|
|
|
על "זכות העמידה" ועילות סף דיוניות במשפט העברי
"מתעבר על ריב לא לו"
אביעד הכהן *
פרשת ויקרא, תשפ"ב, גיליון מס' 518
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
בעתירה שהוגשה לבג"ץ לפני מספר שנים1, ביקש העותר, עורך דין במקצועו, כי בית המשפט יורה ליועץ המשפטי לממשלה להימנע מקבלת "החלטה עקרונית על העמדה לדין בכפוף לשימוע" בקשר לחקירות הפליליות המתנהלות בעניינו של ראש הממשלה. בדחותו את העתירה על הסף, עשה השופט ג'ורג' קרא שימוש בפסוק מספר משלי2, וכתב: "מצאנו כי העותר מתעבר על ריב לא לו ואינו הגורם המתאים להגשת העתירה". צירוף מילים זה של "התעברות בעל דין על ריב לא לו", היה כה שגור בלשון המשפטית עד שלעתים נשכח מקורו, בפסוק שבספר משלי (כו, יז) "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ"3. אכן, השימוש בצירוף-לשון זה שגור בעיקר בהליכים מנהליים, הגם שהעיקרון המונע ממי שאינו צד ישיר לסכסוך להשתתף בו, קיים גם בתחומי משפט אחרים.
כך, למשל, בהליכים אזרחיים, חייב התובע להראות שיש בידו גם עילת תביעה כלפי הנתבע ומתקיימת "יריבוּת" ביניהם. לפיכך, נקבעה בהם מימים ימימה סמכותו של בית המשפט למחוק על הסף תביעה שאינה מגלה "יריבות" בין בעלי הדין4, או ל"סלק" מן ההליך בעל דין המבקש להצטרף להליך אך "מתעבר על ריב לא לו". תקנה 26(א) לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות קובעת כי ניתן לצרף בכתב תביעה אחד, כתובע או כנתבע, כל אדם "שצירופו דרוש לצורך הכרעה ביעילות ובשלמות בתובענה, ובלבד שהתובענה מעוררת שאלה עובדתית או משפטית משותפת לכל בעלי הדין". תקנה 46(א) מוסיפה וקובעת כי בית המשפט "רשאי בכל עת להורות כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן". סמכות זו מאפשרת לבית המשפט ל"סלק" בעלי דין המבקשים ל"התעבר" על ריב לא להם. בהיעדר יריבות ממשית, יכול בעל דין אחד לומר לחברו המתעבר על ריב לא-לו: "לאו בעל דברים דידי את" [=אינך בעל דברים שלי]5. בדומה לכך, בהליך פלילי, על דרך הכלל התובעת היא רק מדינת ישראל ואין אדם אחר, אפילו הוא קורבן העבירה6, יכול להצטרף להליך כבעל דין. חריג לכך הוא מספר מצומצם של עבירות שבהן יכול לכאורה כל אדם, ולא רק המדינה, להגיש "קובלנה פלילית". וכך מורה אותנו סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982: "על אף האמור בסעיף 11 [="המאשים במשפט פלילי הוא המדינה"] רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט". אכן, לפחות בכל הנוגע לקובלנות שעניינן לשון הרע, פירש בית המשפט מונח זה בצמצום. בעקבות לשון סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נקבע שרק ה"נפגע" מלשון הרע – יכול להגיש קובלנה פלילית נגד מוציא דיבתו רעה, ואילו מי שאינו נפגע עשוי להיחשב כ"מתעבר על ריב לא לו"7.
במובנים רבים, עילת ה"התעברות על ריב לא לו", הייתה יסוד מוסד במשפט הציבורי, לדחיית עתירה על הסף, לרוב מבלי שטענות העותר יישמעו לגופן. עילה זו שייכת למשפחה גדולה של "עילות סף" בשדה המשפט הציבורי דוגמת אי ניקיון כפים, אי מיצוי הליכים וקיומו של סעד חלופי. באופן מיוחד, מקיימת עילת ה"התעברות על ריב" זיקה גם לדחיית עתירה בשל העילה של היעדר "זכות עמידה". הצד השווה שבהן: עותר המבקש סעד מבית המשפט כשאין לו עניין אישי, ממשי וישיר בתוצאותיה. עילות אלה משלו בכיפה בבית המשפט הגבוה לצדק משך עשרות שנים, מאז ייסודו, והביאו לדחייתן על הסף של מאות עתירות מכיוון שהעותר לא היה יכול להצביע כי יש לו "עניין אישי, ממשי וישיר" בתוצאות העתירה. לימים, למן סוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, בתהליך פיחות מתמשך - בתחילה זוחל ולאחר מכן מואץ ביותר - בטלה למעשה זכות העמידה מ"זכות העמידה", וכמעט שעברה מן העולם ולא נודע כי באה אל קרבה8. מתוך כך, הלך ה"עותר הציבורי" ופרה ורבה, עד כי כיום מדי שנה מוגשות לבג"ץ מאות עתירות של "עותרים ציבוריים", למיניהם ולסוגיהם9. לאחרונה, ניכרת בעניין זה, לפחות אצל חלק מן השופטים, מגמה של "החזרת עטרה ליושנה", וזעיר פה זעיר שם החלו כמה מהשופטים עושים שימוש בעילות אלה כדי לדחות עתירות מעל פניהם10.
לאור האמור, נבקש לשאול, האם גם המשפט העברי הולך בדרך זו, או שמא הוא מכיר בזכותו של אדם – ואולי אף בחובתו - ל"התעבר על ריב לא לו" בנסיבות מסוימות, הגם שאין לו לכאורה "אינטרס אישי, ממשי וישיר בתוצאותיו"11? ואם כן, באלו נסיבות? בשאלות אלה נדון להלן.
התעברות על ריב בתנ"ך
השימוש בצירוף "מתעבר על ריב לא לו" הוא דוגמא נוספת, אחת מני רבות, שבהם חדרו צירופי לשון מקראיים לעולם המשפט ונשתרשו בו. במקרא מצויות לא מעט דוגמאות לאנשים ואומות שהתערבו בסכסוך לא להם ו"נתעברו על ריב לא להם", ולאו דווקא במסגרת או בהקשר להליך משפטי. לעתים נדרשו מעשיהם לשבח ולעתים לגנאי. כך, למשל, נזעק אברהם להכניס ראשו בין איתני עולם, ב'מלחמת העולם הראשונה', היא מלחמת "ארבעת המלכים עם החמישה". הגם שלא נמנה עם מלכי האומות המתגוששות, נזעק אברהם לחלץ את אחיינו לוט משביו: "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם"12. כיוצא בדבר, משראה משה רבנו "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו"13, נחלץ להגנתו. כך עשה גם כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", ואת בנות יתרו המגורשות על ידי רועי מדיין. היחלצותו של משה ל"התעבר על ריב לא לו", ו"להציל עשוק מיד עושקו", הייתה לשם, לתהילה ולתפארת, דגם לחובתו של אדם לסייע לאחר הנתון במצוקה14. חובה זו, הידועה במשפטי האומות כ"חובת השומרוני הטוב", הועלתה על נס במשפט העברי, הגיעה לשיאה בציווי "לא תעמד על דם רעך", ולימים עוגנה אף בלשון החוק הישראלי15.
ביטוי לחיוב שבמעשה התערבות מעין זה מצוי גם בתיקון לחוק העונשין, סעיף 34י, שאימץ את עמדתו של מו"ר השופט מנחם אלון בפרשת אפנג'ר16, בעניין הגנה עצמית, שבו נקבע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". וכיוצא בזה גם בסעיף 34יא, בעניין הגנת הצורך. זאת ועוד: חובתו של אדם "להציל עשוק מיד עושקו", להיחלץ ולסייע לאדם הנתון במצוקה עולה גם מן הפסוק שנאמר באישה אנוסה: "צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה"17, שעליו נאמר בגמרא18: "תנא דבי רבי ישמעאל: 'ואין מושיע לה'. הא יש מושיע לה - בכל דבר שיכול להושיע... מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמד על דם רעך' ".
לעומת מקרי "התעברות על ריב-מחלוקת" אלה שנדרשו לשבח, דרשו חכמים לגנאי את "התעברותן" של אומות על "ריב" או מלחמה לא להם. כך, למשל, פירש רש"י את החובה לנקום "נקמת ה' מאת המדינים"19, בעקבות דברי חז"ל: "'מאת המדיָנים' - ולא מאת המואבים. שהמואבים נכנסו לדָבָר [למלחמה] מחמת יראה, שהיו יראים מהם [מבני ישראל], שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב) 'אל תתגר בם מלחמה'. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם".
התעברות על ריב בספרות חז"ל
גם בספרות חז"ל מצויים לא מעט עדים והדים לתופעת ה"התעברות על ריב", שלעתים נדרשה לשבח ולעתים נדרשה לגנאי. כך, למשל, משלו במדרש משל על יעקב אבינו ששלח "מלאכים"-שלוחים אל עשיו אחיו20:
כיוצא בזה דרשו חכמים23 על בלק מלך מואב שנזעק להכריז מלחמה על ישראל ושכר את בלעם כדי שיקלל את בני ישראל, על אף שלא היה להם כל עסק עמו:
התעברות על ריב במקורות המשפט העברי
במשפט העברי הקלסי היה בעל דין מופיע בעצמו לפני בית הדין, בלא סיוע של "מורשה" או עורך דין26. ולא אחת הביטו חכמי המשפט העברי על "עורכי הדין" בעין זעומה, בסוברם שהצטרפותם להליך רק מכבידה עליו ומסרבלת אותו, ועלולה אף להביא לעיוות דין, מכיוון שהלה מלמד את מורשהו לטעון טענות שאינן אמת27. יתר על כן: כפי שמלמדת המציאות, לעתים מעורבוּת עורך הדין בהליך רק מלַבָּה עוד יותר את אש המחלוקת בין הצדדים, ומבעירה אותה עד שָמַים במקום שתביא לשיכוכה. ביטוי לכך ניתן בפירושו של רבי יהונתן הכהן (פרובנס, המאה הי"ב)28, על דברי הגמרא29 "ואשר לא טוב עשה"30 - זה הבא בהרשאה [=מורשה, עורך דין]". ומפרש רבי יהונתן: "מתעבר על ריב לא לו, ושמא הראשון [=בעל הדין עצמו] נוח לו, ונוח הוא לפשרה, יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים31". וכך כתב גם רבי מנחם המאירי בלשון הזהב שלו32: "לעולם ייזהר אדם שלא יבוא לדין אלא בהכרח. ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו, שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם(!), וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת ענייני עצמו".
לתופעת "התעברותו של אדם על ריב לא לו" יש הדים גם בספרות השו"ת. כך, למשל, כותב הריעב"ץ-רבי יעקב בן צבי עמדין (גרמניה, המאה הי"ח), דברים נוקבים וחריפים כנגד רבנים שנתעברו על ריב לא להם. רבנים אלה הכניסו ראשם לבקעת מחלוקת לא-להם, והחלו מכריזים בקול גדול שבהמות הנשחטות בקהילה אחרת וקיבלו הכשר, בין השאר מבנו של היעב"ץ, ר' ישראל משולם זלמן עמדין (שפנה לאביו בעניין זה) – טרפות הן, וכי הרבנים המכשירים מכשילים כביכול את הרבים. וכך, בין השאר, כותב עליהם היעב"ץ33: "על אחת כמה וכמה במקום שיש עדים מסייעים ואומרים שלא נמצא בה סירכא מטרפת. ואי אתה יכול להכחישם, והם מוחזקים מתמול שלשום במומחים כשרים וזכאים. במה גזרת עליהם מיתה, לקרותם רשעים מכשילים את הרבים? בפתאום עשיתָם חטאים? צא צא איש הדמיונים34 אוחז עיני הפתאים. כלך למדברותיך, פן יפגעו בך קנאים. מי הרשך? מי ביקש זאת מידך35? אם אינו ישר בעיניך - פְּרוֹש מן הבשר!".
והוא ממשיך וכותב: "ומה לך לדרך אסור36 כולל, לאסור על אחרים אִסָר? וכשם שאסור להתיר את האסור, כך לאסור את המותר. וסופו להתיר את האסור מדנקטיה רמות רוחא יתירא [=משנקט רמות רוח יתירה]. מי שמך לאיש סורר ומורה37? אף כי לדון דיני נפשות38 בלי דרישה וחקירה, על פי אומדנא בדויה. מי קיבלך עליו לגזור גזירה, ולהיות מתעבר על ריב לא לו? ריב לא ידע יחקרהו, ולא על בני האי לבד עוותה גזרתך הקשה כי יצא הדבר להבזות בעלי תורה בעיני עמי הארץ39. שיבואו תלמידים שלא שימשו כל צרכם ויסמכו עליך, אחר שקבעת דבריך בדפוס ושלחת על פני החוץ, להראות גדולתך בפני כל בעלי הוראה גם במקום אחר. כי יאמרו כך נמצא בתשובה חקוק בעט ברזל ועופרת, להורות את בני ישראל לשעה ולדורות למשמרת, באין מכלים דבר ולא מוחה, ותהי האמת נעדרת". והיעב"ץ מסיים: "לכן ניערתי חצני לגדור גדרת הגינה בפני המתגדרים בהוראה, ליטול עטרה שאינה הולמתם, ולעשות מחאה, ולמסור מודעא לאורייתא דלא ליגררי עלמא בתריה דהאי גברא ולא בר סמכא [=שלא ייגרר העולם אחרי אותו איש שאינו בר סמך], אלא כההוא איש כפר נבוריא40, דלא ליתו למסמך עליה אף בדררא דממונא ודאיסורא לאסור את המותר ולהתיר את האסור לחייב את הזכאי ולזכות את החייב. ונמצא לקתה מידת הדין, והשורה מתקלקלת...".
במדינת ישראל
כאמור בראשית הדברים, חלה בפסיקה הישראלית תמורה רבתי ביחס ל"זכות העמידה" ול"מתעבר על ריב לא לו". בעוד שבשדה המשפט האזרחי והפלילי, מוֹנֵעַ דרך כלל בית המשפט ממי שאינו צד ישיר לסכסוך להיות חלק מההליך השיפוטי41, הרי שבשדה המשפט הציבורי, ובמיוחד בבית המשפט הגבוה לצדק (ובמידה מועטה יותר בבתי המשפט לעניינים מנהליים), נפתחה הדלת לרווחה גם בפני "עותרים ציבוריים", שלא אחת מבקשים ל"התעבר על ריב לא להם". היטיב לתאר תופעה זו השופט מישאל חשין: ""לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל 'זכות עמידה' יבוא בשערי בית המשפט - כך רשום על הקנקן מלבר -אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב: הנחל הפך נהר והנהר נשפך אל ימה. אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית-משפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל-מעמד כבימים עברו... אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל מפתן: 'מאין באת' - מה היא זכותך ותישמע - הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית המשפט: 'לאן אתה הולך' - לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתקון. כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, ב'עותר ציבורי' כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן-לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור. לבי שלם עם הלכה כל מרחיבה זו, ואינני חושש מעַם רב זה של בעלי זכות עמידה... הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן; לוּ הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי אונים בעתירות ראויות"42. והוסיף עליו השופט רובינשטיין43: "...אין כמעט נושא שבתחום הציבורי, מביצי כנים עד קרני ראמים, שאינו לובש פני עתירה".
ובעניין אחר, הוסיף וכתב השופט רובינשטיין44: "משנפתחו שערי העמידה לרווחה, באות לפנינו מטבע הדברים גם עתירות סרק. התועלת שבפתיחת השערים רבה על חסרונותיה. לא אחת משיגה עתירה, לעתים על-ידי 'שמרטפות' של המשפט45 לאורך זמן, כי הממשל יעשה מלאכתו וזכויות האדם יישמרו. יחד עם זאת, בית המשפט ייטה שלא להכיר בזכות העמידה של עותר ציבורי, בהיותו מתעבר על ריב לא לו, מקום שבו קיים נפגע ישיר מן הפעולה השלטונית, וזה בחר שלא להשיג עליה בפני ערכאה שיפוטית... אך דרך המלך היא הדלת הפתוחה, בחינת שער העיר המקראי או תומר דבורה הנביאה ("וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" (שופטים ד', ה')), או כיכר העיר האתונאית".
בהמשך הדברים, וכדרכו תוך שהוא סומך יתדותיו גם על מקורות המשפט העברי, מבקש השופט רובינשטיין לאזן מעט גישה זו, וכותב: "בניסיון לאזן בין שני העקרונות – עקרון אי-ההתערבות מזה, והרצון לסייע לחלש מזה – נוצרה במשפט העברי נורמה הדומה בעיקרה לדין הישראלי הנוהג בתחום המשפט הציבורי; ראובן יכול לפתוח בהליך משפטי לטובת שמעון, רק ככל שהאחרון אינו יכול לפתוח בהליך בעצמו באופן סביר. ראו לעניין זה קיצור שולחן ערוך לרבי שלמה גנצפריד [המאה הי"ט, הונגריה] (סימן קפ"א סעיף ט"ז): "כתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו, ודרשינן (ודורשים אנו – א"ר) זה הבא בהרשאה ומתעבר על ריב לא לו [...] אבל אם הנתבע הוא בעיר אחרת, והתובע אינו יכול להטריח את עצמו, ומרשה לאחר, זה המורשה [=עורך הדין] מצוה קעביד [=עושה מצוה] להציל העשוק מיד עושקו"... ועם זאת, לטעמי שערי העמידה הפתוחים תועלתם עולה בהרבה על בעייתיותם, כאמור".
אכן, וכאמור בראש הדברים, בעת האחרונה ניכרת מגמה שונה במקצת, שבה בית המשפט, ולמצער שופטים מסוימים ממנו, מביעים מורת רוח מ"ממנהג חדש-ישן זה שבא למדינה"46, ומטוטלת "זכות העמידה" החלה לנוע מצד אל צד וטרם נתייצבה ונתיישבה על מכונה הקבוע. ימים יגידו, האם מגמה זו תלך ותתחזק, עד כדי השבת עטרת "זכות העמידה" – ולו באופן חלקי – ליושנה והעמדתה על מכונה הראשון, או שמא תיגדע זו בעודה באִיבָּה.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי ועמיתי ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות לטיוטת המאמר.
1 בג"ץ 7944/19 יוסי פוקס נ' היועץ המשפטי לממשלה (1.12.19).
2 משלי כו, יז. על לימוד הלכות משפט מפסוקי "ספרות החוכמה", הגם שניסוחם אינו בעל אופי נורמטיבי מובהק, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, " 'התנ"ך – ספר הספרים של המשפטן'!? – על האב, הבן, רוח הקודש ומקום התנ"ך בעולמו-אולמו של בית המשפט", משפט ועסקים כו (תשפ"א) [בדפוס]. דומה שהשופט זילברג היה הראשון שהטמיע צירוף זה בהקשר משפטי, בג"ץ 22/51 אחוזת ד"ר זימן נ' שר האוצר, פ"ד ה, 818; "וכבר אמר החכם (ארחות חיים להרא״ש ז״ל): ״אל תתעבר על ריב לא לך, כי לסוף הם ישלימו ביניהם, ואתה תישאר בכעס", וראו דבריו, לשון נופל על לשון, בבג"ץ 29/55 הרב דיין נ' שר הדתות, פ"ד ט, 1000: "והן מן המפורסמות היא, כי אין בית המשפט הגבוה מתערב לטובת מתעבר על ריב לא לו".
3 ופירש רש"י על אתר: "המתעבר על ריב לא לו, הרי הוא כאוחז באוזני כלב וגורם שינשכנו חינם". על הפחתת הנזק במקרה של נשיכה בגין התעברות מעין זו, ראה פסק דינה של השופטת סגל מוהר, ת"ק (חדרה) 4283-01-13 דגן נ' הידנה, 11.3.14.
4 ראה למשל: ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות בע"מ, פ"ד מג(2) 353.
5 על השימוש בצירוף-לשון זה בבית המשפט, ראה למשל בדברי השופט זוסמן, בג"ץ 262/62 פרץ נ' כפר שמריהו, פ"ד טז, 2101, פסקה 3; ואצל השופט רובינשטיין, ע"א 7919/11 חברת מעדני הצפון בע"מ נ' גואטה (16.6.13), פיסקה א. למהות טענה זו במשפט העברי, ראה בהרחבה: אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 134-125. הזהות בין שתי "עילות-טענות" אלה ויחסן זו לזו עדיין צריך עיון.
6 חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, מאפשר לנפגע העבירה לקבל מידע על ההליך ואף "להשמיע את קולו" בשלב מסוים שלו, אך לא להיות חלק מההליך עצמו כבעל דין. וראה לעניין זה, בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו(4) 141-140.
7 ראה ק"פ (שלום ירושלים) התנועה למען איכות השלטון נ' הרב עובדיה יוסף (28.6.99), מפי השופט סולברג: "גם אם יטען הטוען כי 'כל אדם' שבסעיף 68 לחסד"פ, הריהו כל אדם ממש – כפשוטו – גם אז לצורך ענייננו-שלנו, די לנו בהבדל, במונח השונה – "הנפגע" – שנקט בו המחוקק בחוק איסור לשון הרע [בסעיף 8 לחוק]. לא בהיסח הדעת עשה כן: שבועיים-ימים לפני חקיקתו של חוק איסור לשון הרע נחקק חסד"פ ובו סעיף 68 הנ"ל. סמיכות הזמנים מלמדתנו על כוונה מודעת לצמצם את "זכות העמידה"; שרק הנפגע יריב את ריבו, ולא כל דכפין[!] יהא מתעבר על-ריב לא-לו". וראה שם הפניות לעניין זה.
8 ראה לעניין זה בהרחבה, זאב סגל, זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק (תשמ"ו). לעמדה נוגדת ראה, יהושע שגב, "דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית", הפרקליט מח (תשס"ו) 499.
9 על תופעת "העותר הציבורי" והשלכותיה, ראה אסתר ברק, "זכות העמידה בעתירה הציבורית: מבחניה ובעיותיה", עיוני משפט טז (תשנ"א), 417-391. ולאחרונה, ענבר לוי ונדיב מרדכי, "פסיקת הוצאות לעותרים ציבוריים בבג"ץ", משפטים על אתר (תשע"ג).
10 ראה למשל בג"ץ 3304/20 נתנאל רוזנשטיין נ' משטרת ישראל (31.5.20); בג"ץ 4341/21 ד"ר פינקי פינשטיין נ' שר הבריאות (4.7.21); בג"ץ 2589/20 לשכת רואי חשבון בישראל נ' ממשלת ישראל (5.5.20), פסקה 16; בג"ץ 2044/20 מוקד נ' היועמ"ש (6.5.20); בג"ץ 2199/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה נ' שר החינוך (12.8.21).
11 במשפט הישראלי, נקבע בדין חריג לכלל זה – הן במשפט הציבורי, הן במשפט הפרטי: היועץ המשפטי לממשלה רשאי ל"התייצב" בכל הליך על מנת להשמיע את קולו של האינטרס הציבורי. ראה: פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], אלא שבמקרה זה ניתן כמובן לטעון כי אין זה מקרה של "מתעבר על ריב לא לו", מכיוון שהריב – בהיותו בר השפעה על אינטרסים ציבוריים – הוא מעניינו של היועץ המשפטי לממשלה שאמור להגן על אינטרסים אלה של הציבור. בתחומי משפט מסוימים במשפט העברי, כגון בענייני איסורים – "כל ישראל בעלי דין הם", והוא הדין בענייני עגינות, קבורה או בהגנה על עניינם של יתומים. לעניין זה ראה בהרחבה שוחטמן (לעיל, הערה 5, עמ' 141-137). אכן, בעניינים אלה הדין יוצר מעין-פיקציה שמכוחה עשוי גם אדם "זר" להיחשב כ"בעל דין", ואז אין הוא עוד "מתעבר על ריב לא לו": מכוח הדין הופך "הריב"-הסכסוך להיות גם "שלו", וממילא הוא נהפך ל"בעל דברים" ו"בעל דין" שיש לו, כביכול, עניין ישיר בהליך.
12 בראשית יד, יג-טז.
13 שמות ב, יא.
14 ראה בהרחבה אביעד הכהן, " 'להציל עשוק מיד עושקו': לדמותו של דיין בישראל – על פועלו ההלכתי והשיפוטי של הרב שלמה דיכובסקי", משפחה במשפט ו-ז (תשע"ד-תשע"ה), עמ' 84-9.
15 חוק לא תעמד על דם רעך, התשנ"ח-1998.
16 ע"פ 89/78 יעקב אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141.
17 דברים כב, כז.
18 סנהדרין עג ע"א.
19 במדבר לא, ב.
20 בראשית רבה (מהדורת תיאודור-אלבק), פרשת וישלח, פרשה עה. וראה גם במדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח, ב.
21 משנת רבי אליעזר, פרשה ד, עמוד 82.
22 משלי ג, כו. ופירש שם רש"י: ""כבוד לאיש שֶבֶת מריב – לנוח ממריבה, וכל אויל שאינו שובת מריב - תגלה קלונו". וראה כעין זה גם בדברי ה"חפץ חיים", בספר שמירת הלשון, חלק א, שער הזכירה, פרק יז.
23 ילקוט שמעוני, פרשת בלק, רמז תשסה.
24 תהלים קיב, י.
25 ראה למשל פירוש הרמב"ן על התורה, שמות יז, טז.
26 ראה בהרחבה: נחום רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב.
27 לעניין זה ראה דברי הבבלי (שבת קלט ע"א): "שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין(!). וראה כתובות נב ע"ב, פו ע"ב: "עשינו עצמנו כעורכי הדיינין", בעקבות משנת אבות א, ח: "אל תעש עצמך כערכי הדיינין". וראה בהרחבה: אביעד הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459.
28 פירוש רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף, שבועות יד ע"ב. וכיוצא בו בדברי הר"ן על הרי"ף, שבועות יד ע"ב, ד"ה זה הבא.
29 שבועות לא ע"א.
30 יחזקאל יח, יח.
31 זאת ועוד: לא אחת הלינו על כך שמכיוון שעורך דין קובע שכרו פעמים הרבה לפי מספר ההליכים ושעות העבודה שהוא משקיע בתיק, יש לו עניין בליבוי המחלוקת והתמשכות ההליכים כמה שיותר.
32 בית הבחירה, שבועות לא ע"א. וראה גם דברי המהרש"א על אתר: "ואמר שזה המורשה 'לא טוב עשה' בתוך עמיו, לעשות מריבה ביניהם, וזה מתעבר על ריב לא לו, כי לולא הוא אפשר שימחול לו התובע או שיודה לבעל דינו שאינו חייב לו".
33 שו"ת שאילת יעבץ, חלק ב, סימן קמו.
34 על משקל קללת שמעי בן גרא בשמואל ב, טז, ז: "צא, צא, איש הדמים!"
35 על משקל ישעיהו א, יב: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי?".
36 חידוד לשון על משקל ירמיהו ב, יח: "ומה לך לדרך אשור"!
37 על משקל שמות ב, יד: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו".
38 כמו בדוגמאות אחרות, רואים חכמי המשפט העברי הטלת פסול ורפש באדם אחר "דיני נפשות" ממש, שכן לעז זה עשוי להביא – לצד ביושו והלבנת פניו, שכמוה כשפיכות דמים – גם לקיפוח פרנסתו ולאובדן מטה לחמו. ראה לעניין זה בהרחבה: אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007), עמ' 27-22 [=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 111-105]; אביעד הכהן, " 'דרך כוכב מיעקב' - מינוי אנשי ציבור והדחתם: בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב טירקל: פרקי הגות, עיון ומשפט (אהרן ברק, קארין כרמית יפת, אליקים רובינשטיין עורכים, הוצאת נבו, תש"פ), עמ' 155-109.
39 על משקל האמור באסתר א, טז-יז: " כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם...".
40 ראה בראשית רבה ז, ב, את המעשה ביעקב איש כפר נבוריא שהורה בצור הוראות מוטעות, להחמיר ולהקל, ולפיהן דגים טעונין שחיטה(!), וכי מותר
כביכול למול בנה של עבודת כוכבים בשבת. כששמע רבי חגי רבו על פסיקותיו אלה, קבע שהוא חייב מלקות, וגער בו בלשון חריפה: "חבוט חבטך, רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא".
41 "מתעבר" כזה עשוי להגיש בקשה להצטרף להליך כ"ידיד בית משפט", אך ההיענות לבקשתו תלויה בשיקול דעת רחב יחסית שיש לבית המשפט בעניין זה. על מוסד זה, ראה בהרחבה: שי פרבר, ידיד בית המשפט, 2018 והפניות שם.
42 בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 595 (1994).
43 אליקים רובינשטיין, נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג), עמ' 68.
44 בג"ץ 4501/14 עו"ד אלעד פרסקי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (23.7.15), פסקה כו. וראה גם דבריו בבג"ץ 9261/16 פלונית נ' בדר"ג (30.3.17), פסקה מ.
45 על "בית המשפט כשמרטף" בפסיקת השופט רובינשטיין, ראה: אביעד הכהן, "עושה השלום – קווים לדמותו של שופט אנושי, יהודי וציוני", ספר אליקים רובינשטיין (אהרן ברק, מרים ביטון-מרקוביץ, אילה פרוקצ'יה, רינת סופר עורכים, תשפ"א), עמ' 106-45.
46 ראה למשל דברי השופט מינץ בפסק דינו שניתן לאחרונה בבג"ץ 8876/21 ח"כ דוד אמסלם נ' ממשלת ישראל (28.12.21); דנג"ץ 38/22 אמסלם נ' שר הביטחון (15.2.22).
בעתירה שהוגשה לבג"ץ לפני מספר שנים1, ביקש העותר, עורך דין במקצועו, כי בית המשפט יורה ליועץ המשפטי לממשלה להימנע מקבלת "החלטה עקרונית על העמדה לדין בכפוף לשימוע" בקשר לחקירות הפליליות המתנהלות בעניינו של ראש הממשלה. בדחותו את העתירה על הסף, עשה השופט ג'ורג' קרא שימוש בפסוק מספר משלי2, וכתב: "מצאנו כי העותר מתעבר על ריב לא לו ואינו הגורם המתאים להגשת העתירה". צירוף מילים זה של "התעברות בעל דין על ריב לא לו", היה כה שגור בלשון המשפטית עד שלעתים נשכח מקורו, בפסוק שבספר משלי (כו, יז) "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ"3. אכן, השימוש בצירוף-לשון זה שגור בעיקר בהליכים מנהליים, הגם שהעיקרון המונע ממי שאינו צד ישיר לסכסוך להשתתף בו, קיים גם בתחומי משפט אחרים.
כך, למשל, בהליכים אזרחיים, חייב התובע להראות שיש בידו גם עילת תביעה כלפי הנתבע ומתקיימת "יריבוּת" ביניהם. לפיכך, נקבעה בהם מימים ימימה סמכותו של בית המשפט למחוק על הסף תביעה שאינה מגלה "יריבות" בין בעלי הדין4, או ל"סלק" מן ההליך בעל דין המבקש להצטרף להליך אך "מתעבר על ריב לא לו". תקנה 26(א) לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות קובעת כי ניתן לצרף בכתב תביעה אחד, כתובע או כנתבע, כל אדם "שצירופו דרוש לצורך הכרעה ביעילות ובשלמות בתובענה, ובלבד שהתובענה מעוררת שאלה עובדתית או משפטית משותפת לכל בעלי הדין". תקנה 46(א) מוסיפה וקובעת כי בית המשפט "רשאי בכל עת להורות כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן". סמכות זו מאפשרת לבית המשפט ל"סלק" בעלי דין המבקשים ל"התעבר" על ריב לא להם. בהיעדר יריבות ממשית, יכול בעל דין אחד לומר לחברו המתעבר על ריב לא-לו: "לאו בעל דברים דידי את" [=אינך בעל דברים שלי]5. בדומה לכך, בהליך פלילי, על דרך הכלל התובעת היא רק מדינת ישראל ואין אדם אחר, אפילו הוא קורבן העבירה6, יכול להצטרף להליך כבעל דין. חריג לכך הוא מספר מצומצם של עבירות שבהן יכול לכאורה כל אדם, ולא רק המדינה, להגיש "קובלנה פלילית". וכך מורה אותנו סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982: "על אף האמור בסעיף 11 [="המאשים במשפט פלילי הוא המדינה"] רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט". אכן, לפחות בכל הנוגע לקובלנות שעניינן לשון הרע, פירש בית המשפט מונח זה בצמצום. בעקבות לשון סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נקבע שרק ה"נפגע" מלשון הרע – יכול להגיש קובלנה פלילית נגד מוציא דיבתו רעה, ואילו מי שאינו נפגע עשוי להיחשב כ"מתעבר על ריב לא לו"7.
במובנים רבים, עילת ה"התעברות על ריב לא לו", הייתה יסוד מוסד במשפט הציבורי, לדחיית עתירה על הסף, לרוב מבלי שטענות העותר יישמעו לגופן. עילה זו שייכת למשפחה גדולה של "עילות סף" בשדה המשפט הציבורי דוגמת אי ניקיון כפים, אי מיצוי הליכים וקיומו של סעד חלופי. באופן מיוחד, מקיימת עילת ה"התעברות על ריב" זיקה גם לדחיית עתירה בשל העילה של היעדר "זכות עמידה". הצד השווה שבהן: עותר המבקש סעד מבית המשפט כשאין לו עניין אישי, ממשי וישיר בתוצאותיה. עילות אלה משלו בכיפה בבית המשפט הגבוה לצדק משך עשרות שנים, מאז ייסודו, והביאו לדחייתן על הסף של מאות עתירות מכיוון שהעותר לא היה יכול להצביע כי יש לו "עניין אישי, ממשי וישיר" בתוצאות העתירה. לימים, למן סוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, בתהליך פיחות מתמשך - בתחילה זוחל ולאחר מכן מואץ ביותר - בטלה למעשה זכות העמידה מ"זכות העמידה", וכמעט שעברה מן העולם ולא נודע כי באה אל קרבה8. מתוך כך, הלך ה"עותר הציבורי" ופרה ורבה, עד כי כיום מדי שנה מוגשות לבג"ץ מאות עתירות של "עותרים ציבוריים", למיניהם ולסוגיהם9. לאחרונה, ניכרת בעניין זה, לפחות אצל חלק מן השופטים, מגמה של "החזרת עטרה ליושנה", וזעיר פה זעיר שם החלו כמה מהשופטים עושים שימוש בעילות אלה כדי לדחות עתירות מעל פניהם10.
לאור האמור, נבקש לשאול, האם גם המשפט העברי הולך בדרך זו, או שמא הוא מכיר בזכותו של אדם – ואולי אף בחובתו - ל"התעבר על ריב לא לו" בנסיבות מסוימות, הגם שאין לו לכאורה "אינטרס אישי, ממשי וישיר בתוצאותיו"11? ואם כן, באלו נסיבות? בשאלות אלה נדון להלן.
התעברות על ריב בתנ"ך
השימוש בצירוף "מתעבר על ריב לא לו" הוא דוגמא נוספת, אחת מני רבות, שבהם חדרו צירופי לשון מקראיים לעולם המשפט ונשתרשו בו. במקרא מצויות לא מעט דוגמאות לאנשים ואומות שהתערבו בסכסוך לא להם ו"נתעברו על ריב לא להם", ולאו דווקא במסגרת או בהקשר להליך משפטי. לעתים נדרשו מעשיהם לשבח ולעתים לגנאי. כך, למשל, נזעק אברהם להכניס ראשו בין איתני עולם, ב'מלחמת העולם הראשונה', היא מלחמת "ארבעת המלכים עם החמישה". הגם שלא נמנה עם מלכי האומות המתגוששות, נזעק אברהם לחלץ את אחיינו לוט משביו: "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם"12. כיוצא בדבר, משראה משה רבנו "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו"13, נחלץ להגנתו. כך עשה גם כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", ואת בנות יתרו המגורשות על ידי רועי מדיין. היחלצותו של משה ל"התעבר על ריב לא לו", ו"להציל עשוק מיד עושקו", הייתה לשם, לתהילה ולתפארת, דגם לחובתו של אדם לסייע לאחר הנתון במצוקה14. חובה זו, הידועה במשפטי האומות כ"חובת השומרוני הטוב", הועלתה על נס במשפט העברי, הגיעה לשיאה בציווי "לא תעמד על דם רעך", ולימים עוגנה אף בלשון החוק הישראלי15.
ביטוי לחיוב שבמעשה התערבות מעין זה מצוי גם בתיקון לחוק העונשין, סעיף 34י, שאימץ את עמדתו של מו"ר השופט מנחם אלון בפרשת אפנג'ר16, בעניין הגנה עצמית, שבו נקבע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו". וכיוצא בזה גם בסעיף 34יא, בעניין הגנת הצורך. זאת ועוד: חובתו של אדם "להציל עשוק מיד עושקו", להיחלץ ולסייע לאדם הנתון במצוקה עולה גם מן הפסוק שנאמר באישה אנוסה: "צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה"17, שעליו נאמר בגמרא18: "תנא דבי רבי ישמעאל: 'ואין מושיע לה'. הא יש מושיע לה - בכל דבר שיכול להושיע... מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמד על דם רעך' ".
לעומת מקרי "התעברות על ריב-מחלוקת" אלה שנדרשו לשבח, דרשו חכמים לגנאי את "התעברותן" של אומות על "ריב" או מלחמה לא להם. כך, למשל, פירש רש"י את החובה לנקום "נקמת ה' מאת המדינים"19, בעקבות דברי חז"ל: "'מאת המדיָנים' - ולא מאת המואבים. שהמואבים נכנסו לדָבָר [למלחמה] מחמת יראה, שהיו יראים מהם [מבני ישראל], שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב) 'אל תתגר בם מלחמה'. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם".
התעברות על ריב בספרות חז"ל
גם בספרות חז"ל מצויים לא מעט עדים והדים לתופעת ה"התעברות על ריב", שלעתים נדרשה לשבח ולעתים נדרשה לגנאי. כך, למשל, משלו במדרש משל על יעקב אבינו ששלח "מלאכים"-שלוחים אל עשיו אחיו20:
רב הונא פתח: "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו". נחמן בר שמואל אמר: לארכיליסטיס [=משל לרב-שודדים] שישן בדרך. עבר אחד ושרי מעיריה [=והחל מעיר אותו]. אמר ליה: קום לך דבישה שכיח הכא [=אמר לו: קום לך, שהרע שרוי כאן]. קם ושרי מקפח ביה [=קם רב-השודדים והחל מכה אותו]. אמר ליה: יגער בישה. אמר ליה: דמיך הוא ועירתניה [אמר לו: הוא ישן ועוררת אותו]. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך [=עשיו] והייתָה משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'?הנמשל ברור, וטמונה בו ביקורת חריפה ביותר על יעקב, שכביכול "העיר דב מרבצו", את עשיו, ואלמלא "נתעבר על ריב" שלא לצורך, היה ניצל מידו. והוסיפו על דברים אלה ב"משנת רבי אלעזר" [=מדרש ל"ב מידות]21: "רבי יונתן אומר: הרי הוא אומר 'כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב'22. ומה מריבה שהיא לאדם לעצמו, כבוד לו אם כְּבָשָה [=נמנע ממנה], קל וחומר למריבה שאינה שלו, והוא מכניס עצמו לתוכה. וכן הוא אומר: 'מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו' ".
כיוצא בזה דרשו חכמים23 על בלק מלך מואב שנזעק להכריז מלחמה על ישראל ושכר את בלעם כדי שיקלל את בני ישראל, על אף שלא היה להם כל עסק עמו:
"תאות רשעים תאבד24" - זה בלק ובלעם שאָבְדָה תאוותם, ועליהם הכתוב אומר "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו". משל למה הדבר דומה? לזאב שבא וחטף גדי מן הצאן. והיה שם כלב של קדרים [=נוודים]. יצא והיה מנבח בו, ומריב עמו. אמר לו הזאב: אתה כלב של קדרים, למה אתה מריב עמי? שמא נטלתי משלכם? לא נטלתי אלא מעדרו של רועה, אתה מה לך?בדומה לכך ראו מקצת מהפרשנים גם את חטאו הגדול של עמלק שלא שכן בגבול ישראל, אך הגיע מרחוק כדי ל"התעבר על ריב לא לו" ולהילחם בישראל25.
התעברות על ריב במקורות המשפט העברי
במשפט העברי הקלסי היה בעל דין מופיע בעצמו לפני בית הדין, בלא סיוע של "מורשה" או עורך דין26. ולא אחת הביטו חכמי המשפט העברי על "עורכי הדין" בעין זעומה, בסוברם שהצטרפותם להליך רק מכבידה עליו ומסרבלת אותו, ועלולה אף להביא לעיוות דין, מכיוון שהלה מלמד את מורשהו לטעון טענות שאינן אמת27. יתר על כן: כפי שמלמדת המציאות, לעתים מעורבוּת עורך הדין בהליך רק מלַבָּה עוד יותר את אש המחלוקת בין הצדדים, ומבעירה אותה עד שָמַים במקום שתביא לשיכוכה. ביטוי לכך ניתן בפירושו של רבי יהונתן הכהן (פרובנס, המאה הי"ב)28, על דברי הגמרא29 "ואשר לא טוב עשה"30 - זה הבא בהרשאה [=מורשה, עורך דין]". ומפרש רבי יהונתן: "מתעבר על ריב לא לו, ושמא הראשון [=בעל הדין עצמו] נוח לו, ונוח הוא לפשרה, יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים31". וכך כתב גם רבי מנחם המאירי בלשון הזהב שלו32: "לעולם ייזהר אדם שלא יבוא לדין אלא בהכרח. ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו, שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם(!), וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת ענייני עצמו".
לתופעת "התעברותו של אדם על ריב לא לו" יש הדים גם בספרות השו"ת. כך, למשל, כותב הריעב"ץ-רבי יעקב בן צבי עמדין (גרמניה, המאה הי"ח), דברים נוקבים וחריפים כנגד רבנים שנתעברו על ריב לא להם. רבנים אלה הכניסו ראשם לבקעת מחלוקת לא-להם, והחלו מכריזים בקול גדול שבהמות הנשחטות בקהילה אחרת וקיבלו הכשר, בין השאר מבנו של היעב"ץ, ר' ישראל משולם זלמן עמדין (שפנה לאביו בעניין זה) – טרפות הן, וכי הרבנים המכשירים מכשילים כביכול את הרבים. וכך, בין השאר, כותב עליהם היעב"ץ33: "על אחת כמה וכמה במקום שיש עדים מסייעים ואומרים שלא נמצא בה סירכא מטרפת. ואי אתה יכול להכחישם, והם מוחזקים מתמול שלשום במומחים כשרים וזכאים. במה גזרת עליהם מיתה, לקרותם רשעים מכשילים את הרבים? בפתאום עשיתָם חטאים? צא צא איש הדמיונים34 אוחז עיני הפתאים. כלך למדברותיך, פן יפגעו בך קנאים. מי הרשך? מי ביקש זאת מידך35? אם אינו ישר בעיניך - פְּרוֹש מן הבשר!".
והוא ממשיך וכותב: "ומה לך לדרך אסור36 כולל, לאסור על אחרים אִסָר? וכשם שאסור להתיר את האסור, כך לאסור את המותר. וסופו להתיר את האסור מדנקטיה רמות רוחא יתירא [=משנקט רמות רוח יתירה]. מי שמך לאיש סורר ומורה37? אף כי לדון דיני נפשות38 בלי דרישה וחקירה, על פי אומדנא בדויה. מי קיבלך עליו לגזור גזירה, ולהיות מתעבר על ריב לא לו? ריב לא ידע יחקרהו, ולא על בני האי לבד עוותה גזרתך הקשה כי יצא הדבר להבזות בעלי תורה בעיני עמי הארץ39. שיבואו תלמידים שלא שימשו כל צרכם ויסמכו עליך, אחר שקבעת דבריך בדפוס ושלחת על פני החוץ, להראות גדולתך בפני כל בעלי הוראה גם במקום אחר. כי יאמרו כך נמצא בתשובה חקוק בעט ברזל ועופרת, להורות את בני ישראל לשעה ולדורות למשמרת, באין מכלים דבר ולא מוחה, ותהי האמת נעדרת". והיעב"ץ מסיים: "לכן ניערתי חצני לגדור גדרת הגינה בפני המתגדרים בהוראה, ליטול עטרה שאינה הולמתם, ולעשות מחאה, ולמסור מודעא לאורייתא דלא ליגררי עלמא בתריה דהאי גברא ולא בר סמכא [=שלא ייגרר העולם אחרי אותו איש שאינו בר סמך], אלא כההוא איש כפר נבוריא40, דלא ליתו למסמך עליה אף בדררא דממונא ודאיסורא לאסור את המותר ולהתיר את האסור לחייב את הזכאי ולזכות את החייב. ונמצא לקתה מידת הדין, והשורה מתקלקלת...".
במדינת ישראל
כאמור בראשית הדברים, חלה בפסיקה הישראלית תמורה רבתי ביחס ל"זכות העמידה" ול"מתעבר על ריב לא לו". בעוד שבשדה המשפט האזרחי והפלילי, מוֹנֵעַ דרך כלל בית המשפט ממי שאינו צד ישיר לסכסוך להיות חלק מההליך השיפוטי41, הרי שבשדה המשפט הציבורי, ובמיוחד בבית המשפט הגבוה לצדק (ובמידה מועטה יותר בבתי המשפט לעניינים מנהליים), נפתחה הדלת לרווחה גם בפני "עותרים ציבוריים", שלא אחת מבקשים ל"התעבר על ריב לא להם". היטיב לתאר תופעה זו השופט מישאל חשין: ""לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל 'זכות עמידה' יבוא בשערי בית המשפט - כך רשום על הקנקן מלבר -אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב: הנחל הפך נהר והנהר נשפך אל ימה. אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית-משפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל-מעמד כבימים עברו... אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל מפתן: 'מאין באת' - מה היא זכותך ותישמע - הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית המשפט: 'לאן אתה הולך' - לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתקון. כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, ב'עותר ציבורי' כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן-לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור. לבי שלם עם הלכה כל מרחיבה זו, ואינני חושש מעַם רב זה של בעלי זכות עמידה... הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן; לוּ הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי אונים בעתירות ראויות"42. והוסיף עליו השופט רובינשטיין43: "...אין כמעט נושא שבתחום הציבורי, מביצי כנים עד קרני ראמים, שאינו לובש פני עתירה".
ובעניין אחר, הוסיף וכתב השופט רובינשטיין44: "משנפתחו שערי העמידה לרווחה, באות לפנינו מטבע הדברים גם עתירות סרק. התועלת שבפתיחת השערים רבה על חסרונותיה. לא אחת משיגה עתירה, לעתים על-ידי 'שמרטפות' של המשפט45 לאורך זמן, כי הממשל יעשה מלאכתו וזכויות האדם יישמרו. יחד עם זאת, בית המשפט ייטה שלא להכיר בזכות העמידה של עותר ציבורי, בהיותו מתעבר על ריב לא לו, מקום שבו קיים נפגע ישיר מן הפעולה השלטונית, וזה בחר שלא להשיג עליה בפני ערכאה שיפוטית... אך דרך המלך היא הדלת הפתוחה, בחינת שער העיר המקראי או תומר דבורה הנביאה ("וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם, וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" (שופטים ד', ה')), או כיכר העיר האתונאית".
בהמשך הדברים, וכדרכו תוך שהוא סומך יתדותיו גם על מקורות המשפט העברי, מבקש השופט רובינשטיין לאזן מעט גישה זו, וכותב: "בניסיון לאזן בין שני העקרונות – עקרון אי-ההתערבות מזה, והרצון לסייע לחלש מזה – נוצרה במשפט העברי נורמה הדומה בעיקרה לדין הישראלי הנוהג בתחום המשפט הציבורי; ראובן יכול לפתוח בהליך משפטי לטובת שמעון, רק ככל שהאחרון אינו יכול לפתוח בהליך בעצמו באופן סביר. ראו לעניין זה קיצור שולחן ערוך לרבי שלמה גנצפריד [המאה הי"ט, הונגריה] (סימן קפ"א סעיף ט"ז): "כתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו, ודרשינן (ודורשים אנו – א"ר) זה הבא בהרשאה ומתעבר על ריב לא לו [...] אבל אם הנתבע הוא בעיר אחרת, והתובע אינו יכול להטריח את עצמו, ומרשה לאחר, זה המורשה [=עורך הדין] מצוה קעביד [=עושה מצוה] להציל העשוק מיד עושקו"... ועם זאת, לטעמי שערי העמידה הפתוחים תועלתם עולה בהרבה על בעייתיותם, כאמור".
אכן, וכאמור בראש הדברים, בעת האחרונה ניכרת מגמה שונה במקצת, שבה בית המשפט, ולמצער שופטים מסוימים ממנו, מביעים מורת רוח מ"ממנהג חדש-ישן זה שבא למדינה"46, ומטוטלת "זכות העמידה" החלה לנוע מצד אל צד וטרם נתייצבה ונתיישבה על מכונה הקבוע. ימים יגידו, האם מגמה זו תלך ותתחזק, עד כדי השבת עטרת "זכות העמידה" – ולו באופן חלקי – ליושנה והעמדתה על מכונה הראשון, או שמא תיגדע זו בעודה באִיבָּה.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לרֵעִי ועמיתי ד"ר מיכאל ויגודה על הערותיו הטובות לטיוטת המאמר.
1 בג"ץ 7944/19 יוסי פוקס נ' היועץ המשפטי לממשלה (1.12.19).
2 משלי כו, יז. על לימוד הלכות משפט מפסוקי "ספרות החוכמה", הגם שניסוחם אינו בעל אופי נורמטיבי מובהק, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, " 'התנ"ך – ספר הספרים של המשפטן'!? – על האב, הבן, רוח הקודש ומקום התנ"ך בעולמו-אולמו של בית המשפט", משפט ועסקים כו (תשפ"א) [בדפוס]. דומה שהשופט זילברג היה הראשון שהטמיע צירוף זה בהקשר משפטי, בג"ץ 22/51 אחוזת ד"ר זימן נ' שר האוצר, פ"ד ה, 818; "וכבר אמר החכם (ארחות חיים להרא״ש ז״ל): ״אל תתעבר על ריב לא לך, כי לסוף הם ישלימו ביניהם, ואתה תישאר בכעס", וראו דבריו, לשון נופל על לשון, בבג"ץ 29/55 הרב דיין נ' שר הדתות, פ"ד ט, 1000: "והן מן המפורסמות היא, כי אין בית המשפט הגבוה מתערב לטובת מתעבר על ריב לא לו".
3 ופירש רש"י על אתר: "המתעבר על ריב לא לו, הרי הוא כאוחז באוזני כלב וגורם שינשכנו חינם". על הפחתת הנזק במקרה של נשיכה בגין התעברות מעין זו, ראה פסק דינה של השופטת סגל מוהר, ת"ק (חדרה) 4283-01-13 דגן נ' הידנה, 11.3.14.
4 ראה למשל: ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות בע"מ, פ"ד מג(2) 353.
5 על השימוש בצירוף-לשון זה בבית המשפט, ראה למשל בדברי השופט זוסמן, בג"ץ 262/62 פרץ נ' כפר שמריהו, פ"ד טז, 2101, פסקה 3; ואצל השופט רובינשטיין, ע"א 7919/11 חברת מעדני הצפון בע"מ נ' גואטה (16.6.13), פיסקה א. למהות טענה זו במשפט העברי, ראה בהרחבה: אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 134-125. הזהות בין שתי "עילות-טענות" אלה ויחסן זו לזו עדיין צריך עיון.
6 חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, מאפשר לנפגע העבירה לקבל מידע על ההליך ואף "להשמיע את קולו" בשלב מסוים שלו, אך לא להיות חלק מההליך עצמו כבעל דין. וראה לעניין זה, בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו(4) 141-140.
7 ראה ק"פ (שלום ירושלים) התנועה למען איכות השלטון נ' הרב עובדיה יוסף (28.6.99), מפי השופט סולברג: "גם אם יטען הטוען כי 'כל אדם' שבסעיף 68 לחסד"פ, הריהו כל אדם ממש – כפשוטו – גם אז לצורך ענייננו-שלנו, די לנו בהבדל, במונח השונה – "הנפגע" – שנקט בו המחוקק בחוק איסור לשון הרע [בסעיף 8 לחוק]. לא בהיסח הדעת עשה כן: שבועיים-ימים לפני חקיקתו של חוק איסור לשון הרע נחקק חסד"פ ובו סעיף 68 הנ"ל. סמיכות הזמנים מלמדתנו על כוונה מודעת לצמצם את "זכות העמידה"; שרק הנפגע יריב את ריבו, ולא כל דכפין[!] יהא מתעבר על-ריב לא-לו". וראה שם הפניות לעניין זה.
8 ראה לעניין זה בהרחבה, זאב סגל, זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק (תשמ"ו). לעמדה נוגדת ראה, יהושע שגב, "דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית", הפרקליט מח (תשס"ו) 499.
9 על תופעת "העותר הציבורי" והשלכותיה, ראה אסתר ברק, "זכות העמידה בעתירה הציבורית: מבחניה ובעיותיה", עיוני משפט טז (תשנ"א), 417-391. ולאחרונה, ענבר לוי ונדיב מרדכי, "פסיקת הוצאות לעותרים ציבוריים בבג"ץ", משפטים על אתר (תשע"ג).
10 ראה למשל בג"ץ 3304/20 נתנאל רוזנשטיין נ' משטרת ישראל (31.5.20); בג"ץ 4341/21 ד"ר פינקי פינשטיין נ' שר הבריאות (4.7.21); בג"ץ 2589/20 לשכת רואי חשבון בישראל נ' ממשלת ישראל (5.5.20), פסקה 16; בג"ץ 2044/20 מוקד נ' היועמ"ש (6.5.20); בג"ץ 2199/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת תשפ"א בתחום חקר המתמטיקה נ' שר החינוך (12.8.21).
11 במשפט הישראלי, נקבע בדין חריג לכלל זה – הן במשפט הציבורי, הן במשפט הפרטי: היועץ המשפטי לממשלה רשאי ל"התייצב" בכל הליך על מנת להשמיע את קולו של האינטרס הציבורי. ראה: פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש], אלא שבמקרה זה ניתן כמובן לטעון כי אין זה מקרה של "מתעבר על ריב לא לו", מכיוון שהריב – בהיותו בר השפעה על אינטרסים ציבוריים – הוא מעניינו של היועץ המשפטי לממשלה שאמור להגן על אינטרסים אלה של הציבור. בתחומי משפט מסוימים במשפט העברי, כגון בענייני איסורים – "כל ישראל בעלי דין הם", והוא הדין בענייני עגינות, קבורה או בהגנה על עניינם של יתומים. לעניין זה ראה בהרחבה שוחטמן (לעיל, הערה 5, עמ' 141-137). אכן, בעניינים אלה הדין יוצר מעין-פיקציה שמכוחה עשוי גם אדם "זר" להיחשב כ"בעל דין", ואז אין הוא עוד "מתעבר על ריב לא לו": מכוח הדין הופך "הריב"-הסכסוך להיות גם "שלו", וממילא הוא נהפך ל"בעל דברים" ו"בעל דין" שיש לו, כביכול, עניין ישיר בהליך.
12 בראשית יד, יג-טז.
13 שמות ב, יא.
14 ראה בהרחבה אביעד הכהן, " 'להציל עשוק מיד עושקו': לדמותו של דיין בישראל – על פועלו ההלכתי והשיפוטי של הרב שלמה דיכובסקי", משפחה במשפט ו-ז (תשע"ד-תשע"ה), עמ' 84-9.
15 חוק לא תעמד על דם רעך, התשנ"ח-1998.
16 ע"פ 89/78 יעקב אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141.
17 דברים כב, כז.
18 סנהדרין עג ע"א.
19 במדבר לא, ב.
20 בראשית רבה (מהדורת תיאודור-אלבק), פרשת וישלח, פרשה עה. וראה גם במדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח, ב.
21 משנת רבי אליעזר, פרשה ד, עמוד 82.
22 משלי ג, כו. ופירש שם רש"י: ""כבוד לאיש שֶבֶת מריב – לנוח ממריבה, וכל אויל שאינו שובת מריב - תגלה קלונו". וראה כעין זה גם בדברי ה"חפץ חיים", בספר שמירת הלשון, חלק א, שער הזכירה, פרק יז.
23 ילקוט שמעוני, פרשת בלק, רמז תשסה.
24 תהלים קיב, י.
25 ראה למשל פירוש הרמב"ן על התורה, שמות יז, טז.
26 ראה בהרחבה: נחום רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב.
27 לעניין זה ראה דברי הבבלי (שבת קלט ע"א): "שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין(!). וראה כתובות נב ע"ב, פו ע"ב: "עשינו עצמנו כעורכי הדיינין", בעקבות משנת אבות א, ח: "אל תעש עצמך כערכי הדיינין". וראה בהרחבה: אביעד הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459.
28 פירוש רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף, שבועות יד ע"ב. וכיוצא בו בדברי הר"ן על הרי"ף, שבועות יד ע"ב, ד"ה זה הבא.
29 שבועות לא ע"א.
30 יחזקאל יח, יח.
31 זאת ועוד: לא אחת הלינו על כך שמכיוון שעורך דין קובע שכרו פעמים הרבה לפי מספר ההליכים ושעות העבודה שהוא משקיע בתיק, יש לו עניין בליבוי המחלוקת והתמשכות ההליכים כמה שיותר.
32 בית הבחירה, שבועות לא ע"א. וראה גם דברי המהרש"א על אתר: "ואמר שזה המורשה 'לא טוב עשה' בתוך עמיו, לעשות מריבה ביניהם, וזה מתעבר על ריב לא לו, כי לולא הוא אפשר שימחול לו התובע או שיודה לבעל דינו שאינו חייב לו".
33 שו"ת שאילת יעבץ, חלק ב, סימן קמו.
34 על משקל קללת שמעי בן גרא בשמואל ב, טז, ז: "צא, צא, איש הדמים!"
35 על משקל ישעיהו א, יב: "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי?".
36 חידוד לשון על משקל ירמיהו ב, יח: "ומה לך לדרך אשור"!
37 על משקל שמות ב, יד: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו".
38 כמו בדוגמאות אחרות, רואים חכמי המשפט העברי הטלת פסול ורפש באדם אחר "דיני נפשות" ממש, שכן לעז זה עשוי להביא – לצד ביושו והלבנת פניו, שכמוה כשפיכות דמים – גם לקיפוח פרנסתו ולאובדן מטה לחמו. ראה לעניין זה בהרחבה: אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007), עמ' 27-22 [=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 111-105]; אביעד הכהן, " 'דרך כוכב מיעקב' - מינוי אנשי ציבור והדחתם: בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב טירקל: פרקי הגות, עיון ומשפט (אהרן ברק, קארין כרמית יפת, אליקים רובינשטיין עורכים, הוצאת נבו, תש"פ), עמ' 155-109.
39 על משקל האמור באסתר א, טז-יז: " כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם...".
40 ראה בראשית רבה ז, ב, את המעשה ביעקב איש כפר נבוריא שהורה בצור הוראות מוטעות, להחמיר ולהקל, ולפיהן דגים טעונין שחיטה(!), וכי מותר
כביכול למול בנה של עבודת כוכבים בשבת. כששמע רבי חגי רבו על פסיקותיו אלה, קבע שהוא חייב מלקות, וגער בו בלשון חריפה: "חבוט חבטך, רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא".
41 "מתעבר" כזה עשוי להגיש בקשה להצטרף להליך כ"ידיד בית משפט", אך ההיענות לבקשתו תלויה בשיקול דעת רחב יחסית שיש לבית המשפט בעניין זה. על מוסד זה, ראה בהרחבה: שי פרבר, ידיד בית המשפט, 2018 והפניות שם.
42 בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, 595 (1994).
43 אליקים רובינשטיין, נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג), עמ' 68.
44 בג"ץ 4501/14 עו"ד אלעד פרסקי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (23.7.15), פסקה כו. וראה גם דבריו בבג"ץ 9261/16 פלונית נ' בדר"ג (30.3.17), פסקה מ.
45 על "בית המשפט כשמרטף" בפסיקת השופט רובינשטיין, ראה: אביעד הכהן, "עושה השלום – קווים לדמותו של שופט אנושי, יהודי וציוני", ספר אליקים רובינשטיין (אהרן ברק, מרים ביטון-מרקוביץ, אילה פרוקצ'יה, רינת סופר עורכים, תשפ"א), עמ' 106-45.
46 ראה למשל דברי השופט מינץ בפסק דינו שניתן לאחרונה בבג"ץ 8876/21 ח"כ דוד אמסלם נ' ממשלת ישראל (28.12.21); דנג"ץ 38/22 אמסלם נ' שר הביטחון (15.2.22).