|
|
|
מעון לאוטיסטים בלב שכונת מגורים – מטרד?
מיכאל ויגודה *
פרשת מטות, תשפ"ב, גיליון מס' 524
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתח דבר
בבית משפט השלום בירושלים הוגשה לפני כשני עשורים תביעה לפינוי מעון לילדים אוטיסטים שמפעילה אגודת אלו"ט1. אחת מן הטענות שבפי המבקשים הייתה שהרעש העולה מן המעון טורד את מנוחתם, והופך את חייהם ל"גיהינום".
בפסק הדין, שבו נדחתה התביעה, התייחס השופט דוד מינץ, כיום שופט בית המשפט העליון, לחוות דעת קצרה שכתבתי בשעתו לבקשת הפרקליטות מן הזווית של המשפט העברי, והעיר עליה הערות חשובות. לאחרונה חזרתי לעסוק בנושא, וראיתי לנכון לתקן ולהשלים את הדברים, והרי עיקרם.
גמילות חסדים ועזרה לזולת
הערך של עזרה לזולת במסורת היהודית, ובפרט אם הזולת הוא אדם סובל, הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. ערך זה נחשב לאחת מן המצוות הנעלות שבתורה, ועליה אמר רבי עקיבא2 "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". מצווה זו, הידועה גם כמצוות "גמילות חסדים", הפליגו חכמים בחשיבותה ובשבחה עד שאמרו שהיא אחד מן העמודים שעליו מושתת העולם – "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים"3 - ואף אמרו שהיא עיקר עניינה ומסגרתה של התורה כולה, כמאמר חז"ל בתלמוד4:
ברם, אם דרישת הסילוק היא בשל מטרד שגורמים שוכני המעון (רעש), השאלה מורכבת יותר11, ובכך נעסוק להלן כשדיוננו יתחלק לשניים: (א) האם הרעש העולה מן המעון הוא בגדר מטרד אסור? (ב) בהנחה שמדובר במטרד אסור, האם העובדה שהוא נגרם תוך כדי פעילות שהיא בגדר גמילות חסדים ומצווה עשויה לשמש הגנה מפני דרישת הסילוק?
מטרד הרעש – היקף האיסור
מטרד הרעש נדון כבר במשנה במסגרת הפרק הדן בנזקי שכנים, וזה לשון המשנה12:
- לדעת רש"י והמרדכי14 ההבדל בין השניים טמון בזהות יוצר הרעש וזיקתו לחצר; אם הרעש נגרם על ידי בעל זכות מגורים בחצר, אין השותפים שלו יכולים למחות בידו (וזה פשר הדין ב"קול הפטיש", משום שהוא נעשה על ידי בעל הבית עצמו). לא כן אם הרעש נגרם "מחמת אחרים" שאינם בעלי זכויות בחצר (וזה פשר הדין ב"קול הנכנסים והיוצאים", שאינם בעלי בית באותה חצר).
- לדעת רבנו יואל הלוי15 (מגנצה, המאה הי"ב), יסוד ההבחנה טמון במקום יצירת הרעש; אם הרעש נגרם מתוך בית פרטי, אין השותפים יכולים למחות (כך הוא "קול הפטיש"). לא כן אם הרעש נגרם מתוך השטח המשותף (כך הוא "קול הנכנסים והיוצאים").
- לדעת המאירי16, יסוד ההבדל טמון במוסכמה חברתית לפיה מקובל שאדם עוסק במשלח ידו ויוצר כלים בביתו ואינו נמנע מכך בשל הרעש הכרוך בכך, אבל אין זה מקובל למכור את הכלים בבית אלא בשוק.
בעוד שראשונים אלו פירשו את המשנה כפשוטה כעוסקת בנזקי רעש, הרמב"ן17 ואחרים18 לעומתם, מוציאים את המשנה מפשוטה, ולדעתם זכות המחאה כנגד חנות שבחצר אינה בשל "קול הנכנסים והיוצאים", אלא בשל העובדה שנוכחותם של אנשים זרים מפריעה לשימוש נוח ומרווח בשטח החצר המשותפת ("מפני רגל הרבים שמרבים עליהם את הדרך", כלשון הרשב"א). ונמצא לגישתם לכאורה, שהרעש כשלעצמו אינו בגדר מטרד אסור ואינו מצדיק הוצאת צו מניעה19.
נמצא, שגם בהנחה שהפעלת המעון לאוטיסטים גורמת רעש המפריע לבתים השכנים, לא מצאנו עד כה בין הראשונים מי שמצדיק הוצאת צו מניעה. כך הוא לא רק לפי הרמב"ן וסיעתו, שאינם מכירים ברעש כמטרד, אלא כך הוא גם לראשונים המכירים ברעש כמטרד, שהרי שוכני המעון אינם זרים למקום (רש"י), הם עושים את הרעש מתוך רשותם הפרטית ולא מתוך רשות משותפת (רבנו יואל הלוי), ומקובל ורצוי לשכּן אוטיסטים בתוך הקהילה (המאירי). ומה עוד שהמתלוננים בני "חצר אחרת" הם (ועוד נעמוד על כך להלן).
ואולם, לא כן הוא לכאורה לפי הרמב"ם שמרחיב בהרבה את ההכרה ברעש כמטרד אסור, כפי שעולה מן האופן שבו הוא פוסק את ההלכה העולה מן המשנה20:
ועם זאת, דומה שגם הרמב"ם אינו מגדיר רעש כנזק ישיר ("גירי דיליה")22, שאם לא כן הוא היה אוסר גרימת רעש לא רק לבני אותה חצר אלא גם לבני חצר אחרת23. ונראה שיסוד איסור גרימת הרעש אינו בדיני נזיקין אלא בדיני שכנים, שהשכנים משועבדים זה לזה שלא להפריע האחד לשני אף בדבר שאינו עולה כדי מעשה נזיקין מובהק (כגון רעש), ושעבוד זה הוא דווקא לבני אותה החצר, משום בעלותם המשותפת, ואין השעבוד חל עליהם כלפי בני חצרות אחרים24. לפי זה, במקרה דידן, מאחר שמדובר בגרימת רעש מחצר לחצר, גם הרמב"ם לא היה מוציא צו מניעה.
זאת ועוד, אמנם, אם השכן חולה או שהוא אדם רגיש במיוחד ("אסטניס"), כי אז יכול הוא להוציא צו מניעה לכולי עלמא, כפי שקבע הריב"ש (ר' יצחק בר ששת, אלג'יר, המאה הי"ד)25. אולם החזון איש26 מסייג וקובע שהריב"ש אמר את דברו רק ביחס לשימושים חריגים הגורמים רעש ולא ביחס לשימושים רגילים ("עיקר דירה"):
אף אם נתעלם מן המקורות שסקרנו עד כה ונסיק שכעיקרון הרעש העולה ממעון האוטיסטים הוא בגדר מטרד אסור, עדיין יש מקום לבחון אם ניתן להתירו בכל זאת באשר מדובר בפעילות שהיא בגדר מצווה, ובכך נעסוק עתה.
האם גמילות חסדים עשויה להצדיק גרימת מטרד?
עם כל חשיבותה של מצוות גמילות חסדים, האם יש בה כדי להצדיק גרימת מטרד לאחרים? אף שהשאלה שנויה במחלוקת, נראה שלפי השולחן ערוך יש להשיב עליה בחיוב.
אכן, אף על פי שכעיקרון נאסר על אדם לקיים בביתו פעילות הגורמת מטרד לשכניו, כגון פתיחת חנות, כפי שראינו לעיל, להלכה נתקבל לכך חריג כאשר מדובר בפעילות שהיא מצווה, וזאת לאור הסיפא של המשנה לפיה שכנים אינם יכולים למחות כנגד "קול התינוקות", ומסביר רבא29 שהמדובר ב"תינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך"30. כלומר, הערך והחשיבות של הנחלת התורה לילדים מצדיקים את המטרד הכרוך בהפעלת כיתות לימוד בשכונת מגורים.
אמנם, יש פוסקים המצמצמים את החריג רק לעניין יישום התקנה, היינו רק להוראה לתינוקות של בית רבן כדי להרבות בבתי לימוד בכל אתר ואתר31, או למצער רק להרבצת לימוד התורה על כל גווניו32, אבל אחרים מרחיבים את החריג לכל דבר מצווה33, וכדעתם פוסק השולחן ערוך להלכה34:
לפי זה בענייננו, מאחר שלפי דעת המומחים יש חשיבות גדולה לשילוב בעלי מוגבלויות בכלל ואוטיסטים בפרט בתוך הקהילה38, הרי שזהו דבר מצווה הדומה באופיו ללימוד תורה, ולפי השולחן ערוך אין השכנים יכולים לעכב, כל זמן שאין מדובר בהפרעה בלתי סבירה בעליל39.
סוף דבר
הרב צבי שפיץ40 דן בסכסוך בין אדם שאימץ ילד הלוקה בשכלו והשכנים תובעים ממנו להוציא אותו מן הבית ולהכניס אותו למוסד, שכן הילד נוהג לצרוח ומפריע להם. אחרי שדן בהרחבה ביסודות סוגיית המטרד בתלמוד (נזקי שכנים), הוא מגיע למסקנה שהמגבלות השונות שהטילו חכמי המשנה והתלמוד על אדם בעניין השימוש ברשותו הפרטית כשהשימוש גורם מטרד לשכניו, אינן נוגעות אלא לדברים שחורגים מאורח חייו הרגיל של אדם בתוך שלו, אבל כל מה שנחשב לאורח חיים רגיל, אף שהוא גורם הפרעה, אין השכנים יכולים לעכב בעדו. כך הוא לדוגמה, במי שילדיו בוכים בלילה; לא יעלה על הדעת לדרוש ממנו להוציא את ילדיו מן הבית או לעבור דירה41.
כנגד נימוק זה טענו השכנים שהילד שבו מדובר אינו ילדו הטבעי של שכנם אלא ילד מאומץ. הרב שפיץ דוחה טענה זו בשתי ידיים וכך הוא כותב:
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים
לחוות הדעת המלאה עליה מבוסס גיליון זה ראה באתר היחידה למשפט עברי, https://tinyurl.com/yc48yaps
1 ה"פ 512/02 פלד זמרה ואח' נ' אלו"ט – אגודה לאומית לילדים אוטיסטים ואח' (פורסם בנבו, 28.04.03). לחלקים בפסק הדין המתייחסים למשפט העברי, ראה "המשפט העברי בפסיקה" באתר היחידה, https://tinyurl.com/2p9y4ut7.
2 ספרא, קדושים, פרשה ב.
3 משנה, אבות א, ב.
4 סוטה יד ע"א.
5 ראה תלמוד ירושלמי, פאה, פרק א, הלכה א. וראה גם תלמוד בבלי, סוכה מט ע"ב: "בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים. צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים" (מובא על ידי השופט מינץ, פסקה 28).
6 משנה, פאה א, א.
7 פרקי דרבי אליעזר, פרק יז.
8 אבלים נהגו לעטוף את ראשם עד השפם, ואילו המנודים נהגו בעטיפת הראש בלבד.
9 ראה אביעד הכהן, "'כל איש אשר בו מום לא יקרב?' – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", בתוך: משה רחימי (עורך), עמדו"ת ב (תשע"א), עמ' 85-51, https://tinyurl.com/342nkwhw. וראה דברי ההסבר להצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון – דיור בקהילה וסיוע אישי), התשפ"א–2021.
10 ראה אביעד הכהן, שם, הערה 91. וראה שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן יח (מובא שם בעמ' 84).
11 השופט מינץ מעיר בצדק (פסקה 29): "השאלה במקרה דנן אינה סביב חשיבותה של מצוות גמילות חסדים ומתן תמיכה לחוסים, אלא בשאלת היחס הקיים והאיזון הנדרש בין זכויותיהם של השכנים מחד ובין צרכיהם של החוסים מאידך". ומפנה בהקשר זה להמשך דברי התלמוד במסכת סוכה (לעיל, הערה 5): "אמר רבי אלעזר, כל העושה צדקה ומשפט - כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ' (תהלים לג, ה)", ללמדך שגם צדקה צריכה להיעשות במשפט.
12 משנה, בבא בתרא ב, ג (כ ע"ב).
13 ומה עוד ש"קול הפטיש והריחיים קשה ממנו [כלומר מקול הנכנסים והיוצאים]", כפי שמעיר חידושי הריטב"א, בבא בתרא כ ע"ב, ד"ה חנות שבחצר. וכן ראה מגיד משנה, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה יב: "מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין".
התלמוד (בבא בתרא כ ע"ב) מתעכב על קושי אחר העולה מן המשנה והוא, מה ההבדל בין "קול התינוקות", שלא ניתן למחות כנגדו, ובין "קול הנכנסים והיוצאים", שניתן למחות כנגדו. התירוץ של רבא לקושי זה יעסיק אותנו להלן, ליד ציון הערה 29. וראה גם להלן, הערה 19.
14 כך ניתן להסיק מדברי רש"י, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה סיפא (ראה להלן, הערה 30). וראה גם מרדכי, בבא בתרא, סימן תקיב, ד"ה חנות שבחצר: "חנות שבחצר, יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין כו' היינו בני אדם נכרים זולת בני החצר". וראה שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן צח, ד"ה ועתה אבא, שמטעים שכאשר בעל הבית עצמו הוא שגורם את הרעש, "כיון שעושה מלאכתו לצורך מחייתו ואין לזרים אתו, [השכן] אינו יכול למחות בו".
15 מובא במרדכי, שם, ד"ה איני יכול לישן. ובעקבותיו הולך בנו, ראבי"ה: "שבביתו היכא שאין להן שותפות בו הוא מתקן" (ספר ראבי"ה, מהדורת דבליצקי, חלק ג, סימן אלף ב). ונראה שכך נוקטים גם תוספות, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה וגרדי. וכך פסק להלכה הרמ"א, חו"מ, סימן קנו, סעיף ב, בשם "יש אומרים", שלא כמו השולחן ערוך, שם, שפסק כמו הרמב"ם, להלן, הערה 21.
16 ראה בית הבחירה, בבא בתרא כ ע"ב, ד"ה אמר המאירי (מובא על ידי השופט מינץ, פסקה 35). קרוב להסבר המאירי אבל שונה ממנו ראה: שו"ת מהרלב"ח, סימן צז, ד"ה ואם היה לי; שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן צב, ד"ה והאמנם רמב"ן, לפיהם ההבחנה היא בין פעילות שניתן לעשותה רק בבית ובין פעילות שאפשר לעשותה גם בשוק.
17 חידושי הרמב"ן, בבא בתרא כ ע"ב, ד"ה הא דתנן.
18 ראה: חידושי הרשב"א, שם, ד"ה מתני' חנות; חידושי הר"ן, שם, ד"ה והא דתנן; חידושי הריטב"א (לעיל, הערה 13); נימוקי יוסף, בבא בתרא י ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה מקול הנכנסים.
19 את גישתם הם מבססים על כך שלעניין הרעש אין סיבה להקל ב"קול הפטיש" יותר מאשר ב"קול הנכנסים והיוצאים", להיפך (ראה לעיל, הערה 13). עוד ראיה לגישתם הם מביאים מכך שלדעת אביי (ביישוב הסתירה שהוזכרה לעיל, הערה 13), "קול התינוקות" בסיפא של המשנה אינו מצדיק מחאה משום שמדובר בקול המזיק בחצר אחרת (שכן התינוקות אינם נכנסים לאותה חצר, ואינם מפריעים אפוא לשימוש בשטח הרכוש המשותף). ומכאן שהרעש שהם גורמים אינו מוגדר כנזק.
[רבא נוקט גישה אחרת ביישוב הסתירה, ולפיה מדובר בתינוקות של בית רבן שבאים באותה חצר כדי ללמוד תורה וערך חשוב זה מצדיק את גרימת ההפרעה (ראה להלן, הערה 29). לדעתם של פוסקים אלה, רבא, שגישתו נפסקה להלכה, אינו חולק על ההבחנה של אביי בין הפרעה באותה חצר ובין הפרעה בחצר אחרת, וחָלק עליו רק בפרשנות המשנה. כך סוברים גם התוספות, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אחד מבני מבוי. עמדתו של הרמב"ם בעניין זה אינה נקייה מספקות (כפי שמציין בית יוסף, חו"מ, סימן קנו, החלק הראשון, ד"ה וכתבו (במהדורת מכון ירושלים)), ואפשר שלדעתו רבא חולק על אביי. וראה להלן, הערה 23].
20 רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה יב. וראה גם: סמ"ג, מצוות עשה, סימן פב (קסד ע"ג במהדורת ונציה); רבנו ירוחם, נתיב לא, חלק ו (קא ע"ג). מובאים בבית יוסף, חו"מ, סימן קנו, החלק הראשון, ד"ה ואמאי דתנן (במהדורת מכון ירושלים).
וראה נחום רקובר, איכות הסביבה – היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"ד, שבפרק שהוא מייחד לנזקי רעש (עמ' 84-79), מתמקד בעיקר בשיטת הרמב"ם.
21 וכפי שמדייק מדבריו מגיד משנה, שם: "נראה לי שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו, יכול לעכב. וסובר זה המחבר [הרמב"ם] לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין! ועוד למה אמרו 'חנות שבחצר', שנראה שכבר היא בחצר, יאמרו מי שביקש לֵעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין, אלא כוונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו. והודיענו שאפילו החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסים והיוצאין שהן אחרים". כלומר, על פי הסברו של מגיד משנה הרמב"ם מאמץ את ההבחנה של רש"י (לעיל, הערה 14) בין רעש שנגרם על ידי עצמו ובין רעש הנגרם על ידי אחרים, אבל רק לעניין "חזקה", ואילו אם טרם החזיק להרעיש, רשאים השכנים למחות גם כנגדו. ואכן ראה רמב"ם, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה, שקול הנכנסים והיוצאים "היזק קבוע הוא כמו העשן והאבק", שאדם אינו יכול לרכוש בו חזקה. כשיטת הרמב"ם נפסק בשולחן ערוך, חו"מ, סימן קנו, סעיף ב. והשווה סמ"ע, שם, ס"ק י, שלדעתו הרמב"ם מאמץ דווקא את מבחן מקום יצירת הרעש (לעיל, הערה 15), אבל ראה מה שתמה עליו נתיבות המשפט, שם, ס"ק א.
ועדיין קשה מאוד להסביר במה שונה "קול הפטיש וקול הרחיים", בהם אדם עשוי לרכוש חזקה, כפי שהעיר מהרלב"ח (לעיל, הערה 16), ד"ה הטענה השניה ("כי גם כן הוא היזק קבוע קול הרחים כמו קול הנכנסים! טעם זה החילוק צריך להמתיק בדברי הרב"), ונשאר בצריך עיון. נתיבות המשפט, שם, מציע להסביר ש"הפטיש אחד הוא" בעוד "שבכל יום ויום איכא נכנסין ויוצאין אחרים", אך דבריו דחוקים. והשווה קהילות יעקב (קנייבסקי), בבא בתרא, סימן יד. הוא מסביר שאדם עשוי לרכוש חזקה בנזק שהוא גורם כחלק מן השימוש בביתו אבל אינו יכול לרכוש חזקה בנזק שגורם ממקום שאינו שלו, ולכן יכולים השכנים למחות בכל עת כנגד "הנכנסים והיוצאים". ועוד השווה: אבן האזל, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה.
22 כנראה משום שרעש אינו דבר מוחשי. אבל השווה הרב יחזקאל אברמסקי בפירושו לתוספתא, חזון יחזקאל, בבא בתרא, פרק ב, הלכה ו, חידושים, ד"ה ואם, לדעתו הסיבה לכך היא ש"אלה הקונים הנכנסים אל החנות והיוצאים ממנה אין טבע הענין של כניסתם ויציאתם מחייב שיעלו המולה, ואם הם נותנים עליהם בקולם אין זה גירי דיליה [כלומר אין זה כחיציו של בעל החנות] ומדין נזקי שכנים לא היה חייב בהרחקת החנות". לפי זה, הפטיש שמטבעו משמיע קול כשמכים בו כן מוגדר כ"גירי דיליה" ואסור אפוא גם מחצר לחצר. ועוד השווה אבן האזל, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה.
23 ראה שו"ת מהרלב"ח (לעיל, הערה 16), ד"ה הראשון מצד, שמדייק מלשון הרמב"ם "שכל דברי הרב הם בחצר השותפין או במבוי סתום", אבל בשני חצרות הפתוחות לרשות הרבים, "אפילו שיהיה נשמע הקול בחצר האחרת - אין יכולין לעכב עליו". אם כי השווה: תשב"ץ, חלק ד, חוט המשולש, הטור הראשון, סימן נז, ד"ה ולה' ולו'; אור שמח, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה יב, לדעתם הרמב"ם אוסר רעש גם בין חצר לחצר. וראה עין המשפט (יוסף), סימן קנו, אות ה. וראה לעיל, הערה 19.
24 ראה: חזון יחזקאל (לעיל, הערה 22); אבן האזל, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה, ד"ה ונמצא דאם; עין המשפט, שם, אות יא.
25 ראה שו"ת הריב"ש, סימן קצו, ד"ה וכן הטענה השלישית: "כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה אין לך גירי גדול מזה, והוה ליה כקוטרא ובית הכסא" (מקור לדבריו הוא מביא מסוגיית התלמוד, בבא בתרא כב ע"ב - כג ע"א, בעניין רב יוסף, שבשל היותו אנין דעת, זכה בתביעה נגד שכנו מקיז הדם שעיסוקו גרם למשיכת עורבים ולקרקורם). הובא להלכה על ידי הרמ"א, חו"מ, סימן קנו, סעיף ב ("ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות"). ומכאן שהגדרת נזק הרעש כ"גירי דיליה" הוא סובייקטיבי ותלוי ברגישותו של הניזק.
26 חזון איש, בבא בתרא, סימן יג, סעיף יא (מובא על ידי השופט מינץ, פסקה 40).
27 הבחנה דומה העלה כבר ריצב"א (מובא בהגהות מיימוניות, הלכות שכנים, פרק י, הלכה ה, ס"ק ד).
28 ראה: הרב שלמה דיכובסקי, "לימוד תורה בקול המפריע לשכן", שערי צדק ו (תשס"ה) 165, בעמ' 167; הרב שמואל פנחסי, "הוצאת צו מניעה בגין נזקי רעש", שערי צדק שם, עמ' 123, בעמ' 127. וראה עוד הרב צבי רייזמן, רץ כצבי – אקטואליה בהלכה, חלק ב, לוס-אנג'לס תש"פ, סימן ז ("הזכות למנוע רעש נביחות כלבים").
29 בבא בתרא כ ע"ב - כא ע"א.
30 רש"י, שם, ד"ה סיפא, מפרש: "ואף על גב דקול הבא מחמת אחרים, לא מצי מחויי". ומכאן שלדעת רש"י המבחן במשנה הוא בין רעש הנגרם על ידי עצמו ובין רעש הנגרם על ידי אחרים, כפי שייחסנו לו, לעיל, ליד ציון הערה 14.
על תקנת יהושע בן גמלא ראה חוות דעתי, "הזכות לחינוך במשפט העברי", באתר משרד המשפטים, https://tinyurl.com/hinuch34.
31 כמשתמע מהדגשת התלמוד "ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך". ראה לדוגמה נימוקי יוסף, בבא בתרא י ע"ב (בדפי הרי"ף): "שאע"פ שהיה יכול ללמדם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות המיוחדין לכך, אפילו הכי לא מטרחינן ליה אלא לסייע בהעמדת התקנה כדי שיהיו המלמדין מצויים". וראה בית יוסף, חו"מ, סימן קנו, החלק הראשון, ד"ה תא שמע (במהדורת מכון ירושלים), שכך נוקטים גם רש"י ורמב"ן (כך עולה מפירוש הרמב"ן, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה בספרא, בעניין הזכות להתנגד להשכרת בית לסופר העיר, לפיו זה כולל גם סופר הכותב ספרי תורה, אף שהוא דבר מצווה, ולא רק סופר שכותב שטרות).
32 כך נוקט שו"ת הריטב"א, סימן כז: "ולא דוקא מלמד תינוקות של בית רבן, אלא הוא הדין לעשות [בית] מדרש להרביץ תורה או לדרוש בו לרבים כדי להגדיל תורה ולהאדיר ולא תשכח תורה מישראל, דכליה חד טעמא הוא". וראה ערוך השולחן, חו"מ, סימן קנו, סעיף ד, לדעתו זו גם דעת הרמב"ם (וראה רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ז). אבל השווה להלן, הערה 34.
33 כך נוקטים: הר"י מיגש (מובא בשיטה מקובצת, בבא בתרא כ ע"ב, ד"ה וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל חנות); יד רמ"ה, בבא בתרא כא ע"א, אות נה ("ומסתברא דהוא הדין לשאר מילי כגון מגרס אוריתא משנה ותלמוד וצלויי בצבורא [=תפילה בציבור] לא מצי למימר ליה [=אינו יכול לומר לו] איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין"); טור, חו"מ, סימן קנו ("והוא הדין נמי לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה"). והשווה חידושי חתם סופר, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אלא, שמסייג זאת למצווה המוטלת על הציבור דווקא: "משתיקנו יהושע ב"ג והוטל על הציבור, א"כ ה"ה [=אם כן הוא הדין] על כל יחיד אפי' מי שאין לו בן, הוטל חיובו של בן זה לסייעו לאביו או להציבור להניחו לגור בשכונתו" (מוזכר על ידי השופט מינץ, פסקה 34). וכעין זה ראה גם שו"ת תורת אמת, סימן רד.
34 שולחן ערוך, חו"מ, סימן קנו, סעיף ג. בבית יוסף, חו"מ, סימן קנו, החלק הראשון, ד"ה נמצא (במהדורת מכון ירושלים), ציין שכך נוקטים גם רבנו חננאל, רי"ף, ורמב"ם, תוספות ורבנו ירוחם. והשווה לעיל, הערה 32.
35 השופט מינץ מעיר בצדק: "אין די בהגדרת הפעילות המבוקשת על ידי המשיבה בנכס כ'מצווה', אלא שהשאלה היא, מהי הגדרתה והיקפה של המצווה שמפניה נדחות הזכויות הלגיטימיות של השכן לדיור שקט" (פסקה 38).
36 פד"ר יב 366-349 (ניתן ביום כ"א במרחשון תשמ"ב, בבית הדין הרבני באשדוד). פורסם גם בתחומין ג (תשמ"ב), עמ' 271-255.
37 תחומין, שם, בעמ' 270-269, בהסבר שיטת הט"ז על השולחן ערוך, חו"מ, סימן קנו, סעיף א. הט"ז מיישב את הסתירה לכאורה בדברי השולחן ערוך, שמצד אחד (סעיף ג) קובע שכל דבר מצוה עשוי להצדיק גרימת נזקי רעש, ומצד שני (סעיף א) קובע שאדם אינו יכול לפתוח מרפאה בביתו אם השכנים מתנגדים, והלא ריפוי הוא מצווה?! והשווה סמ"ע, שם, ס"ק ג, שמיישב את הסתירה בהבחנה בין חולה מסוכן ובין חולה שאינו מסוכן (שבו דיבר השולחן ערוך בסעיף א). להסבר דברי הסמ"ע ראה הרב דיכובסקי, שם, עמ' 269-267. והשווה שו"ת ציץ אליעזר, חלק י, סימן כה, פרק ל.
להצעה אחרת ביישוב הסתירה לכאורה בדברי השולחן ערוך, ראה שו"ת אבני נזר, חו"מ, סימן כו, ד"ה אשר על כן. לדעתו, ההבחנה היא בין מצוה שעלולה להתבטל אם לא יתאפשר קיומה על אף ההפרעה לשכנים, ובין מצווה שאין חשש שתתבטל אלא תתקיים במקום אחר. דומה שאף לפי גישה זו יש לדחות את בקשת סגירת המעון.
38 ראה דו"ח ועדת הבדיקה לבחינת אמות מידה למיקומן של מסגרות רווחה לדיור חוץ ביתי בקהילה, שהוגש ביולי 2012 למנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים, https://tinyurl.com/5x9chjuj. וראה גם אתר עמותת שק"ל (שילוב קהילתי לאנשים עם מוגבלויות), דיור בקהילה, https://tinyurl.com/msf4nf95. וכן ראה, לעיל, הערה 9.
39 ראה לעיל, הערה 28.
למסקנה זו השווה מסקנתו של השופט מינץ הדוחה את התביעה בנימוק ש"לא הוכח שלמעט מקרים חריגים, השימוש שעושה המשיבה בבית חורג מהמידה הדורשת מהמבקשים סובלנות כלפי החוסים" (פסקה 39).
40 בספרו מנחת צבי, חלק א (ירושלים תשמ"ז), סימן י, עמ' עו-פא.
41 וכפי שהבאנו לעיל, ליד ציון הערה 26, בשם חזון איש.
בבית משפט השלום בירושלים הוגשה לפני כשני עשורים תביעה לפינוי מעון לילדים אוטיסטים שמפעילה אגודת אלו"ט1. אחת מן הטענות שבפי המבקשים הייתה שהרעש העולה מן המעון טורד את מנוחתם, והופך את חייהם ל"גיהינום".
בפסק הדין, שבו נדחתה התביעה, התייחס השופט דוד מינץ, כיום שופט בית המשפט העליון, לחוות דעת קצרה שכתבתי בשעתו לבקשת הפרקליטות מן הזווית של המשפט העברי, והעיר עליה הערות חשובות. לאחרונה חזרתי לעסוק בנושא, וראיתי לנכון לתקן ולהשלים את הדברים, והרי עיקרם.
גמילות חסדים ועזרה לזולת
הערך של עזרה לזולת במסורת היהודית, ובפרט אם הזולת הוא אדם סובל, הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. ערך זה נחשב לאחת מן המצוות הנעלות שבתורה, ועליה אמר רבי עקיבא2 "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". מצווה זו, הידועה גם כמצוות "גמילות חסדים", הפליגו חכמים בחשיבותה ובשבחה עד שאמרו שהיא אחד מן העמודים שעליו מושתת העולם – "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים"3 - ואף אמרו שהיא עיקר עניינה ומסגרתה של התורה כולה, כמאמר חז"ל בתלמוד4:
דרש ר' שמלאי: תורה - תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים , דכתיב: "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג, כא); וסופה גמילות חסדים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא" (דברים לד, ו).גמילות חסדים, שאדם מקיימה בגופו ולא רק בממונו, חביבה יותר מן הצדקה5, והיא מן המצוות שאין להם שיעור6. ועוד נאמר במדרש7:
ראה שלמה [המלך] שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, כשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים [...] והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה8 היו יודעין שהוא מנודה והיו אומרין לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע דברי חביריך ויתן בלב חבריך לסלוח לך ויקריבוך אצלם, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים [...].אפילו "המנודים" ביקש שלמה לעשות להם שער מיוחד, יחד עם האבלים, כדי שיגמלו אתם חסד, יעודדו את רוחם ויסייעו להם לחזור אל חיק החברה הנורמטיבית. בהשאלה נאמר, שהיחס הראוי לנדכאים אינו הרחקתם מן החברה אלא שילובם בה מתוך אחריות כלפיהם, דאגה לסבלם, מתן הזדמנות לכל לעזור להם, ומתוך הכרה בזכותם לכבוד ולשוויון9. יש לדחות אפוא מכול וכול את הדרישה לסלק מעון של אוטיסטים משכונת מגורים אם הסיבה לכך היא רק שהם "מפריעים לנוף" ("Not in my back yard")10.
ברם, אם דרישת הסילוק היא בשל מטרד שגורמים שוכני המעון (רעש), השאלה מורכבת יותר11, ובכך נעסוק להלן כשדיוננו יתחלק לשניים: (א) האם הרעש העולה מן המעון הוא בגדר מטרד אסור? (ב) בהנחה שמדובר במטרד אסור, האם העובדה שהוא נגרם תוך כדי פעילות שהיא בגדר גמילות חסדים ומצווה עשויה לשמש הגנה מפני דרישת הסילוק?
מטרד הרעש – היקף האיסור
מטרד הרעש נדון כבר במשנה במסגרת הפרק הדן בנזקי שכנים, וזה לשון המשנה12:
חנות שבחצר - יכול [השכן] למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין; אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק, ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות.המשנה והתלמוד אינם מסבירים מה ההבדל בין "קול הנכנסים והיוצאים" ובין "קול הפטיש והריחיים", ומדוע ניתן למחות כנגד זה ולא כנגד זה13. בעניין זה נחלקו דעות הראשונים:
- לדעת רש"י והמרדכי14 ההבדל בין השניים טמון בזהות יוצר הרעש וזיקתו לחצר; אם הרעש נגרם על ידי בעל זכות מגורים בחצר, אין השותפים שלו יכולים למחות בידו (וזה פשר הדין ב"קול הפטיש", משום שהוא נעשה על ידי בעל הבית עצמו). לא כן אם הרעש נגרם "מחמת אחרים" שאינם בעלי זכויות בחצר (וזה פשר הדין ב"קול הנכנסים והיוצאים", שאינם בעלי בית באותה חצר).
- לדעת רבנו יואל הלוי15 (מגנצה, המאה הי"ב), יסוד ההבחנה טמון במקום יצירת הרעש; אם הרעש נגרם מתוך בית פרטי, אין השותפים יכולים למחות (כך הוא "קול הפטיש"). לא כן אם הרעש נגרם מתוך השטח המשותף (כך הוא "קול הנכנסים והיוצאים").
- לדעת המאירי16, יסוד ההבדל טמון במוסכמה חברתית לפיה מקובל שאדם עוסק במשלח ידו ויוצר כלים בביתו ואינו נמנע מכך בשל הרעש הכרוך בכך, אבל אין זה מקובל למכור את הכלים בבית אלא בשוק.
בעוד שראשונים אלו פירשו את המשנה כפשוטה כעוסקת בנזקי רעש, הרמב"ן17 ואחרים18 לעומתם, מוציאים את המשנה מפשוטה, ולדעתם זכות המחאה כנגד חנות שבחצר אינה בשל "קול הנכנסים והיוצאים", אלא בשל העובדה שנוכחותם של אנשים זרים מפריעה לשימוש נוח ומרווח בשטח החצר המשותפת ("מפני רגל הרבים שמרבים עליהם את הדרך", כלשון הרשב"א). ונמצא לגישתם לכאורה, שהרעש כשלעצמו אינו בגדר מטרד אסור ואינו מצדיק הוצאת צו מניעה19.
נמצא, שגם בהנחה שהפעלת המעון לאוטיסטים גורמת רעש המפריע לבתים השכנים, לא מצאנו עד כה בין הראשונים מי שמצדיק הוצאת צו מניעה. כך הוא לא רק לפי הרמב"ן וסיעתו, שאינם מכירים ברעש כמטרד, אלא כך הוא גם לראשונים המכירים ברעש כמטרד, שהרי שוכני המעון אינם זרים למקום (רש"י), הם עושים את הרעש מתוך רשותם הפרטית ולא מתוך רשות משותפת (רבנו יואל הלוי), ומקובל ורצוי לשכּן אוטיסטים בתוך הקהילה (המאירי). ומה עוד שהמתלוננים בני "חצר אחרת" הם (ועוד נעמוד על כך להלן).
ואולם, לא כן הוא לכאורה לפי הרמב"ם שמרחיב בהרבה את ההכרה ברעש כמטרד אסור, כפי שעולה מן האופן שבו הוא פוסק את ההלכה העולה מן המשנה20:
חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן [...].מהנמקתו של הרמב"ם בעניין "קול הפטיש" – "שהרי החזיק לעשות כן", יש להסיק שמי שטרם החזיק לעשות בביתו מלאכה הגורמת רעש, יכולים השכנים להוציא כנגדו צו מניעה21.
ועם זאת, דומה שגם הרמב"ם אינו מגדיר רעש כנזק ישיר ("גירי דיליה")22, שאם לא כן הוא היה אוסר גרימת רעש לא רק לבני אותה חצר אלא גם לבני חצר אחרת23. ונראה שיסוד איסור גרימת הרעש אינו בדיני נזיקין אלא בדיני שכנים, שהשכנים משועבדים זה לזה שלא להפריע האחד לשני אף בדבר שאינו עולה כדי מעשה נזיקין מובהק (כגון רעש), ושעבוד זה הוא דווקא לבני אותה החצר, משום בעלותם המשותפת, ואין השעבוד חל עליהם כלפי בני חצרות אחרים24. לפי זה, במקרה דידן, מאחר שמדובר בגרימת רעש מחצר לחצר, גם הרמב"ם לא היה מוציא צו מניעה.
זאת ועוד, אמנם, אם השכן חולה או שהוא אדם רגיש במיוחד ("אסטניס"), כי אז יכול הוא להוציא צו מניעה לכולי עלמא, כפי שקבע הריב"ש (ר' יצחק בר ששת, אלג'יר, המאה הי"ד)25. אולם החזון איש26 מסייג וקובע שהריב"ש אמר את דברו רק ביחס לשימושים חריגים הגורמים רעש ולא ביחס לשימושים רגילים ("עיקר דירה"):
נראה דאין דברי ריב"ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה כמו בעושה אריגה וכיו"ב שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע... אינו יכול למחות... ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין חבירו יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו27.אם כי, כמובן, כל זאת בגבולות הסביר, ואין לכפות על שכן רעשים גדולים ובלתי נסבלים בעליל28.
אף אם נתעלם מן המקורות שסקרנו עד כה ונסיק שכעיקרון הרעש העולה ממעון האוטיסטים הוא בגדר מטרד אסור, עדיין יש מקום לבחון אם ניתן להתירו בכל זאת באשר מדובר בפעילות שהיא בגדר מצווה, ובכך נעסוק עתה.
האם גמילות חסדים עשויה להצדיק גרימת מטרד?
עם כל חשיבותה של מצוות גמילות חסדים, האם יש בה כדי להצדיק גרימת מטרד לאחרים? אף שהשאלה שנויה במחלוקת, נראה שלפי השולחן ערוך יש להשיב עליה בחיוב.
אכן, אף על פי שכעיקרון נאסר על אדם לקיים בביתו פעילות הגורמת מטרד לשכניו, כגון פתיחת חנות, כפי שראינו לעיל, להלכה נתקבל לכך חריג כאשר מדובר בפעילות שהיא מצווה, וזאת לאור הסיפא של המשנה לפיה שכנים אינם יכולים למחות כנגד "קול התינוקות", ומסביר רבא29 שהמדובר ב"תינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך"30. כלומר, הערך והחשיבות של הנחלת התורה לילדים מצדיקים את המטרד הכרוך בהפעלת כיתות לימוד בשכונת מגורים.
אמנם, יש פוסקים המצמצמים את החריג רק לעניין יישום התקנה, היינו רק להוראה לתינוקות של בית רבן כדי להרבות בבתי לימוד בכל אתר ואתר31, או למצער רק להרבצת לימוד התורה על כל גווניו32, אבל אחרים מרחיבים את החריג לכל דבר מצווה33, וכדעתם פוסק השולחן ערוך להלכה34:
יש לו [כלומר, מותר לשכן] ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול התנוקות של בית רבן. והוא הדין לכל מילי דמצוה [=דְבר מצווה], שאינם יכולים למחות בידו.אמנם, שיטה מרחיבה זו, אין להבינה כפשוטה35; באחד מפסקי הדין הרבניים36 שעסק בבקשת שכנים למנוע פתיחת מרפאת שיניים בבית משותף, נפסק (ברוב דעות) שהשכנים רשאים להתנגד לפתיחת המרפאה, אף על פי שרפואת שניים גם היא בגדר מצווה. הרב דיכובסקי מסביר37, שלא כל מצווה מצדיקה הפרעה לשכנים אלא רק מצווה כדוגמת לימוד תורה לילדים שלפי טיבה מקיימים אותה בהתכנסות קבוצת אנשים יחדיו (המורה ותלמידיו), ולא פעילות כגון רפואת שיניים שלפי טיבה היא פרטנית ולא קבוצתית.
לפי זה בענייננו, מאחר שלפי דעת המומחים יש חשיבות גדולה לשילוב בעלי מוגבלויות בכלל ואוטיסטים בפרט בתוך הקהילה38, הרי שזהו דבר מצווה הדומה באופיו ללימוד תורה, ולפי השולחן ערוך אין השכנים יכולים לעכב, כל זמן שאין מדובר בהפרעה בלתי סבירה בעליל39.
סוף דבר
הרב צבי שפיץ40 דן בסכסוך בין אדם שאימץ ילד הלוקה בשכלו והשכנים תובעים ממנו להוציא אותו מן הבית ולהכניס אותו למוסד, שכן הילד נוהג לצרוח ומפריע להם. אחרי שדן בהרחבה ביסודות סוגיית המטרד בתלמוד (נזקי שכנים), הוא מגיע למסקנה שהמגבלות השונות שהטילו חכמי המשנה והתלמוד על אדם בעניין השימוש ברשותו הפרטית כשהשימוש גורם מטרד לשכניו, אינן נוגעות אלא לדברים שחורגים מאורח חייו הרגיל של אדם בתוך שלו, אבל כל מה שנחשב לאורח חיים רגיל, אף שהוא גורם הפרעה, אין השכנים יכולים לעכב בעדו. כך הוא לדוגמה, במי שילדיו בוכים בלילה; לא יעלה על הדעת לדרוש ממנו להוציא את ילדיו מן הבית או לעבור דירה41.
כנגד נימוק זה טענו השכנים שהילד שבו מדובר אינו ילדו הטבעי של שכנם אלא ילד מאומץ. הרב שפיץ דוחה טענה זו בשתי ידיים וכך הוא כותב:
אולם מכיון שההורים שלו [של הילד הלקוי בשכלו] אינם מסוגלים לטפל בו, אם כן נעשה חיוב מהתורה מדין צדקה וגמילות חסדים על כל אחד מהציבור לטפל בו ולחנכו, ומי שקדם לטפל בו קדם בעשיית המצווה, ולא מצינו בחז"ל שצריכים לטפל בילד כזה במוסד סגור ואיפכא מסתברא, מאחר וידוע שטיפול ראוי במשפחה שמתמסרת לגדל ילד כזה הוא מועיל הרבה יותר מאשר הטיפול הניתן במוסד סגור עם עשרות או מאות ילדים מוגבלים, ודאי שהחיוב המוטל על כל אחד מהציבור לדאוג לתת לילד כזה את הטיפול הראוי לו לכתחילה... ולפיכך שפיר [=טוב] עושה השכן שמוכן לטפל בילד הזה בביתו.יפים הדברים, ויש בהם חיזוק למסקנתנו לפיה יש לדחות את דרישת השכנים לסגור את מעון האוטיסטים.
הערות:
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים
לחוות הדעת המלאה עליה מבוסס גיליון זה ראה באתר היחידה למשפט עברי, https://tinyurl.com/yc48yaps
1 ה"פ 512/02 פלד זמרה ואח' נ' אלו"ט – אגודה לאומית לילדים אוטיסטים ואח' (פורסם בנבו, 28.04.03). לחלקים בפסק הדין המתייחסים למשפט העברי, ראה "המשפט העברי בפסיקה" באתר היחידה, https://tinyurl.com/2p9y4ut7.
2 ספרא, קדושים, פרשה ב.
3 משנה, אבות א, ב.
4 סוטה יד ע"א.
5 ראה תלמוד ירושלמי, פאה, פרק א, הלכה א. וראה גם תלמוד בבלי, סוכה מט ע"ב: "בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים. צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים" (מובא על ידי השופט מינץ, פסקה 28).
6 משנה, פאה א, א.
7 פרקי דרבי אליעזר, פרק יז.
8 אבלים נהגו לעטוף את ראשם עד השפם, ואילו המנודים נהגו בעטיפת הראש בלבד.
9 ראה אביעד הכהן, "'כל איש אשר בו מום לא יקרב?' – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", בתוך: משה רחימי (עורך), עמדו"ת ב (תשע"א), עמ' 85-51, https://tinyurl.com/342nkwhw. וראה דברי ההסבר להצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תיקון – דיור בקהילה וסיוע אישי), התשפ"א–2021.
10 ראה אביעד הכהן, שם, הערה 91. וראה שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן יח (מובא שם בעמ' 84).
11 השופט מינץ מעיר בצדק (פסקה 29): "השאלה במקרה דנן אינה סביב חשיבותה של מצוות גמילות חסדים ומתן תמיכה לחוסים, אלא בשאלת היחס הקיים והאיזון הנדרש בין זכויותיהם של השכנים מחד ובין צרכיהם של החוסים מאידך". ומפנה בהקשר זה להמשך דברי התלמוד במסכת סוכה (לעיל, הערה 5): "אמר רבי אלעזר, כל העושה צדקה ומשפט - כאילו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ' (תהלים לג, ה)", ללמדך שגם צדקה צריכה להיעשות במשפט.
12 משנה, בבא בתרא ב, ג (כ ע"ב).
13 ומה עוד ש"קול הפטיש והריחיים קשה ממנו [כלומר מקול הנכנסים והיוצאים]", כפי שמעיר חידושי הריטב"א, בבא בתרא כ ע"ב, ד"ה חנות שבחצר. וכן ראה מגיד משנה, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה יב: "מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין".
התלמוד (בבא בתרא כ ע"ב) מתעכב על קושי אחר העולה מן המשנה והוא, מה ההבדל בין "קול התינוקות", שלא ניתן למחות כנגדו, ובין "קול הנכנסים והיוצאים", שניתן למחות כנגדו. התירוץ של רבא לקושי זה יעסיק אותנו להלן, ליד ציון הערה 29. וראה גם להלן, הערה 19.
14 כך ניתן להסיק מדברי רש"י, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה סיפא (ראה להלן, הערה 30). וראה גם מרדכי, בבא בתרא, סימן תקיב, ד"ה חנות שבחצר: "חנות שבחצר, יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין כו' היינו בני אדם נכרים זולת בני החצר". וראה שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן צח, ד"ה ועתה אבא, שמטעים שכאשר בעל הבית עצמו הוא שגורם את הרעש, "כיון שעושה מלאכתו לצורך מחייתו ואין לזרים אתו, [השכן] אינו יכול למחות בו".
15 מובא במרדכי, שם, ד"ה איני יכול לישן. ובעקבותיו הולך בנו, ראבי"ה: "שבביתו היכא שאין להן שותפות בו הוא מתקן" (ספר ראבי"ה, מהדורת דבליצקי, חלק ג, סימן אלף ב). ונראה שכך נוקטים גם תוספות, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה וגרדי. וכך פסק להלכה הרמ"א, חו"מ, סימן קנו, סעיף ב, בשם "יש אומרים", שלא כמו השולחן ערוך, שם, שפסק כמו הרמב"ם, להלן, הערה 21.
16 ראה בית הבחירה, בבא בתרא כ ע"ב, ד"ה אמר המאירי (מובא על ידי השופט מינץ, פסקה 35). קרוב להסבר המאירי אבל שונה ממנו ראה: שו"ת מהרלב"ח, סימן צז, ד"ה ואם היה לי; שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן צב, ד"ה והאמנם רמב"ן, לפיהם ההבחנה היא בין פעילות שניתן לעשותה רק בבית ובין פעילות שאפשר לעשותה גם בשוק.
17 חידושי הרמב"ן, בבא בתרא כ ע"ב, ד"ה הא דתנן.
18 ראה: חידושי הרשב"א, שם, ד"ה מתני' חנות; חידושי הר"ן, שם, ד"ה והא דתנן; חידושי הריטב"א (לעיל, הערה 13); נימוקי יוסף, בבא בתרא י ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה מקול הנכנסים.
19 את גישתם הם מבססים על כך שלעניין הרעש אין סיבה להקל ב"קול הפטיש" יותר מאשר ב"קול הנכנסים והיוצאים", להיפך (ראה לעיל, הערה 13). עוד ראיה לגישתם הם מביאים מכך שלדעת אביי (ביישוב הסתירה שהוזכרה לעיל, הערה 13), "קול התינוקות" בסיפא של המשנה אינו מצדיק מחאה משום שמדובר בקול המזיק בחצר אחרת (שכן התינוקות אינם נכנסים לאותה חצר, ואינם מפריעים אפוא לשימוש בשטח הרכוש המשותף). ומכאן שהרעש שהם גורמים אינו מוגדר כנזק.
[רבא נוקט גישה אחרת ביישוב הסתירה, ולפיה מדובר בתינוקות של בית רבן שבאים באותה חצר כדי ללמוד תורה וערך חשוב זה מצדיק את גרימת ההפרעה (ראה להלן, הערה 29). לדעתם של פוסקים אלה, רבא, שגישתו נפסקה להלכה, אינו חולק על ההבחנה של אביי בין הפרעה באותה חצר ובין הפרעה בחצר אחרת, וחָלק עליו רק בפרשנות המשנה. כך סוברים גם התוספות, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אחד מבני מבוי. עמדתו של הרמב"ם בעניין זה אינה נקייה מספקות (כפי שמציין בית יוסף, חו"מ, סימן קנו, החלק הראשון, ד"ה וכתבו (במהדורת מכון ירושלים)), ואפשר שלדעתו רבא חולק על אביי. וראה להלן, הערה 23].
20 רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה יב. וראה גם: סמ"ג, מצוות עשה, סימן פב (קסד ע"ג במהדורת ונציה); רבנו ירוחם, נתיב לא, חלק ו (קא ע"ג). מובאים בבית יוסף, חו"מ, סימן קנו, החלק הראשון, ד"ה ואמאי דתנן (במהדורת מכון ירושלים).
וראה נחום רקובר, איכות הסביבה – היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"ד, שבפרק שהוא מייחד לנזקי רעש (עמ' 84-79), מתמקד בעיקר בשיטת הרמב"ם.
21 וכפי שמדייק מדבריו מגיד משנה, שם: "נראה לי שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו, יכול לעכב. וסובר זה המחבר [הרמב"ם] לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין! ועוד למה אמרו 'חנות שבחצר', שנראה שכבר היא בחצר, יאמרו מי שביקש לֵעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין, אלא כוונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו. והודיענו שאפילו החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסים והיוצאין שהן אחרים". כלומר, על פי הסברו של מגיד משנה הרמב"ם מאמץ את ההבחנה של רש"י (לעיל, הערה 14) בין רעש שנגרם על ידי עצמו ובין רעש הנגרם על ידי אחרים, אבל רק לעניין "חזקה", ואילו אם טרם החזיק להרעיש, רשאים השכנים למחות גם כנגדו. ואכן ראה רמב"ם, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה, שקול הנכנסים והיוצאים "היזק קבוע הוא כמו העשן והאבק", שאדם אינו יכול לרכוש בו חזקה. כשיטת הרמב"ם נפסק בשולחן ערוך, חו"מ, סימן קנו, סעיף ב. והשווה סמ"ע, שם, ס"ק י, שלדעתו הרמב"ם מאמץ דווקא את מבחן מקום יצירת הרעש (לעיל, הערה 15), אבל ראה מה שתמה עליו נתיבות המשפט, שם, ס"ק א.
ועדיין קשה מאוד להסביר במה שונה "קול הפטיש וקול הרחיים", בהם אדם עשוי לרכוש חזקה, כפי שהעיר מהרלב"ח (לעיל, הערה 16), ד"ה הטענה השניה ("כי גם כן הוא היזק קבוע קול הרחים כמו קול הנכנסים! טעם זה החילוק צריך להמתיק בדברי הרב"), ונשאר בצריך עיון. נתיבות המשפט, שם, מציע להסביר ש"הפטיש אחד הוא" בעוד "שבכל יום ויום איכא נכנסין ויוצאין אחרים", אך דבריו דחוקים. והשווה קהילות יעקב (קנייבסקי), בבא בתרא, סימן יד. הוא מסביר שאדם עשוי לרכוש חזקה בנזק שהוא גורם כחלק מן השימוש בביתו אבל אינו יכול לרכוש חזקה בנזק שגורם ממקום שאינו שלו, ולכן יכולים השכנים למחות בכל עת כנגד "הנכנסים והיוצאים". ועוד השווה: אבן האזל, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה.
22 כנראה משום שרעש אינו דבר מוחשי. אבל השווה הרב יחזקאל אברמסקי בפירושו לתוספתא, חזון יחזקאל, בבא בתרא, פרק ב, הלכה ו, חידושים, ד"ה ואם, לדעתו הסיבה לכך היא ש"אלה הקונים הנכנסים אל החנות והיוצאים ממנה אין טבע הענין של כניסתם ויציאתם מחייב שיעלו המולה, ואם הם נותנים עליהם בקולם אין זה גירי דיליה [כלומר אין זה כחיציו של בעל החנות] ומדין נזקי שכנים לא היה חייב בהרחקת החנות". לפי זה, הפטיש שמטבעו משמיע קול כשמכים בו כן מוגדר כ"גירי דיליה" ואסור אפוא גם מחצר לחצר. ועוד השווה אבן האזל, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה.
23 ראה שו"ת מהרלב"ח (לעיל, הערה 16), ד"ה הראשון מצד, שמדייק מלשון הרמב"ם "שכל דברי הרב הם בחצר השותפין או במבוי סתום", אבל בשני חצרות הפתוחות לרשות הרבים, "אפילו שיהיה נשמע הקול בחצר האחרת - אין יכולין לעכב עליו". אם כי השווה: תשב"ץ, חלק ד, חוט המשולש, הטור הראשון, סימן נז, ד"ה ולה' ולו'; אור שמח, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה יב, לדעתם הרמב"ם אוסר רעש גם בין חצר לחצר. וראה עין המשפט (יוסף), סימן קנו, אות ה. וראה לעיל, הערה 19.
24 ראה: חזון יחזקאל (לעיל, הערה 22); אבן האזל, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה, ד"ה ונמצא דאם; עין המשפט, שם, אות יא.
25 ראה שו"ת הריב"ש, סימן קצו, ד"ה וכן הטענה השלישית: "כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה אין לך גירי גדול מזה, והוה ליה כקוטרא ובית הכסא" (מקור לדבריו הוא מביא מסוגיית התלמוד, בבא בתרא כב ע"ב - כג ע"א, בעניין רב יוסף, שבשל היותו אנין דעת, זכה בתביעה נגד שכנו מקיז הדם שעיסוקו גרם למשיכת עורבים ולקרקורם). הובא להלכה על ידי הרמ"א, חו"מ, סימן קנו, סעיף ב ("ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות"). ומכאן שהגדרת נזק הרעש כ"גירי דיליה" הוא סובייקטיבי ותלוי ברגישותו של הניזק.
26 חזון איש, בבא בתרא, סימן יג, סעיף יא (מובא על ידי השופט מינץ, פסקה 40).
27 הבחנה דומה העלה כבר ריצב"א (מובא בהגהות מיימוניות, הלכות שכנים, פרק י, הלכה ה, ס"ק ד).
28 ראה: הרב שלמה דיכובסקי, "לימוד תורה בקול המפריע לשכן", שערי צדק ו (תשס"ה) 165, בעמ' 167; הרב שמואל פנחסי, "הוצאת צו מניעה בגין נזקי רעש", שערי צדק שם, עמ' 123, בעמ' 127. וראה עוד הרב צבי רייזמן, רץ כצבי – אקטואליה בהלכה, חלק ב, לוס-אנג'לס תש"פ, סימן ז ("הזכות למנוע רעש נביחות כלבים").
29 בבא בתרא כ ע"ב - כא ע"א.
30 רש"י, שם, ד"ה סיפא, מפרש: "ואף על גב דקול הבא מחמת אחרים, לא מצי מחויי". ומכאן שלדעת רש"י המבחן במשנה הוא בין רעש הנגרם על ידי עצמו ובין רעש הנגרם על ידי אחרים, כפי שייחסנו לו, לעיל, ליד ציון הערה 14.
על תקנת יהושע בן גמלא ראה חוות דעתי, "הזכות לחינוך במשפט העברי", באתר משרד המשפטים, https://tinyurl.com/hinuch34.
31 כמשתמע מהדגשת התלמוד "ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך". ראה לדוגמה נימוקי יוסף, בבא בתרא י ע"ב (בדפי הרי"ף): "שאע"פ שהיה יכול ללמדם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות המיוחדין לכך, אפילו הכי לא מטרחינן ליה אלא לסייע בהעמדת התקנה כדי שיהיו המלמדין מצויים". וראה בית יוסף, חו"מ, סימן קנו, החלק הראשון, ד"ה תא שמע (במהדורת מכון ירושלים), שכך נוקטים גם רש"י ורמב"ן (כך עולה מפירוש הרמב"ן, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה בספרא, בעניין הזכות להתנגד להשכרת בית לסופר העיר, לפיו זה כולל גם סופר הכותב ספרי תורה, אף שהוא דבר מצווה, ולא רק סופר שכותב שטרות).
32 כך נוקט שו"ת הריטב"א, סימן כז: "ולא דוקא מלמד תינוקות של בית רבן, אלא הוא הדין לעשות [בית] מדרש להרביץ תורה או לדרוש בו לרבים כדי להגדיל תורה ולהאדיר ולא תשכח תורה מישראל, דכליה חד טעמא הוא". וראה ערוך השולחן, חו"מ, סימן קנו, סעיף ד, לדעתו זו גם דעת הרמב"ם (וראה רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ז). אבל השווה להלן, הערה 34.
33 כך נוקטים: הר"י מיגש (מובא בשיטה מקובצת, בבא בתרא כ ע"ב, ד"ה וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל חנות); יד רמ"ה, בבא בתרא כא ע"א, אות נה ("ומסתברא דהוא הדין לשאר מילי כגון מגרס אוריתא משנה ותלמוד וצלויי בצבורא [=תפילה בציבור] לא מצי למימר ליה [=אינו יכול לומר לו] איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין"); טור, חו"מ, סימן קנו ("והוא הדין נמי לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה"). והשווה חידושי חתם סופר, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אלא, שמסייג זאת למצווה המוטלת על הציבור דווקא: "משתיקנו יהושע ב"ג והוטל על הציבור, א"כ ה"ה [=אם כן הוא הדין] על כל יחיד אפי' מי שאין לו בן, הוטל חיובו של בן זה לסייעו לאביו או להציבור להניחו לגור בשכונתו" (מוזכר על ידי השופט מינץ, פסקה 34). וכעין זה ראה גם שו"ת תורת אמת, סימן רד.
34 שולחן ערוך, חו"מ, סימן קנו, סעיף ג. בבית יוסף, חו"מ, סימן קנו, החלק הראשון, ד"ה נמצא (במהדורת מכון ירושלים), ציין שכך נוקטים גם רבנו חננאל, רי"ף, ורמב"ם, תוספות ורבנו ירוחם. והשווה לעיל, הערה 32.
35 השופט מינץ מעיר בצדק: "אין די בהגדרת הפעילות המבוקשת על ידי המשיבה בנכס כ'מצווה', אלא שהשאלה היא, מהי הגדרתה והיקפה של המצווה שמפניה נדחות הזכויות הלגיטימיות של השכן לדיור שקט" (פסקה 38).
36 פד"ר יב 366-349 (ניתן ביום כ"א במרחשון תשמ"ב, בבית הדין הרבני באשדוד). פורסם גם בתחומין ג (תשמ"ב), עמ' 271-255.
37 תחומין, שם, בעמ' 270-269, בהסבר שיטת הט"ז על השולחן ערוך, חו"מ, סימן קנו, סעיף א. הט"ז מיישב את הסתירה לכאורה בדברי השולחן ערוך, שמצד אחד (סעיף ג) קובע שכל דבר מצוה עשוי להצדיק גרימת נזקי רעש, ומצד שני (סעיף א) קובע שאדם אינו יכול לפתוח מרפאה בביתו אם השכנים מתנגדים, והלא ריפוי הוא מצווה?! והשווה סמ"ע, שם, ס"ק ג, שמיישב את הסתירה בהבחנה בין חולה מסוכן ובין חולה שאינו מסוכן (שבו דיבר השולחן ערוך בסעיף א). להסבר דברי הסמ"ע ראה הרב דיכובסקי, שם, עמ' 269-267. והשווה שו"ת ציץ אליעזר, חלק י, סימן כה, פרק ל.
להצעה אחרת ביישוב הסתירה לכאורה בדברי השולחן ערוך, ראה שו"ת אבני נזר, חו"מ, סימן כו, ד"ה אשר על כן. לדעתו, ההבחנה היא בין מצוה שעלולה להתבטל אם לא יתאפשר קיומה על אף ההפרעה לשכנים, ובין מצווה שאין חשש שתתבטל אלא תתקיים במקום אחר. דומה שאף לפי גישה זו יש לדחות את בקשת סגירת המעון.
38 ראה דו"ח ועדת הבדיקה לבחינת אמות מידה למיקומן של מסגרות רווחה לדיור חוץ ביתי בקהילה, שהוגש ביולי 2012 למנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים, https://tinyurl.com/5x9chjuj. וראה גם אתר עמותת שק"ל (שילוב קהילתי לאנשים עם מוגבלויות), דיור בקהילה, https://tinyurl.com/msf4nf95. וכן ראה, לעיל, הערה 9.
39 ראה לעיל, הערה 28.
למסקנה זו השווה מסקנתו של השופט מינץ הדוחה את התביעה בנימוק ש"לא הוכח שלמעט מקרים חריגים, השימוש שעושה המשיבה בבית חורג מהמידה הדורשת מהמבקשים סובלנות כלפי החוסים" (פסקה 39).
40 בספרו מנחת צבי, חלק א (ירושלים תשמ"ז), סימן י, עמ' עו-פא.
41 וכפי שהבאנו לעיל, ליד ציון הערה 26, בשם חזון איש.