אקדמות מילין
מלכותה-ממלכתה של ספרות השו"ת במשפט העברי – רחבה היא מני ים, בהיקף, בצורה ובתוכן. ולא לחינם ראו בה מו"ר פרופ' מנחם אֵלון ע"ה ואחרים, את עיקר בניינו של המשפט העברי, שבו "כלול רוב החומר המוגדר כמשפט עברי – הן בכמותו הן באיכותו – בתקופה שאחר התלמוד"¹. ממלכה זו משתרעת על פני יבשות וימים, חוצה ערים וקהילות, ונושאת על גבה מטען עשיר בן אלפי שנים. לפני הַמְהַלֵך בשביליה, עוברים כבני מָרון ראשי קהל ונגידים חמורי סבר המבקשים להטיל שררה על הציבור; עניים, אלמנות ויתומים המתחננים על נפשם לפני השלטון שיינתן להם חלק בבחירת מנהיגיהם או שיוקל מעליהם מעט נטל המס, ועוד כהנה וכהנה. כפי שציינו כבר רבים וטובים, בדרך הילוכו בממלכה זו, צריך הלומד והמעיין לתת לבו לא רק לתוכן התשובה אלא גם להקשרה, בזמן ובמקום. רבים וטובים עמדו על היות השו"ת לא רק מקור משפטי, אלא גם מקור היסטורי רב חשיבות. לא אחת, קריאה "תמימה" או "יחפה" של תשובה, ללא הכרת רקעה, מעקר במידה רבה את תוכנה והבנתה המלאה נמצאת חסרה. בדברים הבאים נבקש להדגים את חשיבות העיון הכולל – ההלכתי, המשפטי וההיסטורי, בספרות השו"ת באמצעות עיון באחת מתשובותיו של ר' יוסף חיים מבגדד (1909-1835), הידוע על שם ספרו, "בן איש חי", דמות נערצת בקרב קהילת יהודי בבל עד ימינו ואחד היוצרים הפוריים ביותר בתולדות הספרות היהודית בכלל והרבנית בפרט².

"הטון עושה את המוזיקה" גם בספרות השו"ת
קשריו של ה"בן איש חי" עם קהילת גולי בבל בהודו בכלל, ועם קהילת בומביי (כיום: מומבאי) ומשפחת ששון בפרט, היו אמיצים במיוחד³. בני הקהילה הפנו אליו מעת לעת שאלות שעלו על סדר יומם. בתשובה שלענייננו, נדרש ה"בן איש חי" להכריע בשאלה האם מותר לתרגם את ספר ה"אדרא", אחד מפרקיה החשובים של "ספרות הזוהר", המתאפיין בתיאור אנתרופומורפי של ה"פרצוף האלוקי". ספר זה תורגם ללשון הערבית שהייתה נפוצה בין בני קהילת יוצאי בבל בהודו, ונוסף לו שער באנגלית, שכותרתו "The Lesser Holy Assembly".

וזו לשון השאלה כפי שנשלחה ל"בן איש חי" בבגדאד, ונדפסה בספר השו"ת שלו, שו"ת "רב פעלים"⁴:

שאלה. בימים אלו נמצא איש אחד בעיר במביי יע"א⁵, שתרגם האדרא בלשון ערבי, וקבעה בדפוס לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל⁶.

ושמענו שהחכמים בשומעם ערערו ואסרו הדבר, ולא שמענו מהם ראיה לסתור כי אם גזירה היא. ועל כן באנו לשאול ממעלתך, אם נמצא איזה ספר ראשון או אחרון שאוסר הדבר הזה או כיוצא בו, יען כי זה המתרגם עומד וצווח מה איסור יש בזה?

וכמו אשר בלומדינו לשון האדרא אנחנו מאמינים שהדברים האלה אינם כפשוטן ח"ו, כן נאמין כשאנו לומדים הדברים בלשון ערבי, דאין הדברים כפשוטן, על כן תשובתו הרמתה מהרה תצמח, ושכמ"ה [=ושכרו כפול מן השמים⁷]".

כשאלות אחרות בספרות השו"ת הענֵפה, גם שאלה זו "מגלה טפח ומכסה טפחיים", ורב בה הנסתר על הגלוי. מועד משלוחה המדויק ("בימים אלה") אינו נקוב בשאלה. בדומה לכך, גם שֵם המתרגם והמדפיס ("איש אחד"), גם שמות "החכמים [=לשון רבים!] שאסרו הדבר" וזהותם נותרו חסויים, וכך גם נימוקיהם ("בלא ראיה לסתור כי אם גזירה היא"). השואלים גם אינם מסבירים מדוע הם נדרשים לחכם מבגדאד שיכריע בעניין ולא לרב קהילתם בבומביי.

כבמקרים אחרים, הרטוריקה של השאלה והתשובה, קריאתה גם "בין השורות" ושמיעת ה"טון" שבו נכתבו הדברים, "עושים את המוזיקה" של התשובה ויותר ממרמזים על פולמוס גדול שמסתתר ונחבא בין קפליה. "צעקת" המתרגם "מה איסור יש בזה?", ותהיית השואלים "אם נמצא איזה ספר ראשון או אחרון שאוסר הדבר הזה או כיוצא בו", הנסמכת גם על אדני ההיגיון ו"השכל הישר" (והרי גם עיון בספר האדרא בלשון המקור מחייב את הקורא להאמין "שאין הדברים כפשוטן"), מלמדים על זרמים תת-קרקעיים הרוחשים מתחת לפני השטח.

כך בשאלה, כך גם בתשובה. עיון ברטוריקה של התשובה מרמז אף הוא על פולמוס גדול הרבה יותר שנחבא בין קפליה. לצד הדיון ההלכתי הענייני, ניכרת בתשובת ה"בן איש חי" לשון קשה יחסית, המלמדת על רצונו למנוע את הפצת הספר בכל מחיר.

כך, כבר בדברי הפתיחה שלו כותב רבי יוסף חיים: "דבר כזה לא עלה בלב אחד לעשותו, כדי שימצא כתוב בספרי המחברים האיסור שלו". הווי אומר: האיסור כל כך חמור ופשוט וממילא "לא עלה על לב איש" לעשות כמותו ולכן לא נמצא ספר שדן בו במפורש. דא עקא, שכפי שיפורש להלן, תרגומים של ספרות "הזוהר" ללשונות אחרות היו נפוצים בדורות עברו, ולא נמצאו חכמי הלכה שיצאו נגדם עד כדי הנחיה למנוע את הדפסתם ולהשמיד את עותקיהם.

בהמשך תשובתו האוסרת, מדמה רבי יוסף חיים את תרגום ה"אדרא" לתרגומן של אגדות התלמוד לגרמנית. אגב כך הוא עומד על הסכנה, שעליה הצביעו כבר חכמים שקדמו לו, בהבנת דברי האגדה כפשוטם, בעיקר בכל הנוגע ל"הגשמת האל" ודימויו לבשר ודם. בעניין זה מבקש ה"בן איש חי" להסתמך דווקא על חכמים אשכנזיים. הוא מצטט בהרחבה דברים נוקבים וקשים שכתב ר' חיים מצאנז, בעל ה"דברי חיים" בעניין תרגום אגדות התלמוד לגרמנית, בתשובתו לרבי יוסף חנניה ליפא מייזליש, אב"ד פרעמישלא. בדבריו, זועק ר' חיים מצאנז חמס כנגד מתרגם אגדות התלמוד לגרמנית: "והיה לדכאות רוחי בראותי התגברות הסטרא אחרא בעוונותינו הרבים, אשר קמו אנשי רשע שעושים מעשים להדיח את בני ישראל מאמונתם וכו', ורע עלי מעשה הנבלה הזאת בהעתקת ספר מאמרים עין יעקב בלשון אשכנזי המדברים במדינתינו".

את דבריו חותם ר' חיים מצאנז בקריאה נרגשת:

ומה לי להאריך הלא כל דברי הראשונים מלאים מזה, ועל הדרת קדשו מוטל להכות על קדקוד עמקי סטים, ולדעתי יפרסם דברי קדשו לחקוק כל הדברים בעט ברזל ועופרת, אשר חל איסור גמור על הקונה לקנות ספרי מאמרים עין יעקב עם העתקה דלשון אשכנז. ואם ירצה הדרת קדשו יוכל לצוות להדפיס גם מכתבי זה, ואקווה כי דברי קדשו ודברי צעיר כמוני יעשו פרי וכל אחד יגור לנפשו לבל ילכד באיסור חמור הזה, ולא יוסיפו עוד בני עולה להתל בנו, והיא מצוה גדולה ורבה מאד.

על דברים נוקבים אלה, מוסיף גם ה"בן איש חי" דברים משלו, בעניין תרגום שיר השירים לערבית שנדפס בבגדאד ויועד לתלמידי בית ספר:

ודע כי קודם [=לפני] שלש שנים, בא לפני אחד מלמד תינוקות פה עירנו יע"א [=יגן עליה אלוקים], והתפאר לפני איך העתיק מגילת שיר השירים מלשון הקודש ללשון ערבי, דברים ככתבן כמו שהם מתחלה ועד סוף. וכל אחד מן הילדים הלומדים אצלו העתיק לעצמו את התרגום הערבי שלו ללמוד אותו, והוא היה שמח על הדבר הזה. ואמרתי דלא אריך למעבד הכי [=שלא ראוי לעשות כן], וטעה הוא בחדשות אלו אשר עשה⁸, דאין מן הראוי⁹ ללמד פסוקי שיר השירים לילדים ועמא דארעא [=ועמי הארץ] בלשון המדינה דברים ככתבן ממש, יען כי כל פסוקי שיר השירים לא נאמרו כפי פשוטן ממש, אלא כולם הם לשון משל ומליצה... ומי שדעתו קצרה כמו תינוקת דבי רב [=תינוקות של בית רבן, פעוטות] וכיוצא, כאשר ילמדום פסוקים אלו בלשון המדינה, יהיו הדברים קלים אצלם, ויהיו דומין בעיניהם כשירי עגבים ח"ו, על כן לא אריך לתרגם דברים ככתבן ללשון אחר, בפסוקי שיר השירים שהם קודש קדשים.

ה"בן איש חי" נותן דעתו גם ל"צווחת" המתרגם והמדפיס שבבומביי, "מה איסור יש בזה", ומבקש להשיבו בשלושה נימוקים לאסור: א. תרגום הסודות הגדולים שבאדרא לערבית, עלול להטעות בני אדם שיקראום ויחשבו, בטעות, שיש להבינם "כפשוטם"; ב. החשש שמא "תיפול העתקה זו דלשון ערבי ביד הגוים, המבינים לשון ערבי, ואז יפערו פיהם לחרף ולגדף בראותם דברים של גשמיות [=הגשמת האל] נאמרים בעליונים"; ג. טעם נסתר שאין לגלותו: "ועוד יסתעף מזה כמה סעפים לרעה ב"מ [=בר מינן], אשר לא נוכל לפרשם פה, הנה באמת גם אצל בני ברית הם בני ישראל המאמינים שאין הדברים כפשוטן, יהיה מכשול גדול וטעות וכפירה כאשר יוציאו מפיהם דברים קדושים אלו בלשון הערבי אשר מתורגם לפניהם". מבין השיטין, ניכר חששו של ה"בן איש חי" שמא תרגום ה"אדרא" לערבית יביא למינות וכפירה בהוצאת דברים מפשוטן, ובעיקר ב"הגשמת האל" וייחוס תכונות אנושיות לבורא העולם. קצרם של דברים: לאחר תשובה ארוכה ביותר, פוסק ה"בן איש חי" שיש לאסור את תרגום ה"אדרא" לערבית ולמנוע את הפצת התרגום.

רקעה ההיסטורי של השאלה ותשובה
עיון בתולדות תרגומי "ספרות הזוהר" לארמית רק מגביר את הקושי. כפי שהראה בהרחבה פרופ' בועז הוּס¹⁰, כבר שנים רבות קודם לכן תורגמו חלקים מספרות הזוהר ללשונות אחרות, כגון לטינית וצרפתית, באין פוצה פה ומצפצף, וממילא העלאת השאלה בשלהי המאה הי"ט אומרת "דרשני!".

איתורו המדויק של הספר המדובר רק מגביר את העניין. עיון ברשימת ספרי הדפוס העברי בהודו, מלמד שספר ה"אדרא זוטא" היה הספר הראשון שנדפס בדפוס העברי שהקים אברהם סלימאן דוד חי יחזקאל בעיר פונה. כפי שציין ב' הוּס, על אחד העותקים הבודדים ששרדו בעולם, שנמצא כיום בספרייתו של חוקר הקבלה הנודע בספרייה הלאומית בירושלים, כתב גרשֹם שלום בכתב ידו: "ספר זה יקר המציאות כי חכמי בגדד, ירושלים וחברון הכריזו חרם עליו מפני חילול השם שבתרגום סודות האדרא לערבית, כנראה מחשש לשון ההגשמה שבו". והרי לנו רמז על אותם "חכמים שערערו על הדבר" שנזכרו גם בראש השאלה שנשאל ה"בן איש חי". כמו ר' יוסף חיים, גם גרשם שלום לא פירט מי היו אלה ש"הכריזו את החרם".

אכן, על זהותם של חכמים "עלומים" אלה ניתן ללמוד מקטלוג "אהל דוד", רשימת כתבי היד והספרים הנדירים שהיו באוצרו של ר' דוד ששון (בן סולימאן דוד ששון, אבי שושלת ששון שבהודו, ה"רוטשילדים של המזרח"), שהיה בעל אוסף פרטי, מן הגדולים בעולם, של כתבי יד וספרים יהודיים נדירים.

בתיאור כתב היד של תרגום ה"אדרא"¹¹, כותב ששון שהספר נדפס בשנת "מבשר טוב במזל טוב לפ"ק", וליתר דיוק, כנאמר בהקדמה לספר, בסוף חודש כסלו תרמ"ח, דצמבר 1887. אותיות הספר נחתכו וסודרו בדפוס על ידי המתרגם עצמו, שבהקדמתו לספר "חזה את הנולד" והדגיש שהתיאורים בספר המיוחסים לקב"ה הם "משל" בלבד ואין לקבלם כפשוטם. לדברי ששון, המתרגם העביר עותק הימנו לחכמי בגדאד על מנת שיתנו לו "הסכמה", אך להפתעתו אלה הכריזו עליו חרם וביקשו למנוע את הפצתו.

ה'חרם' הראשון פורסם על ידי חכמי בגדאד בסמוך ממש לאחר הופעת הספר, בעיתון הקהילה היהודית בכלכתה שבהודו, The Jewish Gazette ובעברית "הַפֶּרַח"¹². כפי שמצטט ששון, הם יצאו בחריפות נגד תרגום ה"אדרא" לערבית וחשיפת סודותיו לכל, וכינו את השותף לכך "כופר בעיקר". החרו-החזיקו אליהם רבני ירושלים, ובראשם רבי רפאל משה פאניז'ל, הראשון לציון, ומחותנו ר' יעקב שאול אלישר-היש"א ברכה (שלימים יירש את מקומו כ"ראשון לציון"). הללו פרסמו בעיתון "חבצלת"¹³, כחודש לאחר מכן, מכתב חריף נגד מתרגם ה"אדרא" ומדפיסו:

עינינו דאבה ולא מִני עוני לבד, כי לשמע אוזן דאבה נפשנו, כי בעיר פונא בערי (הינדיא) הודו נדפסו השתי אדרות¹⁴, אדרא רבא ואדרא זוטא, בלשון ערבי. מי יאמין לשמועה הרעה הזאת? מי לא ירגז וירעש מחילול ה' הגדול הזה דתבר גזיזי [=שובר גושים, על פי ברכות יח, ע"ב]... מי לא יסמר שערות ראשו מראות ברע, רזין טמירין ונעלמין [=סודות טמירים ונעלמים] יבואו לידי המונים ועמי הארץ אשר לא ידעו שכול להיכן הדברים מגיעים. אוי ואבוי! איכה נהייתה תורתה הקדושה למשל ולמליצה ח"ו ללעג וקלס בעיני העמים! איכה באו בה פריצים וחללוה! איכה רמסו כבודה בעפר לדוש ח"ו חלילה. אהה עלינו! איכה נהייתה הרעה הגדולה בימינו! ובכן מה שמוטל עלינו לעשות הוא לגזור גזירה הקשה בכוח שכינת עוזנו אשר לא זזה מכותל המערבי ובכוח תורתנו הקדושה שלא יורשה שום אחד מבני ישראל להגות באדרות הנדפסות הנזכרות לעיל בשום אופן בלשונות אחרים, וכל אשר בשם ישראל יכונה, חיובא רמיא [=חיוב מוטל] עליו להשתדל ולגנזם ולטמון אותם במקום אשר לא ישלוט שום יד זֵד כלל, ולבערם מן העולם. ועל הרב אברהם סלימאן דוד חי הי"ו [=ה' יחייהו וישמרהו] אנו גוזרים בכוח בית דין יפה שישתדל לקבצם ולטמון אותם בגניזה.

הוסיפו עליהם חמישה מחכמי חברון ובראשם רב העיר, ר' אליהו מני, שכתבו במכתב-חרם שגם הוא פורסם בעיתון "חבצלת" בחלוף כשבועיים נוספים¹⁵:

והנה אנן [=אנו] גוזרין בגזירת עירין פתגמא [=דבר מלאכים, ראה דניאל ד, יד] בכוח שכינת עוזנו ובכוח אבותנו הקדושים ישיני חברון תובב"א זיע"א ששום בר ישראל לא יכול לקרות ולא לשמוע באדרות האלו בשום לשון מלשוני העמים בכל צד ואופן. ובכל עת וזמן אשר יגיעו הספרים הנ"ל לידם חייבים לבערם באשר תמצא ידם. ועל המעתיק והמדפיס תטיף גזרתנו בייחוד, בגזירה דאורייתא [=בגזרת תורה], כי אף אם אולי שגה ברואה ולא במרד ובמעל יצאה תקלה זו מתחת ידו, זאת חובתו להשתדל בכל מאמצי כוחו לקבץ פזוריו [=לאסוף את כל העותקים שכבר הופצו!] ולגונזם במקום שאין יד בריה שולטת בו.

לחרמות אלה הצטרף גם ר' שלמה תווינה, רב קהילת יהודי כלכתה שבהודו¹⁶.

כאמור בראש הדברים, תשובתו של ה"בן איש חי" אינה מתוארכת. אכן, מאזכור "החכמים" בשאלה שנשלחה אליו, ש"בשומעם ערערו ואסרו הדבר", יש להניח שהיא נכתבה במהלך שנת 1888, כמה חודשים לאחר הדפסת הספר. אפשר שכאשר גילו חכמים אלה, או המתנגדים להדפסת הספר בהודו, שכל אותם חרמות ש"גויסו" זה כבר מרבני ירושלים וחברון לא השיגו את מטרתם, פנו ל"ראש החכמים", רבי יוסף חיים, מתוך תקווה שכובד משקלו התורני וההנהגתי יכריע הוא את הכף. מתשובת רבי יוסף חיים ניכר שלצד רצונו לתמוך בעמיתיו, חכמי ירושלים וחברון, הוא הקפיד להלך "בין הטיפות", ושלא כחכמי ירושלים נמנע מלנקוב בשם המתרגם והמדפיס וגילוי 'קלונו' ברבים.

במחקר מרתק שפרסם ב' הוס¹⁷, שעמד בהרחבה על פרשת הוצאת תרגום ה"אדרא" לאור, הוא גילה שלא לחינם ביקש המתרגם לתרגם דווקא חיבור זה ולהוציאו לאור עולם כספר הראשון שהדפיס בבית הדפוס העברי שהקים בפונה. הוּס גילה שהמתרגם נמנה עם ראשי הכת התיאוסופית שפעלה בבומביי באותם ימים. הרבנים, שיצאו חוצץ נגד התרגום, לא פחדו אפוא רק מעצם התרגום ומחשש ה"הגשמה" שבו, אלא מהצטרפותם של יהודים נוספים מבני הקהילה לכת התיאוסופית. כמו במקרים אחרים, השיקולים ההלכתיים הצרופים שנמנו בתשובה ופורטו בה בהרחבה מסתירים מאחוריהם גם שיקולים רחבים הרבה יותר, חברתיים ולאומיים, שבנסיבות העניין "אין מגלים אותם אלא לצנועים".

המתרגם מצדו, שהבין היטב כי המאבק נגדו אינו מבוסס רק על שיקולים הלכתיים-משפטיים גרידא עמד כצוק איתן מול מתנגדיו¹⁸. בתגובות עוקבות שפרסם לאורך כמה גיליונות בעיתון "הפרח", עִרעֵר על הבסיס ההלכתי-משפטי שהצדיק, כביכול, את איסור תרגום הספר, תוך שהוא מתבסס על דברי ר' חיים ויטל. בנוסף, קרא תיגר על ניסיון חכמי הלכה מארץ אחרת, בבל, להתערב בנעשה בקהילת יהודי הודו. אגב כך שילח "עקיצה" נגד החכמים שפרסמו חרם נגדו בלי שראו כלל את הספר, וקודם שפנו אליו – ולו מצד "כללי הצדק הטבעי" – ושמעו את טענותיו תחילה. בנוסף, הצביע על ההפליה הבוטה וחוסר השוויון שבין התנגדות הרבנים להדפסת חיבורו-תרגומו לערבית לבין היחס החיובי שלו זכה תרגום התלמוד לצרפתית רק כעשור שנים קודם לכן, בידי המלומד הליטאי-צרפתי, ישראל מיכל רבינוביץ, שנמנה גם עם ראשוני "חובבי ציון"¹⁹. המתח הגיע לידי כך שבשלב מסוים, איים המתרגם כי יתבע אחד ממתקיפיו על בסיס החוק הפלילי ההודי. למרות המתקפות החריפות עליו, המתרגם אברהם יחזקאל לא נכנע למתקיפיו. בשנת 1888 הדפיס בפונה תרגום של ספר קבלי נוסף בערבית, "שומר אמונים".

ב' הוּס (וכמוהו חוקרים שקדמו לו), שכאמור חשף את זיקתו של המדפיס לכת התיאוסופית אינו מזכיר במחקרו את תשובת ה"בן איש חי". יש לשער, שרוב הלומדים את תשובת ה"בן איש חי", אינם מודעים דרך כלל למחקרו של הוס ולרקע ההיסטורי והחברתי של כתיבת התשובה על רקעה הרועם. דומה שכך יוצאים אלו ואלו נפסדים.

מסענו בנתיבות תשובה זו, לצד תוכנו המרתק, מצביע פעם נוספת על הצורך, ואולי החובה, שלצד בירור תכניה ההלכתיים והמשפטיים, יש ללמוד את ספרות השו"ת גם על רקע מקומה וזמנה, ו"בא זה ולימד על זה"²⁰. עיון מעין זה מַפְרֶה, מעשיר ומסייע להבנה ולימוד טובים יותר, הן של תולדות ימי ישראל, הן של ספרות השו"ת, שכל המהלך בשביליה האינסופיים נמצא למד ומוקסם מעולמה העשיר והמרתק.



^* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" וראש המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו; עמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים. רשימה זו היא אחת מפירות מסעה להודו של משלחת מטעם ועדת המשפט העברי בלשכת עורכי הדין. תודתי נתונה ליוזם, עו"ד יצחק נטוביץ', למדריכה עו"ד שרון פלורנטין, ולשותפיי למסע שב"דיבוק חברים" משותף דנו בסוגיה זו; לרֵעַי הרב חנן בניהו ולרב משה הלל על שסייעו בידי בבירור עניינים שונים הקשורים לפרשה מרתקת זו.

הערות:

¹ מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, 1213.
² על תולדותיו ויצירתו נכתבה ספרות ענפה ביותר. ראה לאחרונה: ערן גלעדי, הקבלה במשנת רבי יוסף חיים מבגדד (עבודה לתואר מוסמך, באר שבע תש"פ), וביבליוגרפיה שם, עמ' 148-139.
³ לרבי יוסף חיים ולאחיו היה בית מסחר בבגדד אשר ייבא סחורות מארצות המזרח. כאפוטרופוס על נכסיו בבומביי מונה חכם דוד ששון. משפחת ששון גם נעזרה במעמדו הנכבד של ה"בן איש חי" במגעיה עם השלטון. ראה צבי יהודה, "מצודה תורנית-כלכלית עיסוקו של הרב יוסף חיים מבגדאד במסחר הבין-לאומי', עת-מול 219 (תשע"ב), עמ' 9-1.
⁴ שו"ת רב פעלים, חלק א, יורה דעה, סימן נו.
⁵ בחוסר הדיוק בעובדה זו, כמו בפרטים אחרים, יש יותר מרמז לכך שהמשיב ניזון מ"שמועות" שהוצגו בפניו בשאלה באופן סלקטיבי, וככל הנראה לא ראה את הספר בעיניו-שלו קודם פרסום תשובתו.
⁶ על משקל האמור בבראשית מט, ז.
⁷ לשון זו רווחת בשאלות שנשלחו לגאוני בבל כבר למן המאה הט', ולימים גם בשאלות שנשלחו לחכמים מאוחרים יותר (דוגמת הרמב"ם). יש בה שיקוף הנורמה הרווחת שלפיה החכמים השונים, שהשיבו תשובות בהלכה, עשו מלאכתם מלאכת שמים בהתנדבות מלאה וללא קבלת שכר. על דרך ההלצה אמר מי שאמר, כי מאחר ושירות זה ניתן חינם אין כסף, הדגישו השואלים ש"שכר" המשיב (בשיעור אפס), שמשולם בידי שמים ולא בידי אדם, יהא "כפול"...
⁸ מעבר לאיסור עצמו רואה ה"בן איש חי" מגרעת בעצם ה"חידוש", בדומה למטבע הלשון שטבע ה"חתם סופר" ולפיה "חדש - אסור מן התורה".
⁹ יושם אל לב שלמרות הלשון הנוקבת אין הוא נוקט לשון "איסור" אלא "אין מן הראוי".
¹⁰ פרופ' הוּס הקדיש לנושא זה את עבודת הדוקטור שלו. לימים פורסמו עיקריה במאמרו רחב היריעה: "תרגומי הזוהר", בתוך: ר' מרוז עורכת, חידושי זוהר [=תעודה כא-כב], ת"א תשס"ז, עמ' 107-33.
¹¹ דוד ששון, קטלוג "אהל דוד", לונדון תרצ"ב, חלק א, עמ' 431-429, מס' 570. אפשר שד' ששון לא הכיר את תשובת ה"בן איש חי", למרות ששו"ת "רב פעלים" נדפס בירושלים בשנים תרס"א-תרע"ב, הרבה קודם להופעת חיבורו.
¹² למרבה הצער בארכיון בן צבי ובספרייה הלאומית (שבה נשמר צילום העותק שבמכון בן צבי) לא נשמרו כל גיליונותיו של כתב עת נדיר זה, ולפיכך הציטוטים הם מהמקור המִשְנִי, קטלוג "אהל דוד".
¹³ עיתון חבצלת, י"ב באדר תרמ"ח, 24.2.1888, עמ' 139-138. מובא על ידי בועז הוס במאמרו המרתק: "כתאב אל אדרא זוטא מתרגם בל ערבי פי בלד פונא יע"א: קבלה ותאוסופיה בהודו בשלהי המאה התשע עשרה", פעמים (תשע"ו), עמ' 194-165. ראה גם: א' יערי, הדפוס העברי בארצות המזרח, חלק ב, ירושלים ת"ש, עמ' 85-83.
¹⁴ החזרה על ביטויים כגון "לשֵמַע אוזן", ה"שמועה הרעה הזאת", והדיבור על הדפסת "שתי האדרות" [=אדרא רבה ואדרא זוטא] מלמד שחכמי ירושלים לא ראו בעיניהם את הספר קודם שהדפיסו את החרם. וראה לעיל הערה 5.
¹⁵ חבצלת, כ"ח באדר תרמ"ח, 11.3.1888, עמ' 157-156; ששון (לעיל, הערה 11), עמ' 430; הוס (לעיל, הערה 13), עמ' 172.
¹⁶ ששון, שם (לעיל, הערה 11), עמ' 430.
¹⁷ במאמרו הנזכר בהערה 13 לעיל.
¹⁸ ששון (לעיל, הערה 11), עמ' 430; הוס, שם.
¹⁹ על דמותו המרתקת של חכם זה, ראה ע' בן-עזרא (קוסטרומצקי), בתוך: דמויות [אישים ידועים ובלתי ידועים], תל אביב תשל"ח, עמ' 114-108.
²⁰ למקורה של גישה זו ראה קידושין ד, ע"א; זבחים פב, ע"ב. לשימוש שנעשה בה גם בעולם המשפט, ראה: אביעד הכהן, "מנחם אלון: חכם המשפט וחכם במשפט", שערי משפט (תשע"ג), עמ' 18, הערה 22.

---

---