|
|
|
מניעת עינוי דין וקציבת זמן מרבי לניהול חקירה והליכי משפט
אביעד הכהן *
פרשת ויקרא, תשפ"א, גיליון מס' 512
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
איסור עינוי הדין הוא מן הדברים הקשים ביותר. וכך נאמר במשנה בעניין זה1: "חרב2 באה לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה". במאמר שהתפרסם בבמה זו בעבר3, נידון המתח שבין הרצון לברר את האמת ולדון דין אמת לאמיתו לבין איסור עינוי הדין, והופנתה שימת הלב לכך שבתלמוד מנוסחים דברי המשנה בלשון חריפה עוד יותר: "בעוון עינוי הדין ועיוות הדין... חרב וביזה רבה ודֶבֶר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל"4. מאמר זה התמקד באיסור לענות את הדין בתום פרשת שמיעת הראיות, לאחר שכבר התברר לדיין להיכן הדין נוטה ומה ראוי לו להכריע בו5. הסדר מחייב בעניין זה נקבע הן בתקנות הדיון בבית הדין הרבני6 הן בדין הישראלי7, אך בהרבה מקרים חובה זו נותרה כ"אות מתה" בספר החוקים, ואינה מקוימת הלכה למעשה8. עד כדי כך מגיעים הדברים, עד שלעתים מבקש הסניגור להשתחרר מייצוג הנאשם עקב העובדה שבית המשפט עומד על מילוי הוראות הדין ומבקש לקיים את המשפט ברציפות9. ברם, נשאלות השאלות: האם איסור "עינוי הדין" במשמעותו המהותית, לא הפורמלית10, חל גם בשלבים מוקדמים יותר של אכיפת הדין, דוגמת חקירה שלפני המשפט ושלב הליכי קדם המשפט ושמיעת הראיות11? והאם הוא חל גם מחוץ לבית המשפט, כגון בהליכי חקירה, ואפילו שלא בהליכי משפט כלל12? והאם לבד מן האיסור הדתי-הלכתי לענות דין, ניתן להשית גם בדיני אדם סנקציה עונשית או משמעתית על מי שמענה את הדין13?
התמשכות הליכי חקירה ותוצאותיהם
סוגיה זו זכתה להד רב בשנים האחרונות גם בעקבות טענות, בעיקר מפי פוליטיקאים ואנשי ציבור, שהתלוננו על התמשכות החקירה בעניינם. בעת האחרונה שבו ועלו טענות מעין אלה על התמשכות ההליכים בעניין משפטו של ראש הממשלה. להתמשכות הליכי חקירה ומשפט, יש תוצאות בכמה תחומים, והעיקרי שבהם הוא ערעור עולמו של הנחקר, שחייו נעשים "תלויים לו מנגד"14. חרב החשד הפלילי המונפת מעליו מרחפת מעל כצל שחור ומאיים, ופוגעת לרוב בכבודו או בשמו הטוב15 או בחוסנם הנפשי שלו ושל בני משפחתו או בכולם גם יחד16. לעתים, כאשר הנחקר-החשוד מושעה מתפקידו בעקבות חקירה שהתמשכותה עשויה לפגוע גם במטה לחמו. וכאשר מדובר בחשוד המצפה לקידום, התמשכות החקירה עשויה לפגוע בסיכויו להתמודד על משרה או תפקיד מסוים (ולעתים, כאשר מועד ההתמודדות עליו קצוב בזמן, והחקירה טרם נסתיימה, הרי זה בגדר "מעוות לא יוכל לתקון"). וכשמדובר בפוליטיקאי המעוניין להתמודד בבחירות, התמשכות החקירה עשויה לפגוע פגיעה ממשית בסיכוייו להיבחר. מן העבר השני, טוענים גורמי אכיפת החוק שקציבה מראש של משך החקירה עלולה לפגוע בחקר האמת ולמנוע הבאת עבריינים לדין17. יש רגליים איתנות לחשש זה. הפתרון לו עשוי להינתן לאו דווקא באמצעות הארכה פוגענית של משך החקירה אלא בייעול התהליך, הוספת כוח אדם ותקציבים לרשות החוקרת ובקרה על פעילות גורמי החקירה ודרך התנהלותם18. בעקבות טענות אלה, הועלו בשנים האחרונות הצעות חוק בעניין זה19. הן זכו להתנגדות מצד גורמים במערכת אכיפת החוק ומצד כמה מלומדי משפט, שראו בהן ניסיון להצר את צעדי רשויות החקירה ולפגוע בשיקול דעתם ועצמאותם. לסוף, תוקן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בסעיף 57א נקבעה הוראה מעורפלת-משהו הקובעת לאמור: "משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". בס"ק ב של הסעיף, נקבעה חובת דיווח של שר המשפטים והשר לביטחון הפנים לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת על שיעור המקרים שבהם משך הליכי החקירה וההעמדה לדין תואם את התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות ועל מספר המקרים שנדרשה בהם הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום. ברם, כדי לשמור על עצמאותם של גורמי אכיפת החוק בניהול חקירות, לא העניק החוק סמכויות אכיפה לקיצור משך החקירה במקרה מסוים, מקל וחומר שלא הונחה חובה דומה לפתחו של בית המשפט בעניין משך הזמן שיתנהלו בו שלב העדויות או המשפט כולו.
התכליות לקציבת משך זמן החקירה וניהול המשפט
במישור העיוני, חלק מן הטעמים והתכליות שניתנו להצדקת איסור עינוי הדין בשלב הכרעת הדין וגזירתו אינם קיימים לכאורה בשלב החקירה המקדימה או בשלביו הראשונים של ההליך המשפטי. חלק מן התכליות הללו מכוון כלפי הדיין, כגון הרצון ש"לא ישכח" את העדויות שנשמעו בפניו, ויזכור אותן כדבעי כמו גם את התרשמותו בדבר מהימנות העדים בבואו לכתוב את פסק הדין. נימוק זה, שעיקרו מכוון כלפי הדיין, אינו רלוונטי לכאורה לשלב החקירה או קדם המשפט.
לעומת זאת, תכליות אחרות מכוונות כלפי בעל דין, כגון: הרצון לקצר ככל שניתן את סבלו של נחקר או נאשם או בעל דין, שחייו "תלויים לו מנגד" עד מתן פסק הדין; והרצון לשמור את סדר הדברים והעובדות "טרי" בזיכרונם, קודם שיעברו שנים רבות וישכחו אותן20. וכן הוא גם בעניין תכליות המכוונות כלפי המערכת השיפוטית, כגון: הרצון לייעל את עבודתה ולהמעיט בעומס המונח לכתפיה כתוצאה מהצטברות תיקים שהדין בהם אינו מוכרע; להגביר את האֵמון בה כאמצעי יעיל לפתרון סכסוכים וככלי הרתעתי למניעת ביצוע עברות. רבים מן הנימוקים הללו יפים לכאורה גם לשלבי החקירה וקדם המשפט והליך שמיעת הראיות. נימוק אחר שניתן בענייננו, ולפיו ניהולו המהיר והקצר במידת האפשר של ההליך נועד למנוע תכסיסנות פסולה שמבקשים בעלי הדין לנקוט, כשהם "מתכוננים" לא תמיד בדרך ישרה והוגנת לחקירתם או לעדותם, מעשה שלעתים עולה כדי שיבוש מהלכי משפט, בידוי ראיות, הטרדת עדים או אי אמירת כל האמת (בעקבות ההכנה שהכין אותם עורך דינם לקראת חקירתם21), והכל כדי שייטה הדין לטובתם22.
ואולם לא כל החקירות שוות ולא כל המשפטים שווים. ריבוי ההליכים וגיוונם, כמו גם היקפם ומורכבותם ומיהות העוסקים במלאכה, משתנה מתיק לתיק לפי נסיבותיו, ומכאן הרצון להימנע מהכתבת "מיטת סדום" וקציבת זמן לניהול חקירות והליכי משפט. ביטוי לדבר ניתן בדברי מו"ר השופט מנחם אֵלון בפסק דין שהרחיב באיסור עינוי הדין במשפט העברי בשלב הכרעת הדין, אך דומה שהם יפים "בשינויים המחויבים" גם לשלב החקירה ושלב המשפט שקודם הכרעת הדין23: "הכל לפי המשפט והכל לפי השופט. אינו דומה משפט רגיל, שבו אין מתעוררות בעיות מיוחדות מבחינת הדין והעובדות, למשפט הדורש בירור מקיף של העובדות וירידה לעומק הדין".
במשפט הישראלי, ננקטו לעתים סנקציות מנהליות-משמעתיות כלפי שופטים שעינו את דינם של בעלי הדין, בעיקר "הערה" או "נזיפה" מנציב תלונות הציבור על שופטים24 או מנשיא בית המשפט המכוונת כלפי שופט המענה את הדין ומעכב פסקי דין שלא לצורך. הערות אלה נרשמות בתיקו האישי של השופט ועשויות לפגוע בקידומו. במקרים חריגים ביותר, נתבקשו שופטים מעין אלה לעזוב את מלאכת השיפוט, אך הדבר נעשה דרך כלל רק מאחורי הקלעים ובדרך של הסכמה ולא כפייה. לעומת זאת, לא מצאנו עד כה אף לא עדות אחת לעובדה שננקטו צעדים כלשהם, בין מנהליים בין משמעתיים, כלפי רשויות חקירה ש"עינו את דינם" של נחקרים במשך שנים רבות. דומה שהסיבות לזה הן שתיים.
הסיבה הראשונה תלויה בחקירה עצמה. הנחת היסוד היא שחקירה אינה נמשכת זמן רב לשווא. התארכות הליכי חקירה במקרים מסוימים נובעת ממורכבות החקירה, היקפה, הצורך באיסוף עוד ראיות לבירור היסוד להעמדה לדין וכיוצא בזה. הסיבה השנייה תלויה בחוקר. יש רצון מובן להגן על החוקרים, שכל ביקורת עליהם עשויה לרפות את ידיהם ולמנעם מקיום חקירה ראויה לשמה. גם במקרה זה, קיימת הנחת יסוד, ולפיה כל חוקר עושה את מלאכתו נאמנה, עושה לילות כימים למילוי משימתו ורק העומס הרב המוטל על שכמו, היעדר כוח אדם בהיקף ראוי, ומהות החקירה ומורכבותה, הם המונעים ממנו להשלים את החקירה בזמן סביר בנסיבות העניין. מכוחן של הנחות אלה, דחה גם בג"ץ כמה פעמים עתירות שביקשו לקצר את משך החקירה או למצער לקצוב זמן לסיומה25.
בעניין זה, מאלפת עמדה המשתקפת מכמה קובצי תקנות, ממקורותיו החשובים של המשפט העברי. ההסדרים בעניין זה נוגעים גם להליכים הקודמים לשלב מתן פסק הדין. דומה, שלאור טעמם יפים הם mutatis mutandis, "בשינויים המחויבים", גם לגבי הליכי החקירה בטרם משפט. כך, למשל, ניכרת מגמה לקביעת מועד הדיון הראשון מוקדם ככל האפשר26. בתקנות מדינת מעהרין, נקבע כי "גביית עֵדוּת לפני הבית דין על ריבות וקטטות, ובושת ופגם, יהא דווקא תוך שנה אחר המעשה"27. ראוי לציין שנוסף על החובה היסודית, נקבעה בתקנה הזאת סנקציה-תוצאה מעשית: אם לא יעמוד בית הדין בחובתו זו, "ואם לא יגבו [=את העדות] תוך שנה ראשונה, לא יושיבו לו בית דין כלל, ולא יהא ממש באותו גביית עדות, ולא יעשו על אותו גביית עדות דין כלל וכלל". ההנחה הגלומה בתקנה זו היא שבחלוף שנה, העדים עשויים לטעות בעדותם, וממילא אין לסמוך עליה לצורך חריצת הדין!
עילת עינוי הדין
לאור הגיונו של האיסור לענות דין, שהובא לעיל, לכאורה אין חשיבות לעילתו, אך כמו שכתב השופט אֵלון28, לעתים "חימוץ הדין" והשהיית ההכרעה נחוצים לשופט היושב על מדין כדי לברר את הסוגיה הניצבת לפניו ולהפעיל שיקול דעת נוסף במתינות ולא בחיפזון באשר לתוצאה הרצויה. לצד זאת, יש שעיכוב החקירה או "חימוץ" הדין והשהיית ההליך המשפטי נובעים משיקולים זרים ופסולים של רצון להיטיב עם הנחקר או בעל הדין. כדרך מקרים אחרים שבהם מועלית טענת "שיקולים זרים", קשה לא אחת להוכיח את המניע הפסול שעומד מאחוריהם. ברם, לעתים מתוך "קפליה" של תשובה, ניבט אלינו השיקול הזר וצף על פני השטח. דוגמה יפה לכך מצויה בחיבורו המאלף של השופט פרופ' שמחה אסף על "בתי הדין וסדריהם לאחר חתימת התלמוד"29, המביא עדות קדומה מדברי רב האיי גאון, בן המאה העשירית לספירה בבבל [עיראק], בעניין אלמנה שנדרשה שלא בטובתה לתבוע בערכאות את בעל חובה, יהודי ש"נשתמד", כלומר התאסלם30. והנה, אף על פי שהיה מדובר לכאורה במקרה פשוט יחסית מנקודת מבט משפטית, דינה של האלמנה "עונה", וההליך התמשך ועוכב במשך שבעה חודשים. וזה לשון העדות: "אלמנה31 שהיה לה על משומד שטר ערבי32, ולא יכלה לעמוד לפני שופט33 להוציאו34, ואמרה לאחד מחשובי הקהל ומגדולי המקום35: עשה עמי חסד ועמוד לי אצל השופט36. ועמד על פתח השופט שבעה חודשים, עד שהוציא הממון". ככל הנראה היטה השופט המוסלמי חסד לאותו "משומד" שהתאסלם, ורק לחץ של אחד מ"חשובי הקהל ומגדולי המקום" סייע להוציא לאור את דינה של האישה.
אגב כך, מביא פרופ' אסף קטע מתקנות קראקא, ולפיו "בית הדין התחתון" בעיר היה חייב לסיים כל הליך משפטי "לכל היותר תוך שלשה ימים(!) אחר שמיעת הטענות", ו"בית הדין האמצעי" ו"בית הדין הגבוה" היה מחויב להודיע את פסק הדין לא יאוחר מתום תשעה ימים מיום התחלת בירור המשפט. באיטליה, הרחיבו את איסור 'עינוי הדין' והחילוהו גם על הליכי בוררות. כאשר דובר ב'בוררות זבל"א', קבעו שאם התובע בחר לו דיין אחד, מחויב גם הנתבע לבחור לו דיין ב"תוך מעת לעת", 24 שעות, ואם לא יעשה כך יוכרז כ'סרבן' דין, על כל התוצאות שנובעות מכך37.
הסדר זה דומה, גם אם לא זהה, להסדרים דומים שנקבעו בדין הישראלי, הן בבתי הדין הן בבתי המשפט. אכן, החידוש המפתיע בתקנות האלה הוא שלהבדיל מן הדין הישראלי, לא הסתפקו מתקניהן בקביעת החובה לתת את פסק הדין במועדו, בלא שיהוי, והוסיפו וקבעו בתקנות סנקציה מעין-עונשית על דיין ה"מועל" בתפקידו, מענה את הדין ואינו עומד בזמן שנקצב לו למתן פסק הדין. לפי המתואר בתקנות הללו, בעל דין היה יכול לקבול לפני ה"פרנס" על חריגת בית הדין ממסגרת הזמן שנקצב לו, והפרנס היה מוסמך לקנוס את הדיינים בתשלום סכום מסוים וקבוע לטובת "בדק [=אחזקת] בית הכנסת".
להשלמת התמונה, נאמר שנוסף על הפן המשפטי הצרוף, עינוי הדין והארכת הליכי החקירה או דיון שלא לצורך עשויים לעלות גם כדי עבירה אתית. וכך נקבע בכלל 12(ד) לכללי האתיקה לשופטים, התשס"ז-2007, ו"העתקם" בכלל 21(ד) בכללי האתיקה לדיינים, התשס"ח-2008: "בניהול המשפט יעשה שופט/דיין כמיטבו לחוס על זמנם של המעורבים במשפט: בעלי דין, באי כוחם, עדים ואחרים, וכנדרש מכך יחיש את ההליכים וימנע עינוי דין". כאמור לעיל, גישה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי בעניין האיסור ל"ענות" אדם מחוץ לבית המשפט, וקל וחומר בין כתליו, איסור שכמה מחכמי ההלכה מתייחסים אליו כאיסור מן התורה ממש, איסור "כל יתום ואלמנה לא תענון"38, ולעומתם אחרים הרואים בו רק "מידת חסידות", מעין חיוב מוסרי39.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 אבות ה, ח. והשווה לאמרה הרווחת בעולם המשפט: delayed justice is justice denied. כלומר: צדק דחוי הוא אי צדק.
2 בעולם הדימויים, הספרותי והאמנותי כאחד, יש זיקה הדוקה בין ה"חרב" והמלחמה לבין המשפט בכלל ועינוי הדין בפרט. ועוד חזון למועד להרחיב בעניין זה.
3 אלעד סטופל, "על המתח שבין דין אמת לעינוי הדין", פרשת השבוע, גיליון מס' 365 (תש"ע).
4 שבת לג, ע"ב.
5 על תחולת איסור "עינוי הדין" בהליכי בוררות, ראה שמחה אסף, בתי הדין וסדריהם אחר חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד, עמ' 17. והשווה לבר"ע (באר-שבע) 656/00 י.ד. הנר חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' אוזדובה שמואל קבלן לבניין בע"מ (26.01.01). באותו מקרה, העביר השופט הנדל בורר מתפקידו לאחר שנשתהה במתן פסק דין במשך כשלוש שנים.
6 על איסור "עינוי הדין" בבית הדין, ראה בהרחבה אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 1125-1117.
7 ראה למשל תקנה 129(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: "בתום הדיון בכל הליך ייתן בית המשפט את החלטתו בהקדם האפשרי בהתחשב, בין השאר, בהיקף הראיות בכתב ובעל פה ובמורכבותו של ההליך". וראה תקנה 190(א) לתקנות הישנות, שקבעה כי על בית המשפט לתת את פסק דינו "בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות" (והשווה לתקנות אחרות שם, דוגמת תקנות 74(א); 97(ה)-(ו); 120(ו), המחייבות את בית המשפט לקדם את הליכי המשפט ולקבעם "בהקדם"). לעניין משכו של "הקדם אפשרי" זה, ראה למשל ע"א 520/71 גולדברג נ' בלגה, פ"ד כו(1) 462, שבו פירש השופט ברנזון 'בהקדם' זה "כעבור מספר ימים, לכל היותר שבועות, ובשום אופן לא אחרי חודשים מרובים", וסמך את אמירתו בדברי שיר ותוכחה: "וכבר זעק המשורר הלאומי שלנו, אמנם בהקשר הרבה יותר חמור – 'ואם יש צדק, יופע מיד; אך אם אחרי השמדי מתחת לרקיע הצדק יופיע - ימוגר נא כסאו לעד'. הצדק, כמו הגשם, הוא לברכה ולא לקללה, כשהוא בא בעתו וניתן במשורה נכונה". לעניין הליך פלילי, נקבע בסעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי: "בתום בירור האשמה יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין; המועד יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים לענין האשמה או מיום הגשתם".
8 גם בית המשפט העליון העיר על עניין זה. ראה למשל: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.08), תיק פלילי שההליכים בו נסתיימו רק בחלוף 13(!) שנה. וכך נאמר שם, פסקה 338: "חובת השמיעה של תיקים פליליים ברציפות עד גמירא [=הייתה] לזיכרון רחוק שאין לו אחיזה במציאות". וראה למשל בג"ץ 11013/05 נטליה דהן ואח' נ' שר הפנים, שעניינו הכרה בגיור רפורמי שנעשה בישראל, ורק בעת האחרונה ממש, ביום 01.03.21, לאחר שחלפו למעלה מ-15 שנה מהגשת העתירה. תופעה זו, של איחור במתן פסקי דין, "מככבת" דרך קבע בדו"ח נציב תלונות הציבור על שופטים. ראה: https://www.justice.gov.il/Units/NezivutShoftim.
9 ראה ע"פ 4865/09 עו"ד פלדמן נ' ביהמ"ש המחוזי ת"א (09.07.09).
10 בתחום הפורמלי, המינוחי, יש מי שסבור שהמונח "עינוי דין" מתייחס בעיקרו רק לשדה המשפט ולשלב הכרעת הדין, לאחר שכבר ראה הדיין "להיכן הדין נוטה", ואף על פי כן הוא מעכב שלא לצורך את מתן פסק דינו. ראה: רש"י, סנהדרין לה ע"א, ד"ה לידייניה; קיב ע"א, ד"ה ומענה; תוספות, סנהדרין פט ע"א, ד"ה ולא. וראה שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 555, והערה 120 והפניות שם. אך מבחינה מהותית, דומה ש"עינוי דין" במשמעות כאבם וצערם של בעלי הדין מתקיים גם קודם לכן, בכל עת שבה חייו של אדם תלויים לו מנגד. יתר על כן, כמו שהעיר שוחטמן (שם, עמ' 1118, והערות 72, 75 שם), לדעת חלק מחכמי המשפט העברי, איסור ההשתהות בפעולה המוטלת על שכמו של אדם חלה כלפי כל אדם, שצערו בשל העיכוב הושווה לצערם של "יתום ואלמנה" המהווים משל ואב טיפוס ל"מעוּנִים" (שמות כב, כא-כג), גם לא בענייני משפט, כגון מתן תשובה הלכתית לשואל שפנה לרב אך הלה מעכב את תשובתו. והשווה לסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה".
11 כמו שציין שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 555, והערה 119 שם, לעניין מניעת "עינוי דין" בשלב שמיעת הראיות, קיים הבדל בדין הישראלי בין הליכים פליליים לבין הליכים אזרחיים: במשפט האזרחי, אין הוראה המחייבת את בית המשפט לקיים את הדיון ברציפות עד סופו; ואילו במשפט הפלילי, חייב בית המשפט לקיים את הדיון "יום יום עד גמירא", כקבוע בסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ונעיר בדרך אגב לשימוש בצירוף הלשון הארמי "עד גמירא", שימוש נדיר ביחס בלשון החוק (לעומת לשון הפסיקה, הרוויה בביטויים ארמיים, דוגמת "דינא דמלכותא", "במותב תלתא" ועוד).
12 הד חזק לעובדה שהאיסור "לענות" אדם ולחייבו להמתין זמן רב עד לקבלת החלטה שעיניו כלות אליה מצוי כבר בסיפור מעשה במדרשם של תנאים (מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין, יח): "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל... איני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך לא בא אצלך אדם לדין או לשאלה, ועיכבתו [=ועיכבת אותו] עד שתהא גומע [=לוגם] כוסך, או עד שתהא נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך?... אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט [=ואין הבדל בין עינוי דין ממושך לקצרצר]. ובדבר הזה אמר לו: ניחמתני רבי".
13 על השתהות בלתי סבירה במתן פסק הדין כעילה לביטולו בערכאת הערעור, ראה: י"ש צמח, "ביטול פסק דין אזרחי מחמת עינוי דין: הצורך ברפורמה", הפרקליט ל (תשל"ה), עמ' 11; סטופל (לעיל, הערה 3).
14 ראה דברים כח, סו.
15 כך למשל היה בעניינו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, שתיק החקירה בעניינו נותר "תלוי ועומד" בלי להיסגר מחוסר אשמה. וראה דבריו הנכוחים של השופט אדמונד לוי ע"ה, בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 69 לפסק-דינו.
16 ככל שמשך החקירה גדול יותר, כן גדולה סכנת השימוש לרעה בהליכי החקירה למטרות פסולות, דוגמת הדלפות מגמתיות ממנה והלבנת פני הנחקר או החשוד שלא לצורך. ראה למשל בג"ץ 1736/10 ליברמן נ' מנהל המחלקה לחקירות שוטרים, מיום 2.10.11 (טענה להדלפות מגמתיות מהחקירה), ופסק דינו של השופט רובינשטיין, רע"פ 3292/15 שלומי לחיאני נ' מדינת ישראל (17.11.15), פסקה מט (מעצר החשוד לעיני ילדיו ורעייתו בנוכחות התקשורת). יש לזכור כל העת כי בשלב זה עדיין מדובר ב"חשוד" או אפילו ב"נאשם" שלא הורשע בדין, וייתכן שלבסוף יצא זכאי בדינו.
17 ראה לדוגמא הדיון בכנסת ותגובת ראש חטיבת החקירות להצעת החוק בעניין הגבלת משך חקירה: https://main.knesset.gov.il/News/PressReleases/pages/press19.02.18lj.aspx; ותגובת היועץ המשפטי לממשלה לטענת ניצב אורי בר לב על התמשכות החקירה בעניינו ללא הצדקה: https://m.knesset.gov.il/activity/committees/internalaffairs/news/pages/pr_4852_22112010.aspx;
18 בקרה זו דרושה גם לנוכח פער הכוחות האדיר בין רשויות החקירה לבין הנחקר. בעניין זה, ראוי לזכור את אזהרתו של השופט חשין, שנקבעה גם על לוח בכניסה למשרדי פרקליטות מחוז ירושלים: "לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם", בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ואח', פ"ד מו(3) 511.
19 ראה למשל הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון - משך חקירה), התשע"ב–2012; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון - הגבלת משך זמן החקירה המשטרתית וטיפול התביעה בתיק החקירה עד להגשת כתב אישום), התשע"ו-2016.
20 ראה שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 407.
21 על היחס השלילי במשפט העברי לעורכי הדין המלמדים את שולחיהם לומר אי אמת, ראה בהרחבה אביעד הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459.
22 ראה שוחטמן (לעיל, הערה 6), שם.
23 ע"פ 188/77 משה ורטהיים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 225, עמ' 234-233. וראה גם סעיף 3 לפסק הדין של השופט נ' הנדל במסגרת בר"ע 656/00 (לעיל, הערה 5).
24 ראה למשל https://tinyurl.com/fu9k4nxj.
25 ראה למשל בג"ץ 6641/08 ליברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.03.09); בג"ץ 8874/10 לחיאני נ' משטרת ישראל (13.12.10).
26 ראה בהרחבה שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 407.
27 ישראל היילפרין, תקנות מדינת מעהרין, ירושלים תשי"ב, תקנה קסח, עמ' 54, המובאת גם על ידי שוחטמן, שם.
28 פס"ד ורטהיים (לעיל, הערה 23).
29 שמחה אסף (לעיל, הערה 5), עמ' 16.
30 תשובת רב האי גאון, גנזי קדם א (תרפ"ב), עמ' 77.
31 עובדת היותה אלמנה הרעה עוד יותר את מצבה. באותה תקופה, אך גם מאוחר יותר, ואפילו במקרים מסוימים בימינו, היה מעמדה החברתי והכלכלי של האלמנה בכי רע, באין לה מי שיגן על זכויותיה. ראה: אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 459 ואילך.
32 ככל הנראה שטר בלשון הערבית-יהודית, כמנהג בני התקופה.
33 מן הכינוי "שופט", ולא "דיין", נראה שמדובר בשופט בערכאות של גויים.
34 מדברי רב האיי, לא ברור לחלוטין אם אי יכולתה של האישה "לעמוד לפני השופט להוציאו" היה מפני שלא הייתה בקיאה בדין או שמא מפני שחששה מפני אותו משומד או מפני שהנשים נמנעו באותם ימים מלהופיע בבית הדין מטעמי צניעות, ושמא קל וחומר בבית משפט לא יהודי.
35 פרופ' אברהם גרוסמן הסב את שימת לבי לעובדה שהאישה לא נדרשה לסתם "מוּרשה", אלא לאחד "מחשובי הקהל ומגדולי המקום", כדי שיוכל לעמוד נגד אותו משומד, שכנראה היה כוחו גדול. אגב כך הוסיף פרופ' גרוסמן הארה על נוכחות נשים בבית הדין באותם ימים: "אמנם היו באותה עת גם בארצות האיסלאם נשים יהודיות שעסקו במסחר, ולו במסחר מקומי, ולכן ניתן היה להזקיק את האישה לבוא לבית הדין גם בחברה היהודית כפי שעולה מתשובה מפורשת של רב שרירא גאון (ראה גרוסמן, חסידות (לעיל, הערה 31), בעמ' 181; ואולם, עוד במאה הי"ז ראו בהופעת אישה בפני בית דין פגיעה בכבודה". לעניין זה, ראה אמנון כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, חלק ב, עמ' 563: "האישה היהודייה מופיעה מדי פעם בבית הדין בין אם כתובעת או כנתבעת, וכאשר היא נדרשת לזהות את עצמה (אישית או באמצעות מיופה כוחה) עליה להרים את הצעיף המכסה את פניה. לשון אחר, המגבלה החברתית החלה עליה כאישה בצאתה מחוץ לביתה מוסרת מעליה לזמן קצר כדי לאפשר לה להשתתף ללא הפרעה בהליך המשפטי שנועד לשמור על זכויותיה".
36 על מינוי "מוּרשה" או מיופה כוח לטעון בשביל אדם אחר והתפתחות המוסד "עורך דין", ראה בהרחבה נחום רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב.
37 אסף, שם, מתוך קונטרס שודא דדייני לרבי משה זכות. על חיבור זה ושאר יצירתו, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "אחת שאלה ועשר תשובות" – על מאבקו של רבי משה זכות ובני דורו לשימור האוטונומיה השיפוטית היהודית וההגנה על זכויות היחיד, ספר הזיכרון למאיר בניהו, ירושלים תשע"ט, עמ' 473-407.
38 שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 1119, הערה 75, הפנה את שימת הלב לדברי רבי חיים פלאג'י, רוח חיים, חושן משפט, סימן יז, אות ה: "דלא ביתום ואלמנה לבד אסרה התורה עינוי, אלא הוא הדין בכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה". וכן פירש רש"י בשמות כב, כא.
39 ראה שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימן רי, ד"ה ובדבר חשש.
איסור עינוי הדין הוא מן הדברים הקשים ביותר. וכך נאמר במשנה בעניין זה1: "חרב2 באה לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה". במאמר שהתפרסם בבמה זו בעבר3, נידון המתח שבין הרצון לברר את האמת ולדון דין אמת לאמיתו לבין איסור עינוי הדין, והופנתה שימת הלב לכך שבתלמוד מנוסחים דברי המשנה בלשון חריפה עוד יותר: "בעוון עינוי הדין ועיוות הדין... חרב וביזה רבה ודֶבֶר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין, ואוכלין לחמם במשקל"4. מאמר זה התמקד באיסור לענות את הדין בתום פרשת שמיעת הראיות, לאחר שכבר התברר לדיין להיכן הדין נוטה ומה ראוי לו להכריע בו5. הסדר מחייב בעניין זה נקבע הן בתקנות הדיון בבית הדין הרבני6 הן בדין הישראלי7, אך בהרבה מקרים חובה זו נותרה כ"אות מתה" בספר החוקים, ואינה מקוימת הלכה למעשה8. עד כדי כך מגיעים הדברים, עד שלעתים מבקש הסניגור להשתחרר מייצוג הנאשם עקב העובדה שבית המשפט עומד על מילוי הוראות הדין ומבקש לקיים את המשפט ברציפות9. ברם, נשאלות השאלות: האם איסור "עינוי הדין" במשמעותו המהותית, לא הפורמלית10, חל גם בשלבים מוקדמים יותר של אכיפת הדין, דוגמת חקירה שלפני המשפט ושלב הליכי קדם המשפט ושמיעת הראיות11? והאם הוא חל גם מחוץ לבית המשפט, כגון בהליכי חקירה, ואפילו שלא בהליכי משפט כלל12? והאם לבד מן האיסור הדתי-הלכתי לענות דין, ניתן להשית גם בדיני אדם סנקציה עונשית או משמעתית על מי שמענה את הדין13?
התמשכות הליכי חקירה ותוצאותיהם
סוגיה זו זכתה להד רב בשנים האחרונות גם בעקבות טענות, בעיקר מפי פוליטיקאים ואנשי ציבור, שהתלוננו על התמשכות החקירה בעניינם. בעת האחרונה שבו ועלו טענות מעין אלה על התמשכות ההליכים בעניין משפטו של ראש הממשלה. להתמשכות הליכי חקירה ומשפט, יש תוצאות בכמה תחומים, והעיקרי שבהם הוא ערעור עולמו של הנחקר, שחייו נעשים "תלויים לו מנגד"14. חרב החשד הפלילי המונפת מעליו מרחפת מעל כצל שחור ומאיים, ופוגעת לרוב בכבודו או בשמו הטוב15 או בחוסנם הנפשי שלו ושל בני משפחתו או בכולם גם יחד16. לעתים, כאשר הנחקר-החשוד מושעה מתפקידו בעקבות חקירה שהתמשכותה עשויה לפגוע גם במטה לחמו. וכאשר מדובר בחשוד המצפה לקידום, התמשכות החקירה עשויה לפגוע בסיכויו להתמודד על משרה או תפקיד מסוים (ולעתים, כאשר מועד ההתמודדות עליו קצוב בזמן, והחקירה טרם נסתיימה, הרי זה בגדר "מעוות לא יוכל לתקון"). וכשמדובר בפוליטיקאי המעוניין להתמודד בבחירות, התמשכות החקירה עשויה לפגוע פגיעה ממשית בסיכוייו להיבחר. מן העבר השני, טוענים גורמי אכיפת החוק שקציבה מראש של משך החקירה עלולה לפגוע בחקר האמת ולמנוע הבאת עבריינים לדין17. יש רגליים איתנות לחשש זה. הפתרון לו עשוי להינתן לאו דווקא באמצעות הארכה פוגענית של משך החקירה אלא בייעול התהליך, הוספת כוח אדם ותקציבים לרשות החוקרת ובקרה על פעילות גורמי החקירה ודרך התנהלותם18. בעקבות טענות אלה, הועלו בשנים האחרונות הצעות חוק בעניין זה19. הן זכו להתנגדות מצד גורמים במערכת אכיפת החוק ומצד כמה מלומדי משפט, שראו בהן ניסיון להצר את צעדי רשויות החקירה ולפגוע בשיקול דעתם ועצמאותם. לסוף, תוקן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בסעיף 57א נקבעה הוראה מעורפלת-משהו הקובעת לאמור: "משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". בס"ק ב של הסעיף, נקבעה חובת דיווח של שר המשפטים והשר לביטחון הפנים לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת על שיעור המקרים שבהם משך הליכי החקירה וההעמדה לדין תואם את התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות ועל מספר המקרים שנדרשה בהם הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום. ברם, כדי לשמור על עצמאותם של גורמי אכיפת החוק בניהול חקירות, לא העניק החוק סמכויות אכיפה לקיצור משך החקירה במקרה מסוים, מקל וחומר שלא הונחה חובה דומה לפתחו של בית המשפט בעניין משך הזמן שיתנהלו בו שלב העדויות או המשפט כולו.
התכליות לקציבת משך זמן החקירה וניהול המשפט
במישור העיוני, חלק מן הטעמים והתכליות שניתנו להצדקת איסור עינוי הדין בשלב הכרעת הדין וגזירתו אינם קיימים לכאורה בשלב החקירה המקדימה או בשלביו הראשונים של ההליך המשפטי. חלק מן התכליות הללו מכוון כלפי הדיין, כגון הרצון ש"לא ישכח" את העדויות שנשמעו בפניו, ויזכור אותן כדבעי כמו גם את התרשמותו בדבר מהימנות העדים בבואו לכתוב את פסק הדין. נימוק זה, שעיקרו מכוון כלפי הדיין, אינו רלוונטי לכאורה לשלב החקירה או קדם המשפט.
לעומת זאת, תכליות אחרות מכוונות כלפי בעל דין, כגון: הרצון לקצר ככל שניתן את סבלו של נחקר או נאשם או בעל דין, שחייו "תלויים לו מנגד" עד מתן פסק הדין; והרצון לשמור את סדר הדברים והעובדות "טרי" בזיכרונם, קודם שיעברו שנים רבות וישכחו אותן20. וכן הוא גם בעניין תכליות המכוונות כלפי המערכת השיפוטית, כגון: הרצון לייעל את עבודתה ולהמעיט בעומס המונח לכתפיה כתוצאה מהצטברות תיקים שהדין בהם אינו מוכרע; להגביר את האֵמון בה כאמצעי יעיל לפתרון סכסוכים וככלי הרתעתי למניעת ביצוע עברות. רבים מן הנימוקים הללו יפים לכאורה גם לשלבי החקירה וקדם המשפט והליך שמיעת הראיות. נימוק אחר שניתן בענייננו, ולפיו ניהולו המהיר והקצר במידת האפשר של ההליך נועד למנוע תכסיסנות פסולה שמבקשים בעלי הדין לנקוט, כשהם "מתכוננים" לא תמיד בדרך ישרה והוגנת לחקירתם או לעדותם, מעשה שלעתים עולה כדי שיבוש מהלכי משפט, בידוי ראיות, הטרדת עדים או אי אמירת כל האמת (בעקבות ההכנה שהכין אותם עורך דינם לקראת חקירתם21), והכל כדי שייטה הדין לטובתם22.
ואולם לא כל החקירות שוות ולא כל המשפטים שווים. ריבוי ההליכים וגיוונם, כמו גם היקפם ומורכבותם ומיהות העוסקים במלאכה, משתנה מתיק לתיק לפי נסיבותיו, ומכאן הרצון להימנע מהכתבת "מיטת סדום" וקציבת זמן לניהול חקירות והליכי משפט. ביטוי לדבר ניתן בדברי מו"ר השופט מנחם אֵלון בפסק דין שהרחיב באיסור עינוי הדין במשפט העברי בשלב הכרעת הדין, אך דומה שהם יפים "בשינויים המחויבים" גם לשלב החקירה ושלב המשפט שקודם הכרעת הדין23: "הכל לפי המשפט והכל לפי השופט. אינו דומה משפט רגיל, שבו אין מתעוררות בעיות מיוחדות מבחינת הדין והעובדות, למשפט הדורש בירור מקיף של העובדות וירידה לעומק הדין".
במשפט הישראלי, ננקטו לעתים סנקציות מנהליות-משמעתיות כלפי שופטים שעינו את דינם של בעלי הדין, בעיקר "הערה" או "נזיפה" מנציב תלונות הציבור על שופטים24 או מנשיא בית המשפט המכוונת כלפי שופט המענה את הדין ומעכב פסקי דין שלא לצורך. הערות אלה נרשמות בתיקו האישי של השופט ועשויות לפגוע בקידומו. במקרים חריגים ביותר, נתבקשו שופטים מעין אלה לעזוב את מלאכת השיפוט, אך הדבר נעשה דרך כלל רק מאחורי הקלעים ובדרך של הסכמה ולא כפייה. לעומת זאת, לא מצאנו עד כה אף לא עדות אחת לעובדה שננקטו צעדים כלשהם, בין מנהליים בין משמעתיים, כלפי רשויות חקירה ש"עינו את דינם" של נחקרים במשך שנים רבות. דומה שהסיבות לזה הן שתיים.
הסיבה הראשונה תלויה בחקירה עצמה. הנחת היסוד היא שחקירה אינה נמשכת זמן רב לשווא. התארכות הליכי חקירה במקרים מסוימים נובעת ממורכבות החקירה, היקפה, הצורך באיסוף עוד ראיות לבירור היסוד להעמדה לדין וכיוצא בזה. הסיבה השנייה תלויה בחוקר. יש רצון מובן להגן על החוקרים, שכל ביקורת עליהם עשויה לרפות את ידיהם ולמנעם מקיום חקירה ראויה לשמה. גם במקרה זה, קיימת הנחת יסוד, ולפיה כל חוקר עושה את מלאכתו נאמנה, עושה לילות כימים למילוי משימתו ורק העומס הרב המוטל על שכמו, היעדר כוח אדם בהיקף ראוי, ומהות החקירה ומורכבותה, הם המונעים ממנו להשלים את החקירה בזמן סביר בנסיבות העניין. מכוחן של הנחות אלה, דחה גם בג"ץ כמה פעמים עתירות שביקשו לקצר את משך החקירה או למצער לקצוב זמן לסיומה25.
בעניין זה, מאלפת עמדה המשתקפת מכמה קובצי תקנות, ממקורותיו החשובים של המשפט העברי. ההסדרים בעניין זה נוגעים גם להליכים הקודמים לשלב מתן פסק הדין. דומה, שלאור טעמם יפים הם mutatis mutandis, "בשינויים המחויבים", גם לגבי הליכי החקירה בטרם משפט. כך, למשל, ניכרת מגמה לקביעת מועד הדיון הראשון מוקדם ככל האפשר26. בתקנות מדינת מעהרין, נקבע כי "גביית עֵדוּת לפני הבית דין על ריבות וקטטות, ובושת ופגם, יהא דווקא תוך שנה אחר המעשה"27. ראוי לציין שנוסף על החובה היסודית, נקבעה בתקנה הזאת סנקציה-תוצאה מעשית: אם לא יעמוד בית הדין בחובתו זו, "ואם לא יגבו [=את העדות] תוך שנה ראשונה, לא יושיבו לו בית דין כלל, ולא יהא ממש באותו גביית עדות, ולא יעשו על אותו גביית עדות דין כלל וכלל". ההנחה הגלומה בתקנה זו היא שבחלוף שנה, העדים עשויים לטעות בעדותם, וממילא אין לסמוך עליה לצורך חריצת הדין!
עילת עינוי הדין
לאור הגיונו של האיסור לענות דין, שהובא לעיל, לכאורה אין חשיבות לעילתו, אך כמו שכתב השופט אֵלון28, לעתים "חימוץ הדין" והשהיית ההכרעה נחוצים לשופט היושב על מדין כדי לברר את הסוגיה הניצבת לפניו ולהפעיל שיקול דעת נוסף במתינות ולא בחיפזון באשר לתוצאה הרצויה. לצד זאת, יש שעיכוב החקירה או "חימוץ" הדין והשהיית ההליך המשפטי נובעים משיקולים זרים ופסולים של רצון להיטיב עם הנחקר או בעל הדין. כדרך מקרים אחרים שבהם מועלית טענת "שיקולים זרים", קשה לא אחת להוכיח את המניע הפסול שעומד מאחוריהם. ברם, לעתים מתוך "קפליה" של תשובה, ניבט אלינו השיקול הזר וצף על פני השטח. דוגמה יפה לכך מצויה בחיבורו המאלף של השופט פרופ' שמחה אסף על "בתי הדין וסדריהם לאחר חתימת התלמוד"29, המביא עדות קדומה מדברי רב האיי גאון, בן המאה העשירית לספירה בבבל [עיראק], בעניין אלמנה שנדרשה שלא בטובתה לתבוע בערכאות את בעל חובה, יהודי ש"נשתמד", כלומר התאסלם30. והנה, אף על פי שהיה מדובר לכאורה במקרה פשוט יחסית מנקודת מבט משפטית, דינה של האלמנה "עונה", וההליך התמשך ועוכב במשך שבעה חודשים. וזה לשון העדות: "אלמנה31 שהיה לה על משומד שטר ערבי32, ולא יכלה לעמוד לפני שופט33 להוציאו34, ואמרה לאחד מחשובי הקהל ומגדולי המקום35: עשה עמי חסד ועמוד לי אצל השופט36. ועמד על פתח השופט שבעה חודשים, עד שהוציא הממון". ככל הנראה היטה השופט המוסלמי חסד לאותו "משומד" שהתאסלם, ורק לחץ של אחד מ"חשובי הקהל ומגדולי המקום" סייע להוציא לאור את דינה של האישה.
אגב כך, מביא פרופ' אסף קטע מתקנות קראקא, ולפיו "בית הדין התחתון" בעיר היה חייב לסיים כל הליך משפטי "לכל היותר תוך שלשה ימים(!) אחר שמיעת הטענות", ו"בית הדין האמצעי" ו"בית הדין הגבוה" היה מחויב להודיע את פסק הדין לא יאוחר מתום תשעה ימים מיום התחלת בירור המשפט. באיטליה, הרחיבו את איסור 'עינוי הדין' והחילוהו גם על הליכי בוררות. כאשר דובר ב'בוררות זבל"א', קבעו שאם התובע בחר לו דיין אחד, מחויב גם הנתבע לבחור לו דיין ב"תוך מעת לעת", 24 שעות, ואם לא יעשה כך יוכרז כ'סרבן' דין, על כל התוצאות שנובעות מכך37.
הסדר זה דומה, גם אם לא זהה, להסדרים דומים שנקבעו בדין הישראלי, הן בבתי הדין הן בבתי המשפט. אכן, החידוש המפתיע בתקנות האלה הוא שלהבדיל מן הדין הישראלי, לא הסתפקו מתקניהן בקביעת החובה לתת את פסק הדין במועדו, בלא שיהוי, והוסיפו וקבעו בתקנות סנקציה מעין-עונשית על דיין ה"מועל" בתפקידו, מענה את הדין ואינו עומד בזמן שנקצב לו למתן פסק הדין. לפי המתואר בתקנות הללו, בעל דין היה יכול לקבול לפני ה"פרנס" על חריגת בית הדין ממסגרת הזמן שנקצב לו, והפרנס היה מוסמך לקנוס את הדיינים בתשלום סכום מסוים וקבוע לטובת "בדק [=אחזקת] בית הכנסת".
להשלמת התמונה, נאמר שנוסף על הפן המשפטי הצרוף, עינוי הדין והארכת הליכי החקירה או דיון שלא לצורך עשויים לעלות גם כדי עבירה אתית. וכך נקבע בכלל 12(ד) לכללי האתיקה לשופטים, התשס"ז-2007, ו"העתקם" בכלל 21(ד) בכללי האתיקה לדיינים, התשס"ח-2008: "בניהול המשפט יעשה שופט/דיין כמיטבו לחוס על זמנם של המעורבים במשפט: בעלי דין, באי כוחם, עדים ואחרים, וכנדרש מכך יחיש את ההליכים וימנע עינוי דין". כאמור לעיל, גישה זו עולה בקנה אחד עם עמדת המשפט העברי בעניין האיסור ל"ענות" אדם מחוץ לבית המשפט, וקל וחומר בין כתליו, איסור שכמה מחכמי ההלכה מתייחסים אליו כאיסור מן התורה ממש, איסור "כל יתום ואלמנה לא תענון"38, ולעומתם אחרים הרואים בו רק "מידת חסידות", מעין חיוב מוסרי39.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 אבות ה, ח. והשווה לאמרה הרווחת בעולם המשפט: delayed justice is justice denied. כלומר: צדק דחוי הוא אי צדק.
2 בעולם הדימויים, הספרותי והאמנותי כאחד, יש זיקה הדוקה בין ה"חרב" והמלחמה לבין המשפט בכלל ועינוי הדין בפרט. ועוד חזון למועד להרחיב בעניין זה.
3 אלעד סטופל, "על המתח שבין דין אמת לעינוי הדין", פרשת השבוע, גיליון מס' 365 (תש"ע).
4 שבת לג, ע"ב.
5 על תחולת איסור "עינוי הדין" בהליכי בוררות, ראה שמחה אסף, בתי הדין וסדריהם אחר חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד, עמ' 17. והשווה לבר"ע (באר-שבע) 656/00 י.ד. הנר חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' אוזדובה שמואל קבלן לבניין בע"מ (26.01.01). באותו מקרה, העביר השופט הנדל בורר מתפקידו לאחר שנשתהה במתן פסק דין במשך כשלוש שנים.
6 על איסור "עינוי הדין" בבית הדין, ראה בהרחבה אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 1125-1117.
7 ראה למשל תקנה 129(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: "בתום הדיון בכל הליך ייתן בית המשפט את החלטתו בהקדם האפשרי בהתחשב, בין השאר, בהיקף הראיות בכתב ובעל פה ובמורכבותו של ההליך". וראה תקנה 190(א) לתקנות הישנות, שקבעה כי על בית המשפט לתת את פסק דינו "בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות" (והשווה לתקנות אחרות שם, דוגמת תקנות 74(א); 97(ה)-(ו); 120(ו), המחייבות את בית המשפט לקדם את הליכי המשפט ולקבעם "בהקדם"). לעניין משכו של "הקדם אפשרי" זה, ראה למשל ע"א 520/71 גולדברג נ' בלגה, פ"ד כו(1) 462, שבו פירש השופט ברנזון 'בהקדם' זה "כעבור מספר ימים, לכל היותר שבועות, ובשום אופן לא אחרי חודשים מרובים", וסמך את אמירתו בדברי שיר ותוכחה: "וכבר זעק המשורר הלאומי שלנו, אמנם בהקשר הרבה יותר חמור – 'ואם יש צדק, יופע מיד; אך אם אחרי השמדי מתחת לרקיע הצדק יופיע - ימוגר נא כסאו לעד'. הצדק, כמו הגשם, הוא לברכה ולא לקללה, כשהוא בא בעתו וניתן במשורה נכונה". לעניין הליך פלילי, נקבע בסעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי: "בתום בירור האשמה יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין; המועד יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים לענין האשמה או מיום הגשתם".
8 גם בית המשפט העליון העיר על עניין זה. ראה למשל: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.08), תיק פלילי שההליכים בו נסתיימו רק בחלוף 13(!) שנה. וכך נאמר שם, פסקה 338: "חובת השמיעה של תיקים פליליים ברציפות עד גמירא [=הייתה] לזיכרון רחוק שאין לו אחיזה במציאות". וראה למשל בג"ץ 11013/05 נטליה דהן ואח' נ' שר הפנים, שעניינו הכרה בגיור רפורמי שנעשה בישראל, ורק בעת האחרונה ממש, ביום 01.03.21, לאחר שחלפו למעלה מ-15 שנה מהגשת העתירה. תופעה זו, של איחור במתן פסקי דין, "מככבת" דרך קבע בדו"ח נציב תלונות הציבור על שופטים. ראה: https://www.justice.gov.il/Units/NezivutShoftim.
9 ראה ע"פ 4865/09 עו"ד פלדמן נ' ביהמ"ש המחוזי ת"א (09.07.09).
10 בתחום הפורמלי, המינוחי, יש מי שסבור שהמונח "עינוי דין" מתייחס בעיקרו רק לשדה המשפט ולשלב הכרעת הדין, לאחר שכבר ראה הדיין "להיכן הדין נוטה", ואף על פי כן הוא מעכב שלא לצורך את מתן פסק דינו. ראה: רש"י, סנהדרין לה ע"א, ד"ה לידייניה; קיב ע"א, ד"ה ומענה; תוספות, סנהדרין פט ע"א, ד"ה ולא. וראה שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 555, והערה 120 והפניות שם. אך מבחינה מהותית, דומה ש"עינוי דין" במשמעות כאבם וצערם של בעלי הדין מתקיים גם קודם לכן, בכל עת שבה חייו של אדם תלויים לו מנגד. יתר על כן, כמו שהעיר שוחטמן (שם, עמ' 1118, והערות 72, 75 שם), לדעת חלק מחכמי המשפט העברי, איסור ההשתהות בפעולה המוטלת על שכמו של אדם חלה כלפי כל אדם, שצערו בשל העיכוב הושווה לצערם של "יתום ואלמנה" המהווים משל ואב טיפוס ל"מעוּנִים" (שמות כב, כא-כג), גם לא בענייני משפט, כגון מתן תשובה הלכתית לשואל שפנה לרב אך הלה מעכב את תשובתו. והשווה לסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה".
11 כמו שציין שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 555, והערה 119 שם, לעניין מניעת "עינוי דין" בשלב שמיעת הראיות, קיים הבדל בדין הישראלי בין הליכים פליליים לבין הליכים אזרחיים: במשפט האזרחי, אין הוראה המחייבת את בית המשפט לקיים את הדיון ברציפות עד סופו; ואילו במשפט הפלילי, חייב בית המשפט לקיים את הדיון "יום יום עד גמירא", כקבוע בסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ונעיר בדרך אגב לשימוש בצירוף הלשון הארמי "עד גמירא", שימוש נדיר ביחס בלשון החוק (לעומת לשון הפסיקה, הרוויה בביטויים ארמיים, דוגמת "דינא דמלכותא", "במותב תלתא" ועוד).
12 הד חזק לעובדה שהאיסור "לענות" אדם ולחייבו להמתין זמן רב עד לקבלת החלטה שעיניו כלות אליה מצוי כבר בסיפור מעשה במדרשם של תנאים (מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין, יח): "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל... איני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך לא בא אצלך אדם לדין או לשאלה, ועיכבתו [=ועיכבת אותו] עד שתהא גומע [=לוגם] כוסך, או עד שתהא נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך?... אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט [=ואין הבדל בין עינוי דין ממושך לקצרצר]. ובדבר הזה אמר לו: ניחמתני רבי".
13 על השתהות בלתי סבירה במתן פסק הדין כעילה לביטולו בערכאת הערעור, ראה: י"ש צמח, "ביטול פסק דין אזרחי מחמת עינוי דין: הצורך ברפורמה", הפרקליט ל (תשל"ה), עמ' 11; סטופל (לעיל, הערה 3).
14 ראה דברים כח, סו.
15 כך למשל היה בעניינו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, שתיק החקירה בעניינו נותר "תלוי ועומד" בלי להיסגר מחוסר אשמה. וראה דבריו הנכוחים של השופט אדמונד לוי ע"ה, בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 69 לפסק-דינו.
16 ככל שמשך החקירה גדול יותר, כן גדולה סכנת השימוש לרעה בהליכי החקירה למטרות פסולות, דוגמת הדלפות מגמתיות ממנה והלבנת פני הנחקר או החשוד שלא לצורך. ראה למשל בג"ץ 1736/10 ליברמן נ' מנהל המחלקה לחקירות שוטרים, מיום 2.10.11 (טענה להדלפות מגמתיות מהחקירה), ופסק דינו של השופט רובינשטיין, רע"פ 3292/15 שלומי לחיאני נ' מדינת ישראל (17.11.15), פסקה מט (מעצר החשוד לעיני ילדיו ורעייתו בנוכחות התקשורת). יש לזכור כל העת כי בשלב זה עדיין מדובר ב"חשוד" או אפילו ב"נאשם" שלא הורשע בדין, וייתכן שלבסוף יצא זכאי בדינו.
17 ראה לדוגמא הדיון בכנסת ותגובת ראש חטיבת החקירות להצעת החוק בעניין הגבלת משך חקירה: https://main.knesset.gov.il/News/PressReleases/pages/press19.02.18lj.aspx; ותגובת היועץ המשפטי לממשלה לטענת ניצב אורי בר לב על התמשכות החקירה בעניינו ללא הצדקה: https://m.knesset.gov.il/activity/committees/internalaffairs/news/pages/pr_4852_22112010.aspx;
18 בקרה זו דרושה גם לנוכח פער הכוחות האדיר בין רשויות החקירה לבין הנחקר. בעניין זה, ראוי לזכור את אזהרתו של השופט חשין, שנקבעה גם על לוח בכניסה למשרדי פרקליטות מחוז ירושלים: "לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם", בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ואח', פ"ד מו(3) 511.
19 ראה למשל הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון - משך חקירה), התשע"ב–2012; הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון - הגבלת משך זמן החקירה המשטרתית וטיפול התביעה בתיק החקירה עד להגשת כתב אישום), התשע"ו-2016.
20 ראה שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 407.
21 על היחס השלילי במשפט העברי לעורכי הדין המלמדים את שולחיהם לומר אי אמת, ראה בהרחבה אביעד הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459.
22 ראה שוחטמן (לעיל, הערה 6), שם.
23 ע"פ 188/77 משה ורטהיים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 225, עמ' 234-233. וראה גם סעיף 3 לפסק הדין של השופט נ' הנדל במסגרת בר"ע 656/00 (לעיל, הערה 5).
24 ראה למשל https://tinyurl.com/fu9k4nxj.
25 ראה למשל בג"ץ 6641/08 ליברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.03.09); בג"ץ 8874/10 לחיאני נ' משטרת ישראל (13.12.10).
26 ראה בהרחבה שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 407.
27 ישראל היילפרין, תקנות מדינת מעהרין, ירושלים תשי"ב, תקנה קסח, עמ' 54, המובאת גם על ידי שוחטמן, שם.
28 פס"ד ורטהיים (לעיל, הערה 23).
29 שמחה אסף (לעיל, הערה 5), עמ' 16.
30 תשובת רב האי גאון, גנזי קדם א (תרפ"ב), עמ' 77.
31 עובדת היותה אלמנה הרעה עוד יותר את מצבה. באותה תקופה, אך גם מאוחר יותר, ואפילו במקרים מסוימים בימינו, היה מעמדה החברתי והכלכלי של האלמנה בכי רע, באין לה מי שיגן על זכויותיה. ראה: אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 459 ואילך.
32 ככל הנראה שטר בלשון הערבית-יהודית, כמנהג בני התקופה.
33 מן הכינוי "שופט", ולא "דיין", נראה שמדובר בשופט בערכאות של גויים.
34 מדברי רב האיי, לא ברור לחלוטין אם אי יכולתה של האישה "לעמוד לפני השופט להוציאו" היה מפני שלא הייתה בקיאה בדין או שמא מפני שחששה מפני אותו משומד או מפני שהנשים נמנעו באותם ימים מלהופיע בבית הדין מטעמי צניעות, ושמא קל וחומר בבית משפט לא יהודי.
35 פרופ' אברהם גרוסמן הסב את שימת לבי לעובדה שהאישה לא נדרשה לסתם "מוּרשה", אלא לאחד "מחשובי הקהל ומגדולי המקום", כדי שיוכל לעמוד נגד אותו משומד, שכנראה היה כוחו גדול. אגב כך הוסיף פרופ' גרוסמן הארה על נוכחות נשים בבית הדין באותם ימים: "אמנם היו באותה עת גם בארצות האיסלאם נשים יהודיות שעסקו במסחר, ולו במסחר מקומי, ולכן ניתן היה להזקיק את האישה לבוא לבית הדין גם בחברה היהודית כפי שעולה מתשובה מפורשת של רב שרירא גאון (ראה גרוסמן, חסידות (לעיל, הערה 31), בעמ' 181; ואולם, עוד במאה הי"ז ראו בהופעת אישה בפני בית דין פגיעה בכבודה". לעניין זה, ראה אמנון כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, חלק ב, עמ' 563: "האישה היהודייה מופיעה מדי פעם בבית הדין בין אם כתובעת או כנתבעת, וכאשר היא נדרשת לזהות את עצמה (אישית או באמצעות מיופה כוחה) עליה להרים את הצעיף המכסה את פניה. לשון אחר, המגבלה החברתית החלה עליה כאישה בצאתה מחוץ לביתה מוסרת מעליה לזמן קצר כדי לאפשר לה להשתתף ללא הפרעה בהליך המשפטי שנועד לשמור על זכויותיה".
36 על מינוי "מוּרשה" או מיופה כוח לטעון בשביל אדם אחר והתפתחות המוסד "עורך דין", ראה בהרחבה נחום רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב.
37 אסף, שם, מתוך קונטרס שודא דדייני לרבי משה זכות. על חיבור זה ושאר יצירתו, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "אחת שאלה ועשר תשובות" – על מאבקו של רבי משה זכות ובני דורו לשימור האוטונומיה השיפוטית היהודית וההגנה על זכויות היחיד, ספר הזיכרון למאיר בניהו, ירושלים תשע"ט, עמ' 473-407.
38 שוחטמן (לעיל, הערה 6), עמ' 1119, הערה 75, הפנה את שימת הלב לדברי רבי חיים פלאג'י, רוח חיים, חושן משפט, סימן יז, אות ה: "דלא ביתום ואלמנה לבד אסרה התורה עינוי, אלא הוא הדין בכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה". וכן פירש רש"י בשמות כב, כא.
39 ראה שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימן רי, ד"ה ובדבר חשש.