אקדמות מילין
סעיף 85(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע ש"כתב אישום יכיל", בין השאר, את "שם הנאשם ומענו". ודוק: שם הנאשם, ולא שמות הוריו. למרות זאת, נוהג רווח הוא, שבכתב האישום (ולעתים גם בכתבי בי דין אחרים במסגרת ההליך הפלילי), לצד שם הנאשם, מצוין גם שם אביו, "פלוני בן פלוני"¹, ולעתים מוסיפים גם את שם האֵם. דומה שציון שם האב בכתב האישום הוא שריד ארכאי למציאות ששלטה ב"עולם הישן", שבו לא היו דרך כלל למרבית האנשים שמות משפחה או מספרי זהות. בהיעדרם, הם כונו על שמות הוריהם², ובדרך כלל שם האב (נוהג זה רווח עד היום בחברות מסורתיות). לצד הסבר אפשרי זה, נוהג זה שיקף גם את המסורת והתרבות הפטריארכליים והפטרנליסטיים, שלפיהם האב עמד בראש המשפחה. אם המשפחה וילדיה נחשבו ל"רכוש" האב, או, למצער, היו תחת שליטתו ונחשבו כ"שלוחיו"³. משכך, כשחטאו, נתפשו מעשיהם כמעשי האב. דומה שהתפתחות המשפט החוקתי כמו גם חלוף השנים והתפתחות אמצעי זיהוי אחרים, אמינים וקלים הרבה יותר לשימוש, מחייבים גם שינוי בתחום זה. ואכן, ברוח זו פרסם לאחרונה משרד המשפטים את כוונתו לתקן את תקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, ולהשמיט מכתבי האישום את שם אביו של הנאשם⁴. ברשימה אחרת הורחבה היריעה בעניין היבטיה החוקתיים של הצעה זו⁵, ונכתב כי מעבר לפגיעה בפרטיות, דומה שבמצב הנוהג כיום גלומות פגיעות חוקתיות ומנהליות שונות, לרבות חריגה מסמכות, פגיעה בכבוד האדם ובשמו הטוב, בחופש העיסוק שלו, ובערך השוויון. את רשימתנו זו נייחד לנקודת מבטו של המשפט העברי בסוגיה זו.

אחריותם של חוטאים במקרא
עקרון יסוד הוא בעולמה של מורשת ישראל, ולפיו "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז). חטאו ועוונו שלו⁶, ולא חטאו של ילדו או של הורהו⁷. עקרון יסוד זה בא לביטוי בחלק ממקורות המשפט העברי, כבר למן תקופת המקרא, המתייחסים בשלילה לענישה "קיבוצית" (קולקטיבית). כמו כן נקבעו כללי מִשְנֶה שיש בהם כדי לשקף גישה זו, ואף מקצתם קיבל ביטוי כבר במקרא.

הכלל "איש בחטאו יומת", נתפרש כמכוון כלפי איסור על דיין או שופט לדון את האב למוות בחטאי בניו, או את הבנים בחטאי אבותיהם. ביטוי לקיומה של הלכה זו למעשה מצוי בתיאור מעשיו של אמציהו מלך יהודה (ראה להלן). עקרון יסוד זה מובא גם, כמעין נבואה לעתיד, בדברי הנביא ירמיהו (לא, כח): "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה. כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו". וכיוצא בזה בדברי הנביא יחזקאל (יח, ב-כ): "מה לכם אתם מֹשְלִים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה?... חי אני נאם ה' אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל. הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות.... בן לא ישא בעון האב, ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת רשע עליו תהיה".

דברים אלה הובאו גם בפסיקה הישראלית. כך, למשל, בדברי שופטים שהתנגדו, לעתים בדעת מיעוט, להריסת ביתו של מחבל מתאבד כאשר הריסת הבית פוגעת בעיקר בבני משפחתו: הוריו, ילדיו ורעייתו. השופט מישאל חשין דיבר שוב ושוב בזכות עקרונות היסוד המקראיים⁸ של "איש בחטאו יומת"⁹ ושל "איש בעוונו יישא", ונגד השתת עוונו של האחד על שכמו של רעהו. ביטוי חריף לכך נתן בכמה מפסקי דינו בעניינים "ביטחוניים"¹⁰ שעסקו בהריסת בתים.

על אף שהפסוק המסתייג מהשתת חטאי איש על רעהו מדבר לכאורה רק בשלב האחרון בהליך המשפטי, שלב הענישה ("איש בחטאו יומת"), דומה שכוחו והגיונו יפים גם לשלבים המוקדמים יותר של עצם האשמת אדם בגין מעשיו הרעים של אחרים או של ילדו, והניסיון להשית על כתפיו את האחריות להם.

קודם שנרחיב בכך, נעיר - ולו למען הסר ספק - כי בדומה לסוגיות אחרות, גם בסוגית הענישה הקיבוצית, התמונה שעולה ממקורות המשפט העברי היא מורכבת ורבגונית. לצד הסתייגות עקרונית ממנה, לא מעט מקורות, למן המקרא ואילך, משקפים ענישה קיבוצית הן כתופעה רווחת, הן כנורמה¹¹. כך, למשל, הציוויים על מחיית עמלק והתיאורים הרבים של השמדת ערים וקבוצות אוכלוסייה בסיפור כיבוש הארץ בספר יהושע ובמקורות מקראיים אחרים¹². כך גם בציווי על השמדת עיר הנידחת, על כל יושביה – אנשים, נשים וטף – לרבות בהמתה¹³.

אחריות הורה למעשי ילדיו בדין האזרחי והפלילי
גישתם המורכבת של מקורות המשפט העברי באה לביטוי גם בסוגית מידת 'אחריותם' – הפורמלית, או המהותית – של הורים לחטאי ילדיהם.

מלכתחילה, ניתן לחשוב על כמה צידוקים אפשריים ל"עירוב התחומין" שבין ההורים לבין ילדיהם בשאלת האחריות למעשי האחרונים. האחת, ההנחה כי אדם – ועבריין בכלל זה – אינו צומח ב'חלל ריק', אלא על רקע בית גידולו ו'תבנית נוף מולדתו'¹⁴. משכך, מעשיו הם גם פרי החינוך שקיבל בבית הוריו והנורמות שאלה הנחילו לו בצעירותו¹⁵.

ואכן, עיון במקורות שונים של המשפט העברי מלמד שלדעת חלק מן החכמים, הורה אכן נושא ב"אחריות" למעשי ילדיו. כך, בוודאי במישור האתי, המוסרי והחינוכי, ולעתים כך גם במישור הנורמטיבי. לגישה זו, אדם שעבר עבירות אינו נולד "מן הים"¹⁶, וגם להוריו יש לעתים אחריות - ולו עקיפה – למעשיו הרעים. ביטוי לכך ניתן באזכורם התדיר של שמות ההורים, בדרך כלל האב, אגב תיאור מעשה העבירה של ילדיו.

לסוגיה זו השלכות בשדות ידע שונים: ערכיים, פילוסופיים, חינוכיים¹⁷, חברתיים, פסיכולוגיים, ספרותיים, מוסריים, כלכליים, הלכתיים ומשפטיים, ואנו נתמקד באחרונים. ככלל, בעולם המשפט הפלילי בן ימינו – להבדיל מהדין האזרחי¹⁸ – הורה פטור מנשיאה באחריות למעשי עבירה של ילדו.

אזכור שם הורה בהקשר למעשי העבירה של ילדו
אין צריך לומר, שעצם כריכת שמו של הורה במעשיו העבריינים של ילדו, עשויה לפגוע בו קשות, ולהביא לפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות שונות שעומדות לו וביניהן הזכות לכבוד האדם, הזכות לשם טוב, צנעת הפרט, חופש העיסוק ועוד¹⁹.

כידוע, בעולמה של מורשת ישראל, יש הקפדה יתירה על "כבוד האדם". מתוך כך נקבעו דינים וכללים שונים שתכליתם למנוע את הפגיעה בשמו הטוב, לביישו או להלבין את פניו. ככלל, המשפט העברי מחמיר בהלכות איסורי לשון הרע הרבה יותר מן הנהוג במשפט בן ימינו, שלא אחת מבכר על פניה את חופש הביטוי²⁰. ולמותר לומר שגישת המשפט העברי אינה נובעת בהכרח מהקלת ראש בעקרון היסוד של חופש הביטוי, "ציפור הנפש" של הדמוקרטיה" שהוא מכיר ומוקירה היטב²¹, אלא בשל החמרתו בכבוד האדם. זיקת ההורים למעשי ילדיהם באה לביטוי במקומות שונים במקרא. אגב אזכור מעשיהם הרעים של חוטאים שונים, מציין המקרא גם את שמות הוריהם. כך, למשל, נאמר בפרשת קורח: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן". הכתוב אינו מסתפק בציון שמם של קורח, דתם ואבירם ואון אלא מציין – כנהוג במקרא – גם את שם אביהם, ובמקרה של קורח גם את שם סבו והסבא-רבה שלו.

פרשני המקרא נדרשו לעניין זה. בעקבות חז"ל, מפרש רש"י על אתר: "ולא הזכיר בן יעקב, שביקש רחמים על עצמו, שלא ייזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מט, ו) 'ובקהלם אל תֵחַד כבודי'. והיכן נזכר שמו על קרח? בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר (דברי הימים א, ו, כב-כג) 'בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל' ".

הפסוק שמביא רש"י מפרשתנו, פרשת ויחי, "בקהלם אל תֵחַד כבודי", היה אבן פינה לבקשת אנשים רבים שלא ייזכר שמם על מעשי עוולה ועבירה של צאצאיהם או תלמידיהם. אכן, במקרים רבים, המקרא – כדרכו גם בעניינות אחרים – מתאר את כל שלשלת ייחוסו של אדם, גם כשהאזכור כרוך במעשי עבירה. כך, למשל, בפרשת עכן שמעל בחרם (יהושע ז,א-כו): " וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם. וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה... וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ²²... וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים". אפשר שהחזרה החוזרת ונשנית על כל ה"ייחוס" ואי ההסתפקות בציון שמו של עכן לבד, לא נועדה רק לצורך ספרותי או לצורכי זיהוי (שכן, אז היה די באזכורה בפעם הראשונה). לפי פרשנות אחת, חזרה זו נועדה לבטא את הקלון והעונש הקולקטיבי שהושת על כל בני המשפחה ("ואת בניו ואת בנותיו", "וישרפו אותם... ויסקלו אותם", לשון רבים) בגין חטאו של "עכן", הבן-הנכד-הנין "עכן"²³.

לצד מקורות אלה, במקורות אחרים נאלם-נעלם לא רק שם אביו של החוטא, אלא גם שם החוטא עצמו. הדוגמאות הבולטות לכך בתורה הן מעשה ה"מקושש עצים ביום השבת" שלימים זוהה עם צלפחד בן חפר²⁴. כיוצא בו מעשה ה"מקלל" את שם ה'²⁵, איש אנונימי, בן-בלי-שם, ששמו לא פורש בתחילת המעשה, אלא רק בהמשך, תוך הוספת אזכור של שֵם אמו(!): "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, ויקוב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל, ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן". בהקשר זה יש ליתן את הדעת לכך שגם במעשה דינה בשכם, הוזכר שם האֵם ולא שם האב – "ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ" (בראשית לד, א), כשלדעת חלק מן הפרשנים אזכור זה נועד לבטא חטא או מעשה שלילי מובהק. עם זאת, בדורות מאוחרים יותר החלו להיזהר זהירות יתירה בפרסום שמם של חוטאים למיניהם. ביטוי לכך ניתן הן בספרות חז"ל, שפעמים הרבה – אך לא תמיד²⁶ - מסתירה את שם החוטא²⁷, או נוקטת בשמות "גנריים" שלא ניתן לזהותם²⁸. הוא הדין לספרות השו"ת - השאלות והתשובות, אשר על דרך הכלל מצניעה את שמם האמתי של המעורבים במעשי עבירה או במעשים ש"הצנעה יפה להם" (כגון מעשי פריצות מינית), או ממירה אותם בשמות כלליים (גֵנֶרִיים) כגון "ראובן", "שמעון" ו"לוי", או "רחל" ו"לאה"²⁹. מנהג זה אומץ גם בפרסום פסקי הדין בבתי הדין הרבניים, שאינם נוקבים דרך כלל בשמות הצדדים, והיה מי שאף הציע להרחיב מנהג זה גם לבתי המשפט³⁰. כתוצאה מכך, והגם שבדורות קודמים עשו שימוש תדיר בשם האב לזיהוי אדם (בהיעדר "מִרשם" מסודר או מספרי "תעודות זהות"), כשלא היה צורך ממשי לכך, נזהרו בהזכרת שֵם האב לגנאי, ונמנעו מכך.

ראו גידולים שגידלתם: אחריותו המוסרית של ההורה
ביטוי שונה המדגיש את אחריות ההורים למעשי העבירה של ילדיהם, ניתן בפרשת "בן סורר ומורה" שבספר דברים (כא,יח-כא): "כי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמו. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ". לפי פרשנים שונים, "תפישת" הבן החוטא בידי אביו ואמו אינה משקפת סתם מעשה של אכיפת דין, אלא גם את מידת אחריותם למעשי בנם. אכן, כבר במשנת התנאים הוצבו תנאים מקדמיים לענישת "בן סורר ומורה", עד שלמעשה עוקר הדין מתוכנו והיה ל"אות מתה", או בניסוחם של חז"ל: "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא"³¹. אחריות ההורה למעשי העבירה של ילדו, באים לביטוי גם בפרשה אחרת שדיניה יושמו, לפחות בעת העתיקה, והיא בת שזינתה. הפסוק (דברים כב, ב) קובע ש"אם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנערה, והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה". לפי חז"ל, ההוצאה לפועל של העונש נעשה דווקא ב"פתח בית אביה", כדי להודיע לכל באי עולם שההורים אחראים למעשיה, או בלשון חכמים: "ראו גידולים שגידלתם"³². לפי גישה זו, "עשב שוטה" אינו גדל לבד. מישהו השקה וטיפח אותו, או למצער התרשל בגידולו ואפשר לו לצמוח בלי שעקר אותו במועד או קצץ את ענפיו הרעים³³. מי שלא דאג לריפוי הנגע או להוצאת התפוח הרקוב מן הערמה בעוד מועד, נושא - ולו במחדל, אם לא במעשה - באחריות לחולי או לריקבון שפשה בארגז כולו. גם בפרשיות אחרות במקרא, באה לביטוי אחריות ההורה למעשי ילדו. כך, למשל, מרמז הכתוב כי מעשיו הקלוקלים של אדוניה בן חגית, היו בעטיו של אביו, המלך דוד: "ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית?"³⁴.

כאמור לעיל, "אחריות" זו באה לביטוי במקורות המשפט העברי בעיקר במישור החינוכי-ערכי-מוסרי, ופחות במישור המשפטי הצרוף. לאורה, יש לבחון מחדש את האיזון בין השתת האחריות על ההורה במישור החינוכי והמוסרי, לבין הימנעות מאזכור שמו בהליך המשפטי ובכתב האישום, שם צריכה לגבור ידן של החובות והזכויות האחרות, ובכללן האיסור לבייש אדם, לצערו או להלבין פניו, וחובת ההימנעות מפגיעה בשמו הטוב. דומה, שאיזון זה, בין המישור החינוכי-מוסרי לבין המישור המשפטי, עולה בקנה אחד עם מסכת ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ואף מכוחו - כמו מפני טעמים רבים אחרים – ראוי לאמץ את ההצעה החדשה ולהימנע מאזכור שם ההורה בכתב אישום ובהליכים פליליים אחרים.

סוף דבר
כמו בסוגיות רבות אחרות במשפט העברי, גם בסוגיה זו ניתן לגלות פנים לכאן ולכאן. במקום לדבר בסוגיה זו בעמדת "המשפט העברי" – בלשון הכללה, עדיף אפוא לדבר בעמדתו של חכם פלוני או מקור אלמוני ספציפי. המבקש לבור לו דרך בסוגיה דנן, מן הראוי שיאמץ לו גם כאן את עצתו של חכם המשפט העברי, מו"ר מנחם אלון³⁵:

מן המפורסמות הוא, כי גם עולמה של הגות ישראל לדורותיה - ואף מערכת ההלכה גופה - מלא הוא דעות שונות וגישות מנוגדות; ובעל דין זה או בעל הדין שכנגדו לא יתקשו להעלות מנבכי המקורות סימוכין לטענותיהם ולדעותיהם. כך הוא בכל סוגיה וסוגיה... מובן ואין צורך לומר, כי כל הדעות והגישות גם יחד תרמו להעמקתו ולהעשרתו של עולם ההגות היהודית לתקופותיה... מתוך אוצר עצום ועשיר זה על המעיין לשאוב מלוא חופנים לצורכי דורו וזמנו, שבו יוצאים מן הכוח אל הפועל אותם דברים שהדור זקוק להם, ושהם גופם חוזרים ומצטרפים לאוצר ההגות היהודית ומורשת ישראל.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" וראש המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

1 כך, למשל (ובדומה לשאר נאשמים), צוינו שמותיהם של פרופ' בן ציון נתניהו ונח מוזס (מייסד העיתון "ידיעות אחרונות") על גבי כתבי האישום של בניהם, ראש הממשלה בנימין נתניהו וארנון ('נוני') מוזס, ופורסם ברבים. פרטי הורי הנאשם נחשפים לרוב גם במאגרים המשפטיים, גם ברשת האינטרנט. ראה למשל ת"פ (עכו) 2898-02 מדינת ישראל – פרקליטות מחוז חיפה נ' מחמד בן אברהים בכרי (נבו 20.11.2002). להרחבה בעניין זה ראה אביעד הכהן, להלן, הערה 5.
2 גם במסמכים ושטרות הנוהגים במשפט העברי נוהגים לכתוב "פלוני בן פלוני".
3 לתפישה זו היבטים רבים בעולם המשפט העתיק. כך, למשל, חויב האב בתשלומי נזק שגרמו בני משפחתו, רעייתו וילדיו. לצד זה, האב היה יכול לשעבד את בני משפחתו לאחרים (תמורת חוב או רכישת נכס), ואף לתבוע בשמם – גם שלא ברצונם – תביעת נזיקין נגד אדם שלישי שהזיק להם. ראה, למשל, נילי כהן, "ירידתה ועלייתה של הבטחת נישואין", המשפט יא 27, 30, ה"ש 9 (2007). לביטוייה של גישה זו במשפט הקדום, המבוססת על שלטון האב בבניו, ראה יוסף פליישמן, הורים וילדים במשפטי המזרח הקדום ובמשפט המקרא, ירושלים תשנ"ט; משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן (ירושלים תשס"ד), 46-42. המשפט העברי התנתק והתנער בשלב קדום יחסית מגישה זו, ולמרות שהיו לאב זכויות כלפי בתו (כגון הזכות לקדשה וליהנות מ"מעשי ידיה", פרי עבודתה, ראה משנה כתובות ד, ד), אלה לא הגיעו כדי "בעלות" עליה, וגם זכויות ההורים בנכסי ילדיהם הוגבלו. לעניין זה ראה למשל שו"ת הרא"ש, כלל קב, סימן י. וראה עוד דברי הראשון לציון, הרב בצמ"ח עוזיאל, שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ב, אבן העזר, סימן צא. תשובה מרתקת בנושא זה כתב רבי משה סופר (גרמניה-סלובקיה, סוף המאה הי"ח-ראשית המאה הי"ט) ומופיעה בחיבורו, שו"ת חתם סופר, חלק ה, חושן משפט, סימן קיא, בעניין אב שילדיו נפטרו בזה אחר זה. כדי למנוע הישנות הדבר, משנולד לו בן נוסף, ביקש האב ל"מכור" אותו לחברה קדישא (סגולה נגד 'עין הרע', בדומה לקריאת הבֵּן בשם "אלתר" [=זקן], מימון [=מזל], או את שם הבת "פורטונה" [=מזל], וכיוצ"ב). לימים נפטר האב, ומשביקש הבן להתחתן טענו פרנסי החברה קדישא כי אינו יכול לעשות כן, מאחר שהוא 'רכושם' ועליו לפדות את עצמו תחילה. בתשובתו, השוללת "בעלות" מעין זו, כותב החתם סופר: "גם מעות המכירה הנ"ל, פשוט שאין אב יכול למכור בנו ולא להקדישו, רק הבת למעשי ידיה ולייעוד [=ליעדה להינשא] עד שתביא סימנים, אבל גופא [=למכור את גופה] - לא... ומה שנוהגים ל'מכור' הבנים, אינו מכירת גופם או הקדש, אלא חוששים שמא נגזר על האב הזה שימותו בניו על כן מוכרו לאחֵר לומר שהוא יהיה אביו מעתה, והילד יהיה בנו של זה, ולא יִקָרֵא עוד שמו עליו". ראה גם א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ברלין תרפ"ב, עמ' 43-42.
4 ראה: אתר החקיקה הממשלתי - טיוטת תיקון תקנות סדר הדין הפלילי - השמטת שם האב מכתב אישום (tazkirim.gov.il).
5 אביעד הכהן, "פרסום שמות הורים בכתב אישום – היבטים חוקתיים" ICON-S-IL Blog (1.11.21), https://tinyurl.com/23rk695y.
6 המונחים "חטא" ו"עוון" (ושותפם השלישי, "פשע"), משמשים גם בלשון החוק הישראלי לתיאור עבירות במדרג שונה, אך מדרג זה אינו הולם בהכרח את זה המשתקף ממקורותיו הקדומים של המשפט העברי. לעניין זה, ראה אביעד הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 460, הערה 5.
7 לעניין זה, ראה למשל, אביעד הכהן, "'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?'" פרשת השבוע, גיליון מס' 5 (תשס"א). על ענישה קולקטיבית במשפט הישראלי, ראה: בג"ץ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הביטחון (31.12.2014); לירון א' ליבמן, האם תספה צדיק עם רשע? אמצעי ביטחון וענישה קולקטיבית, מחקר מדיניות 125, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2019. בבית המשפט העליון ניתנה פסיקה רבה יחסית בסוגיה זו בהקשר להריסת בתי מחבלים ומשפחותיהם, שבה נחלקות דעות השופטים. ראה, לדוגמא, לאחרונה: בג"ץ 4853/20 סוהילה אבו בכר נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית (10.8.20) והפניות שם; והחלטת הנשיאה חיות בבקשה לקיום דיון נוסף, דנג"ץ 5924/20 המפקד הצבאי נ' אבו בכר (8.10.20).
8 הגם שניתן היה לשאוב אותה מבארות אחרים, שונים ומגוונים.
9 לשימוש שופטים אחרים בדוקטרינה זו, ראה לדוגמא דברי השופט עמית: בש"פ 1478/20 פלוני נ' פלונית (5.5.20); ובבג"ץ 480/21 רבהא נ' המפקד הצבאי (3.2.21). ודברי הנשיאה חיות, בג"ץ 3390/16 עדאלה נ' הכנסת (8.7.21).
10 על גישת השופט חשין לסוגיות ביטחוניות, ראה מאמרו של יובל רויטמן, "ביטחון במדינה היהודית: על תפיסת הביטחון של השופט חשין", שעתיד להתפרסם בכתב העת משפט ועסקים [בדפוס].
11 לעניין זה ראה בהרחבה הלברטל (לעיל, הערה 3), עמ' 144-122.
12 לפחות בחלק מן המקרים אין לראות תיאורים אלה כ'ענישה' במשמעותה הרווחת האידנא, אלא יותר כ'מלחמה', ועדיין התוצאה היא 'הענשה קבוצתית' לרבות עוללים ויונקים, צדיקים וישרים תמי לב שלא חטאו ולא פשעו, ולא נטלו כל חלק במלחמה או במעשה העבירה.
13 דברים יג, יג-כט.
14 לסוגית רקע צמיחתו ושורשי עבריינותו של אדם הוקדש פרק נרחב בשדה הקרימינולוגיה. לדוגמא בעלמא, ראה אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין, ירושלים תשע"ג, עמ' 94 והפניות שם.
15 ביטוי לכך ניתן גם במשל התלמודי, ברכות לב ע"א: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל לאדם אחד שהיה לו בן. הרחיצו, וסכו, והאכילו, והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?". וראו דברי הרדב"ז (מצרים, המאה הט"ז, שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן רסג) שנדרש לעניין זוג הורים שהתגרשו, והילדה הייתה אצל אמה. האם התנהגה בצורה בלתי ראויה, והאב תבע להוציא את הילדה מחזקת אמה ולהעבירה לחזקתו. וכך כותב הרדב"ז: "וגדולה מזו אני אומר שאפילו לא היה ראובן אביה חי ובאים קרובים לקחת אותה שומעין להם. ולא זו בלבד אלא אפי' אין שם קרובים, ב"ד אביהם של יתומים וחייבין להוציאה מעם אמה ולהפקידה בבית אחד מהכשרים כפי ראות עיניהם מק"ו מממונם ואם חייבין לפקח על ממונם כ"ש על עצמם שלא יצאו לתרבות רעה והדבר מוסכם אצל השכל כי מעשה אבות יעשו בנים וכאמה כן בתה כ"ש בעריות שהלב חומד אותם וקרובה להתהפך לדרך אמה ולא היה כדאי לישאל עליו".
16 ראה משה שמיר, במו ידיו (פרקי אֶליק), תל אביב תשכ"ז. נמצא ברשת באתר פרויקט בן יהודה: https://benyehuda.org/read/27956.
17 יש מחכמי המשפט העברי שראו גם את הרב-מחנך-מורה "אחראי" למעשי תלמידיו, לפחות במישור המוסרי והחינוכי. והשווה לרמב"ם, הלכות רוצח ז, א: "תלמיד שגלה לעיר מקלט [=מכיוון שרצח אדם בשגגה] - מַגְלִין רבו עמו". אכן, כפי שמבואר שם, הטעם הוא כדי שיוכל התלמיד להמשיך וללמוד גם בעיר מקלטו ולא מחמת "אחריות" הרב למעשיו. לכן מי ש"גולה עמו" הוא הרב ולא הוריו.
18 לעניין הדין האזרחי, קובע סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, שההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין. סעיף 15 לחוק מוסיף כי חובתם של ההורים היא בין היתר "לדאוג לצורכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו". משכך, הורה יכול למצוא עצמו נתבע על ידי צד שלישי בגין הפרת חובותיו כלפי הקטין, הפרה שבעקבותיה נגרם נזק לצד שלישי. חבות אזרחית נוספת עשויה לצמוח מכוח סעיף הרשלנות שבפקודת הנזיקין. הגם שהדין הישראלי אינו מכיר באחריות שילוחית "אוטומטית" של הורה למעשי נזק של ילדו, ההורה עשוי לחוב באחריות זו, היה והפר את "חובת הזהירות" שמוטלת עליו ביחס למעשי ילדיו, ולא נקט בזהירות הראויה המוטלת על כל הורה "סביר". היקפה של חובה זו נקבע לפי מידת זהירות של הורה סביר על פי מבחני עוולת הרשלנות המקובלים. ראוי לציין שכבר בספרות התנאים שבמשפט העברי, נקבעה הלכה ולפיה הורים אינם אחראים משפטית (להבדיל ממוסרית) למעשי הנזיקין של ילדיהם. ראה משנה, בבא קמא ח, ד: "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהן – חייב, והם שחבלו באחרים - פטורין". בשל תוצאה קשה זו לניזוק ("פגיעתן רעה"), קבעו חכמים ברבות הימים שאמנם בדיעבד אין מזיק קטן חב בתשלום פיצוי נזיקי, אך מלכתחילה יש כמובן למונעו מכך ואף להעמיד לו "אפוטרופוס" שימנעו מעשות כן (ראה טור, חושן משפט, סימן תו). יתר על כן: בדומה לתיאוריות בנות ימינו, במישור המעשי, חלק מחכמי ההלכה נוטים לחייב הורה על מעשי הנזיקין של בנו בשל כך שההורה לא שמר כראוי על ילדו ולא מנעו מעשיית מעשה הנזק. ראה, לדוגמא: שו"ת תשובות והנהגות, חלק ג, סימן תעז; חשוקי חמד, בבא קמא פז ע"א.
19 ראה בהרחבה היבטים חוקתיים (לעיל, הערה 5).
20 לעניין זה ראה: נֹעם סולברג, לשון הרע ולשון טובה, ת"א תשע"ד; רע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פ"ד סו(3) 691, פסקאות 23-15.
21 ראה בהרחבה אביעד הכהן, "חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי", בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן (ח' עמית, ח' באר וא' הכהן עורכים, ת"א תשס"ח), עמ' 75-45.
22 כמו במקורות אחרים, הדגשת הכתוב "וכל ישראל עמו" (וכן להלן בסמוך: "וירגמו אתו כל ישראל"), יש בה ביטוי לכך שפעולת הענישה לא נעשתה ב"חדרי חדרים", באולם בית המשפט או בבית כלא נסתר מעין כל, אלא "לעיני כל ישראל". זאת, הן כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים, הן כדי לבטא את עקרון היסוד של "פומביות ההליך השיפוטי", שלפיו על הצדק לא רק להיעשות אלא גם להיראות.
23 פרשנים אחרים (דוגמת פרקי דרבי אליעזר, לח) תולים את עונש המשפחה בכך "שידעו בדבר ולא הגידו". וראה "דעת מקרא" על אתר.
24 במדבר טו, לב. לעניין זה ראה בהרחבה: אביעד הכהן, " 'כי לא פורש' – פרק בהלכות מחללי שבת – בימים ההם, בזמן הזה", ספר היובל לרב ישעיהו הדרי, כתלנו טז (תשס"ד), 41-15; אביעד הכהן, " 'חכמות הן, צדקניות הן, דרשניות הן' – בנות צלפחד כאב טיפוס למאבקן של נשים בעולם הדתי", לקראת שבת, מרכז יעקב הרצוג, תשס"ו, 262-269.
25 ויקרא כד, י.
26 ראה למשל סנהדרין כז ע"א: "בר חמא קטל נפשא [=בן חמא הרג את הנפש]... אמר ליה ריש גלותא... אי ודאי קטל – ליכהיוהו לעיניה" [אמר לו ראש הגולה... אם ודאי הרג – ינקרו את עיניו!]. על ניקור עיניים כאמצעי ענישה בעולם העתיק, ראה קירשנבאום (לעיל, הערה 14), עמ' 409 והפניות שם.
27 ראה לדוגמא ברכות י ע"א: "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר
והוו קא מצערו ליה טובא [=אותם בריונים (בני בלי שם) שהיו בשכונתו של רבי מאיר והיו מצערים אותו הרבה]".
28 ראה למשל, מעשה טוביה וזיגוד, פסחים קיג ע"ב.
29 לעתים השם הבדוי שנבחר לעבריין בספרות השו"ת מייצג אדם שהיה אבטיפוס לחוטא כגון "אחאב", "עמרי" וכיוצ"ב.
30 ראה תומר מוסקוביץ, "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי המשפט - האם ראוי לפרסם שמות בפסקי דין" , משפטים יח (תשמ"ח), עמ' 431.
31 לעניין זה ראה בהרחבה הלברטל (לעיל, הערה 3), עמ' 68-42.
32 כתובות מה ע"א, ורש"י שם: "ראו גידולים שגידלתם" – כלומר מבית זה יצאת הנבלה שבו זינתה.
33 לעניין זה ראה גם את דבריו הנכוחים והנוקבים של מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה, לעניין אחריותה המוסרית של החברה הדתית-לאומית ב'גידול' הרוצח הנתעב של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ע"ה: "פה ושם נשמעים קולות של התנערות, 'עשב שוטה' וכדומה, אולם עלינו לראות את הדברים לא כמתנצלים ומתגוננים, אלא בפרספקטיבה של חז"ל. בפרספקטיבה של חז"ל יש כאן דברים איומים ונוראים... אחרי פרשת המולך, בפרשת קדושים, נאמר בפסוק שאם הציבור לא ידאג לבער את הנגע, להקיא את הרע מקרבו ולהעניש את החוטא, אז 'ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו' (ויקרא כ, ה). שואלת הגמרא: 'אמר ר' שמעון: אם הוא חטא משפחתו מה חטאה? לומר לך אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין... מפני שמחפין עליו' (שבועות לט ע"א). בל נשלה את עצמנו. במידה רבה ואמיתית - אנחנו המשפחה". בתוך: "נחפשה דרכינו ונחקרה", עלון שבות בוגרים ח (תשנ"ו), עמ' 27-15. על האבחנה החשובה בין אחריות משפטית לבין אחריות מוסרית ראה מ' ויגודה, "נפגעי עברה ונפגעי מערכת המשפט", פרשת השבוע, גיליון 224 (תשס"ה).
34 מלכים א, א, ו. ראה למשל פירוש רש"י על אתר: "לימדך הכתוב שהמונע תוכחה מבנו מביאו לידי מיתה". רעיון זה מובע גם בכמה מפסוקי ספר משלי המדברים בשבח הוכחת הילד על מעשיו, לרבות מה שנראה אפילו כהיתר להענשתו הגופנית, דוגמת משלי יג, כד: "חשך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר". לסוגיה זו, ראה אביעד הכהן, 'חושך שבטו שונא בנו? – על איסור האלימות בחינוך", פרשת השבוע, גיליון מס' 167 (תשס"ד).
35 ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד לט(2) 293.

---

---