אקדמות מילין
אחורי "בלותה" הייתה לה עדנה. בחלוף מאות רבות של שנים, שבהן עניין המצוות התלויות בארץ בכלל ומצוות השמיטה בפרט נותר זנוח באופן יחסי, וכמעט לא נדון בעיון מעמיק ובהיקף נרחב במקורות ההלכה והמשפט העברי, החלה פריחה עצומה בעיסוק בסוגיה זו. התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל, והמקום החשוב שתופסת בו החקלאות, הביא עמו עיסוק נרחב ב"מצוות התלויות בארץ" והשמיטה בראשן¹.

אכן, לצד הדיון ההלכתי הצרוף, עיון זה רווי מראשיתו גם בשיקולים כלכליים, חברתיים, פוליטיים², ארגוניים³ ואידיאולוגיים⁴, ואלה השפיעו על תוצאות הדיון⁵. כך אירע גם לעיסוק המשפטי בסוגיה זו במדינת ישראל. דומה כי אין לו אח ורע במערכות משפט אחרות. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם⁶ שרשויות השלטון שלה – הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת⁷ כאחד – נדרשות מדי פעם לסוגיות הכרוכות בשמירת דיני השמיטה. יתר על כן, דומה שמצוות השמיטה היא כמעט המצווה הדתית היחידה בחקיקה הישראלית המוגדרת בחוק כ"מצווה"⁸, אף על פי שמדובר במערכת משפט חילונית-אזרחית האמורה לכאורה למשוך את ידה מלהשתמש במונחים כגון אלה⁹. על פני הדברים, היפך המחוקק הישראלי את היוצרות: "היתר המכירה", שאינו אלא מעין בררת מחדל, הוראת שעה לשעת הדחק, היה דגם ל"קיום מצוות שמיטה"; ואילו השמטת הקרקע, שהיא בגדר קיום המצווה כפשוטה, כמעט ולא בא זכרה בדין הישראלי.

מראשיתה, כוונה מצוות השמיטה לחייב כל בעל קרקע להפסיק את עיבוד השדה בשנה השביעית, ובלשון המקרא "לשמוט" את הקרקע ולהפקיר את פירותיה, עד שכל הרוצה לזכות בהם, יבוא ויזכה. אך, בדומה לאיסורים אחרים, כגון האיסור להלוות בריבית והחובה לשמוט כספים בשביעית¹⁰, הייתה זו מצווה קשה לקיום הלכה למעשה. כבר בתורה יש הדים לפקפוק ביכולת הציבור לעמוד בה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כ-כא). בדומה ל"היתר עסקה", שיוצר 'מעקף' לאיסור ריבית, והפרוזבול, שמאפשר להימנע מחובת שמיטת כספים, "היתר המכירה" מקל על קיום מצוות השמיטה. לאמיתו של דבר, התוצאה היא ש"קיומה הוא ביטולה". בעקבות הדרכים העוקפות שנסללו, היתר עסקה והפרוזבול והיתר המכירה¹¹, מבחינה פורמלית אין האדם עובר על מצוות התורה¹². הלכה למעשה, מדובר ב"דרך עוקפת" מבחינה מהותית, לא פורמלית, המביא לביטול המצווה. ואכן, לא מעט מחכמי ההלכה, לרבות חכמים שהתירו מעשית להסתמך על "היתר המכירה" בשביעית, דוגמת הראי"ה קוק, זעקו חמס על השכחת עיקר המצווה. ביטוי נוקב לכך נתן מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין¹³: "מהן האופציות העומדות לרשות החרד לקדושת השביעית, על כל פרטיה ודקדוקיה? הוא יכול להסתמך על פיקציה משפטית, לפיה - אוי לאוזניים שכך שומעות - שדות הארץ, מהלבנון ועד נחל מצרים ומן הים עד הירדן, נמכרות או מוחכרות לגוי... מבחינה פורמלית ייתכן שהכל בסדר, אך את שבת הארץ אין אנו מקיימים. אנחנו, תומכי ההיתר כשולליו, לא משמטים אלא משתמטים".

"היתר מכירה" - הוראת שעה בדיעבד לשעת הדחק
מצוות השמיטה נחלקת לשתי מצוות יסוד: שמיטת הקרקע ושמיטת כספים. שתיהן מפורטות בתורה, והלכותיהן מפורטות בהרחבה במשנה, במסכת שביעית, בסוגיות שמיטה המצויות בשני התלמודים ובספרות ענפה שנכתבה על מצווה זו, טעמיה והלכותיה, בעיקר בדורות האחרונים.

עיקרה של מצוות שמיטת קרקע: חדילה מעבודות אדמה בסיסיות בקרקע שבבעלותו של אדם מדי שבע שנים, תוך פעילות מזערית בשדה שנועדה רק ל"שימור" הקיים. לצד זאת, פירות השביעית נעשים "הפקר", וכל הרוצה ליטלן יבוא וייטול, אלא שיש לנהוג בהן בקדושה מיוחדת, אך הלכה למעשה, בוודאי בחיים המודרניים, מצווה זו קשה מאוד ליישום. חקלאי שמקור פרנסתו העיקרי, אם לא היחיד, הוא התוצרת החקלאית של שדותיו, נדרש לחדול מעבודתו שנה תמימה. לחדילה זו עשויה להיות השפעה ארוכת טווח, הרבה מעבר להפסד הכלכלי הישיר בשנת השמיטה, כגון: אובדן שווקים ולקוחות, שבשנת השמיטה יעזבו אותו ויקנו מחקלאים אחרים. במקרים מסוימים, עשויה השבתת הקרקע להביא גם להשתלטות גורמים עוינים על אדמות חקלאיות שאינן מעובדות. לשם "עקיפת" האיסור, יצרו חכמי ההלכה מנגנון של "היתר מכירה", שבמסגרתו נמכרת הקרקע למי שאינו יהודי, וכך ניתן להמשיך ולעבד אותה גם בשנת השמיטה. היתר זה מבוסס על אדנים הלכתיים שנויים במחלוקת, שעיקרם: מצוות השמיטה בימינו נוהגת רק "מדרבנן" (מדברי חכמים), ומכירת הקרקע למי שאינו יהודי עשויה להפקיע את החובה להשמיט אותה.

יסודותיו של "היתר המכירה" הוצבו כבר לפני כ-130 שנה, בשנת תרמ"ח-1888, ערב שנת השמיטה, ומני אז נשברו עליו קולמוסין הרבה. גם לדעת הראי"ה קוק, המזוהה כיום יותר מכל חכם הלכה אחר עם ההיתר, וכמי שפעל לחזקו ולבססו, ההיתר אינו "דרך המלך". עיקר המצווה הוא השמטת הקרקע ושביתה מעבודתה בשנה השביעית, ואילו החריג, היוצא מן הכלל, הוא המשך העשייה בה כדאשתקד על סמך "היתר המכירה". עם התפתחות החקלאות היהודית בארץ ישראל, נדרשו יותר ויותר חקלאים ל"היתר המכירה" כדי לשרוד מבחינה כלכלית בשנת השמיטה ולהימנע מגדיעת מטה לחמם. הראי"ה קוק עצמו מדגיש שהוראתו להסתמך על "היתר המכירה" היא רק "הוראת שעה", וכי בהשתנות הנסיבות הכלכליות והחברתיות עשויה להשתנות עמדתו ההלכתית. יתר על כן, לשיטת הראי"ה קוק, גם מי שמסתמך על ההיתר וממשיך לעבד את אדמתו באמצעות מכירתה למי שאינו יהודי, צריך להמעיט עד כמה שהוא יכול מלעשות עבודות האסורות מן התורה, ובמידת האפשר לעשותן באמצעות מי שאינו יהודי¹⁴.

אכן, ואולי באופן אבסורדי, הן מלשון החוק הישראלי והן מפעולות משפטיות שגילו בהן רשויות מדינת ישראל מעורבות בנושא השמיטה, עולה, ולו כלפי חוץ, שהיתר המכירה הוא-הוא עיקרו של "קיום מצוות השמיטה".

ימי בראשית: חוק מקרקעי ישראל, התש"ך-1960
שנת השמיטה הראשונה לאחר הקמת מדינת ישראל הייתה שנת תשי"ב (1952). קודם לה, ואף בעקבותיה, לא נדרשו חברי הכנסת הדתיים לסוגיה זו, אף על פי שידם הייתה רב להם בניסיונות לחוקק "חקיקה דתית" ולקבֵּע הסדרים מנהליים העשויים להקל על שומרי המצוות. החקלאים שעסקו בגידולי קרקע בישראל נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות. את רובם המכריע, בעיקר מי שחיו בקיבוצים ובמושבים וזוהו עם תנועת העבודה, הנושא לא הטריד במיוחד. מיעוט קטנטן, שזוהה בעיקר עם קבוצות חרדיות (דוגמת אנשי המושב קוממיות), השמיט כליל את אדמותיו או נזקק לפתרון אחר, ונעזר ב"קרן השביעית" שהוקמה כדי לתמוך בחקלאים שהסכימו לעשות כן. אחרים, בעיקר אנשי תנועת פא"י, "פועלי אגודת ישראל", שמנהיגם, סגן השר וח"כ הרב קלמן כהנא, היה תלמידו של ה"חזון איש", מצאו פתרונות מקוריים שאפשרו לגדל גידולי קרקע גם בשביעית בהיקף מצומצם דוגמת הידרופוניקס, כלומר גידולים על מצע של מים במקום אדמה או "מצע מנותק".

בתווך ניצבו אנשי ההתיישבות המזוהים עם הציונות הדתית, בעיקר אנשי הקיבוץ הדתי והמושבים של "הפועל המזרחי", שביקשו להסתמך על "היתר המכירה" כדי להמשיך ולעבד את אדמותיהם כמו שהיה מקובל מימים ימימה בלי להפר את איסורי השמיטה. וכיוון שבאותם ימי בראשית עדיין לא נקבע בחוק הישראלי שאסור למכור אדמות מדינה, פעלו אנשי "הפועל המזרחי" למכירת אדמותיהם למשך שנת השמיטה, בדומה ל"מכירת חמץ" למשך ימי הפסח, שנפוצה בכל אתר ואתר. הרבנות הראשית תמכה במהלך באופן מתון. בחלוף למעלה מעשור שנים מהקמת המדינה, בשלהי שנות החמישים, נוצר צורך למצוא פתרון חוקי לסוגיה זו, עקב שינוי שחל בדיני המקרקעין. למן הקמת המדינה ועד שנה זו, חוק המדינה טרם הסדיר סופית את מעמדם של "מקרקעי ישראל", ואת האיסור למכור מהן. תמורה רבתי חלה בעניין זה בשלהי שנת השמיטה הבאה, שחלה שנת תשי"ט (1959), עם חקיקת חוק יסוד: מקרקעי ישראל¹⁵, חוק היסוד השני שנחקק במדינת ישראל כחלק מהחוקה העתידית.

בסעיף הראשון העיקרי של החוק נקבע: "מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה... הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". סעיף זה (שמקיים זיקה לגישה היהודית ולפיה "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ"¹⁶) מנע לכאורה את קיום "היתר המכירה" בשנת השמיטה. לפיכך, נקבע בסעיף 2 של החוק: "סעיף 1 לא יחול על סוגי מקרקעין וסוגי עסקאות שנקבעו לעניין זה בחוק". ואכן, בחוק מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, שנחקק כחצי שנה לאחר מכן, נקבע חריג לאיסור מכירת מקרקעי המדינה, ונאמר בסעיף 3: "חוק-היסוד לא יפגע בפעולות הבאות לאפשר קיום מצוות שמיטה בלבד". בהצעת החוק המקורית לא היה כל זכר לשמיטה, ורק בהבאתו לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, נוסף בו סעיף 3 ביוזמת ח"כ מיכאל חזני איש "הפועל המזרחי". אכן, איש מבין הדוברים המעטים בדיון לא התייחס אליו כלל וגם לא נרשמו כל הסתייגויות עליו בעת ההצבעה עליו¹⁷. אנשי "אגודת ישראל", שהסתייגו מ"היתר המכירה", ובוודאי לא ראוהו כ"קיום מצוות שמיטה", לא השתתפו בדיון, ולא ברור אם בכלל נכחו בו והשתתפו בהצבעה על החוק. על פני הדברים, החוק נועד לאפשר למעוניינים בכך לקיים את מצוות דתם ואמונתם כחלק מחופש הדת שהובטח לכלל תושבי מדינת ישראל בהכרזת העצמאות. ברם, דומה שמאחורי הניסוח הרשמי מסתתר יותר ממה שניתן לראות במבט ראשון. כאמור לעיל, "היתר המכירה", שלשמו נועד החוק, אינו אלא "מעקף" של מצוות השמיטה. באופן אבסורדי, לדעת רבים מחכמי ההלכה, מתן ההיתר פוגע בקיום מצוות שמיטה כהלכתה. לפיכך, הם אוסרים את השימוש בו, ואוסרים מכירת קרקע למי שאינו יהודי בארץ ישראל. חלקם, רואים בו "חקיקה אנטי דתית" בהיותו מכשיר, אם לא מעודד ממש, באמצעות קביעת חריג לחוק יסוד(!), את האיסור מן התורה: "לא תחָנֵם"¹⁸. ברובד הסמוי מן העין, הכניסו עצמם אפוא, גם המחוקק גם בית המשפט בישראל לבִיצה אידיאולוגית רבת סבך, ולפחות למראית עין "הכריעו" לטובת חכמי ההלכה של הציבור הציוני-דתי, בניגוד לדעת חכמי ההלכה של הציבור החרדי.

"תוספת שביעית": חקיקת השמיטה בשנות השבעים
השנים חלפו, והעיסוק המשפטי ב"היתר המכירה" נדחק לשוליים. חקיקת חוק המקרקעין בשנת תשכ"ט-1969 הביאה עמה תמורה רבתי בעניין מכר המקרקעין, אך שומרי השמיטה כמעט "נרדמו בשמירה". לפי החוק החדש, נקבע בסעיף 7(א) שכל "עסקה במקרקעין" של מכר מחויבת בשינוי רישום בעלות בטאבו. דא עקא, גם לאחר חקיקת חוק זה, המסתמכים על "היתר המכירה" לא נהגו לתת ביטוי רישומי לשינוי הבעלות על הקרקע בשנת השמיטה: בדומה ל"מכירות" הלכתיות אחרות, דוגמת "מכירת חמץ", "מכירת בהמה מבכירה" או "היתר עסקה", הם נהגו לחתום על "שטר מכר", שנמסר למוכר (במקרה זה מדינת ישראל באמצעות הרבנות הראשית) והקונה, מבלי שהדבר יקבל ביטוי במרשם המקרקעין, עובדה שהעיבה על תוקפה המשפטי של ה"מכירה". משכך, ובדומה להיתר עסקה¹⁹, נתעוררו ספקות באשר לתקפותה ההלכתית של "מכירה" זו, שלא גובתה במתן תוקף משפטי ראוי²⁰. המתנגדים להיתר קפצו על המציאה כמוצאי שלל רב והבליטו את ממד הפיקציה המלווה את כל המהלך.

בשנת השמיטה של שנת תשל"ג (1973), עדיין עמד חֶסֶר זה בעינו, אך לקראת שנת השמיטה של שנת תש"ם (1980), התעוררו המחוקקים מבית מדרשה של הציונות הדתית ופעלו לתיקון החוק. בהצעת החוק שהתפרסמה ביום 30.07.79, נאמר בדברי ההסבר לה: "בסעיף 3 לחוק מקרקעי ישראל... נתן המחוקק את דעתו לנושא השמיטה... משום מה נעלם נושא השמיטה מהמחוקק כשחקק את חוק המקרקעין... הצעת חוק זו באה לאפשר, בין היתר, מתן תוקף למכירה לזמן וקביעה שעסקאות אלו לא יהיו טעונות רישום, וזאת כדי לאפשר קיומה של מצוות שמיטה בימינו"²¹. זמן קצר לפני שנת השמיטה תש"ם, חוקקה הכנסת²² את חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), התשל"ט-1979, שנועד להביא מזור לבעיה האמורה²³, ונאמר בו בסעיף הראשון: "שר המשפטים ושר הדתות רשאים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות לעניין עסקאות במקרקעין לשם קיום מצוות שמיטה, שיחולו על אף האמור בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, או בכל דין אחר". צירוף שר הדתות לשר המשפטים באה לבטא את הפן ה"דתי" של החוק. בעקבות זאת תוקנו גם תקנות עסקאות במקרקעין (קיום מצות שמיטה), התשל"ט-1979, ונקבע בראשן: "עסקה במקרקעין לצורך קיום מצוות השמיטה, שנעשתה באישור מועצת הרבנות הראשית או באישור מי שהמועצה הסמיכה לכך תהיה תקפה על אף האמור בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, או בכל דין אחר, ואף אם היא לזמן, ותהיה נגמרת אף בלא רישום".

השלמת תהליך ה"ממלכתיזציה" של השמיטה
ה"מכה בפטיש" במישור החקיקתי בעניין השמיטה בא לעולם עם חקיקת חוק ועדת שמיטה ממלכתית, התשס"ח-2008²⁴, שהיוזמה לו החלה בהצעת חוק פרטית של קבוצת ח"כים ובראשם ח"כ הרב יצחק לוי (מפד"ל), שניווט את ספינת החקיקה עד השלמתה. ההצעה המקורית הונחה על שולחן הכנסת ביום 19.03.07 בעיתוי לא מקרי. לאחר החילופין בכהונת הרבנים הראשיים, החלו להישמע לפתע "פקפוקים" בדבר תוקפו ההלכתי של "היתר המכירה", ששיאם היה ניסיון לשנות את ה"סטטוס קוו" שנהג בעניין זה, ולהסמיך כל רב עיר להכריע בסוגיה זו לפי שיקול דעתו²⁵. בעקבות תהליך ההתנתקות, פחתה משמעותית גם האפשרות לייבא ירקות שגדלו ברצועת עזה (שלדעת רוב חכמי ההלכה אינה חלק מתחומי ארץ ישראל שבהם חלה מצוות שביעית). כתוצאה מכך, נוצר מחסור חמור בירקות שגודלו שלא על פי "היתר המכירה", ומחירי התוצרת החקלאית האמירו. ניסיון הציבור החרדי לייבא ירקות מחו"ל כדי לספק את צורכיהם של מי שנמנעים מלסמוך על היתר המכירה נתקל בשיעור מכס גבוה שהוטל כדי להגן על התוצרת המקומית. ההצעה לחוקק "חוק שמיטה ממלכתית" באה ליצור מנגנון שיאפשר היערכות מוקדמת לטיפול בסוגיות העולות בשנת השמיטה. כבר כותרת החוק מלמדת על ייחודו. אין הרבה חוקים שנושאים את כתר ה"ממלכתיות" על ראשם, בוודאי לא בשֵם החוק. המעטים שזכו לכבוד זה עד אז, בסך הכל שניים, ניצבים בלב תפיסת ה"ממלכתיות" הישראלית: חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, וחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. כאמור, עיתוי החקיקה לא היה מקרי. ביום 23.10.07 נתן בית המשפט הגבוה לצדק את פסק דינו בעניין "אסיף ינוב". פסק הדין הצביע על הפער שבין פסיקת הרבנות הראשית מימים ימימה, שדגלה ב"היתר המכירה", לבין פסיקתם של כמה רבנים מקומיים, שכל אחד מהם נקט מדיניות משלו, ומקצתם אסרו להשתמש בתוצרת חקלאית שהתבססה על "היתר המכירה". לפיכך הציע המחוקק בסעיף 1 לחוק, והוא עיקרו, להקים "ועדת שמיטה ממלכתית", סטטוטורית, "אשר תסייע בהיערכות מדינת ישראל לקראת שנת שמיטה". יושם אל לב שניתנה לוועדה רק סמכות המלצה לממשלה. לצד זאת, נקבע שהכרעת הרבנות הראשית ב"שאלות הלכתיות" או ב"סוגיות בעלות היבטים הלכתיים" מחייבת את הוועדה.

להשלמת התמונה, נציין שיש עוד דברי חוק, חקיקה ראשית וחקיקה משנית, שניתנה בהם הדעת לעניין השמיטה. כך למשל בתקנות הקובעות את שיעור תשלומי הארנונה, ניתנה הנחה מיוחדת לתשלום ארנונה עבור קרקע חקלאית שבעליה שובתים ממלאכה בשנה השביעית. בדומה לזה, נקבע בתקנות המים (אמות מידה להקצאת מים לחקלאות), התשע"ח-2018, סייג להפחתת "מכסת מים" של חקלאי שהשבית שדותיו לשם קיום מצוות שמיטה. מעניינת היא ההגדרה שניתנה ל"שנת השמיטה" בתקנות אלה: "'שנת שמיטה' – השנה העברית השביעית במחזור של שבע שנים, ובמסגרתה נהוג לשבות מפעילות חקלאית בקרקע". מחוקק המשנה "הלך בין הטיפות" ונקט בנוסח עדין במידת מה, "נהוג לשבות מפעילות חקלאית", כשנמנע מלציין במפורש מהו היקף ה"מנהג" או ה"נוהג" הזה, ומי נוהג בו.

וכמו שכבר הראיתי בהרחבה במקום אחר²⁶, גם בסוגיה זו, "עירוב התחומין" שבין הדת והמדינה, מעורר תהיות לא מעטות מנקודת מבט משפטית. ועדיין, בביטויי השמיטה למיניהם, יש במערכת המשפט הישראלית ביטוי נוסף, ולוּ סמלי, להיותה של מדינת ישראל "מדינה יהודית ודמוקרטית". בדומה לקביעת "יום המנוחה" שלה ב"שבת בראשית", יום השבת, נתנה מדינת ישראל ביטוי גם ל"שבת הארץ", למצוות שנת השמיטה, ותרה אחר דרכים שיאפשרו את קיומה של מצווה גדולה, ששומריה זכו בדין בפי חכמים לתואר "גיבורי כוח עושי דברו"²⁷.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" וראש המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 עד למאה הי"ט, הדיון המצומצם בסוגיות השמיטה התמקד בלימוד עיוני-תאורטי של סוגיות תלמודיות והלכתיות העוסקות בשמיטה. פריחה מסוימת לדיון ב"מצוות התלויות בארץ" והשמיטה בכללן הייתה במאה הט"ז, לאחר גירוש ספרד, עם עליית חכמים לארץ ישראל והתיישבותם בה. ראה: אביעד הכהן, "התלמוד הירושלמי בדור גירוש ספרד ולאחריו", בתוך: חברה ותרבות (מ' אביטבול, ג' חזן-רוקם, יו"ט עסיס עורכים, ירושלים תשנ"ז), עמ' 163-139. על הספרות העצומה שנכתבה בעניין השמיטה בדורות האחרונים, ראה בהרחבה: הרב שמואל כ"ץ, ביבליוגרפיה בנושא השמיטה, ערב שנת תשפ"ב.
2 ראה בהרחבה אביעד הכהן, "מה עניין שמיטה אצל מדינת ישראל? דת ומדינה, כסף ושררה, אידיאולוגיה, פוליטיקה ומשפט בסוגית השמיטה", בתוך: היתר המכירה בשנת השמיטה: הלכה, משפט וציונות (ח' ויניצקי עורך, ירושלים תשפ"ב), עמ' 130-41.
3 כבתחומי הלכה אחרים, המעבר מ"שמיטת יחיד" (שמיטה "פרטית", של יחיד או של קהילה אחת), ל"שמיטת ציבור", שמיטה של מדינה שלמה, מחייב התייחסות שונה הן מבחינה הלכתית הן מבחינה ארגונית ומנהלית, כגון: מכירת מקרקעין שבבעלות המדינה (לסומכים על "היתר המכירה"), אגירת מזון לשעת חירום, הקמת "אוצר בית דין" ממלכתי-מדינתי, הקלות ביבוא מוצרים חקלאיים מחו"ל והפחתת מכסים עליהם בשנת השמיטה, ועוד. ראה: הרב זאב ויטמן, לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל: הצעה לקיום מצוות השמיטה: מדינת ישראל במציאות החקלאית המודרנית, אלון שבות תש"ס; הנקין (להלן, הערה 18, עמ' 116). בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, הרבנות הראשית הסתפקה בעיקר בהחלטות המאפשרות הסתמכות על "היתר המכירה", ניסוח כתב "הרשאה" למכירת קרקע בשנת השמיטה למי שאינו יהודי, ומענה על שאלות הלכתיות. ראה: הרב שמואל כ"ץ, "יומן פעילות של הרבנות הראשית לישראל", בתוך הרבנות הראשית לישראל: שבעים שנה לייסודה (א' ורהפטיג, ש' כ"ץ עורכים, ירושלים תשס"ב), עמ' 1339, 1361, 1403.
4 מעבר לפן הכלכלי הצרוף, ההסתמכות על "היתר המכירה" באה לחזק את החקלאות הישראלית, שרבים רואים בה ערך לאומי וציוני (כחלק מרכזי בהתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל) החורג הרבה אל מעבר לתרומתה הכלכלית. מוספים אליהם חכמי הלכה הרואים בחקלאות יהודית בארץ ישראל גם ערך דתי-הלכתי.
5 ראה למשל: אליעזר מלכיאל, "אידיאולוגיה והלכה בהיתר המכירה של הרב קוק", שנתון המשפט העברי כ (תשנ"ז), עמ' 211-169; אריה אדרעי, "שורשי הפסיקה הציונית-דתית: הרב קוק ופולמוס השמיטה", בתוך: על דעת הקהל, כרך שני, 833 (בנימין בראון ואח' עורכים, 2012), והספרות הנזכרת שם; בנימין בראון, החזון איש: הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, ירושלים תשע"א, עמ' 772-739.
6 במדינות שיש בהן הפרדה, בין מוחלטת בין מתונה בין אוהדת דת בין עוינת דת, בין דת למדינה, דוגמת ארצות הברית וצרפת, קיימת ממילא "חומה" בין עירוב ענייני חול עם ענייני קודש, ורשויות המדינה מדירות את עצמן מעיסוק בענייני דת מובהקים.
7 בהקשר זה, ראוי לציון מיוחד פסק דינו המאלף של השופט אליקים רובינשטיין, בג"ץ 7120/07 אסיף ינוב נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח' (23.10.07). לדיון ביקורתי בו, ראה בהרחבה הכהן (לעיל, הערה 2).
8 סעיף 3 לחוק מקרקעי ישראל, התש"ך-1960; חוק עסקאות במקרקעין (קיום מצוות שמיטה), התשל"ט-1979, והתקנות שתוקנו מכוחן. לדוגמאות נוספות, נדירות למדי, ראה למשל סעיף 81(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. הסעיף קובע שלעניין "תאונת עבודה", הפסקה שתכליתה "לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל" אינה בגדר "הפסקה".
9 בדרך כלל, גם בשדה הדת והמדינה, נוקטת החקיקה הישראלית במונחים "כלליים" (כגון "מצוות דתו", דתו של המאמין) או ניטרליים. ראה למשל סעיף 9ג לחוק שעות עבודה ומנוחה, שעניינו איסור הפליה, שנקבע בו: "לא יסרב הזקוק לעובד לקבל אדם לעבודה בשל כך בלבד שהוא הודיע עם קבלתו לעבודה שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית על פי איסור שבמצוות דתו", ושם, בסעיף 9ד, לעניין זכות המעביד לדרוש מן העובד תצהיר ובו "פרטים המבססים את הודעתו ובכללם פרטים המעידים על הכרתו הדתית ועל קיום מצוות דתו, ואם הוא יהודי - שהוא גם שומר על כשרות בביתו ומחוצה לו ואינו נוסע בשבת" (להעמדת "מצוות היהדות" על שתי אלה, כשרות ושמירת שבת, ראה גם סעיף 40(א) לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 לעניין פטור נשים מחובת שירות צבאי מטעמים דתיים). לעתים נקט המחוקק במכוון ב"דרכי מעקף" לשוניות (דוגמת שימוש במונח "יום מנוחה" ולא ב"שם המפורש" – הכינוי הדתי שלו "שבת" (ראה חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, וסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948); או שהוא מדבר במונח עצמו (דוגמת תפילין, מזוזה) אך אינו מגדיר אותו כ"מצווה".
10 ראה ד' האן, "וזה דבר השמיטה – בדין שמיטת כספים ופרוזבול", פרשת השבוע, גיליון מס' 261 (תשס"ו); ת' מוסקוביץ, "שתי גישות בהבנת תקנת פרוזבול", פרשת השבוע, גיליון מס' 326 (תשס"ח).
11 לאלה ניתן להוסיף ברמה אחרת גם את מכירת החמץ ומכירת "מבכירה", בהמה טהורה שבמעיה בכור, למי שאינו יהודי.
12 בעניין זה רבו החולקים, דוגמת ה"חזון איש" מזה (ראה בראון, לעיל הערה 5), וחכמי הלכה אחרים מזה.
13 הרב אהרן ליכטנשטיין, "הרהורי שמיטה", בתוך מוסר אביב (א' הכהן ור' ציגלר עורכים, ירושלים תשע"ו), עמ' 144-137. הניסיון ליצור זיקה בין הסתייגותם של חלק מרבני ה"אגף הימני-שמרני" בציונות הדתית בשנים האחרונות מ"היתר המכירה" לבין השקפתם הפוליטית המסתייגת מתהליך ההתנתקות ונטייתם אחרי ה"חרדיות-לאומית" (חרד"ליות) שובה את הלב. אכן, עיון מעמיק במגוון הדעות חושף תמונה מורכבת הרבה יותר. ראה מאמרי "מה עניין שמיטה" (לעיל, הערה 2), הערה 13.
14 הראי"ה קוק, שבת הארץ, עמ' כה-כו. חלק מהדברים צוטטו על ידי השופט אליקים רובינשטיין בפס"ד אסיף ינוב (לעיל, הערה 7). וראה גם אגרות הראי"ה, חלק א, איגרות קעז, תקנה.
15 חוק היסוד נתקבל בכנסת בראש חודש מנחם אב תשי"ט, 19.07.1960.
16 ויקרא כה, כג. היה מי שביקש לכלול את הפסוק בנוסח החוק, אך הצעתו לא התקבלה. לזיקת החוק למשפט העברי, ראה: מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1384; א' רובינשטיין, "היבטים משפטיים במדיניות הקרקעית הלאומית", נתיבי ממשל ומשפט, ת"א תשס"ג, עמ' 144-143.
17 דברי הכנסת מיום 19.07. 60, עמ' 1926; 25.07. 60, עמ' 1955-1950.
18 דברים ז, ב. ודרשו חכמים: "'לא תְחָנֵם' - לא תיתן להם חניה בקרקע". מפסוק זה גזרו איסור על מכירה או השכרה של קרקע בארץ ישראל למי שאינו יהודי. ברבות השנים, צומצמה תחולת האיסור במגוון דרכים, בין השאר בניסיון ליישבו עם ערכיה של מדינה דמוקרטית. ראה: הרב י' ורהפטיג, "'לא תחנם' ומשמעותו בימינו", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 193; רבשיח בהשתתפות הרבנים י' בן-נון, מ' לוינגר, וא' ליכטנשטיין, תחומין ז (תשמ"ז), עמ' 525; הרב איתם הנקין הי"ד, "על מכירת קרקע לגוים ו'מכתב הרבנים'", המעין 200, כרך נב.ב (תשנ"ב), עמ' 121-111.
19 ראה בהרחבה אביעד הכהן וזלמן סורוצקין, "בנקאות ללא ריבית והיתר עיסקא ב'מדינה יהודית ודמוקרטית' – הלכה ואין מורים כן?", שערי משפט 4 (תשנ"ט), עמ' 100-77.
20 ראה הרב ז' ויטמן, "תוקף המכירה לאור פסיקת בית המשפט", המעיין מט.ג (תשס"ט), עמ' 46-43; ע' רדזינר, "על הלכה, משפט ושמיטה", דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, פרשת משפטים תשפ"א, גיליון מס' 1406; ב' ליפשיץ, "מכירת המקרקעין בשביעית בידי המדינה", בתוך היתר מכירה (לעיל, הערה 2), עמ' 146-131.
21 בניסוח זה מובלטת אמירה אידיאולוגית, ולפיה קיום מצוות השמיטה ייתכן רק אם ייחקק החוק!
22 דברי הכנסת מיום 01.08.79, עמ' 4000. את החוק, הציג בכנסת בשם ועדת החוקה ח"כ פנחס שינמן, שציין בדבריו שההצעה הונחה תחילה כהצעת חוק טרומית על ידי ח"כ חיים דרוקמן והביע משאלה ש"הלוואי שהיינו זוכים לקיים מצווה זו כהלכתה", אך "לצערנו לא זכינו ועלינו לקיים את מצוות שמיטה לפי תקנת חכמינו על ידי מכירת קרקעות"(!).
23 הצעת החוק (שנקראה בתחילה "חוק מכירת מקרקעין (שמיטה), בלא להזכיר את "מצוות שמיטה", פורסמו בה"ח תשל"ט, עמ' 262.
24 לביקורת על יישומו הלכה למעשה, ראה דו"ח מבקר המדינה דו"ח שנתי 66ג, תשע"ו-2016, "סוגיות הנוגעות לשנת השמיטה התשע"ה".
25 עניין זה עמד במוקד פס"ד אסיף ינוב (לעיל, הערה 7).
26 הכהן (לעיל, הערה 2).
27 תהלים קג, כ. וראה ויקרא רבה א, א.

---

---