזינר, "'הרב עוזיאל, רבנות תל-אביב–יפו ובית־הדין הגדול לערעורים: מחזה בארבע מערכות", מחקרי משפט כא (תשס"ד-תשס"ה), עמ' 243-129; רפאל יעקובי, "החתירה לאמת וערעורים בבתי הדין הרבניים", פרשת השבוע, גיליון מס' 398 (תשע"ב).
10 לפני כשלושה עשורים, סייעתי לפרופ' שוחטמן במחקר על פסיקת בית הדין הגדול, קראתי את פסקי הדין שכתבו דייניו במשך כשני עשורים, והופתעתי לגלות שמכלל אלפי פסקי הדין שקראתי, בפחות מ-5% מהם עלה אורך פסק הדין על עמוד אחד או שניים.
11 כך למשל בספריהם של דייני בית הדין הגדול לערעורים: שו"ת "יביע אומר" לרב עובדיה יוסף; "משפטי שאול" ו"חוות בנימין" לרב שאול ישראלי; שו"ת "שבט מיהודה" לרב אונטרמן (לעיל, הערה 8); "לב שומע לשלמה" לרב שלמה דיכובסקי, ועוד. לעתים, פסק הדין ניתן כצורתו ולעתים אחר עיבוד או קיצור או תוספת ועריכה. בחלק מן המקרים לא צוין שהסימן בספר נכתב במקורו כפסק דין, ועל המעיין להסיק את זאת מתוכנו.
12 ראוי לציון הקובץ "שורת הדין", שאחד מעורכיו, הרב אליהו בן דהן, היה מנכ"ל בתי הדין הרבניים, ועמיתו הרב אברהם שינפלד כיהן בהם כדיין.
13 על בעיית אי פרסום פסיקת בתי הדין הרבניים כסדרם ותוצאותיה, ראה בהרחבה: רינה בוגוש ורות הלפרין-קדרי ואייל כתבן, "הפסקים הסמויים מן העין: השפעת המאגרים הממוחשבים על הפרקטיקה של דיני המשפחה בישראל", עיוני משפט לד (תשע"א), עמ' 603. וראה הצעת חוק שהוצעה בעת האחרונה שמציעיה ביקשו לתקן את המצב הזה: הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – פרסום פסיקה בענייני משפחה), התש"ף-2019. לתולדות פרסום פסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, ראה שם, ובעת האחרונה עמיחי רדזינר, " 'מעשה בית דין': זרח ורהפטיג, פרסום הפסיקה הרבנית וטיוטה לא ידועה של קובץ פסקי דין", ציונות דתית ה (תש"ף), עמ' 289-281.
14 ראה תומר מוסקוביץ, "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי דין" , משפטים יח (תשמ"ח), עמ' 431.
15 אביעד הכהן, "שירת המשפט", פרשת השבוע, גיליון מס' 13 (תשס"א).
16 מקורו של ביטוי זה בהלכות שבת, בדיני ההוצאה מרשות לרשות. לפי המשנה, בהמה שיש עליה "שֵׁיר", טבעת בלשון חכמים, מותרת לצאת בשבת מרשות לרשות, ואין יציאתה בגדר טלטול אסור (משנה שבת ה, א). ברבות הימים שימש צירוף לשון זה - תוך המרת "שֵיר" ב"שִיר" - כביטוי מושאל לתאר "בעלי שיר", בני אדם הבקיאים במלאכת השיר, הנותנים ביטוי לכישרונם בשירה על פה או בהעלאת שירים עלי כתב.
17 למקום הרב שתפסה השירה בקרב חכמי צפון אפריקה, ראוי להפנות את שימת הלב למחקריו הרבים של פרופ' אפרים חזן, ראש וראשון לחוקרי השירה העברית בצפון אפריקה. לענייננו, ראה גם שורת ההקדמות המחורזות פרי מעשה ידיהם של חכמי התקופה, בני המאה הי"ח, שבאו בראש ספר התשב"ץ, ומלמדות מה היה רוב כוחם וגדולתם במלאכת השיר.
18 כרבים מספרי השו"ת, ובמיוחד אלה שמצפון אפריקה, שלא היו בה בתי דפוס עבריים, עברו מאות(!) שנים מיום פטירת המחבר ועד הדפסת תשובותיו, והוא נדפס בפעם הראשונה רק בשנת תצ"ח-1738. לתופעה זו, ראה הקדמת רבני אלג'יר לחיבור ומבואו של הרב יואל קטן לספר התשב"ץ, מהדורת מכון ירושלים תשנ"ח, עמ' 40-38. לתופעה זו בספרות המשפט העברי בצפון אפריקה, ראה עוד: אביעד הכהן, ליבי במזרח ב (תש"ף), עמ' 87 הערה 3. דומה שאין זה מקרה שהוצאתו הראשונה לאור של ספר התשב"ץ הייתה דווקא באמסטרדם, שירשה את מקומה של איטליה כמרכז היהודי החשוב ביותר של התורה והדפוס העברי. לעניין זה, ראה Ahuvia Goren, "Benyamin Dias Brandon's Orot Hamizvot (1753): Halacha and Polemics in Eighteenth-Century Amsterdam," Studia Rosenthaliana 46 (2020), pp. 187-208, וההפניות המובאות שם.
19 ראה מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, לפי המפתח, עמ' 1854-1853. וראה למשל: ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87; בג"ץ 43/16 תנועת אומ"ץ אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל (01.03.16).
20 מחקר שלם הוקדש לדרכו זו. ראה: אתי בן סעדון, שירתו של רבי שמעון בר צמח דוראן (הרשב"ץ), ירושלים תשע"ב. במבואה לספר (עמ' 1) המחברת מציינת שיצירתו השירית כוללת 85 שירים ועוד 10 קטעי פרוזה מחורזת, רובם הגיעו אלינו מאוצרות הגניזה הקהירית.
21 הרשב"ץ עצמו מזכיר את פירושיו לפיוט בסוף ספר התשב"ץ, חלק ב.
22 ראה בן סעדון (לעיל, הערה 20), עמ' 24-23.
23 מטבע לשון רווח מאוד בספרות השו"ת לתיאור אין-אונות (אימפוטנציה) וחוסר כוח גברא, בהשאלה מאיוב ח, טו. ראה למשל: שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן קג; רוני ויינשטיין, "אין-אונות ושלמות המשפחה בקהילה יהודית באיטליה בראשית העת החדשה", ארוס, אירוסין ואיסורים (ירושלים תשנ"ח), עמ' 159-145.
24 לרגישות הרשב"ץ למצוקתן של מסורבות גט והיצירתיות שגילה בניסיון להמציא להן מזור, ראה ספר התשב"ץ, חלק ב, סימן ח; אביעד הכהן, "דמעת העשוקים - לתקנתן של עגונות ומעוכבות גט בימינו", עלון שבות בוגרים כ (תשס"ה), עמ' 100-71. וראה את ההסתמכות עליו בבג"ץ 852/86 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, לעניין הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ כדי למנוע עגינות.
25 ספר התשב"ץ, חלק א, סימן א (ג ע"ב במהדורת מכון שלמה אומן). למקורות צירופי הלשון, ראה שם בהערות. וראה הרב יואל קטן, "הגט מפאנו", סיני קיט (תשנ"ז), עמ' קעא-קפד.
26 ותרגומו: וברכיי נוקשות זו לזו מרוב חִיל ורעדה לנוכח אימת הדין.
27 ניב תלמודי (סנהדרין ז ע"ב). ותרגומו: "כדי שיגיע לי רק שבב מקורת העץ". ופירושו: החכם נדרש לפסוק בצוותא חדא עם אחרים, כדי שכובד האחריות יתחלק בין כולם.
28 אומר "מודים" לדברי החולקים עליו. ביטוי מושאל על דרך משנת ברכות ה, ג, בעניין הכופל את תיבת "מודים" בתפילה.
29 כינוי זה נועד להבדילו מעמיתו ה"יעב"ץ האירופאי", רבי יעקב בן צבי עמדין (1776-1694), בנו של "חכם צבי", ואחד מן הדמויות הבולטות בעולם היהודי במאה הי"ח, בין השאר עקב מלחמתו הבלתי מתפשרת בשבתאות. על הבלבול לעתים בינו לבין עמיתו הצפון אפריקאי, ראה עדותו האישית של מנחם אֵלון, במאמרו "ייחודה של הלכה וחברה ביהדות צפון אפריקה מלאחר גרוש ספרד ועד ימינו", קובץ הלכה ופתיחות – חכמי מרוקו כפוסקים לדורנו, תל-אביב תשמ"ה, עמ' 78-15.
30 על תרומתו למשפט הציבורי העברי, ראה אביעד הכהן, "תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי", לבי במזרח ב (תש"ף), עמ' 178-85.
31 לעניין זה, ראה אפרים חזן, "הדאגה לאישה הנטושה באיגרות רבי יעקב אבן צור", ישועות יעקב (תש"ע), עמ' 178-167.
32 למסורת כתיבת האיגרות המחורזות במרוקו, ראה בהרחבה רחל חיטין-משיח ותמר לביא, מ"נאות מדבר" - איגרות מחורזות מאת רבי רפאל אהרן מונסונגו, ירושלים תש"ע.
33 יש להבחין בין חיבור זה לבין חיבור גדול בשם זה שיצא מתחת ידי רבי רפאל בירדוגו, שעניינו תרגום המקרא ('שרח'), שיצא לאור במהדורה מדעית על ידי משה בר אשר, ירושלים תשס"ב. על לשונו המיוחדת של היעב"ץ בחיבור זה, ראה הכהן (לעיל, הערה 30), וההפניות המובאות שם.
34 הדברים מובאים בחיבורו הגדול של הרב דוד עובדיה, פאס וחכמיה, חלק שני, ירושלים תשל"ט, עמ' 285, סימן טו. לביאור מראי המקומות והמקורות לצירופי הלשון, ראה הכהן (לעיל, הערה 30).
35 רבי חביב (ב"ר חיים) טולידנו היה מורה צדק בקהילת מכנאס, תלמידו של רבי ראובן, אביו של הרב יעב"ץ. ראה הרב עובדיה שם (לעיל, הערה 34), עמ' 229.
36 על דרך מה שנאמר באשתו של משה רבנו "האשה הכושית" (במדבר יב, א). הכתיב שלפנינו, "קושית", בא לרמוז לחייה הקשים.
37 על דרך מה שנאמר בפרעה הרשע (שמות כח, ח).
38 פאס וחכמיה (לעיל, הערה 34), עמ' 287-286.
39 שם, עמ' 288.
40 שם, עמ' 289.
41 על משקל דברי מנוח: "מה יהיה משפט הנער ומעשהו", שופטים יג, יב.
42 על דרך אסתר ג, טו: "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך".
43 על דרך ישעיהו נח, ב: "ואותי יום יום יִדְרֹשׁוּן".
44 עע"מ 5375/15 ביטחון שירותים נ' נתיבי ישראל (11.08.16).
45 חיבת השופט רובינשטיין לתורת השיר הביאה אותו לשלב קטעי שירה רבים בפסקי הדין שכתב. לעניין זה, ראה: אביעד הכהן, "עושה השלום - כבוד האדם, לב שומע ושכל ישר כערכי-על במשפט ובמשפט העברי", ספר אליקים רובינשטיין, רמת-גן תשפ"א, עמ' 57-56, וראה לאחרונה: חנן מלצר, "על משפט, ספרות ושיפוט", ספר נילי כהן – משפט, תרבות וספר (עופר גרוסקופף ואח' עורכים, תל-אביב תשע"ז), עמ' 163-129.
46 ת.א. (י-ם) 9374/06 עיריית ירושלים נ' המועצה הדתית ירושלים (8.9.09).
47 ראה מנחות פה ע"א.
48 ראה קידושין מט, ע"ב: "עשרה קבין של כשפים ירדו לעולם. תשעה לקחה מצרים ואחד כל העולם".
49 ת"ק 2692-06-19 פלוני נ' עיריית ת"א–יפו (9.3.20). ח"כ יהודה גליק עמד בראש המאבק להרחבת איסור העישון במקומות ציבוריים ובכלל.

---

---