אקדמות מילין
שתי התופעות הידועות בחיים בכלל הן הדחיינות והסחבת¹. שתי המידות הרעות האלה נזקן מרובה כל העת, ורעות הן שבעתיים כשהן נתלות ברשות ציבורית² שאינה ממלאה את חובתה ודוחה את מי שפונה אליה ב"לך ושוב", פעם אחר פעם, וכנגדן עומדות שתי מידות טובות, החריצות והזריזות, שחכמים, ראשונים כאחרונים, העלו אותן על נס³.

מקורו של צירוף הלשון "לך ושוב" בפסוק "אל תאמר לרעך לך וָשׁוּב ומחר אתן ויש אִתָּךְ" (משלי ג, כח). בדומה לזה, נאמר בפסוק הקודם לו בלשון כללית יותר: "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לְאֵל ידך לעשות". רש"י, בפירושו על אתר, מסביר את הרתיעה מן הדחיינות בנימוק מעשי: "שמא יבוא יום אחר, ואין לאֵל ידך לעשות"⁴.

יש סיבות אחדות לרתיעה מן הדחיינות ולגינויה. מבחינה ערכית, נתפסות הזריזות והחריצות כמידה טובה, שראוי לאדם לדבוק בה. לעומת זאת, הדחיינות מזוהה עם העצלות, מידה מגונה כבר משחר ימי בראשית⁵. מבחינה מעשית, הדחיינות עלולה לגרום לעתים נזק ממשי, הן לדחיין, העלול להיתפס לייאוש או דחק (stress) ומצוקה או ללקות בחוסר הערכה עצמית, והן לציבור הנזקק לשירותיו. יתר על כן: הדחיינות עלולה להיתקל בשינוי המציאות והנסיבות באופן שלא יהא ניתן להגשים בה עוד את תכלית המעשה⁶.

דוגמה חריפה לנזק שנגרם כתוצאה משיהוי ודחיינות מובאת באגדה תלמודית⁷ אגב תיאור דמותו הפלאית של נחום איש גם-זו. וזה לשונה:

אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא [=עיוור] משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מיטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים...

אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך?

אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלושה חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני!

אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו.

הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו; ידיי שלא חסו על ידיך – יתגדמו; רגליי שלא חסו על רגליך – יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין.

אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך!

אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך!

דחיינות של עובדי ואנשי ציבור, כמו גם של נותני שירות פרטיים, עשויה ליצור עומס מיותר ומעיק בשירות, ולהקשות על ניהול נכון ויעיל של המערכת, בעיקר הציבורית. בהקשר כללי ורחב יותר, תוצאה אפשרית נוספת היא פגיעה באֵמון הציבור ברשות הציבורית, שעשויות להיות לה השפעות גם בהקשרים רחבים אחרים.

מצו מוסרי לנורמה משפטית
עיון במקורות המשפט העברי מלמד שכמו במקרים רבים אחרים, הוראה מסוימת שנדמתה בתחילה כ"עצה טובה" בעלמא, כחובה מוסרית או כנוהל ארגוני ראוי, הפכה ברבות הימים לחובה משפטית, עד שבנסיבות מסוימות עשויות היו לצמוח גם סנקציות על הפרתה. רמז לכך מצוי כבר בתלמוד⁸, היוצר זיקה בין הפסוק שבספר משלי בעניין אמירת "לך ושוב" לבין נורמות משפטיות מובהקות, דוגמת האיסור לגזול את הזולת או לעשוק אותו. גינוי הדחיינות וזיקתו לאיסורי עושק וגזל בולט בתורה לעניין איסור "הלנת שכר", שנאמר⁹: "לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".

השימוש במונחים משפטיים מובהקים, כגון "עושק", מעיד שהתורה אינה רואה בדחיינות, במקרה זה של אדם פרטי ולא של רשות ציבורית, עניין פרטי-נימוסי גרידא, אלא חיוב משפטי של ממש, בין אם מכוח הסכם העבודה שבין הצדדים, בין אם כחובה עצמאית. אופיו המשפטי של האיסור מובלט בתלמוד¹⁰: "איזה הוא עושק ואיזהו גזל? אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב. לך ושוב - זה הוא עושק. יש בידי ואיני נותן לך - זה הוא גזל". יושם אל לב שיש כאן שימוש במונחים משפטיים מובהקים, "גזל" ו"עושק", תוך רמיזה בולטת לפסוק בספר משלי. חלק מן הראשונים, דוגמת הריטב"א על אתר, הסבו את הדברים לעניין הלנת שכר, בדומה לשיטות משפט בנות ימינו¹¹, ואחרים הרחיבו את מידתו גם לתחומי משפט אחרים, דוגמת אי השבת נכס במועד לבעליו¹². התפיסה הגלומה מאחורי אמירה מפתיעה זו היא שגם "גזל זמן" הוא בגדר גזל. והגם שאין מדובר בנכס בר מישוש, אלא בדבר ערטילאי, "זמן", שאינו נראה לעין, יש בדבר איסור גזל ממש כגזילת נכס מוחשי¹³.

אכן, איסור ה"הלנה" והדחיינות וה"עינוי" הורחב והוחל גם בתחומים שבהם לא מתקיים בין הצדדים יחס משפטי שמקורו בחוזה שנכרת ביניהם¹⁴ או בגין נזק שנגרם בעקבות הדחייה. ביטוי לזה ניתן במדרש הלכה תנאי, וזה לשונו¹⁵: "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה¹⁶ ועיכבתו [=עיכבת אותו], עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה¹⁷: "אם עַנֵּה תְעַנֶּה¹⁸ אֹתו, כי אם צָעֹק יצעק אלי שָׁמֹעַ אשמע צעקתו". אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו: נחמתני, רבי". ממקור זה, עולה נורמה מחמירה ביותר ביחס לעיכוב במתן מענה לאדם. גם עינוי מועט של דקות או שניות אחדות, כדי שתיית הכוס או נעילת הסנדל¹⁹ או התעטפות בטלית, בגדר 'עינוי' הוא.

דחיינות בפירעון הלוואה
במקורות מאוחרים יותר, דנו הפוסקים במידה המגונה של דחיינות "לך ושוב" גם לעניין דיני הלוואה, תוך היקש ביניהם לבין דיני הלנת שכר. מקצת מחכמי ההלכה מדגישים כי בהגיע זמן הפירעון, ויש ביד החייב די כסף להשיב את חובו, עליו לעשות כן מיד, ולא רק מכוח חובתו ה"חוזית" בהסכם ההלוואה אלא גם מכוח מעין מצווה "מדברי סופרים", הפסוק הנזכר מספר משלי המשמש מעין חיוב מדרבנן, מדברי חכמים.

כך למשל נאמר בדיני ההלוואה שבספר "יוסף אומץ"²⁰ לרבי יוסף יוזפא האן (גרמניה, המאה הי"ז): "מאוד מאוד צריך לדקדק לפרוע שכר פעולה כגון שכר משרת או משרתת תיכף כשנשלם הזמן שלהם... גם בפרעון שאר חובות שבין אדם לחברו, אף אם אין בם לאווין ועשה מדברי תורה, יש לאו [מדברי סופרים] 'אל תאמר לך ושוב ומחר אתן ויש אתך' ".

נורמה זו, המתאימה לנורמות אחרות הבאות בספר "יוסף אומץ", המחמירות בענייני מוסר ואתיקה, עוגנה להלכה כבר על ידי הרמב"ם ב"משנה תורה". עיון ודקדוק בלשונו מרמזים שלדידו מדובר במעין "איסור מדברי סופרים", ולא באיסור מן התורה. וזה לשונו (ראש הלכות מלווה ולווה):

מצוות עשה להלוות לעניי ישראל. שנאמר: "אם כסף תלווה את עמי". ... כל הנוגשׂ את העני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו, עובר בלא תעשה. שנאמר: "לא תהיה לו כנושה". ... אסור לאדם להיראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו, שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו, ואין צריך לומר, אם תבעו. וכשם שאסור לזה לתבוע, כך אסור ללווה [בהגיע זמן הפירעון] לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו 'לך ושוב', והוא יש לו, שנאמר: "אל תאמר לרעך לך ושוב".

הבדל הלשון בין "מצוות עשה ולא תעשה" לבין "אסור" מרמז על כך שאיסור כבישת ההלוואה אינו מדברי תורה אלא מ"דברי סופרים", מדרבנן. ונעיר שגם מרן, רבי יוסף קארו, מעתיק את לשון הרמב"ם בשינוי קל וכולל את ההלכה הזאת בכלל דיני ההלוואה ב"שולחן ערוך"²¹. דברים נכוחים בעניין זה השמיע רבי אברהם בלעיש, מחכמי הגורנים, קהילת יוצאי ליבורנו בתוניס במאה הי"ח. וזה לשונו בחיבורו המחורז "באר לחי ראי" (סימנים עח-עט):

לעולם יהי חביב עליך הון חברך וכבודו כמו הונך וכבודך שאתה חס עליו לאבדו. ואל תאמר: מי יודע לב חבירי וסודו. ובוחן לבות וכליות אלוקים²². אם עליך חוב ויש לך, אל תאמר: לך ושוב למחר. אלא פרוע תפרע ושכר שכיר אל תאחר, כי זה דרך איש חמס ודרכיו אל תבחר, כי על כל אלה יביאך האלקים²³.

הדחיינות בשירות הציבורי
בדומה להלכות אחרות בשדה המשפט הציבורי, שנלמדו מהלכות בית הדין, גם איסור דחיינות-לשמה וגינוי המנהג הרע של "לך ושוב", הורחב גם לתחומים אחרים של נותני שירות מחוץ לבית הדין. כך למשל חייב הרופא להידרש לעניינו של מטופל הפונה אליו בהזדמנות הראשונה ואסור לו לדחותו, גם כאשר לא מדובר במקרה של פיקוח נפש²⁴.

ראיית עובד הציבור כ"נאמן הציבור" והשוואתו במקרים רבים לדיין, כש"עינוי הדין" הוא מן האיסורים החמורים הרובצים עליו, הביאה את חכמי המשפט העברי להדגיש את חובת מסירותו לציבור וחובתו למלא את תפקידו במידת הזריזות האפשרית²⁵. מקצתם הרואים בשירות הציבורי מעין "מצווה", אף מונים את החובה הזאת בכלל החובות הנובעות מכללים ועקרונות יסוד אחרים, כגון: "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה"; "אין מעבירין על המצוות"²⁶. כך למשל כותב רבי עובדיה ספורנו (איטליה, המאה הט"ז), על הפסוק (קהלת י, יז) "אשריך ארץ שמלכך בן חורים, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בגבורה ולא בשתי": "ויפנה לתקן ענייני המדינה בזריזות וחריצות לתקן המדינה''. מעין אסמכתה לזה, יש בדברי התלמוד²⁷ על משה רבנו, שהקצה ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, שיהיו קולטות את מי שהורג בשגגה, שאף על פי שידע שהערים שהוא מקצה לא תוכלנה למלא את תפקידן עד שלא יעברו בני ישראל את הירדן, ייכנסו לארץ ישראל ויקבעו שלוש ערי מקלט גם בארץ כנען, נזדרז משה רבנו לקבוע את שלוש ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי, באמרו: "מצוה שבאה לידי - אקיימנה''²⁸. ולהפך, מן הצד השלילי, היה מי שביקר את משה רבנו על שנתעכב במילוי תפקידו. כך למשל הפסוק שנאמר במלחמת עמלק, "וידי משה כבדים"²⁹, מתורגם במיוחס ליונתן בן עוזיאל (בתרגום חופשי לעברית): "וידי משה היו כבדות, כיוון שעיכב את הקרב למחר ולא הזדרז בו ביום לגאול את ישראל". גם רבי אליעזר פאפו (בולגריה, המאה הי"ט), כותב בחיבור המוסר שלו "פלא יועץ": "העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי³⁰, וצריך שיהא זריז במלאכתו מלאכת שמים לא ישקוט ולא ינוח כי אם כילה הדבר. ומצווה הבאה לידו אל יחמיצנה''.

בית המשפט דיבר בכמה הזדמנויות בגנות הסחבת הביורוקרטית המכוונת, הממררת את חיי האזרחים³¹. ביטוי נוקב לדרך זו ניתן גם בדברי תוכחה שהשמיע מנהיג הפועלים ברל כצנלסון, שהוכיח בסוף שנות השלושים את פקידי ההסתדרות ואת עובדי הציבור בכלל, שכל טובה שעושים הם לפונים אליהם וכל שירות טוב שהם נותנים לציבור, יוצא שכרו בהפסדו "בעוון הגדול של נעילת דלת בשעת קבלה ועליה הפתק 'תיכף אבוא', בזמן שאתה הפקיד יושב לך ושותה תה והקהל מחכה ומצפה והולך לו הביתה כלעומת שבא". לאחר שהזכירה דברים נכוחים אלה, הוסיפה "מורת המורים", נחמה ליבוביץ³²: "כמה נאותו דברים אלה לכל הזמנים והדורות ועל הכל לזמננו, תקופת שלטון המנהלים והפקידים והמשרדים, אשר בהם נשמעת תכופות הקריאה של 'תבוא מחר', 'לך לפלוני', 'תפנה אל אלמוני', 'אין עתותיי בידי', 'אין זה מסמכותי', 'אין כעת שעות קבלה' – וכל אלה יחד, כמה עושק כלול בהן".

במדינת ישראל
בכמה נורמות הקבועות במשפט הישראלי, נקבעה חובתה של הרשות הציבורית לפעול במהירות האפשרית והראויה ללא שהיות. כך למשל נקבע בסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות". לאור עמימותו של המונח "מהירות ראויה", הוסיף המחוקק וקבע בחוקים מסוימים מועדים מוגדרים למילוי חובת הרשות. וכשלא עמדה בהם, הציע לעתים דרכי תיקון. כך למשל בניסיונו למנוע את התופעה הנפוצה של התמשכות הליכי תכנון ובנייה, תיקן המחוקק את סעיף 109 לחוק התכנון והבנייה, וקבע בו "מועדים לסיום הטיפול בתוכניות". על מנת להקטין, אם לא לבטל כליל, את מוסר התשלומים הירוד של גופים ציבוריים, נחקק חוק מוסר תשלומים לספקים, התשע"ז-2017. החוק קובע את המועד האחרון, שבו מזמין שירות או מזמין הסחורה חייב לשלם לספק את התמורה, והספק ומזמין השירות או הסחורה אינם רשאים להסכים ביניהם על מועד תשלום מאוחר יותר מזה שקבוע בחוק, למעט במקרים מסוימים המפורטים בחוק.

גם בתי המשפט, דיברו לעתים על חובת הרשות למלא את המוטל עליה בתוך "זמן סביר", והוסיפו שהדרישה הזאת מאזנת בין האילוצים המעשיים העשויים להקשות על הרשות בהיערכותה לביצוע הפעולה שמוטל עליה לעשותה, לבין "עוצמת המשקל והחשיבות הנודעים לביצוע הפעולה במהירות, בין מבחינת אינטרס הכלל, ובין מבחינת אינטרס היחיד"³³. בהקשר אחר, נקבעה בחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, חובתה של רשות להשיב לפונה אליה בכתב בתוך זמן סביר, "בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה"³⁴. הן עקב אופיו העקיף והבלתי מוחשי של נזק שנגרם עקב "עיכוב זמן" בגין מחדל אדם או רשות הציבורית למלא חובתם לפעול במהירות ובתוך פרק זמן סביר, הן בשל הרצון להגן על אנשי הציבור מפני תביעות נזיקין, המשפט העברי מצמצם מאוד את יכולת הניזוק להיפרע מהם בפיצויי נזיקין³⁵. לא כן במשפט הישראלי: גוף ציבורי, וגם חברה פרטית, שעיסוקה במתן שירות לציבור, דוגמת חברה המספקת שירות תיקונים, חשמל, חברת טיסה או תחבורה – כל אלה מחויבים לעמוד בלוח הזמנים שקבעו. ואם נגרם עיכוב בלתי סביר במתן השירות שלא מנימוקים ראויים, עשויה החברה להתחייב במתן פיצוי כספי ללקוח או לצרכן עקב העיכוב או הנזק שנגרם לו בעקבותיו³⁶. כך בחברה פרטית וכך בהתקיים נסיבות מסוימות, גם כשמדובר ברשות ציבורית, על אף הרתיעה הראשונית מהשתת אחריות בנזיקין על הרשות הציבורית ולמעלה מכך על אנשיה³⁷. בהלכה שיצאה מבית המשפט העליון³⁸, נקבע שמבחינה עקרונית, עיכוב לא סביר של רשות תכנון בהסדרת הליכי תכנון (במקרה שנידון לפניו, עיכוב של למעלה מ-30(!) שנה בהסדרת הליכי תכנונה של 'כיכר המדינה' בתל-אביב), שנבע מרשלנות הרשות הציבורית ולא מסדרי עדיפות של מדיניותה התכנונית, העיכוב עשוי לשמש מסד לתביעה בנזיקין, אם נגרם ל"צרכן" נזק כלכלי. במקרה אחר³⁹, התרשלו רשויות הציבור במשך שנים רבות בפתרון בעיית מליחות מים שהביאה להשמדת יבול פרחי הציפורן של התובע, שנה אחר שנה. על אף הבטחות שפיזרו ולפיהן הבעיה תיפתר, לא נעשה ניסיון אמיתי לפתרון ולא אושרו תוכניות מתאימות לכך. בית המשפט השית על רשויות המדינה חובת פיצוי כספי, ובערעור שהגישו לבית המשפט העליון אף הוגדל שיעורו⁴⁰. גם במקרים אחרים, הוטלה אחריות בנזיקין על רשות ציבורית עקב השתהותה הבלתי סבירה ממילוי חובתה הסטטוטורית להעניק שירות מסוים לציבור או למלא חובה ציבורית המוטלת עליה⁴¹.

במקרים אחרים, תוצאת הדחיינות של הרשות הציבורית עשויה להביא להשתת הוצאות משפט על הרשות⁴² או לכניסת בית המשפט לנעליה והחלטה במקומה על הסדר משפטי ראוי⁴³ או על תוצאה משפטית שאין מנוס הימנה⁴⁴ לאור חדילת הרשות מלמלא את חובתה במהירות ותוך זמן סביר⁴⁵.

ויפים לעניין זה דברי השופט רובינשטיין בעניין פתיחת שומת מס של נישום מחדש ובחלוף הזמן⁴⁶: "בין כללי 'המשחק ההוגן', משהיה לרשות יומה והיא לא עשתה בו שימוש, ככלל יכריע הכלל 'עבר זמנו בטל קרבנו' ".

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 על אף שאין מדובר במונחים זהים, הרבה פעמים יש זיקה ביניהם: הסחבת נגרמת לא אחת מכשלים ביורוקרטיים וניהוליים ולאו דווקא מכוונה רעה, ואילו הדחיינות היא תכונה המאפיינת אנשים רבים בלא קשר למתן שירות, והיא מוכרת היטב גם בפולקלור העולמי (כמאמר הניב הרווח בספרדית "מאניינה" (Ma?ana), מחר; בערבית - "בכרא פי אלמשמש" ( ????? ?? ??????), 'מחר, בעונת המישמש', שפירושו מועד שלא יגיע לעולם; או בגרמנית מחורזת: morgen, morgen, nur nicht heute, sagen alle faulen Leute ("מחר, מחר, רק לא היום, אומרים כל האנשים העצלים"). ביטוי חריף לתופעת הדחיינות יש במדרש אגדה בתלמוד (מגילה יג ע"ב). כשהמן מתלונן על היהודים ש"את דתי המלך אינם עושים", ו"מפקא לכל שתא בשהי ופהי", כלומר מוציאים את כל השנה בשה"י פה"י, בתירוצים שנתפרשו על ידי רש"י כ"שבת היום, פסח היום", כדי להשתמט ממילוי חובותיהם. אולם לדעת חוקרים, כיוון שבכתבי יד טובים המילים שהי פהי באות בלא גרשיים, וקשה להניח שבא צירוף עברי בתוך משפט ארמי, יש לפרשו כמילים ארמיות שמובנן 'דחיות ותירוצים'. ראה: זאב בן חיים, "ערכי מילים", ספר זיכרון לחנוך ילון, ירושלים תשל"ד, 58-56; דב סדן, "שהי פהי", לשוננו לעם קצח (תשכ"ט); M. Sokoloff, Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic, Ramat Gan 2002, ערך שהי. הדי הדחיינות בעולם המשפט נשמעים היטב וניכרים בעיקר בתחום סדרי הדין, כשהצדדים, ולעתים גם בית המשפט, נוקטים יד קלה על הדק מועדי המשפט, ודוחים פעם אחר פעם דיונים שכבר נקבע להם מועד.
2 עצמת הפגיעה גדלה ברשות הציבורית, הן משום שהנזק נעשה לא רק כלפי יחיד אלא כלפי הציבור כולו, המונה אלפים ורבבות, הן מחמת הפגיעה באמון הציבור ברשות הציבורית שיש לה השפעה גם בתחומים אחרים.
3 הזריזות נתפסת כערך חיוב, הן כשהוא לעצמו הן כאמצעי להשגת מידות אחרות. ביטוי לזה ניתן במאמרו של רבי פינחס בן יאיר (עבודה זרה כ ע"א): "תורה מביאה לידי זהירות. זהירות מביאה לידי זריזות. זריזות מביאה לידי נקיות". על יסוד אמרה זו, נתחבר הספר "מסילת ישרים", חיבורו הקלאסי של הרמח"ל, רבי משה חיים לוצטו (איטליה, המאה הי"ח), שהקדיש בו ארבעה פרקים למידת ה"זריזות". כיוצא בזה, בספר הקדום יותר, שמחברו נותר אנונימי, "אורחות צדיקים" (פראג, שמ"א-1581), אחד הפרקים בו הוא "שער הזריזות".
4 נימוק מעשי דומה עומד ביסודה של המשנה (אבות ב, ד): "אל תאמר: 'לכשאפנה אשנה [=כאשר אתפנה, אלמד] שמא לא תיפנה". פרשנים בני ימינו הוסיפו ופירשו לשון זו על דרך הדרש: אל תאמר לכשאפנה – אשנה", לשון שינוי: אשנה את דרכיי, אשתנה ואיטיב אותן, שמא לא תיפנה".
5 אכן, בעת החדשה ניתנו גם נימוקים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים לתופעת הדחיינות, שלא כולם טובלים בים המידות הרעות, דוגמת הנטייה לשלֵמוּת (פרפקציוניזם), מרדנוּת, דיכאון, הפרעת קשב וריכוז או חרדה.
6 ביטוי לזה בא בפסוק (משלי כז, א): "אל תתהלל ביום מחר, כי לא תדע מה ילד יום". ופירש שם בעל "מצודת דוד": "אל תתהלל [=תשבח את עצמך] במה שתבטיח לעשות ביום מחר, כי לא תדע מה דבר יקרה, כי פן יקרה דבר אשר לא תוכל עשוהו". במישור הריטואלי-דתי, פעמים הרבה שדחיינות מביאה לביטול המצווה ואף עולה כדי עבירה. כך, למשל, איסור 'נותר' בדיני הקורבנות, או אי הקרבת הקורבן במועדו. ראה למשל במדבר ט, יג, והכלל "עבר זמנו [או: יומו] – בטל קורבנו", ברכות כו ע"א, ותוספות, שם, ד"ה טעה; ובירושלמי, סוכה פ"ד ה"ו: "עבר יום – עבר קרבן". מעניין לציין את השימוש הרב יחסית שנעשה באמרה זו במשפט הישראלי. ראה למשל עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הוועדה המקומית, פ"ד סב(4) 634; בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625 (אי מימוש תכלית הפקעת מקרקעין לצורכי ציבור במועד); רע"פ 6034/99 כהן נ' יו"ר הוועדה המקומית, פ"ד נד(1) 438 (פסלות תצהיר שלא נעשה בו שימוש במועד); ועוד כהנה וכהנה.
7 תענית כא ע"א.
8 בבא מציעא קיא ע"א.
9 דברים כד, יד-טו. לאיסור הלנת שכר, ולחובה שסנקציה פלילית בצדה - לשלם לעובד לא רק "שכר מינימום" אלא גם במסגרת זמן קצוב, ראה פסק דינו של השופט זילברטל, רע"פ 4717/11 סגא אנטרפרייז בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת (6.1.13), והמקורות הרבים בעניין זה מן המשפט העברי שהוסיף שם השופט רובינשטיין.
10 בבא מציעא קיא ע"א.
11 ראה חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.
12 ראה: רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכות ג-ד; פסק דינו של השופט אֵלון, ע"א 719/78 איליט נ' אלקו, פ"ד לד(4) 673.
13 בפן ה"חיובי", מעמדו המשפטי-כלכלי של הזמן מתבטא באופן בולט בחיוב ריבית בגין "השהיית המעות" בידי הלווה או החייב. ראה בעניין זה נחום רקובר, "פיצויים על עיכוב כספים (ריבית פיגורים)", בתוך המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 229-139.
14 לעניין זה נסב את שימת הלב לדברי הרב ש"י זוין, לאור ההלכה (ירושלים, תשי"ז), עמ' קמו ואילך (נזכר על ידי השופט רובינשטיין, לעיל הערה 9), המדגיש בין שאר דבריו כי לאו ד"לא תלין" הוא "בגדר איסור, ולא כשאר החיובים שבין אדם לחברו, שגדר דיני ממונות להם". לכן, בשעה שיש ספק אם לאו זה חל אם לאו, אין פוסקים לקולה כבשאר ספקות בממון, אלא נוקטים ספק איסור לחומרה. חומרת האיסור מתבטאת גם בעובדה שהריטב"א סבור שגם בפחות משווה פרוטה עובר מלין השכר על האיסור.
15 מכילתא משפטים יח, פסקא קפ.
16 יושם אל לב שממקור זה עולה כי איסור "עינוי הדין" חל לא רק בין כותלי בית הדין אלא גם חוצה לו, ובעניין של "שאלה". במקור אחר, הורחב האיסור גם לעניין הוראה. ראה אבות דרבי נתן יז. להרחבת תחולתו של איסור עינוי הדין, ראה: אביעד הכהן, "מניעת עינוי דין וקציבת זמן מרבי להליכי חקירה ומשפט", פרשת השבוע, גיליון מס' 512 (תשפ"א).
17 שמות כב, כב.
18 נוסף על "לשון בני אדם", דומה שכפל המילים המשולש בפסוק זה ("ענה תענה", "צעק יצעק", "שמע אשמע") בא להבליט את עצמת העינוי והכאב הגלומים בעינוי הדין וחומרתו.
19 יושם אל לב שהתנא מדבר בנעילת "סנדל" דווקא, ולא "מנעל", הנמשכת בדרך כלל כמה שניות.
20 יוסף אומץ, שעלבים תשע"ו, עמ' קו-קז, סימנים שסא-שסג.
21 שולחן ערוך, חושן משפט, סמן צז, סעיף ג. יש ליתן את הדעת לניסוח "לכבוש ממון חברו" המהדהדת את לשון "כבישת שכר שכיר" האמורה בתורה.
22 תהלים ז, י.
23 רמיזה לדברי קהלת יא, ט: " ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט".
24 ראה שמעון גליק, "הרופא היהודי מי הוא ואיזהו?", אסיא לה (תשמ"ג), עמ' 8.
25 נפתלי בר אילן, משטר ומדינה בישראל על פני התורה, ירושלים תשע"ג, חלק א, עמ' 267, מביא כמה מקורות לעניין זה, ומקצתם מובאים להלן.
26 על כלל זה, על מקורו ועל היחס בינו לבין אמירות אחרות (דוגמת "זריזין מקדימין למצוות", ראה בהרחבה באתר "עולמות", https://olamot.net.
27 מכות י ע"א.
28 הרב בר אילן (לעיל, הערה 25), מפנה גם לדברי רש"י על פי מדרש ההלכה התנאי, ספרי במדבר, לעניין קריאת משה לגיוס אנשים למלחמת מדין (במדבר לא, ג): "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר", כמו כן, הוא מפנה לדברי הרמב"ן (במדבר א, יח): "ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני - יזכיר זריזות משה רבינו במצות השם כי ביום הדיבור לקח את הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם".
29 שמות יז, יב.
30 על השוואת מי שעוסק בצורכי רבים [=צורכי ציבור] ל"עוסק במצווה", שלעתים אף "פטור מן המצווה", דוגמת מצוות תפילה, ראה: תוספתא ברכות ב, ו; ירושלמי ברכות פ"ה, ה"א; טור, אורח חיים, סימן צג.
31 ראה למשל דברי השופט אדמונד לוי: "אין להתיר לרשות המינהלית לנקוט מדיניות של סחבת בתיקון המעוות", בג"ץ 10296/02 ארגון המורים נ' שרת החינוך, פ"ד נט(3) 238.
32 נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 237. תודתי נתונה לרעי ד"ר זאב (ווה) פרידמן על שהפנה את שימת לבי למקור זה.
33 בג"ץ 1999/07 ח"כ גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, פ"ד סב(2) 123, 160 (2007).
34 סעיף 2(א) לחוק. בס"ק (ב) נקבעו החרגות לחובה זו.
35 חריגות לזה הן סנקציות העשויות להיות מושתות על הרשות הציבורית מחוץ ל"שורת הדין" מכוח תקנת קהל או "ענישה שלא מן הדין".
36 ראה למשל פסק דינו של השופט טננבוים, ת"ק (ירושלים) 2659/07 כרמלי נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (16.12.07). בפסק דינו, חייב השופט את חברת "אגד" לפצות את התובע בסך 17,000 ש"ח, אף על פי שהתובע לא הוכיח שנגרם לו נזק ממוני, ורק הוכיח שנגרמו לו טרחה ועגמת נפש כתוצאה מחדילת החברה מלעמוד בלוח הזמנים שלה פעם אחר פעם. וראה גם: ת"ק (י-ם) 2572/07 וילגה אליהו נ' אגד (22.11.07). למקרה דומה בגין איחור רכבת, ראה: ת"ק (ירושלים) 5312-07 שלף גל נ' רכבת ישראל (31.03.08).
37 לעניין זה, ראה: יואב דותן, "האחריות הנזיקית של עובד הציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת", משפטים טו (תשמ"ה-תשמ"ו) 245; ישראל גלעד, "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)", משפט וממשל ב (תשנ"ד-תשנ"ה) 339; חלק שני, שם, ג (תשנ"ה), 55.
38 ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך נ' עיריית ת"א, פ"ד נג(5) 817.
39 ת"א (ירושלים) 142/95 שתיל נ' מקורות חב' מים בע"מ (8.10.03).
40 ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803.
41 ראה בהרחבה: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343; ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה בע"מ (25.5.06).
42 ראה למשל: החלטת השופט מרזל, בג"ץ 8060/03 קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל (26.4.06); פסק דינה של הנשיאה חיות, בג"ץ 5435/14 עמותת כפר דהמש נ' ממשלת ישראל (28.4.21).
43 דוגמת הכרזה על כשירות נשים לשמש כ"טוענות בית דין" בבתי הדין הרבניים. ראה: בג"ץ 6300/03 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' המשרד לענייני דתות, פ"ד מח(4) 441.
44 בג"ץ 11013/15 נטליה דהן ואח' נ' שר הפנים ואח' (01.03.21).
45 לעניין סדרי הדין, ראוי להסב את שימת הלב לדיני ההתיישנות, שלפיהם דחייה לא ראויה בהגשת תביעה עשויה למנוע כליל את בירורה.
46 רע"א 684/11 טי.טי.אי. תים נ' אייזנברג (1.10.13), פסקה לא.

---

---