אקדמות מילין
איסור ריבית נשנה בתורה בשלוש פרשות. בפרשתנו אומר הכתוב "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ; אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ; אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ"¹. והאיסור חוזר ונשנה בפרשת משפטים² ובפרשת כי תצא³.

מן התורה נאסרה רק "ריבית קצוצה" הקצובה מראש בעת נטילת הלוואה ובתנאי שמדובר בעסקת הלוואה. מדרבנן, מדין "אבק ריבית", הרחיבו חכמים את איסור הריבית גם כשלא מתקיימים תנאים אלה. מהות איסור ריבית מדאורייתא והרחבתו מדרבנן הוגדרה על ידי רב נחמן בתלמוד הבבלי: "כללא דריבתא – כל אגר נטר ליה, אסור"⁴. בסיס הריבית הוא "אגר נטר", שכר המתנה, לאמור שכר המשולם לאדם עבור המתנתו לקבל מעותיו (או שווה כסף) המצויות באופן זמני אצל חברו.


ביסוד הוראת חכמים להרחיב את איסור הריבית מדאורייתא עמד חששם שאיסור ריבית יאבד משמעות מעשית. זאת, בשל הקלות הרבה יחסית לעקוף את האיסור באמצעות יצירת עסקאות שצורתן החיצונית והלבוש המשפטי שיינתן להן יהיו בדרך של עסקת מכר וכיו"ב. חכמים חששו שהרצון לעקוף את איסור הריבית יהא משותף לשני הצדדים לעסקה כאחד, מקבל הריבית ונותן הריבית. בשל חומרת האיסור, כל אדם המסייע בדרך כלשהי למעשה הלוואה בריבית – מלווה, לווה, ערב, העדים והסופר שכותב את השטר – עובר על מצוות "לא תעשה"⁵. על מנת להרתיע את העוסקים בכך, הביעו חז"ל במקומות שונים סלידה עמוקה ממלווי בריבית⁶.

עם זאת, על אף הבניין הרחב, המקיף והמסועף של איסור ריבית, הקפידו חכמים לגדור את האיסור בראי חיי המעשה ולמנוע את הפיכת האיסור מברכה לקללה ומתקנה לקלקלה בחיי הכלכלה. עיסוקם של חכמים במתח שבין חומרת איסור ריבית לבין חיוניות הריבית בחיי הכלכלה ובתיחום הגבול המדויק שבין האסור והמותר משתרע על פני אלפי שנים. בכל דור ודור נדרשו פוסקים לחקור, לחדש ולפסוק בהלכות ריבית בהתאם לנסיבות המשתנות. כה רב היה העיסוק בדיני ריבית, עד שסוגייה זו הפכה במשפט התורה לאחת הסוגיות העשירות ביותר במקורות. כפי שהיטיב לתאר זאת השופט משה זילברג⁷:

את הנסיון העשיר ביותר בשאלות הנוגעות לענין הרבית, מוצאים אנו במקורות המשפט העברי. זו היא אחת הסוגיות המשפטיות המעניינות ביותר, והמפותחות ביותר, במשפט העברי כולו.

עושר המקורות בסוגיית ריבית בדין תורה ובכלל עמד במרכזה של רשימה עיונית שכתב פרופ' מנחם אֵלון (לימים שופט והמשנֶה לנשיא ביהמ"ש העליון) על פסק דינו של השופט זילברג תחת הכותרת "עשירים הם המקורות הללו"⁸. עושר המקורות בדין תורה עמד גם בלב רשימתו של השופט נֹעם סולברג שהציע לפנות למשפט התורה מכוח "המישור התועלתני" בהיותה "שיטת משפט שפותחה על ידי אבותינו ואבות אבותינו, מאז היינו לעם, במשך אלפי שנים, העוסקת בהיבטים עיוניים ומעשיים של ענפי המשפט השונים"⁹. כפי שהובא ברשימתם של אביעד הכהן וזלמן סורוצקין¹⁰, דוגמה מאלפת להתייחסות שכזו הייתה באותו פסק דין של השופט זילברג, שערך סקירה מרהיבה של עושר המקורות בסוגיית ריבית כדי להפיק כיווני מחשבה, סברות ושיקולים שאינם מצויים בהכרח בשיח המשפטי המקובל.

טעם האיסור
פירושים וטעמים רבים הוצעו לאיסור ריבית¹¹. עיונינו מתמקד בגישה הפרשנית שלפיה איסור ריבית נועד להבטיח הלוואת חסד ללווה מבלי שיידרש לשלם למלווה שכר עבור המתנת המעות בידיו וכדברי הרמב"ן¹²:

הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציווה 'ואהבת לרעך כמוך' [...] ועל כן אמר 'למען יברכך ה' אלוקיך', כי חסד ורחמים יעשה אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית ותיחשב לו לצדקה.

בדרך דומה כותב גם אברבנאל¹³:

הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי [...] איננו נמאס גם לא מגונה והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו [...] לכן ייחס הקב"ה את העניין הזה במדרגת חסד שיעשה עם אחיו כשילווהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל.

אי-תחולת איסור ריבית בשכר עבודה
רבי יצחק מווינא בעל האור זרוע¹⁴ (אשכנז, המאות הי"ב-י"ג) דן במקרה שבו עוכב תשלום שכרו של רבי אליעזר מטול (Toul), מבעלי התוספות, ותבע מעושקו לפצותו על הרווח שהיה יכול להרוויח באותן המעות עד אותו הזמן. הראבי"ה-רבי אליעזר בן יואל הלוי (אשכנז, המאה הי"ב) רבו של האור זרוע, קיבל את טענתו של רבי אליעזר מטול שלפיה אדם זכאי לפיצוי עבור שכר עבודה שהמעסיק עיכב אצלו. כדעת רבי אליעזר מטול נוקטים גם ראשונים נוספים¹⁵.

אכן, חכמי הלכה אחרים דוחים את שיטתו, ביניהם אחיו של רבי אליעזר מטול הר"ר אברהם, האור זרוע, הבית יוסף ופוסקים נוספים. לדעתם, שכר עבודה אינו שונה מכל חוב אחר שאסור בריבית. ובלשון הבית יוסף¹⁶: "איני יודע מה ראה החכם הזה להקל בשכירות יותר מבהלוואה, דכללא דרביתא [=שהרי כלל הוא בדיני ריבית] – כל 'אגר נטר' בכל גוונא אסור [=אסור בכל אופן]". הב"ח¹⁷ מבקש ליישב את התמיהות והקושיות שתמה הבית יוסף על שיטת רבי אליעזר מטול. אכן, לאור חילוקי הדעות בין הפוסקים נקט "דלענין מעשה, היכא דקיימי זוזי לוקמו [=במקום שבו מצויים הזוזים – יעמדו במקומם], ואי תפיס השכיר לא מפקינן מיניה [=ואם תפס השכיר – אין מוציאים אותנו ממנו]". רוצה לומר: "המוציא מחבירו – עליו הראייה!", ויד ה'מוחזק' על העליונה.

ההסברים לשיטת רבי אליעזר מטול
אחד ההסברים המנומקים והמקובלים ביותר בשיטת רבי אליעזר מטול מובא על ידי רבי משה סופר (גרמניה-הונגריה, המאות הי"ח-י"ט) בעל שו"ת החתם סופר¹⁸. לפי הסברו, התורה נימקה את איסור ההלוואה בריבית בדרישה "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), "שהקב״ה הטיל חיותו של הלווה על המלווה, ומחויב להלוות לו הלוואת חן וחסד ולא באגר נטר". טעם זה אינו חל בתשלום ריבית בעד המתנת שכר עבודה, ולהפך: עיכוב שכר העובד מצדיק לכאורה דווקא תשלום ריבית כדי שיוכל לחיות. ובלשונו של חתם סופר:

בשוכר ושכיר נהפוך, שהטיל הקב״ה חיותו של מלוה, שהוא השכיר, על הלווה השוכר, ופקיד [=וציווה] עליו ׳לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר׳ (ויקרא יט, יג) משום כדי חיותו של שכיר [...] ואם כן, אם ירצה השכיר המלווה הזה לוותר על חיותו ולהשהותו שכרו – מותר ליקח ממנו אגר נטר כדי להחיות נפשו. וסברת ר״א מטוך¹⁹ נכונה וישרה.

הרב זלמן נחמיה גולדברג²⁰ מבאר את כוונת החתם סופר בזו הלשון: "בשוכר את הפועל ומאחר לו שכרו ומשלם לו עבור האיחור, בזה לא שייך טעם האיסור, שהרי ציותה תורה שלא לאַחֵר תשלום לפועל, כמבואר בקרא ׳ביומו תתן שכרו׳ (דברים כד, טו), ולכן מותר לשלם עבור האיחור"²¹.

בן זמנו של החתם סופר, הרב אריה לייב צינץ²², מסביר כי רבי אליעזר מטול סובר שריבית בעד המתנת שכר עבודה כלל אינה ריבית אלא תיקון עושק הזמן, לפי "שכבר היה חייב לפורעו, ושלא כדין עביד [=עשה] שעיכבו, אין כאן ריבית רק תיקון עושק הזמן שעשה שלא כדין שהפסידו שלא כדת [...] ואם כן לא קשיא מידי [=לא קשה כלל] על דברי הר' אליעזר מטוך, ודבריו נכונים וברורים ודו"ק"²³.

לפי הסברים אלה בשיטת רבי אליעזר מטול, נראה כי ריבית בעד שכר עבודה שלא שולם במועדו לא נאסרה מתחילתה, בין אם מדובר בשכרו של עובד שכיר, ובין אם מדובר בשכרו של נותן שירות עצמאי המכונה "קבלן", שהרי להלכה נפסק כי איסור הלנת שכר חל גם על קבלן²⁴.

טעם איסור ריבית בדרישה "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), שעומד ביסוד שיטת רבי אליעזר מטול כי אין איסור ריבית בעד שכר עבודה שלא שולם במועדו, עומד גם ביסוד סייג נוסף שנדון בהלכה במקרה שהלווה או המלווה אינם בגדר "אחיך" באשר אינם גוף בשר ודם.

אי-תחולת איסור ריבית על גוף שאינו בשר ודם
בתקופת התלמוד ראו חכמים את הקהל ובני העיר כאוסף של יחידים ולא הכירו בקהילה או בעיר כבעלת אישיות משפטית בפני עצמה²⁵. עם זאת, במספר מקומות בתלמוד מצאנו שחכמים הכירו באפשרותו של גוף קיבוצי (קולקטיבי) מסוים להיות בעליו של נכס. כך, למשל, נאמר לגבי מתנות כהונה "דשבט הכוהנים – גוף בפני עצמו הוא, ויש לו קנין ובעלות, ואין זו בעלות של הכוהנים המסוימים אלא של השבט"²⁶. כך נאמר גם לגבי נכסי הקדש שקנויים ל'גבוה' ו'לשמיים', ולפיכך "ההקדש – רשות מסוימת היא, והיא בעלים על עצמה"²⁷.

מכוח היותו של הקדש רשות מסוימת לעצמו, נאמר בתלמוד בבלי כי "אין ריבית ואונאה להקדש"²⁸. הרמב"ן סבר שמקור דין זה הוא בפסוק: "דכתיב 'אחיך' – ולא הקדש"²⁹.

בדומה, הרחיב הרא"ש וביאר "שלא הותרה ריבית קצוצה אלא להקדש שהוקדש לבדק הבית, ובא ליד הגזבר, משום שנאמר 'לא תשיך לאחיך', והקדש – לאו 'אחיך' הוא"³⁰. כך גם סבר הרשב"א³¹:

שלא אסרה תורה [ריבית] אלא לאחיו ולא להקדש [...] וגזבר – לא בשל עצמו הוא מלווה. ונמצא שאין ריבית זה בא מִלֹוֶה למַלְוֶה וכבר ידעת שאמרו לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מִלֹוֶוה למַלְוֶוה, מאחר שאין לממון זה בעלים בשעת ההלוואה מי נאסר? ולא מחמת שהגזבר מלווה אותם נאסר. שכל שהממון אינו שלו, אלא שעשה עליו אפוטרופוס או גזבר – מותר, ובלבד שלא יהיה בעל הממון אסור בריבית.

אשר למעות שהוקדשו לעניים או לתלמוד תורה רבו הדעות³². יש מי שהתיר ללוות אפילו בריבית מדאורייתא, יש מי שאסר אפילו בריבית מדרבנן ויש מי שאסר בריבית מדאורייתא והתיר בריבית מדרבנן.

בספרות הפוסקים המאוחרת יותר הרחיבו הפוסקים את תחולת עקרון 'הרשות המסוימת בפני עצמה' והחילו אותה גם במקרים נוספים. כפי שהביא גולאק³³: "בתקופות אלו נשתנו בעיקר הדינים על אודות הקהל (בני העיר) ויחס היחיד אליו. היחיד פסק להיות נחשב כשותף בענייני הקהל, ועסקי הכלל נבדלו מעסקי הפרט". כפי שהטעים מיכאל ויגודה³⁴, בספרות הפוסקים הורחבה הגדרת "הקדש" מנכסים שהוקדשו לגבוה גם לנכסים שהוקדשו למטרות נעלות אחרות כגון צדקה, והם נחשבו כמי שיצאו מרשות בעליהם ועברו למעין אישיות משפטית נפרדת.

השאלה האם מנקודת מבטה של ההלכה תיתכן בכלל אישיות משפטית ממשית שנפרדת מבני האדם הפועלים בה חזרה ונדונה בספרות הפוסקים ביתר שאת עם התפתחות העולם הכלכלי המודרני במאתיים השנים האחרונות והקמתם של תאגידים דוגמת חברה בע"מ, עמותה, אגודה שיתופית וגופים נוספים. ודומה שלא ניתן להעלות על הדעת מציאות שציבור המבקש לנהל ענייניו לפי דין תורה יתעלם מקיומם במציאות הכלכלית³⁵. המשפט המקובל בעולם מתייחס לתאגיד כאל "ישות משפטית" העומדת בפני עצמה והוא מקנה לתאגיד כושר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית.

לדעת הרב דיכובסקי³⁶, גישה זו עשוייה להיות מקובלת גם על פי ההלכה:

אמנם, עדיין חלה עלינו חובת הביאור, היכן מצאנו בדברי חז"ל בסיס לקביעת המושג אישיות משפטית, שאינה בשר ודם? ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור [...]. ההבדל המשפטי בין שותפין לבין ציבור הוא, ששותפות היא בעלות מליאה שישנה לכל אחד מן השותפים, ואילו ציבור הוא גוף משפטי שהשותפים נמנים עליו. ועיין בספרו של אבי מורי ז"ל נאות דשא ח"א בענין גדרי ציבור ושותפין בהלכה ובאגדה (עמ' מ-נו), שהאריך בראיות רבות לבאר את ההבדל בין שני המושגים הללו. [...] ובכן, אף על פי שלא מצינו מושג חברה בע"מ לא בתורה ולא בחז"ל, קיימת אפשרות ליצירת מושגים חדשים בדיני ממונות בין ע"י יחיד (באמצעות תנאי) ובין ע"י ציבור מדין סיטומתא ודינא דמלכותא [...]. לעצם הגדרתה של חברה בע"מ, הרי ניתן להגדירה כשעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף (כפי שהגדירה ביה"ד הרבני לעיל. ועיין במאמרו של הרב שמחה מירון הנ"ל שהאריך ב
הגדרה זו). ניתן, כמו כן, להגדיר חברה בע"מ כציבור, כמו
שהעלינו בראשית הדברים"³⁷.

בין גדולי דורנו נודע רבי אשר וייס כמי שהכיר באישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ בפוסקו כי "ברור שהמעמד המשפטי של חברה בע״מ במציאות הכלכלית המודרנית, כאישיות משפטית בפני עצמה, תקף גם מבחינה הלכתית"³⁸.

על יסוד הדיון ההלכתי בשאלת ההכרה באישיות משפטית ממשית שנפרדת מבני האדם הפועלים בה דנו הפוסקים בשאלה האם איסור ריבית בדין תורה יכול לחול כשהלווה או המלווה הם חברה בע"מ. והועלו שיטות שונות להיתר.

לפי שיטה אחת³⁹, לא אסרה תורה הלוואה בריבית אלא כשהלווה מתחייב להחזירה ומשתעבד לכך שעבוד הגוף. לעומת זאת, כאשר הלווה הוא חברה בע"מ, לא חל שעבוד הגוף על בעלי מניותיו ועל כן אין איסור ריבית. לשיטה זו, מותר להלוות לחברה בע"מ בריבית ואסור ללוות ממנה בריבית היות שהלווה משתעבד שעבוד הגוף להחזיר את החוב לחברה.


לפי גישה אחרת⁴⁰, כל חברה בע״מ היא יצירה חדשה ואישיות משפטית נפרדת שמשחררת את בעלי המניות בחברה מכל אחריות אישית ורכושית לחובות החברה. בעת פירוק החברה אין כל חובה חוקית או מוסרית לשלם את חובותיה מעבר לערבון המוגבל. נמצא אפוא שאין בעסקה זו לווה או מלווה וממילא לא יחול לגביה איסור ריבית. לשיטה זו, מותר גם ללוות מחברה בע"מ בריבית שהרי אין כאן אדם המלווה ואין זו ריבית מהלווה למלווה.

בין הפוסקים שפסקו כי אין איסור ריבית בהלוואה לחברה בע"מ בהעדר שעבוד הגוף נודעה שיטת רבינו יוסף רוזין (הידוע בכינוי הרוגאצ׳ובר) ולפיה "שיעבוד צריך דוקא לאדם מסוים. ולכך, גבי הקדש, ליכא [=אין] מציאות, רק צורה [...] והנה גדר הבאנק לא נקרא דבר מסוים, רק דבר של צורה ולא חומר, כי גם מי שיש להם באנק הם אינם משועבדים בעצמם, רק הכסף מונח שם, ושוב ליכא [=אין] למי הוא משועבד, [...] לכן אין זו ריבית בבאנק על פי דין תורה"⁴¹.

בשו"ת חשב האפוד מביא הרב חנוך דב פדווא (אב"ד של הקהילה החרדית בלונדון) את דעות הפוסקים שאין איסור ריבית בהלוואה מחברה בע"מ ובהלוואה לחברה בע"מ ומוסיף:

הנה על מדוכה זו כבר ישבנו כמה פעמים עם הרבנים הגאונים חברי הבד״צ שליט״א. ואמנם נהוג עלמא [=נוהג העולם] להקל בזה, וכמה וכמה אנשים אשר זה כל עסקם, ומקופיא [=ולמראית עין] עוסקים בזה רובם, ויש לנו לחפש עליהם זכות וכוחא דהתירא [=וכוח ההיתר] עדיף⁴².

אפשר שגם פוסקים שלדידם חל איסור ריבית בהלוואה לבנק⁴³, מפני שצריך לייחס את חובות הבנק לבעלי מניותיו מכוח בעלותם בבנק, ובעלי המניות הם אנשים בשר ודם שחייבים בעול המצוות, לא יחמירו לאסור במקרה שהלווה הוא גוף שאינו שייך לבעלים מסוימים. מסיבה זו הקל הגאון רבי צבי פסח פראנק בחברה ממשלתית כי "בבנק הממשלתי יש מקום לומר דאין צריכין להיתר עיסקא, ואינה דומה לסתם בנק של איזה חברה שהיא, דשם [=בחברה פרטית בע"מ] על כל פנים יש בעלים מסוימים על כספי הבנק, והריבית בא מיד הלווה ליד המלווה בעל המעות, אבל בבנק הממשלתי אין לשום יחיד זכות בעלות על עצם הממון"⁴⁴. בשל הדמיון בין בנק ממשלתי לעמותה כהגדרתה בחוק חוק העמותות, התש"ם-1980, שגם בה אין לשום יחיד זכות בעלות על עצם הממון, דומה כי יש מקום להקל גם בהלוואה בריבית לעמותה.

סיכום
דרישת התורה "וחי אחיך עמך" עמדה ביסוד שני סייגים שהוחרגו מאיסור ריבית. כך לגבי תשלום ריבית בגין שכר עבודה שלא שולם במועדו כשיטת רבי אליעזר מטול, וכך לגבי הלוואה בריבית במקרה שהלווה או המלווה אינם גוף בשר ודם. להלכה, גם פוסקים שהסתפקו בשיטת רבי אליעזר מטול, התירו תשלום ריבית במקרה שהמעסיק שעיכב את השכר משלם את הריבית מרצונו שלא על דרך תביעה⁴⁵
וראו בשיטתו כסניף נוסף להיתר⁴⁶.

הערות:

* שופט (בדימוס)

1 ויקרא כה, לה-לז.
2 שמות כב, כד.
3 דברים כג, כ-כא.
4 בבא מציעא סג ע"ב.
5 בבא מציעא ה ע"א.
6 בתלמוד בבלי (בבא מציעא סא ע"ב) הובא כי "הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים". בשמות רבה (מהדורת וילנא, פרשה לא, יג) הובא כי "כל מי שנוטל רבית, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את כל הרעות והעבירות שבעולם". בתלמוד ירושלמי (בבא מציעא, פ"ה ה"ח, י ע"ד) הובא "שכל המלוה בריבית כופר בעיקר". והרמב"ם (הלכות מלווה ולווה, פרק ד, הלכה ז) פוסק כי "כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' א-להי ישראל".
7 ע"א 248/53 רוזנבאום נ' זגר, פ"ד ט 533, 548 (1995)
8 מנחם אלון, "עשירים הם המקורות הללו", חוק ומשפט, שנה ראשונה, גיליון 22 (תשט"ו), עמ' 6.
9 נעם סולברג, "משפט עברי לתועלת", מחקרי משפט לג (תשפ"א) 7.
10 אביעד הכהן וזלמן סורוצקין, "בנקאות ללא ריבית ו'היתר עיסקא' ב'מדינה ‏יהודית ודמוקרטית' – הלכה ואין מורין כן‏", שערי משפט ב (1) 100 (תשנ"ט-תשס"א). ברשימתם דנים המחברים בהרחבה ביסודות ההלכתיים של איסור ריבית והיתר עיסקא ושילובם במשפט הישראלי תוך השוואה למשפט האמריקאי ולשיטת בנקאות ללא ריבית. הרשימה עצמה גדושה בעושר בלתי נדלה של מקורות הלכתיים.
11 כך למשל, יש שסברו כי הטעם לאיסור ריבית הוא מצד פגם בהסכמה של הלווה לתשלום ריבית ובשל כך חייב המלווה להשיב את הריבית שקיבל מהלווה אפילו בריבית מדרבנן. כך כתב בעל ספר החינוך (מצווה סח) כי "משרשי המצוה כי הא-ל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר. ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב". כך גם ביאר הגאון הרב שמעון שקופ (שערי ישר, שער ה, פרק כה) כי "אף שהלווה עושה ברצון, הוא רצון טועים, וכנעשה שלא מדעת, שהוא בעצמו אינו מבין איך שהוא מפסיד לעצמו על ידי נשך ותרבית". כך הביא גם הרב זלמן נחמיה גולדברג (נתיב מצוותיך, פרשת בהר, מצווה שמג) "שאף שנתחייב הלווה ליתן ריבית מרצונו הטוב, מ״מ נחשב כאילו לא נתחייב מרצונו, דשמא מה שנתחייב הוא מחמת שהיה דחוק למעות".
12 רמב"ן, דברים כג, כ.
13 אברבנאל, דברים כג, טז.
14 אור זרוע, בבא מציעא, סימן קפא.
15 מהר"ם מרוטנבורג ורבינו ירוחם (נתיב כט, חלק ג), מובאים בב"ח, יורה דעה, סימן קסא, ס"ק ב.
16 בית יוסף, יורה דעה, סימן קס, ס"ק כא.
17 לעיל, הערה 15.
18 שו"ת חתם סופר, חלק ו (ליקוטים), סימן כו.
19 במקורות אחדים נתחלף שמו לר' אליעזר מטוך (Touques), מאחרוני בעל התוספות, כפי שהעיר רקובר, להלן, הערה 23, עמ' 152, הערה 62.
20 נתיב מצוותיך, פרשת בהר, מצווה שמג.
21 ויפה העיר אביעד הכהן, "אל תאמר לך ושוב – דחיינות וסחבת ופיצוי משפטי בגינם", פרשת השבוע, גיליון מס' 513 (תשפ"א), הערה 21, שלשון הרמב"ם כי "אסור ללווה [בהגיע זמן הפרעון] לכבוש ממון חברו שבידו" מהדהדת את לשון "כבישת שכר שכיר" האמורה בתורה.
22 חידושי מהרא"ל על יורה דעה, סימן קעו, סעיף ו, ס"ק יא, וכן בספרו מעייני החכמה על בבא מציעא סה ע"א, ד"ה במשנה.
23 על ההבחנה שבין הלוואה לחוב שנוצר ללא הסכמה ראה גם פסיקתו של השופט הרב אסף כי "הסכום שעל הנתבע לשלם במקרה שלפנינו לא בא לידו בתורת הלוואה, אלא זוהי תביעת נזקים. ומאותה שעה שנתחייב בדין בתשלומי הנזק והוא מעכב את התשלום הרי הוא חייב לפצות את הזוכה בדין על הנזק שנגרם לו על ידי עיכוב התשלום" (ע"א 207/51 אגד נ' ברנדס, פ"ד ו 1089, 1103 (1952). קביעות אלה נסמכות על תשתית הלכתית רחבה כפי שהובאה בסקירתו של נחום רקובר, "פיצויים על עיכוב כספים (ריבית פיגורים)", בתוך: המסחר במשפט העברי, ירושלים, תשמ"ח, שער חמישי, עמ' 229-135.
24 ראה: בבא מציעא קיב ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלט, סעיף ו. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך "בל תלין".
25 ראה אשר גולאק, יסודי המשפט העברי (ברלין, תרפ"ג), עמ' 54-50.
26 הרב אשר וייס, "האם חברה בע״מ היא גוף משפטי עצמאי?", תחומין לג (תשע"ג) 26, בעמ' 32. וראה שו"ת מנחת אשר, חלק א (ירושלים תשע"ג), סימנים קה-קו.
27 הרב וייס, שם, בעמ' 33.
28 בבא מציעא נז ע"ב.
29 חידושי הרמב"ן, בבא מציעא נז ע"ב, ד"ה כגון.
30 שו"ת הרא"ש, כלל יג, סימן יז.
31 שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן סג.
32 הדעות החולקות ונימוקיהן מובאות בהרחבה במשנה למלך, הלכות לווה ומלווה, פרק ד, הלכה יד. וראה גם הרב משה הרשלר והרב אליהו היישריק, תורת ריבית (ירושלים תשמ"ט), פרק כ, הערה נח, שהביאו בשם שו"ת מהרי״ט, חלק ב, יורה דעה, סימן מה, כי מעות שניתנו לקרן לטובת עניים כקרן קיימת לעולם ומהרווחים יתנו לעניים או לישיבה ניתן להלוות אף בריבית מדאורייתא. ובהערה נט הפנו לדעות החולקות.
33 לעיל, הערה 25.
34 מיכאל ויגודה, "הקדש דתי כאישיות משפטית נפרדת", באתר חוות הדעת של היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים (10.7.01).
35 "אין להלום חברה מודרנית בלעדיהם", כלשון הנשיא ברק בבג"צ 4593/05 בנק המזרחי המאוחד נ' ראש הממשלה (פורסם בנבו, 20.09.06), פסקה 10.
36 פד"ר, חלק י, עמ' 286-287.
37 יוער כי בעמ' 292, שם, הרב צמבליסט חלק על הרב דיכובסקי וסבר שאין חיובים בדין תורה על דבר דומם כמו חברה אלא על אנשים בשר ודם ולכן ניתן לתבוע את בעלי המניות בחברה וממילא את יורשיהם. עם זאת הוא מכיר במגבלה של "בערבון מוגבל" לפי ההלכה שאחריותם מוגבלת לנכסי החברה ולא לנכסיהם האישיים.
38 ראה לעיל, הערה 26.
39 שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן סג. ראה גם שיטות המתירים והחולקים שהובאו בהרחבה בספרו של הרב משה פנירי, ריבית לאור ההלכה, פרק כד, סעיף מו, עמ' שעא-שעב.
40 שו"ת מהרי"א הלוי, חלק ב, סימן נד.
41 שו"ת צפנת פענח, סימן קפד.
42 שו"ת חשב האפוד, חלק א (ירושלים תשכ"ג), סימן סב.
43 ראה: הרב מרדכי יעקב ברייש, שו״ת חלקת יעקב, חלק ג, סימן קצ; הרב בן ציון אבא שאול, שו״ת אור לציון, חלק א, יורה דעה, סימן ה; והרב שלמה זלמן אוירבך, שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סין כח.
44 שו"ת הר צבי, יורה דעה, סימן קכו.
45 מהרשד"ם, יורה דעה, סימן רכב.
46 שו"ת בצל החכמה, חלק ג, סימן יג; שו"ת שבט הלוי, חלק ט, סימן קעב.

---

---