אקדמות מילין
השמעת ביקורת היא מנשמת אפו של חופש הביטוי, "ציפור הנפש של הדמוקרטיה". כך במשפט הכללי ובתורת זכויות האדם, וכך במשפט העברי¹. כך, על דרך הכלל, וכך במיוחד כאשר הביקורת מושמעת כלפי העובדים בשירות הציבור ונבחריו. בכלל זה, ביקורת על אנשי הרשות השופטת, שככל רשות ציבורית אחרת, גם בשעה שאנשיה יושבים בדין, הם עומדים לדין², הן דין הביקורת השיפוטית-משפטית³, והן דין הביקורת הציבורית.

כבר בתקופת המקרא, אנו מוצאים ביקורת, לעתים נוקבת וחריפה, על אנשי הרשות השופטת ודרכי התנהלותה של מערכת המשפט. יתרו מבקר את התנהלותו ה'שיפוטית' של משה רבנו⁴, והנביאים הוסיפו כהנה וכהנה, דברי ביקורת על המערכת השיפוטית, לעתים נוקבים וחריפים. כך, למשל, קורא הנביא ישעיהו: "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם"⁵, או " וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה"⁶.

אכן, רציותם של הביקורת, זכות המחאה וחופש הביטוי, אינה מתירה שילוח כל רסן והשמעת דברים שיש בהם כדי לבזות את הרשות השופטת ואת אנשיה. ביקורת רצויה, אך עליה להיות מבוססת על עובדות, ומוּנעת משיקולים ענייניים. אסור לה שתונע על ידי הרצון לאיים על השופטים, להטות דין ולפגוע בטוהר ההליך השיפוטי, ואף לה – כלשאר זכויות האדם – הוצבו גבולות.

ביטוי למתח – ולאיזון הנדרש – בין זכות היסוד לחירות הביטוי, בין חובת המחאה לבין חובת הכפיפות למשפט (למרות הביקורת המוצדקת עליו), ולחובת ההימנעות מביזוי הרשות השופטת בדרכים שונות (כגון השמעת דברים שיש בהם עלבון, או הימנעות מקיום צו שיפוטי⁷) ניתן בעבירות שונות הקבועות בחוק הפלילי הישראלי.

זילות בית המשפט
העבירה המרכזית לענייננו קבועה בסעיף 255 לחוק העונשין⁸, התשל"ז-1977. כותרתו, "זילות בית משפט", ונאמר בו בהאי לישנא:

האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דבר גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו מאסר שלוש שנים.

אולם ביקורת כנה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה על פי סעיף זה.

עמימותה של העבירה וניסוחה הרחב והגורף, כמו פגיעתה הקשה בחופש הביטוי בכלל, וחירות הביקורת על מערכת המשפט בפרט, הביאו למיעוט יחסי של העמדה לדין בגינה⁹, ואף לקריאות לביטולה כליל¹⁰.

ברובד הלשוני יש לציין שמקור הצירוף "זילות בית המשפט" הוא במונח הארמי שמופיע בתלמוד "זילותא דבי דינא"¹¹. אכן, משמעות המונח המקורי בתלמוד שונה: שם מדובר על מעשה שראוי לדיינים עצמם להימנע הימנו, כגון ביטול פסק דין שניתן על ידם זמן קצר קודם לכן, וכל זאת על מנת שלא יביאו לזילות בית הדין בעיני הציבור ולאובדן האמון בו. וכפירוש הרשב"ם שם: ""שמא ילגלגו הבריות על בית הדין¹² על שסותרין את דיניהם, ודמי לחוכא ואיטלולא".

פסקי דין שונים שדנו באישומים לפי סעיף זה, ביקשו להבהיר את מהות העבירה¹³ ולהגדיר את גבולות המותר והאסור בסוגיה זו. כך, למשל, הודגש כי "הצורך לקיים את אמון הציבור בשפיטה אינו הצורך להגן על השופט כאדם. לצורך כך קיימים דיני איסור לשון הרע, כאשר השופט היחיד יכול להיזקק להם. הצורך לקיים את אמון הציבור בשפיטה הוא הצורך של כלל המתדיינים ברשות שיפוטית עצמאית בלתי תלויה, הצורך של המשטר הדמוקרטי כולו, ברשות שופטת חזקה, אובייקטיבית, השומרת על שלטון החוק, הפורמלי והמהותי גם יחד"¹⁴. רבים מפסקי הדין עמדו על המתח שבין הפללת מעשה זה לבין הצורך בהבטחת חופש הביטוי בכלל, והשמעת ביקורת כנגד המערכת המשפטית ועשייתה בפרט¹⁵. להלן נעמוד על כמה מעיקרי הנושא כפי שהם משתקפים במקורות המשפט העברי.

ביזוי השופט במקרא
מעבר לחובה הכללית של שמירת הלשון¹⁶ והימנעות מביזוי אדם ופגיעה בכבודו¹⁷, יש ביטויים מיוחדים כבר במקרא לתופעת הניסיון לפגוע במערכת השיפוטית באמצעות ביזוי בית הדין וקללת שופטיו¹⁸.

הדיה של תופעה זו מצויים כבר במקרא, באיסור שנאמר בספר שמות (כב, כז): "אֱלֹוהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר"¹⁹.

כמו במקרים אחרים, יש פרשנים²⁰ שפירשו את המונח "אלהים" כלשון קודש המכוונת כלפי האל שבשמים²¹, שאסור לנאץ ולקלל אותו²². אכן, הרבה ממפרשי פסוק זה ראו אותו כמכוון כלפי שופטים בשר ודם, היושבים בדין, ומכונים פעמים הרבה במקרא בלשון "אלוהים"²³. הֵד ועֵד לפירושם, סעד וסמך, הביאו מסופו של פסוק, המדבר ב"נשיא" בשר ודם, שאסור ל"אוֹר"-לקלל אותו. ועל אף שאסור לקלל שום אדם²⁴, נאמר בהם ציווי מיוחד משום שקללתם מצויה יותר. וכמו שפירש רבי יוסף בכור שור בפירושו על אתר: "דיין ונשיא מייסרין ורודין בני אדם, ולכך דרך לקללם". יתר על כן: חכמים מאוחרים יותר, דוגמת רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים (ספרד, המאה הי"ד) הרחיבו את איסור "לא תקלל חרש" (ודומה שדין זה יחול גם על קללת השופט) גם למקלל אדם יָשֵן²⁵, שאינו מודע לכך שמקללים אותו, והגדילו לעשות כאשר אסרו על אדם לקלל את עצמו(!). בדומה למשפט הישראלי, הקללה נתפסת בעיקרה כעבירת התנהגות, לא עבירת תוצאה, והיא מבטאת כֵּשֶל ערכי כשלעצמו, ללא קשר לתוצאתה או לנזק הנגרם הימנה²⁶. לא ייפלא אפוא שרבים מתרגומי המקרא נוטים לפרש את הפסוק כולו כמכוון לאיסור קללת שופט בשר ודם. כך, למשל, תרגם אונקלוס:"דיינא לא תקיל ורבא בעמך לא תלוט", לאמור: אל תקלל או תקל ראש²⁷ בדיין ואל תקלל את הגדול בעמך". ובתרגום המיוחס ליונתן [בתרגום חופשי לעברית]: "עמי בני ישׂראל, שופטיכם לא תקללו ונשׂיאים שׁמִתמנים נגידים [מנהיגים] בעמך לא תקללו²⁸".  גם רבים מתרגומי המקרא בלעז ביכרו את פרשנות המונח כמכוון ל"אלהים" בשר ודם, שופטים, ולא כלפי שמים²⁹.

טעמי האיסור
בעוד שבמשפט הישראלי הודגש, כמבואר לעיל בראש הדברים, שעיקרו של איסור בזיון בית המשפט מכוון להגן על מעמד המערכת השיפוטית³⁰ בעיני הציבור ולהגביר את אמון הציבור בשפיטה, ולא על השופט, יש במקורות המשפט העברי הדים לכך שטעמו נעוץ גם ברצון להגן על השופט מפני אלימות ופגיעה, לא רק מילולית אלא גם פיזית, ולאפשר לשופט לשפוט ללא מורא³¹. וכך מנסח את הדברים בעל "ספר החינוך":

להסיר מעל הדיינין יראת הנדון וקללתו, כדי שיוציאו הדין לאמיתו... ועוד נמצא תועלת אחר במצווה, כי בקללת הדיין תקלות רבות. כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יוזהרו על קללתו אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו³², כמו שאמר החכם למלך על המון העם: הזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו יעשו, ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ³³.

הפרשנים נדרשו גם למיקומו המשונה לכאורה של פסוק זה בפרשת משפטים, לצד דיני הלוואה ושאר מצוות שבין אדם לחברו. וכבר נדרש לכך רבנו בחיי בפירושו על אתר: 'אלהים לא תקלל' יזהיר על הדיין שלא יקללנו כשחייבו בדין. ונסמך הדין הזה ל'אם כסף תלוה' מפני שלפעמים תבוא הכחשה בין מלווה ולווה ויצטרכו לבא אל השופט שידין ביניהם, ואולי מי שיצא מחויב בדין יקללנו ולכך יזהיר עליו. 'ונשיא בעמך' הוא המלך שהוא הנשיא על העם. והזהיר הכתוב שאם יחייבנו המלך בדינו, שלא יאור [=יקלל] אותו. וכן הזהיר שלמה עליו השלום: 'גם במדעך מלך אל תקלל, ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול³⁴' (קהלת י, כ)". וכך ניסח הרמב"ם את הדברים בחיבורו "משנה תורה": "כל המקלל דיין מדייני ישראל³⁵ עובר בלא תעשה שנאמר 'אלהים לא תקלל', וכן אם קלל הנשיא - אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך³⁶ - הרי זה עובר ב'לא תעשה', שנאמר 'ונשיא בעמך לא תאור'.... ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה³⁷ שנאמר 'לא תקלל חרש'. ולמה נאמר חרש? שאפילו זה שהוא אינו שומע, ולא נצטער בקללה זו, לוקה על קללתו, ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם – לוקה".

ביקורת נוקבת על הרשות השופטת הושמעה במהלך כל הדורות. כך, במיוחד, כאשר היה חשש שהיושבים בדין – וכמותם משרתי ציבור אחרים³⁸ - קנו את משרתם בכסף, וזכו בה בזכות הונם או קשריהם ולא בזכות כישוריהם. וכך נאמר בתלמוד: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ) - אלוה [=דיין] הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב"³⁹. והוא הדין לשופטים שנחשדו בלקיחת שוחד, שרבו המאמרים שעוסקים בגינוים החריף.

במדינת ישראל
כאמור לעיל, ברבות השנים רבו גם המקרים שבהם חרגה הביקורת על בית המשפט ושופטיו מגבולות המותר. ולא אחת נדרשו בתי המשפט להציב את הגבול הראוי בין ביקורת כנה ורצויה, לבין הטחת האשמות שווא נטולות בסיס בבית המשפט, בתוך האולם וחוצה לו⁴⁰, המלוות לא אחת בדברי חירופים וגידופים. כך למשל, בעניין אחד⁴¹ הטיחה עו"ד ח"כ שולמית אלוני בשופט מנחם אלון כי פסיקתו בנושא מסוים מושפעת מהיותו "שופט דתי שומר מצוות"⁴². העתירה להעמידה לדין משמעתי נדחתה, אך הנשיא שמגר כתב בפסק דינו כדברים האלה:

החלטה שיפוטית אינה מחוסנת מפני ביקורת. אולם חינוך לכיבוד החוק גם כולל בחובו את הכוונת לבו של בעל דין לכך, שאת הכרעותיו של בית משפט יש לקבל ולכבד, בין אם ההחלטה היא לזכותו של בעל הדין ובין אם היא לחובתו. שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט, ומי שמבקש לשקוד על השרשתו, חייב גם להקפיד בכך, שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת ועניינית ותתייחס לתוכנם של דברים ולא תפגע ללא הצדקה וללא צורך בתדמיתם של השופטים. סיכומו של דבר, אין רבותא בכיבודו של שלטון החוק ובקבלת מרותו, כאשר זוכים בהתדיינות ובית המשפט מקבל עמדתך; המבחן לקבלת מרותו של הדין, לגילוי התנהגות סובלנית ולטיפוח יחסי כבוד לערכי המשפט, הוא בעת שדעתו של המבקר איננה מתקבלת. אם הדברים אמורים בכל מתדיין ובכל אדם מן היישוב, הרי בחבר הכנסת על אחת כמה וכמה והדברים מובנים. אין צריך לומר, כי חבר הכנסת זכאי להפיץ את דעותיו ולפעול ולהפעיל השפעתו בכיוון הנראה לו בענייני דת ומדינה, אך פעילות מותרת זו אינה מצדיקה הטחת האשמות אישיות חמורות בשופט.

לצד חובת הזהירות בכבוד בית המשפט ושופטיו, ראוי כל העת לשמור גם על חופש הביטוי – והביקורת על המערכת השיפוטית בכלל זה. כמו תמיד, האיזון בין שני מוקדים אלה ראוי ויפה הוא, בכל עת ובכל שעה. היטיבה לנסח זאת השופטת פיינסוד-כהן בהרשיעה, באופן חלקי, אדם שנאשם בעבירת זילות בית המשפט⁴³:

אין להתעלם מכך כי חופש הביטוי והביקורת דווקא מהווה בסיס לחוסנן של רשויות המדינה, כל עוד נעשית היא בדרך הראויה, שלא כבמקרה זה. בימים אלו, מערכת המשפט ואף המכהנים בה נתונים פעמים רבות לביקורת החורגת לעיתים מזו המקובלת במדינה דמוקרטית. דווקא בימים אלו, לכאורה נדרשת הקפדה קפדנית ובלתי מתפשרת באכיפת הוראות דין דוגמת עבירת זילות בית המשפט. אולם, לעניות דעתי, מידת הריסון והאיפוק מהווה אחד ממרכיבי החוסן של המערכת המשפטית.

הערות:

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.

1 ראה בהרחבה: ח"ה כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, ת"א, 1988; אביעד הכהן, "חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי", בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן (ח' עמית, ח' באר וא' הכהן עורכים, ת"א תשס"ח), עמ' 75-45.
2 כביטויו היפה של הנשיא ברק, ראו למשל: בג"ץ 2148/94 גלברט נ'  נשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573; בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואח' נ'  ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 861.
3 הביקורת השיפוטית מתקיימת באמצעות ערכאות הערעור למיניהן. הביקורת ה'משפטית'-מקצועית מתקיימת גם על ידי מלומדי משפט הכותבים ספרים ומאמרים המבקרים את עשיית הרשות השופטת.
4 שמות יח, יד: "מה הדבר הזה אשר אתה עשה לעם? מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב?". יש הרואים בדברי יתרו הצעת ייעול, שנועדה בעיקרה לטובת משה היושב בדין, ולייעול המערכת כדי להיטיב עם הציבור, 'צרכני המשפט', כפי שנרמז בכתוב עצמו ("לא תוכל עשהו לבדך... נבל תבל גם אתה גם העם", ומעין זה פירש גם האבן עזרא: "ולא אמר לו 'מדוע' רק בעבור שהיה יושב למשפט לבדו, ואין לו שופטים אחרים שיעזרוהו". אכן, פרשנים אחרים רואים בדברים, למרות ניסוחם ה'מנומס', מעין ביקורת נוקבת, אם לא דברי תוכחה חריפים למשה, בגין עינוי הדין שנגרם עקב כך. וכך מפרש רבי יוסף בכור שור (מבעלי התוספות בצרפת, המאה הי"ב) על אתר: "אשר הוא עושה לעם – כי דבר קשה היה עושה להם, שהיו ממתינים דיניהם כל היום, ופעמים לא היו יכולים לבוא [כלל לדין] לפניו, מפני האחרים". יושם אל לב שמשה רבנו "יושב" בדין, ואילו "כל העם", בעלי הדין, "נצבים עליו", עומדים, כנהוג עד ימינו. האבן עזרא מביא פירוש "בשם רבינו שלמה" (ראה פירוש רש"י לפסוק יג) ולפיו זהו טעם הביקורת: "בעבור שמשה יושב, וישראל ניצב, ואין זה דרך מוסר". עם זאת הוא מצדיק את משה: "ומשה עשה הדרך הנכונה, כי השופט יושב ובעלי דינים עומדים, וכן כתוב "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" (דברים יט, יז). על ה'ארכיטקטורה' של בית הדין, והפרשי הגבהים בין היושבים על מדין לבין בעלי הדין, כדי ליצור 'מרחק' של כבוד ('דיסטנס') ביניהם, ראה: אביעד הכהן, " 'המלך המשפט' - הליכי שפיטה ומעין שפיטה ברשות המבצעת והמחוקקת", פרשת השבוע, גיליון מס' 493 (תשע"ט), והערה 16 שם. כידוע, ביקורתו של יתרו הביאה ל'רפורמה' בדמות מינוי מעין ערכאות שיפוט נוספות, מדורגות ורבות מאד: "שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות [='שופט' לכל עשרה אנשים!]".  
5 ישעיהו א, כג. על אף שהכתוב מדבר ב'שרים', מהשימוש בפועל 'ישפוטו' עולה שמדובר כאן, למצער, בהליך מעין-שיפוטי (דוגמת בתי הדין המנהליים בימינו), אם לא שיפוטי ממש. דבר זה מסתבר גם לנוכח השימוש במונחים מובהקים מעולם הצדק והמשפט בפסוקים הסמוכים, דוגמת "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה", "איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים... ואשיבה שפטיך כבראשנה, ויעציך כבתחלה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". זאת, לבד מן האפשרות שבאותם ימים גם המנהיגים (שכונו לעתים 'שופטים', ולא בכדי), ושאר אנשי הרשות המבצעת, דוגמת המלך, עסקו גם בהליכי שפיטה במשמעותם המודרנית. ראה לעניין זה: המלך המשפט (לעיל, הערה 4).
6 ישעיהו ה, ז. הפסוק אינו מדבר מפורשות בדיינים, אך ניתן להניח שתקוותו של אדם למשפט, מכוונת תדיר כלפי המערכת השיפוטית, שתעשה צדק, ומשזו נכזבת, ה'משפט' הופך ל'משפח'. דומה שהשימוש במונח "צעקה" במקרה זה אינו מקרי, ומבטא עוול משפטי-מוסרי. ראה המלך המשפט (לעיל, הערה 4). חלק מהפרשנים, דוגמת רבי אליעזר מבלגנצי ( Beaugency,צפון צרפת, המאה הי"ב), פירשו ש"צעקה" ו"משפח" אלה מכוונים לפסוק העוקב שעניינו לכאורה בהסגת גבול או בעבירה על דיני התכנון והבנייה תוך עושק ה'עני': "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום". רש"י פירש: "מגיעי בית בבית – מקריבים בתיהם זה אצל זה ומתוך כך גוזלים את העני החלש שבין שני הבתים, וכן 'שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום' – עד שאין מקום לעני לישב".
7 הפרת צו או החלטה של בית משפט עשויה לעלות כדי בזיונו. ראה: פקודת בזיון בית משפט, ומאמרו של עמנואל נהון, "בזיון בית הדין וסיוע להפרת צו שיפוטי על ידי צד שלישי", פרשת השבוע, גיליון מס' 475 (תשע"ז). לעניין בתי דין דתיים, ראה למשל: חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956. למרבה הצער ולמגינת לב, לא אחת דווקא ציבור שאמון על תורת ישראל לוקה בעוון זה. ראה למשל התבטאותו החריפה של הרב עובדיה יוסף נגד בתי המשפט, ובג"ץ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון נ' היועמ"ש, פ"ד נד(12) 414; בג"ץ 1067/08 עמותת נוער כהלכה נ' משרד החינוך, החלטת השופט א"א לוי מיום 20.6.10, פסקה 4, ומאמרי: אביעד הכהן, "נישט פון אונזערע" - אפליה עדתית בחברה החרדית וייצוגן של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות מקרבה", מעשי משפט 3 (תשע"א-2011), עמ' 143-123.
8 "פליליוּת יתר", וכך במיוחד הפללת עבירות "חופש ביטוי" – ועבירה זו בפרט - אינה רצויה ולא אחת נמתחה עליה ביקורת נוקבת. ראה למשל: ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 634; ע"פ (מחוזי חיפה) 2098/02 אעלימי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט עמית. עבירה ספציפית זו קיימת במשפט המקובל, ובחלק מהמדינות בעלות המשפט הקונטיננטלי, דוגמת צרפת אך לא בגרמניה.
9 ראה דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מד"י, פסקה 38 לפסק דינו של השופט ריבלין; פסקה 8 לפסק דינה של השופטת ארבל; והנחית היועץ המשפטי לממשלה, מס' 4.1103 (90.002), "מדיניות התביעה – סוגי עבירות ומבצעי עבירה, הגשת כתב אישום בעבירה של זילות בית המשפט", עמ' 9 (פברואר 2006).
10 ראה למשל: ראם שגב, חופש הביטוי נגד רשויות המדינה, ירושלים, 2001; חאלד גנאים וחגי שרויאר, "העבירה של זילות בית המשפט ואמון הציבור במערכת השיפוטית", עורך הדין 46 (2020), עמ' 55-53.
11 בבא בתרא לא ע"ב.
12 על החשש מפני "מה יאמרו" הבריות כשיקול בהכרעת ההלכה והדין, ראה אביעד הכהן, " 'למה יאמרו הגוים' - על 'דעת המקום' ועל 'דעת הקהל' כשיקול בהכרעת הדין", פרשת השבוע, גיליון מס' 212 (תשס"ה); ובהרחבה: " 'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד (ב' לאו עורך, ירושלים תשס"ו), 123-88.
13 הרשעה בסעיף זה יכולה להישען על שני אדנים. האחד עניינו בזיקת הדברים הנאמרים לכהונת היושב בדין: "האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו", כשהכוונה הנלווית לאותו מעשה היא "בכוונה לפגוע במעמדו". חלופה שניה עניינה בדרכי השפיטה, כאשר היסוד העובדתי הנדרש בעניינה הוא "פרסום דבר גידוף נגד שופט או דיין" והכוונה והתכלית הנלוות לאותו מעשה הן "כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה", כגון טענה שהשופט אמר את דברו ופסק את הדין מחמת שוחד שקיבל. ראה לדוגמא פס"ד משלב (להלן, הערה 15).
14 בג"ץ 506/89 בארי נ' שבתאי, פ"ד מד(1) 607. וראה דברי השופט ברק שם, בעמ' 608: "הביקורת הציבורית חשובה היא לרשות השופטת. היא מבטיחה, בסופו של דבר אמון הציבור בשפיטה... ביקורת עליהם, ואף ביקורת קשה, היא חלק מ'האיזונים' הנחוצים בחברה דמוקרטית. ביקורת מטבעה אינה מחמיאה. היא נעשית כדין כאשר היא תרבותית ועניינית וכאשר היא מעוגנת בעובדות".
15 ראה למשל ת"פ (עכו) 47795-10-11 מד"י נ' משלב (12.10.16).
16 ראה למשל: אליקים רובינשטיין, " 'דבתם רעה' - על המאבק הנמשך לכבודו של הזולת ולשמו הטוב", פרשת השבוע, גיליון מס' 6 (תשס"א); נעם סולברג, לשון הרע ולשון טובה, ת"א, 2014, והמקורות הרבים שנזכרו שם.
17 ראה לעניין זה בהרחבה: אביעד הכהן, ""שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007), עמ' 27-22 [ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 111-105].
18 ראה: יעקב בזק, השופט בדין העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 26-25; נחום רקובר, גדול כבוד הבריות – כבוד האדם כערך-על, ירושלים תשנ"ט.
19 על השימוש במקור זה בפסיקת בתי המשפט בימינו, ראה למשל דברי השופט רובינשטיין, על"ע 736/04 הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נ' עו"ד מזרחי, פ"ד נח(6) 207; דברי השופט דרורי בעמל"ע (ירושלים) 24122-10-12 בית הלוי נ'  לשכת עורכי הדין, 24.3.13; וראש גזר דינו של רוצח ראש הממשלה יצחק רבין ע"ה, מפי השופט א"א לוי: ת"פ (ת"א) 498/95 מדינת ישראל נ' יגאל עמיר, פ"מ תשנ"ו(2) 3.
20 מחלוקת בעניין זה נתגלעה כבר במדרש ההלכה התנאי. ראה סנהדרין סו ע"א. רבי עקיבא סבר שמדובר ב"אלהים קודש", בקב"ה עצמו, ואילו רבי ישמעאל גורס שהאיסור בפסוק מתייחס ל"אלהים חול", לשופט בשר ודם. מעניין הוא פירושו של רש"י על אתר שפירש את המונח כמכוון גם לאל גם לשופטים בשר ודם: "אלוהים לא תקלל - הרי זו אזהרה לברכת השם [=קללת האל, לשון סגי נהור], ואזהרה לקללת דיין".
21 ראה את חוות דעתו של ד"ר יעקב שפירא, "חומרת עונשו של מי שמאיים על שוטרים, אנשי חוק ועובדי ציבור", באתר משרד המשפטים: https://tinyurl.com/2ntkcu7u; ואת דברי הנשיא דוד חשין, "כבוד השופט, עדיף לך להיות בעדי", באתר מיזם 929: https://www.929.org.il/tag/67/post/1999.
22 עבירה של "ניאוץ האל" -Blasphemy - קיימת עד היום גם בשיטות משפט מודרניות, דוגמת אנגליה, ונכתבה בעניינה ספרות ענֵפה.
23 ראה אביעד הכהן, "האמנם השופטים הם 'בני אלוהים'? על שלטון החוק בשופט", פרשת השבוע, גיליון מס' 332 (תשס"ט) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 42-35]. על זיהוי "המלך" – בין מלך עליון בין מלך בשר ודם - עם השופט היושב על מִדִין, ראה פירוש הרמב"ן על אתר: "אלהים לא תקלל: אונקלוס תרגם על הדיין, שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין, 'לא תקיל' - לשון קללה הוא, בארמית – 'מיקל להו'... וכן הרבה בלשון ירושלמי".
24 ראה למשל ויקרא יט, יד: "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל", וכפי שפירשו חז"ל והפרשנים בעקבותם, לא נאמר 'חרש' ו'עיוור' אלא לפי ש"דיבר הכתוב בהווה", במצוי ובשכיח, וקללתם מצויה, וכדי להדגיש שאפילו המקלל חרש שאינו שומע קללתו, ולכאורה אינו נפגע, חייב בדין (והוא הדין למקלל קטין, שאינו מבין את פשר הקללה, ראה בדברי הרמב"ם להלן), קל וחומר למי ששומע קללתו, והוא נפגע, בוש ונכלם. ומכל מקום, אסור לקלל כל אדם.
25 וראה טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן כז, המוקדש כולו לאיסור קללת הדיין.
26 חלק מחכמי המשפט העברי הדגישו את ממד התוצאה שבעבירה זו, הן לעניין הפגיעה בכבוד האדם, הן לעניין הנזק שבעקבותיה, למרות שאינה אלא בדיבור פה. וכך כתב, למשל, בעל ספר החינוך, מצווה רלא: "שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה". בהתאם לגישה זו, דנו כמה מחכמי ההלכה האחרונים בשאלה מה דינה של קללה "קטנה", פעוטה וקלת ערך, וקבעו שכל קללה שעשויה להביא להפסד של "שוה פרוטה" ומעלה למקולל – אסורה. בדומה לכך, היה מי שקבע שכאשר המקולל מוחל על כבודו – ונותן רשות למקלל לקללו – אין בזה איסור (ראה למשל שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק ג, סימן עח). אכן, אם הקללה נתפסת כערך פסול כשלעצמו, ללא קשר לתוצאתה, אפשר שגם במקרה זה יהיה הדבר אסור. על החריג שמתיר לקלל (או שאינו אוסר אותה מלכתחילה במקרה זה), ואף מחייב אותה במקרים מסוימים (כאשר תכליתה לבער מעשי רשע), ראה חזון איש, סנהדרין, סימן כ, ס"ק י.
27 אפשר שפירש "תקיל" מלשון הקלת ראש ולא לשון קללה, כפי שנאמר בסוף הפסוק גבי נשיא (תלוט). וראה דברי הרמב"ן על אתר: "לא תקיל – לשון קללה הוא בארמית (ירושלמי שבת ג, ז (ו, ע"ג):"מיקל להו 'יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה', וכן הרבה בלשון ירושלמי (ראה ירושלמי פאה א, א (טו, ע"ג). על ההבחנה בין "תקלל" לבין "תאור" עמדו גם הגאונים, כמובא באבן עזרא על אתר: " 'אלהים לא תקלל' - הם הדיינים, והם הכהנים בני לוי שעמהם התורה [ראה דברים לא, ט]. 'ונשיא בעמך לא תאר' – בסתר או בגלוי, והגאונים הפרישו [=הבחינו] בין 'קללה' ו'מארה'. וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה [ראה דברים יז, יח]".
28 על הרחבת איסור הקללה והביזוי גם למנהיגים אחרים, חוץ לבית הדין, ראה שפירא (לעיל, הערה 21). ושם הובאו דברי הרשב"ם (צרפת, המאה הי"ב) בפירושו על אתר: "'אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר' - דיבר הכתוב בהווה, לפי שהמלכים והדיינין דנין דיני ממונות ונפשות רגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר 'גם במדעך מלך אל תקלל' (קהלת י, כ), וכן הוא אומר 'כי קללת אלהים תלוי' (דברים כא, כג), כשרואין את האדם תלוי - מקללין את הדיינין, לכך ציוה לא תלין נבלתו".
29 יש מהם שדבקו בפרשנות המונח "אלהים" כמכוון כלפי שמיא. ראה למשל בתרגום לאנגלית מהדורת שונצינו, לונדון 1976 והערה שם; ובתרגום New International Version: Do not blaspheme God or curse the ruler of your people; ובתרגום King James (שבו הקפיד המתרגם לשַמֵר את לשון הרבים של "אלהים"): Thou shalt not revile the gods, nor curse the ruler of thy people.
30 וכיוצא בזה הדגיש הרלב"ג בפירושו על אתר: "עם שזה [הקללה] הוא מהמידות הפחותות, כבר יגיע בו הפסד מבואר בתיקון המדינה".
31 האיסור המרכזי בעניין זה מכוון לשופט. ראה דברים א, יז: "לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא", ואפשר שאף שם – במיוחד לנוכח כל הפסוק המכוון לשופט בשר ודם -  המונח "אלהים" מתייחס אליו (או, למצער, גם אליו) ולא רק כלפי שמיא. החשש שמא יטה הדיין דינו מפני אלימות שתופעל כנגדו היה ולא יפסוק לטובתו עובר כחוט השני בתולדות בתי הדין בישראל. ראו לדוגמה: אברהם גרוסמן, "עבריינים ואלמים בחברה היהודית באשכנז הקדומה והשפעתם על סדרי הדין", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), עמ' 152-135; נחום רקובר, שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, שער רביעי: "אלים בהליך השיפוטי", עמ' 136-107; מיכאל ויגודה, " 'לא תגורו מפני איש' - עשיית משפט וסיכוניה", פרשת השבוע, גיליון מס' 328 (תשס"ח).
32 על סכנת "המדרון החלקלק" במשפט בכלל, ראה דברי השופט אֵלון, ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), עמ' 173-172 [לעניין 'המתת חסד' וניתוק' חולה ממכונת הנשמה], ודבריו בע"פ 698/88 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד מד(2) 661; אליקים רובינשטיין, "מי לה' אלי - על סכנת 'המדרון החלקלק'", פרשת השבוע, גיליון מס' 65 (תשס"ב).
33 מקור הביטוי בפסוק (משלי כט, ד) "מלך במשפט יעמיד ארץ", והוא אחד הביטויים הקדומים למעין עקרון שלטון החוק בניסוחו הקדום.
34 בפסוק זה, האיסור לקלל מלך נתפס יותר כעצה טובה, בשל החשש שהקללה תסב נזק למקלל בעתיד, ולא כאיסור נורמטיבי וערכי.
35 בשונה מהרמב"ן שכתב כי האיסור מכוון ל"גדול הדיינים", ראש השררה "על כל ישראל", הרמב"ם מרחיב את האיסור ומחילו על קללת כל דיין, בשונה מהמשך הפסוק שמדבר ב'מלך' והוא דווקא הגדול שבעם. והשווה לניסוחו בספר המצוות, מצוות לא תעשה, שטז: "כי עניין לאו זה הוא שמזהיר שלא לקלל כל מי שיש לו ממשלה לצוות, והוא במעלה העליונה, בין שהייתה מעלה שלטונית או מעלה תוריית [=תורנית] והיא הישיבה".
36 וכיוצא בזה פירש הרמב"ן (ספרד, המאה הי"ג) על אתר: "ואם כן יאמר 'לא תאור' כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל". ודוק: "ראש שררה על כל ישראל, ולא רק על מקצתם. והוא מוסיף: "בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות או ממשלת תורה, כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה". הרחבת האיסור לבעלי "שררה" בכלל, ולעובדי הציבור למיניהם וסוגיהם (ראה לדוגמא סעיף 288 לחוק העונשין המדבר ב"העלבת עובדי ציבור", ופסק הדין ברע"פ 5991/13 אליצור סגל נ' מדינת ישראל, 2.11.17), או, למצער, ל"ראשי שררה", מרחיבה מאד את מוטת כנפי האיסור. להגדרת ה'שררה' במשפט העברי והשלכותיה, ראה: אביעד הכהן, "למהות השררה במשפט העברי", קובץ הציונות הדתית תשס"ב [לכבוד זרח ורהפטיג], עמ' 500-488.
37 בתלמוד ובדברי המכילתא שעליהם נסמך הרמב"ם בספר המצות נתבאר שהאיסור לקלל נכפל בתורה לא פחות משלוש פעמים ללמדנו שלצד האיסור הכללי, חומרת האיסור ועוצמתו גדולים יותר בדין הדתי כאשר מקללים אנשים ספציפיים דוגמת 'חרש', 'דיין' ו'נשיא'.
38 ראה: גדליה אלון, "אילין דמתמנין בכסף — לתולדות רשויות הדינים בארץ ישראל בתקופה התלמודית", בתוך קובץ מחקריו: מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד, חלק ב (ת"א, תשי"ח), עמ' 15; זאב ספראי, " 'ערכאות של גויים': קללת חכמים ומערכת המשפט הרומית", מחניים 12.א (תשנ"ו), עמ' 145-138; על תופעה זו ותוצאות מינוי שהושג בעקבות קניית שלטון בכסף, ראה: אביעד הכהן, " 'אדיר במלוכה, בחור כהלכה' – הזכות לבחור ולהיבחר וטוהר הבחירות", פרשת השבוע, גיליון מס' 107 (תשס"ג) [=ובנוסח מקוצר, פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 400-394.
39 סנהדרין ז ע"ב; ירושלמי, ביכורים, פ"ג ה"א (סה ע"ד). לפי מקורות שונים, נהגו חלק מהמתמנים להמשיך בנוהג זה של קבלת שוחד גם בעת כהונתם השיפוטית, עד שאמרו עליהם כי אינם הולכים ד' אמות בלא "נטילת ידיים"...
40 על ההתנהגות הראויה באולם בית המשפט, ראה: דו"ח הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט (ועדת שטרסברג-כהן, תשע"א); אביעד הכהן, " 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם' – על תרבות הדיון המשפטית", פרשת השבוע, גיליון מס' 376 (תש"ע).
41 בג"ץ 433/87 רכטמן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 610.
42 על הדילמה של שופטים שומרי מצוות וניגוד העניינים האפשרי בין השקפת עולמם ואמונתם לבין חובתם לשפוט לפי הדין, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "דברי הרב, דברי הרעבע ודברי הריבון – דברי מי שומעין?" – על "נאמנותם הכפולה" של אנשי ציבור חרדיים", בתוך: המשפט והחרדים בישראל – משפט, חברה ותרבות א (2018) (י' מרגליות וח' זיכרמן עורכים), עמ' 224-169.
43 בחתימת הדברים בפס"ד משלב, לעיל הערה 15.

---

---