השאלה התקדימית
בפני רשם הפטנטים הוגשה לאחרונה בקשה לרישום פטנט המעלה שאלה תקדימית. בבקשתו, מדגיש המבקש שהאמצאה עליה הוא מבקש לרשום פטנט לא הומצאה על ידו אלא על ידי מכונת בינה מלאכותית¹ שבבעלותו (הוא יצר אותה ואף רשם עליה פטנט זה מכבר).

רשות הפטנטים התכוונה לסרב לבקשה והודיעה על כוונתה זו למבקש כדי לאפשר לו להשמיע את טענותיו בטרם תיפול ההחלטה, כמתחייב על פי החוק. ונימוקה עמה: לפי חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, אמנם הזכות לרישום פטנט נתונה לא רק לממציא עצמו אלא גם למי שבא מכוחו, "והם מי שזכאי לאמצאה מכוח הדין או על פי העברה או על פי הסכם", כהגדרת "בעל אמצאה" בסעיף 1 לחוק. אולם לדעת הרשות, מהגדרה זו עולה שהממציא חייב להיות בעל אישיות משפטית, שכן עליו להיות כשיר לבצע פעולה משפטית כגון העברה או הסכם. תנאי זה אינו מתקיים בנסיבות העניין, שהרי על פי טענת המבקש עצמו, מכונה היא שיצרה את האמצאה, והיא נעדרת אישיות משפטית.

המבקש הגיב לכוונת הסירוב וטען שהוא זכאי לרשום את הפטנט באשר הוא בעל המכונה ועל כן הוא "זכאי לאמצאה מכוח הדין", כלשון סעיף 1. את בקשתו תמך בדוקטרינת ה-Accession², ולפיה בעלות נרכשת לא רק בדרכי הקניין המוכרים – קניה, מתנה, ירושה וכיוצא בזה, אלא חלה גם, ואולי בראש ובראשונה, על תוצריו של נכס³.

מאחר שמדובר בשאלה תקדימית, הרי שבהתאם להוראת חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, מן הראוי לברר את עמדת המשפט העברי אודות היקף הבעלות על נכס.

כפי שנראה להלן, הדוקטרינה של הרחבת הבעלות על תוצריו של נכס אכן מקובלת ואף מושרשת עמוק במשפט העברי. ואולם אין זה ברור אם נכון להכיר במכונת בינה מלאכותית כ"ממציאה", או באדם העומד מאחורי המצאת המכונה והפעלתה. על תהייה זו נחזור בסיום הדברים, אך תחילה נסקור מקצת מן המקורות בעניין זכות הבעלים בתוצרי נכסיו.

זכות הבעלים בתוצרי נכסיו
במשפט העברי, מושכל ראשון הוא, שפירות נכס ותוצריו הם בבעלות בעל הנכס. תובנה זו מושרשת כל כך עד שלא זכתה לביטוי מושגי מופשט, והיא עולה מן התלמוד ומן הפוסקים בהקשרים רבים ומגוונים. להלן סקירת מקצת מהם:

(א) כלל ידוע הוא בדיני הקניין במשפט העברי, שהסכמת הצדדים אינה מספיקה להעברת בעלות על נכס. מלבדה נדרש גם "מעשה קניין". בקניית מקרקעין, אחד ממעשי הקניין הוא ה"חזקה", היינו ביצוע פעולה בה הקונה נוהג בקרקע מנהג בעלים. בהקשר שלנו, מעניינת במיוחד ההלכה הבאה של הרמב"ם⁴:

המוכר שדה לחבירו, ונכנס בה הלוקח וזרעהּ או נָרָהּ [=חרש אותה], או שאסף פירות האילן או זמרוֹ, וכל כיוצא בדברים אלו, הרי זה קנה, שהרי החזיק ואין אחד מהן יכול לחזור בו. וכן אם אסף המוכר סל של פירות ונתן ללוקח, קנה לוקח מיד בחזקה, שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור ונעשו פירותיה שלו.

מהלכה זו עולה בבירור שבעלות על קרקע כוללת גם בעלות על פירות הקרקע, עד כדי כך שאיסוף הפירות על ידי הקונה או קבלת סל פירות מידי המוכר, משמשים כמעשי קניין להעברת הבעלות על הקרקע כולה⁵.

(ב) בעניין מקרקעין גזולים שנמכרו לצד שלישי תם לב, והקונה עיבד את המקרקעין והפיק מהם פירות, נקבע⁶ שבעל המקרקעין (הנגזל) הוא שזוכה בפירות (תוך חובת פיצוי הקונה התם בגין הוצאותיו בלבד). ומסביר רש"י⁷, שהנימוק לכך הוא שבעל הקרקע טוען בצדק "ארעאי אשבח", כלומר הקרקע שלי השביחה, וממילא זוכה הוא בפירות.

(ג) אף שהכלל במשפט העברי הוא ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם"⁸, ובהתאם לכך לדוגמה, אין אדם יכול למכור פירות שטרם צמחו, ניתן להתגבר על מגבלה זו על ידי מכירת "דקל לפירותיו"⁹, "רחל לגיזתה ותרנגול לביצתה"¹⁰, כדברי הרמב"ם¹¹:

מקנה אדם הגוף לפירותיו בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע, ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות, הא למה זה דומה? לשוכר בית או שדה לחבירו, שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף. כיצד? כגון שמכר או שנתן שדה לפירותיה בין לזמן קצוב בין כל ימי חייו של מוכר או של לוקח. והוא הדין למוכר ולנותן אילן לפירותיו או רחל לגיזתהּ או בהמה ושפחה לוולדותיהם¹² או עבד למעשה ידיו, בכל ממכרו או מתנותיו קיימין.

ושוב מוכח גם מכאן שהבעלות על נכס כוללת גם בעלות על פירות הנכס ותוצריו.

(ד) זאת ועוד, הבעלות מתפרשׂת לא רק על הפירות הנובעים והצומחים פיזית מתוך גופו של נכס אלא גם על תוצרים ורווחים חיצוניים שבאו הודות לנכס. כך עולה לכאורה מהמשך דברי הרמב"ם¹³:

המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה, ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שיִוַלדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה, שהרי הוא כשוכר אמת המים לחבירו שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה, כך זה הִקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו, ודין כולם כדין השוכר בית מחבירו כמו שאמרנו, שהוא נהנה בכל הניות שיש בו וכן כל כיוצא בזה.

רבים מן האחרונים¹⁴ מסיקים מדברי הרמב"ם, שאף שאמת המים אינה מייצרת את הדגים העוברים בה וגם השובך (המבנה שבו מקננות היונים) אינו מייצר את הגוזלות הנולדים בו, זכות הקניין של בעל אמת המים ובעל השובך חלה גם עליהם, עד כדי כך שגם אותם הוא יכול להקנות לפני בואם לעולם על דרך "אילן לפירותיו"¹⁵.

(ה) הרחבת הבעלות לתוצרי הנכס, אפילו הם חיצוניים לו, עולה גם מן ההלכה שלפיה במקרה של כסף שמניב רווחים (כגון ריבית או רווח מהשקעה אחרת), שייכים הרווחים לבעל הכסף. ה"עיסקה" התלמודית¹⁶ שהיא דרך לעקיפת איסור ריבית בנויה על עיקרון יסודי זה. מדובר בהסכם שותפות שבו אדם מעביר לחברו סכום כסף להתעסק בו למסחר, מחציתו כהלוואה ומחציתו כפיקדון, והלה משקיע את הכסף. והיה וההשקעה תניב רווחים, יתחלקו בו השניים בשווה, שכן מחצית מן הרווח בא מחלק ההלוואה שהוא בבעלותו של הלווה (ועליו אינו משלם ריבית למלווה), ומחציתו בא מחלק הפיקדון ועל כן הוא שייך לבעל הפיקדון. כלשון הרמב"ם¹⁷: "והחצי האחר בתורת פקדון והרי הוא באחריות בעל המעות, ואם נגנב או אבד החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זו החצי אם הרויחו של בעל המעות".

(ו) הרחבה זו לתוצרים שבאים מחוץ לנכס עולה גם מן הכלל המפורסם שנאמר לגבי עבד כנעני (שכידוע נחשב כרכושו של אדונו) - "מה שקנה עבד קנה רבו"¹⁸.

(ז) וכן עולה גם מן הכלל שנאמר לגבי מקרקעין: "חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו"¹⁹, כלומר אדם רוכש בעלות על נכסי הפקר שמתגלגלים לחצרו, ובלבד שמדובר ב"חצר המשתמרת" או כשבעל החצר עומד בצדה²⁰.

(ח) ואפילו לגבי פועל נאמר כלל דומה לפיו "ידו כיד בעל הבית"²¹, ועל כן המעסיק עשוי לזכות במציאה שמוצא הפועל. אמנם להלכה נפסק שכך הוא רק אם שכר אותו המעסיק "ללקוט מציאות", כלומר רק אם הפועל הקנה למעסיק את כוח עבודתו לעניין מיוחד זה²², אבל ההיגיון אחד, כפי שמטעים ר' מאיר שמחה מדווינסק²³: "והוי כאילו הקנה ידו למעשה ידיו ולמציאותיו, דכיון דמעשה ידיו ומציאותיו על ידי ידיו קא אתו [=הם באים], מצי מזכה לרבו [=יכול הוא לְזַכות למעסיקו] גוף ידיו למציאותיו, כדקל לפירותיו". וכך מסביר גם ר' חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק²⁴: "שקנה [המעסיק] זכיה בגוף הפועל לענין מעשי ידיו, ויהיו מציאוֹת הפועל לבעל הבית כענין שהיה הפועל ממציא על ידי מעשי ידיו איזה כלי שהכלי שייך לבעה"ב"²⁵.

(ט) נחתום סקירה זו בהלכה שנפסקה בשולחן ערוך²⁶: "השוכר בית מחבירו וחזר והשכירו לאחרים ביותר ממה ששכרו... אם לא היה לו רשות להשכירו, המוֹתר לבעלים". ומסבירים המפרשים שהמשכיר (בעל הבית) זוכה ברווח שהניב ביתו בהשכרת המשנֶה על פי הכלל הגדול "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו"²⁷, ולפיו אדם אינו יכול לנַכס לעצמו רווח המופק מרכושו של זולתו. בדומה לזה, הבונה בית במקרקעי הזולת ומשכיר את הבית, חייב, מאותו נימוק, לשתף את בעל הקרקע בדמי השכירות²⁸. לפנינו הוכחה נוספת²⁹ לעיקרון לפיו רווחים ותוצרים של נכס שייכים לבעל הנכס, ואפילו לא צמחו פיזית מתוך הנכס³⁰.

הבעלות על אמצאה של מכונת בינה מלאכותית
על הקניין הרוחני במשפט העברי נכתבה בדורות האחרונים ספרות ענפה³¹. אף שהנושא שנוי במחלוקת, דעת רבים וטובים היא, שעל אף היותה מופשטת וחסרת ממשות, בכל זאת יצירה רוחנית היא נושא לבעלות, והיא קניינו של מי שהגה אותה במוחו וברוחו. כך קובע לדוגמה הרב אשר וייס, מפוסקי זמננו:

נראה לעניות דעתי דזה סברא פשוטה דיש לאדם אף זכות ממונית בפרי רוחו ויצירתו ולא גרע מה שהוליד ממה שקנה, וכשם שפירות דקל של בעל הדקל הם – אף שלא קנאם בדרכי הקניין, כך פרי רוחו שלו הם ולא צריך בזה קנין³².

אם היצירה נהגתה על ידי עובד שהושכר לשם כך על ידי המעביד, עוברת היצירה לבעלותו של המעביד, בהתאם לכלל שראינו לעיל "יד פועל כיד בעל הבית"³³. ואם נוצרה היצירה על ידי מכונה (בהנחה שדבר כזה בכלל אפשרי, ראה להלן), הרי ש"פרי" זה של המכונה הוא קניינו של בעל המכונה, בהתאם לעקרונות הבעלות שעמדנו עליהם לעיל.

אולם, יש מקום להרהר שמא בנדון דידן, אין להגדיר את המכונה כמי ש"המציאה" את האמצאה, אולי נכון יותר לייחס את האמצאה לאדם שהפעיל אותה, שכן סוף סוף המכונה אינה פועלת באופן עצמאי; האדם הוא שהגה את הבינה המלאכותית שבה, הוא תיכנת אותה, הוא הגדיר את תכליתה והוא זה שלחץ על המתג שמפעיל אותה. ועדיין שאלה זו צריכה עיון.

סוף דבר
לעת עתה, הבקשה לרשום את מכונת הבינה המלאכותית כממציאה נדחתה על ידי רשות הפטנטים, אם כי מנימוקים משפטיים פורמליים אחרים³⁴. המבקש ממשיך לנהל מאבק לשינוי ההחלטה³⁵, וסביר להניח שהפרשה התקדימית תתגלגל בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט. נקווה שמקומו של המשפט העברי לא ייעדר מן הדיון שיתקיים בו ומהחלטתו.

הערות:

^* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי.

גיליון זה מבוסס על חוות דעת שנכתבה לבקשת רשות הפטנטים. תודתי למכבי פלד על סיועו במחקר ובכתיבה.



¹ להכרה במכונה כממציאה הוא מפנה למאמרו של Ryan Abbott, I Think, Therefore I Invent: Creative Computers and the Future of Patent Law, 54 B. C. L. Rev. 1079-1126 (2016).

ב-26.8.2021 דיווח העיתון כלכליסט שהמבקש הגיש את בקשתו במדינות נוספות, ובית המשפט הפדרלי באוסטרליה אף הורה לאשר אותה, https://www.calcalist.co.il/local_news/article/sjxhsgrzy.




² Thomas W. Merrill, Accession and Original Ownership, Journal of Legal Analysis, vol. 1(2) (2009), pp. 459-510.
³ נעיר שכך עולה גם מסעיף 10(א) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, בעניין פירות המשכון שם נקבע: "הופקד המשכון בידי הנושה או בידי שומר מטעם הנושה שאיננו החייב (לשניהם ייקרא להלן – המחזיק), לא יהיה המחזיק רשאי להשתמש במשכון או לזכות בפירותיו, אלא אם הרשה זאת החייב בהסכם המישכון או לאחר מכן". וראה סעיף 536 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, המגדיר בעלות כך: "בעלות היא זכות, לצמיתות, להחזיק ולהשתמש בנכס, לזכות בפירותיו, לכלות אותו ולעשות בו כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי חיקוק או חוזה".
⁴ רמב"ם, הלכות מכירה, פרק א, הלכה טז. ובעקבותיו שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קצב, סעיפים י-יא.
⁵ אמנם הלכה זו שנויה במחלוקת, כפי שעולה מהסתייגות הרמ"א, שם, סעיף יא: "ויש חולקין וסבירא להו דאין קונין בחזקות אלו לא באכילת פירות ולא בהעמדת בהמה וכיוצא בזה, שאינו מועיל לקרקע, והכי מסתברא". אולם גם המתנגדים מסכימים שאכילת פירות משמשת ראיה למי שטוען שקנה את הקרקע כדין לפני שלוש שנים ואיבד את שטרו (חזקה נמשכת כראיה להבדיל מחזקה חד פעמית כמעשה קניין). ראה: השגת הראב"ד על הרמב"ם, שם; סמ"ע, שם, ס"ק יח.
⁶ בבא מציעא יד ע"ב.
⁷ שם, ד"ה רש"י, ד"ה בגוזל ונגזל.
⁸ ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ערך "דבר שלא בא לעולם". וראה מיכאל ויגודה וחיים צפרי, חוק לישראל, שליחות, עמ' 215 -216.
⁹ בבא בתרא קלב ע"ב. וכן ראה שם קמז ע"ב. וראה עוד: תוספות, בבא מציעא לג ע"ב, ד"ה כגון; שם, גיטין מב ע"ב, ד"ה עבד.
¹⁰ כתובות עט ע"ב.
¹¹ רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כג, הלכות א-ב. וראה גם, שם, פרק כב, הלכה יד. וראה בעקבותיו שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רט, סעיף ד.
¹² הרב משה מרדכי אפשטיין (ראש ישיבת סלובודקה, ליטא-ארץ ישראל, 1933-1866), מטעים: "לבעל הפרה יש קניינים בבהמתו, שכל שתלד ותשביח יהיה שייך לו". לדעתו, זה מסביר את הדין לפיו אין תוקף לקניית וולד של פרה (להבדיל מפרה לוולדותיה) אפילו כשהפרה כבר מעוברת ולכאורה העובר אינו בגדר דבר שלא בא לעולם: "שכן העובר הזה כל שעה הוא משביח ואחר כן כשייוולד ישתנה... דבשעה שהוא נשתנה ומשביח ויצא לאויר העולם דנעשה אז דבר אחר, באותה שעה יש לו לבעל הפרה קניינים שיקנה העובר בתורת שבח בהמתו, ולבעל העובר אין קניינים, שהרי העובר נשתנה" (לבוש מרדכי, בבא קמא, סימן מב, אות ט).
¹³ שם, פרק כג, הלכה ט.
¹⁴ ראה: קצות החושן, סימן רט, ס"ק ד (וראה גם דבריו באבני מילואים, סימן פא, ס"ק א); נתיבות המשפט, שם, ס"ק ה; שו"ת רבי עקיבא איגר, מהדורא קמא, סימן קמא, ד"ה אולם מ"מ. וראה עוד להלן, הערה 30.
¹⁵ על זו הדרך, הם מסיקים שניתן גם למכור מצודה לבעלי החיים שיילכדו בה. אמנם, כבר בהלכה הקודמת קבע הרמב"ם שניתן למכור "עבד למעשה ידיו", אף שתפוקת הידיים אינה תוצר היוצא מגוף הידיים, אבל שם הדבר מובן יותר שכן "המלאכה... באה מן הידים בטֹרחן ותנועתן" (כלשון חידושי הרשב"א, כתובות נט ע"ב, ד"ה ומיהו), שלא כמצודה שהיא פסיבית לחלוטין ולא עשתה אלא "מעשה עץ בעלמא" (כלשון חידושי הריטב"א, כתובות נט ע"א, ד"ה באומרת). ואכן יש להעיר, שחלק מן הפוסקים מסייגים את תחולת הקונסטרוקציה של "גוף לפירות", ראה לדוגמה אור שמח, הלכות מכירה, פרק כג, הלכה ט, ד"ה דע. וראה עוד להלן, הערה 20 והערה 30.
¹⁶ בבא מציעא קד ע"ב. וראה אביעד הכהן וזלמן סורוצקין, "בנקאות ללא ריבית ו'היתר עיסקא' ב'מדינה יהודית ודמוקרטית' - הלכה ואין מורין כן?", שערי משפט ב (תשנ"ט), עמ' 100-77.
¹⁷ רמב"ם, הלכות שלוחין ושותפין, פרק ו, הלכה ב.
¹⁸ פסחים פח ע"ב.
¹⁹ בבא מציעא יא ע"א; רמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק יז, הלכה ח; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסח, סעיף ג.
²⁰ ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "חצר (ב)", כרך יז, עמ' קעב. ונראה שאפשר להקנות חצר לעניין קניין חצר (על דרך "אילן לפירותיו"). כך יש המסבירים את תוקפה של הקניית מצודה לדגים שיילכדו בה, ראה: אור שמח (לעיל, הערה 15), ד"ה אולם; נתיבות חיים (קורב), חלק ב, סימן לח; קונטרסי שיעורים (לרב ישראל גוסטמן), בבא מציעא, שיעור יג, אות ט.
²¹ בבא מציעא י ע"א.
²² ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רע, סעיף ג. כשיטת רב פפא, בבא מציעא יב ע"ב. וראה להלן, הערה 33.
²³ אור שמח, הלכות שכירות, פרק ט, הלכה יא.
²⁴ על פי עדותו של ר' שמעון שקופ, חידושי ר' שמעון שקופ, גיטין, ירושלים תשע"א, סימן ו (סימן ד במהדורה הישנה), ד"ה ואם נאמר.
²⁵ ר' שמעון שקופ עצמו מבקר הסבר זה, שכן לדעתו ההסבר נכון רק לגבי יצירה או אמצאה של הפועל (ראה להלן, הערה 33), ולא לגבי מציאה שקיימת ועומדת וחלקו של הפועל מתמצה בנטילתה מתוך כוונה לזכות בה, ועל כן הוא מציע שני הסברים חלופיים מתחום דיני השליחות, ראה שם, ד"ה ונלענ"ד.
²⁶ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסג, סעיף י.
²⁷ משנה, בבא מציעא ג, ב. וראה יהונתן בלס, חוק לישראל, עשיית עושר ולא במשפט, ירושלים תשנ"ב, עמ' 11-10.
²⁸ ראה רמ"א, חושן משפט, סימן שעה, סעיף ז, המדגיש שהוא הדין אפילו אם הקרקע לא עמדה להשכרה. וראה בלס (לעיל, הערה 27), עמ' 53, הערה 9, מדוע לא חל כאן הכלל "זה נהנה וזה לא חסר – פטור".
²⁹ לעוד הוכחה יפה ראה רפי רכס, "הגנה על זכויות יוצרים, פטנטים ואמצאות במשפט העברי", באתר חוות הדעת של היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים, הערה 8.
³⁰ להשלמת התמונה נציין שנחלקו דעות הפוסקים בשאלה אם ניתן להקנות רווחים "חיצוניים" מעין אלו על דרך הקניית "דקל לפירותיו"? או שמא דרך הקנייה זו אפשרית רק במה שיוצא מגוף הנכס או למצער ממה שמופק כתוצאה מפעולתו האקטיבית של הנכס (כדוגמת "עבד למעשה ידיו", ראה לעיל, הערה 15)? ספק זה כבר נרמז בתוספות, גיטין מב ע"ב, ד"ה עבד, בהסבר סוגיית התלמוד הדנה בשאלה אם אפשר להקנות עבד לעניין הקנס שעשוי להתקבל ממי ששורו ייגח את העבד ויגרום למותו (מקור הקנס בשמות כא, לב): "שהפירות יוצאים מגוף הדקל... אבל קנסא מעלמא אתי..." (וראה גם חידושי הרמב"ן והרשב"א על אתר). וראה ביתר הרחבה חידושי הרשב"א, כתובות נט ע"ב, ד"ה ולעיקר (לביאור דבריו ראה ברכת שמואל, כתובות, סימן נב, ס"ק ז, ד"ה והנה; שם, בבא מציעא, סימן יא, ס"ק א, ד"ה והנה).
השאלה עלתה לדוגמה אם ניתן להקנות בדרך זו: דגים שייצודו במצודה (על זה כבר הערנו לעיל, הערה 15); רווחים עתידיים של קרן כספים; דמי שכירות עתידיים; ועוד. שאלה חשובה זו שהועלו בה הבחנות מרתקות בדבר מידת הזיקה שצריכה להתקיים בין הנכס ובין התוצר שבעל הנכס מבקש להקנות, חורגת ממסגרת גיליון זה, שהרי כפי שהוכחנו, משנוצר הרווח או התוצר אין ספק שהוא קניינו של בעל הנכס, והיא השאלה שמעסיקה אותנו כאן.
בין המצדדים בהרחבת תחולת הקונסטרוקציה, ראה: שו"ת תורת חיים, חלק ב, סימן כא (מובא לכאורה בהסכמה במשנה למלך, הלכות מכירה, פרק כג, הלכה א); קצות החושן ונתיבות המשפט ורבי עקיבא איגר (לעיל, הערה 14). בין המצדדים בצמצום התחולה, ראה שו"ת מהר"ם אלשיך, חושן משפט, סימן ז (וראה פתחי תשובה, חושן משפט, סימן ריב, ס"ק י). לניתוח יפה של חילוקי הדעות בין הפוסקים, ראה הרב דוד קוויאט, סוכת דוד, בבא מציעא, ירושלים תשנ"ב, טז ע"א, אותיות לב-לו. וראה עוד פתחי חושן, קניינים, פרק יט, הערות יד-טו.
³¹ ראה בין השאר: נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א; ח' נבון, "זכויות יוצרים בהלכה", צוהר ז (תשס"א), עמ' 1; רפאל רכס, הקניין בנכסים שאינם מוחשיים במשפט העברי, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, בר-אילן תשע"ב; הנ"ל, לעיל, הערה 29; יעקב שפירא, "זכויות יוצרים במשפט העברי", באתר חוות הדעת של היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים; הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט, חלק ד, זכויות יוצרים, נתניה תשס"ד; אביעד הכהן, "וישן מפני חדש תוציאו?! – על מדגמים וההגנה עליהם, בימים ההם, בזמן הזה", בתוך: קובץ דברי הכנס על מדגמים וזכויות יוצרים (ו' בוגנים, ח' ויניצקי, י' מרקוביץ עורכים, מכללת שערי משפט, תשע"ג), עמ' 22-19. וראה גם פסק דינו של השופט הנדל, ע"א 3425/17 Societe des Produits Nestle נ' אספרסו קלאב בע"מ (7.8.19), פסקה 43, והמקורות שהפנה אליהם שם.
³² הרב אשר וייס, "התוקף ההלכתי של פטנט רשום", דרכי הוראה ד (תשס"ו), עמ' ק (מצוטט על ידי השופט הנדל בע"א 3425/17, לעיל, הערה 31, אות ג). בכך משיב הרב וייס על השאלה, כיצד נרכשת הבעלות על דבר רוחני-מופשט, הלא הכלל הוא ש"דבר שאין בו ממש, אינו נקנה" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ריב, סעיף א)?
על שאלה זו עומד גם עמק המשפט (לעיל, הערה 31), ומציע שני פתרונות: האחד (סימן טז, אות קעג), כמו הרב וייס: "עצם גדילת הרעיון במוחו ובלבו מזכה אותו בבעלות, כשם שפְּרי הגדל בשדהו הוא שלו בלי צורך במעשה קנין מיוחד... ועל ידי מוחו זוכה גם ברעיונות שאין בהם ממשות היונקים כוחם מהמוח שיש בו ממשות". ועוד הוא מציע (שם, אותיות קעד-קעה), שאמנם העברת בעלות דורשת מעשה קניין, מה שאינו אפשרי בדבר שאין בו ממש, אבל יצירת דבר כשלעצמה מקנה בעלות בלא צורך בשום מעשה קניין. בהתאם לכך, יצירת רעיון מופשט מקנה בו בעלות בלא צורך במעשה קניין. וראה שם הוכחותיו היפות, ביניהן מפירוש רש"י על הפסוק "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט): "על ידי עשייתן קנאן להיות שלו".
³³ ראה בעניין זה עמק המשפט, שם, אות קעו, שמביא לכך ראיה בין השאר מר' שמעון שקופ (לעיל, הערה 25), שכותב: "כיון שמכר לו חכמתו היינו גופו ואבריו אשר המציאו הדבר הזה בעולם, אז מיד כשבא הדבר הזה לעולם הוא של הקונה". וראה שו"ת משפטיך ליעקב, חלק ה, סימן כב. כך הוא גם לפי החוק הישראלי, ראה: חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967, סעיף 132(א); חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007, סעיף 34.
³⁴ ראה החלטת הסירוב מיום 27.12.21, באתר רשות הפטנטים, להלן, הערה 35.
³⁵ להתגלגלות הפרשה לפרטיה, לרבות כל החומרים הקשורים בה כולל חוות הדעת של היחידה למשפט עברי, ראה באתר רשות הפטנטים:
https://israelpatents.justice.gov.il/he/patent-file/details/268605

---

---