מבוא
עם פרוץ מגפת הקורונה אשר נגזרו ממנה בידוד וריחוק חברתי, התחדשה עלינו לטובה טכנולוגיית הזום (zoom) המאפשרת קיום ישיבות מרובות משתתפים כאשר הנוכחים מתקשרים היטב ואף רואים זה את זה. בפגישות אלו ניתן לשתף מסמכים ולהציג מצגות. באמצעות טכנולוגיית הזום מתקיימת הוראה ומתקיימים מפגשים עסקיים. אך ניתנת האמת להיאמר כי יש דברים שאינם עוברים היטב ב"זום". מסירת מידע מתאפשרת כדבעי אך רגשות אינם מתעוררים במפגש בין מסכים. מורה אינו "ממריא" כשאינו מחובר לקהלו, קשה מאוד ללמד קרוא וכתוב בזום, והקושי העיקרי הוא ליצור אינטראקציה בין אישית ולשכנע. במחקר שנערך לאחרונה ופורסם בכתב העת המדעי הבריטי הנודע ¹Nature, הגיעו החוקרים למסקנה כי קשה להגיע ליצירתיות ולסיעור מוחות בדיון הנערך באמצעות הזום. ונשאלת השאלה, האם מותב שיפוטי יכול לקיים ישיבותיו באמצעות "זום"?

במלאכת בית המשפט יש שני שלבים: השלב הראשון עניינו העברת מידע, איסוף הראיות ושמיעת העדים, ואותו ניתן לכאורה לקיים באמצעות זום, כפי ששומעים עדויות באמצעות video conference ²; השלב השני עניינו שמיעת הטענות והיוועצות הדיינים זה בזה לשם הכרעה וכתיבת פסק הדין. האם ניתן להגיע להכרעה שיפוטית כאשר חלף היוועצות בין הדיינים והתדיינות ביניהם באופן בלתי אמצעי, הם מגיעים להחלטה כשהם מעיינים זה בפסקו של משנהו והשיחות ביניהם נעשות באמצעות "זום"? בשאלה זו נבקש לעסוק בדברים שלהלן.

הכרעות שיפוטיות מחייבות היוועצות
הכרעה שיפוטית מתקבלת ברוב דעות, ומקרא מפורש הוא "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״ (שמות כג, ב). אמנם כלל הוא במשפט העברי ש"אין הולכים בממון אחר הרוב"³, אולם, מסבירים התוספות⁴, בהכרעת בית דין הרוב מכריע משום שהמיעוט הוא "כמי שאינו". הכיצד? מסביר הרב שמעון שקופּ⁵ (ליטא, המאות הי"ט-כ'), שדעת המיעוט "כמי שאינה" - בעיני דייני הרוב, שאין להם בכלל ספק בעניין גם אחרי שמיעת דעת המיעוט. כלומר, הרוב מכריע מכיוון שלא עלה בידי המיעוט לשכנע אותו לחזור בו מדעתו. הרב חיים סולוביצ׳יק⁶ (בריסק, המאות הי"ט-כ') מוסיף ומבאר כי קיימים שני סוגי "ביטול ברוב": האחד הוא, רוב סטטיסטי המברר ומכריע את הספק; השני הוא הכלל ״רובו ככולו״, שזהו רוב שעל פיו מגדירים את המכלול⁷. ביחס להכרעת בית דין יש לומר "רובו ככולו" ובהתאם לדעת הרוב יש להגדיר את "דעת בית הדין" כולו⁸. אין בפנינו דעות של דיינים שונים, אלא אמירה אחת של בית הדין כולו.

בין לפי הסברו של הרב שקופ ובין לפי הסברו של הגר"ח סולובייצ'יק נראה כי כדי שדעת הרוב תבטל את דעת המיעוט ותיקָבּע כדעת בית הדין כולו, מן ההכרח שיתקיים דיון שבו השופטים ישמעו האחד את רעהו כדי שתינתן להם הזדמנות נאותה לשכנע זה את זה⁹.

אכן, הלכה פסוקה היא¹⁰ כי אם אחד מן הדיינים אומר "איני יודע", אין הרוב יכול להכריע ויש להוסיף עוד שני דיינים. לכאורה, אם דעת הרוב מכריעה את דעת המיעוט כאשר זו חולקת עליה, קל וחומר שהייתה צריכה להכריע אותה כשאינה חולקת עליה אלא משאירה את השאלה הטעונה הכרעה בצריך עיון!? על כך משיב ר' יהושע פלק כ"ץ¹¹ (פולין, המאות הט"ו-ט"ז):

הטעם, כי אין שייך לומר שהולכים אחר הרוב אלא כשכל שלושת הדיינים ישבו ונשאו ונתנו בדבר, וכל אחד אומר טעם לדבריו, ושנים הסכימו לדעת אחת, אז בטלה דעת השלישי ברוב. מה שאין כן כשאחד אומר איני יודע, נחשב הדבר כאילו לא ישב עמהם¹², ואמרינן שמא אילו ישב עמהם דיין שלישי שהיה אומר דעתו היו השנים מסכימים עמו.

לשון אחר, בהליך השיפוטי כל דיין צריך לפרושׂ בפני חבריו את שיקוליו והנמקותיו. פסק הדין נוצר בכור ההיתוך של החשיבה המשותפת וכפועל יוצא מסיעור המוחות והדיון בין הדיינים. תפקידו של כל דיין בהרכב הוא אפוא כפול: ראשית, עליו לעגן את פסיקתו במרב השיקולים שבידו להעלות, כדי לשכנע את חבריו בצדקת פסיקתו; ושנית, עליו לבחון בנפש חפצה את שיקולי חבריו הדיינים ואת פסיקתם, ולהחליט האם מן הדין לאמצם או שמא ראוי כי יתור אחר נימוקים נוספים שיביאו את חבריו הדיינים לשנות את דעתם. לאחר דיון שכזה, כאשר עדיין קיימות דעת רוב ודעת מיעוט, משמעות הדבר היא שהמיעוט לא השכיל למצוא פרכה לדעת הרוב ולשכנע את הרוב בצדקת עמדתו. אכן, גם הרוב לא השכיל לעשות כן ביחס לדעת המיעוט, אולם דעת הרוב עברה בכור היתוך ונתיישבה על דעתם של יותר דיינים ואילו דעת המיעוט פחותה הימנה בכך, ומכאן שהיא פחות משכנעת. דעת הרוב תועדף, לא על שום היותה נכונה יותר, אלא מכיוון שבמסגרת כור ההיתוך של ליבון הדברים על ידי הדיינים, עלה בידה להתיישב על דעת דיינים רבים יותר.

נמצא שתנאי לכך שדעת הרוב תועדף הוא, שכל הדיינים שטחו את מגוון השיקולים וההנמקות שלהם זה בפני זה. עמדה אחת זכתה לעמוד במבחן והתקבלה על ידי רוב הדיינים והאחרת לא זכתה לכך¹³. לא כן כאשר המיעוט אומר ״איני יודע״: בהיעדרו של תהליך סדור לליבון הדעות השונות, ובהיעדר מספר נאות של דיינים המציגים כל אחד עמדה ברורה והנמקות ברורות, לא ניתן להגיע להכרעה שיפוטית.

לשון אחרת, מכיוון שהרוב גובר על המיעוט רק לאחר סיעור מוחות שהיה ביניהם, כדי שדעת הרוב תגבר, מן ההכרח שיתקיים בין הרוב למיעוט הליך דיון של שקלא וטריא כשהאחד מנסה לשכנע את משנהו.

וכך קבע הרשב״א¹⁴ (רבי שלמה בן אדרת, ברצלונה, המאה הי"ג) כאשר אחד מן העשרה שבידיהם הופקדה ההכרעה בעניין מסוים, הסתלק ולא הכריע:

אין רוב בכל מקום, אלא רוב מתוך הכלל ומתוך משא ומתן. אבל רוב הנפרד מן הכלל, דנין או בוצעין לעצמן, שלא מתוך משא ומתן עם הכלל או שלא במעמדן - לא עשו ולא כלום.

וכך כתב גם מהרלב"ח¹⁵ (רבי לוי בן חביב, ירושלים, המאה הט"ז) בפולמוס המפורסם שלו בעניין חידוש הסמיכה:

הרי שאין הסכמת הרוב כלל כל זמן שלא היה בראשונה משא ומתן בין כולם... וכפי הנראה צריך להיות המשא ומתן פה אל פה ופנים אל פנים כמו המשא ומתן שהיה בין סנהדרי גדולה וקטנה שהיה פה אל פה. ולא די זה, אלא שהיו יושבים כולם כחצי גורן עגולה שיראו כולם זה את זה¹⁶. גם מתשובת הרשב״א הנזכר כן נראה במה שכתב "או שלא במעמדן"¹⁷.

אין היוועצות בלי התוועדות
כאשר במקום היוועצות פנים אל פנים מתקיים משאל טלפוני או שמזכיר בית הדין מרכז את דעות כל הדיינים, מבלי שהרוב שמע את המיעוט ולהפך, נמצא כי הרוב והמיעוט אינם פוסקים על בסיס דיון ביניהם, וכי אז אין הרוב מכריע את המיעוט, כפי שפוסק רבי שלמה כהן¹⁸ (טורקיה, המאה הט"ז), בעניין דרכי קבלת החלטות בגוף ציבורי:

מה שמועילה הסכמת הרוב להתיר נגד המיעוט המוחים, היינו דוקא שהיו כולם במעמד אחד ונשאו ונתנו בדבר... אבל בנידון דידן שלא היו הכל נקבצים במעמד אחד, רק שהשמש היה הולך לכל אחד ואחד... דמילתא דפשיטא היא שאין ראוי שתעלה ותועיל ההתרה¹⁹. ומי שמעיין בתשובות הרשב״א יראה שהוא כמו שכתבתי... ויראה טעם נכון לומר כן, יען דאפשר שאם היו נקבצים יחד, אפשר שהרבה אנשים שהסכימו בהתרה היו נשמעים לטענת המוחים... אמנם דברים הנעשים בהיחבא שלא בקיבוץ כולם... לא יקרא רוב כנגד המיעוט²⁰.

הרב צבי פסח פרנק²¹ (רבה של ירושלים, המאה הכ') מציין כי אם שמיעת העדים הייתה במעמד שלושת הדיינים ואחר כך כתבו שניים את דעתם ושלחו כתבם לדיין השלישי, והלה – שממילא הוא במיעוט – כתב כי אינו מסכים לדבריהם מכמה נימוקים שהציע בכתב אך הם לא קיבלו את דעתו, אין תוקף לפסק הדין. הרב פרנק מנמק זאת באמרו כי: "בשו"ע חו"מ סימן י"ח סעיף ד' נפסק 'שלשה שישבו לדין וסילק אחד מהם עצמו אין השנים יכולין לגמור הדין'". ואף שהלכת השולחן ערוך אמורה בדיין שהסתלק מן ההרכב ונמצא ההרכב חסר, הרב פרנק מחיל דין זה גם כשהרוב לא שמע את המיעוט כדבעי, ולדעתו גם במקרה זה בפנינו הרכב חסר בהכרעת הדין.

הכרעה בעקבות דיון בזום
לכאורה, כאשר דיינים נפגשים באמצעות "זום"²² הם מסוגלים להגיע לסיעור מוחות ער, לשקלא וטריא ודיון שבו האחד שומע ורואה את רעהו ומגיב על אתר על דבריו. אמנם, קשה להעביר רגשות באמצעות מפגש במסכי מחשב, אבל על פניו הכרעה שיפוטית היא תוצאה של סיעור מוחות ואין מקום לערב רגש במהלך חשיבה רציונלי. אולם, נראה כי ניתוח זה אינו נכון, שכן הרגש נחוץ כדי לעורר ולהניע תהליך של שכנוע שהוא הניצב במוקד ההכרעה בבית הדין.

ודוק היטב, החלפת דעות ומסירת מידע בין הדיינים תיתכן אמנם גם בכתב. ואילו תכלית הדיון בין הדיינים הייתה העברת רעיונות גרידא, לא היה צורך במפגש בלתי אמצעי, ודי היה בכך שדיין אחד יקרא את חוות דעתו הכתובה והמנומקת של עמיתו. הלא התורה פרה ורבה במשך כל הדורות גם באמצעות דיונים בשאלות ותשובות בכתובים. אבל, כאמור לעיל, הלכה פסוקה היא שלצורך הכרעה שיפוטית לא די בהתכתבות אלא נדרש מפגש בלתי אמצעי, שכן תהליך של שכנוע מחייב מפגש, הקשבה ודיון פנים אל פנים. במקום שבו לא מתקיים מפגש ישיר, בין-אישי ובלתי אמצעי, אדם יכול ועשוי להתחפר בעמדתו ולדחות את דברי החולק עליו בלי התמודדות מלאה ועמוקה עימם. זאת ועוד: המפגש הבין אישי עשוי להביא לכך שכל צד השותף לדיון יגלה בו מעורבות נפשית עמוקה, וכפי מאמר חכמים²³ על הפסוק "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" (במדבר כא, יד):

אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר "את והב בסופה", אל תקרי בסוּפה אלא בסוֹפה.

לעתים, נחוצה מעורבות רגשית ולא רק רציונלית כדי שאדם ימצה את הדיון לעומקו ובסופו ישכנע או ישתכנע. דומה כי תהליך כזה אינו יכול להתקיים, לא בדיון מפי הכתב, ואף לא במפגש באמצעות מסכי מחשב²⁴.

הטכנולוגיה מאפשרת קשר בין בני אדם אך לא מגע אישי ביניהם. אנשים היושבים איש בביתו ומשוחחים באמצעות מחשב נותרים מרוחקים זה מזה. במפגשי מחשב נותר כל צד באזור הנוחות שלו ובידו לאחוז בפלך השתיקה כשהוא דוחה את דברי רעהו בלי מעורבות רגשית ונפשית שמעורר דיון שיש בו מפגש בין אישי.

נראה על כן, שאין לאפשר דיון בבית הדין באמצעות ישיבת זום. אמנם, מפגש זום עדיף על פני החלפת דעות בכתב, ויש מקום לדעה שדי בכך, אך נראה כי בנקודה זו אין מקום "להקל", שהרי כל פגיעה ביכולת השכנוע ההדדי היא פגם הנוגע בליבת הליך גיבוש פסק הדין. פגיעה במידת יכולת השכנוע פוגם בהצדקת סמכות הרוב להכריע את המיעוט ולהיות מועדף על פניו. בלי אמצעי שכנוע מלא - אין זה בית דין!

זאת ועוד, מפגש של שלושה דיינים בצוותא יוצר מעמד של "בית דין", והמעמד משפיע על הנוכחים בו. כל אדם מושפע ממקום הימצאו ולא הרי ישיבתו בביתו כהרי ישיבתו במעמד של בית דין. הרב משה פיינשטיין²⁵ (ארה"ב, המאה הכ') מוסיף ומבאר מדוע פסק דין צריך להינתן "דווקא בשלשה כשהן יחד":

משום שעל ידי שלשה ביחד מתברר הדין ביותר כשכל אחד שומע דברי חברו ומתווכחים זה עם זה, וגם משום שהשכינה שורה ביניהם כפי שמצינו בגמרא ברכות דף ו' "מנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט", ואז יזכו להוציא פס"ד אמת לאמתו.

כלומר, יש סייעתא דשמיא לדיין במת
ן פסקו כאשר הוא יושב במותב של בית דין ושכינה עמו.

מפגש באמצעות מסכי מחשב נעדר יכולת ליצור מעמד של "מושב בית דין". וכשם שאין שכינה שורה על מניין מתפללים ב"זום"²⁶, כך נראה שלא ניתן ליצור מעמד מקודש ששכינה שורה בו במפגש שיסודו במגע אלקטרוני באמצעות תוכנת "זום". גם מטעם זה אין מקום לגבש פסק דין בישיבת זום ומוטל על בית הדין להתכנס פיזית כדי לתת להכרעתם תוקף של פסק בית דין.

סיכום
בגוף שיפוטי, הרוב מכריע את המיעוט רק אם התקיים דיון שבו השתתפו הרוב והמיעוט ושמעו זה את דעתו של זה. מקום שבו אין בפנינו מיעוט המביע עמדה ברורה (אם מכיוון שאינו נוכח ואם מכיוון שאין לו דעה ברורה והחלטית בעניין) חסר ליבון של מגוון השיקולים כהלכתו ופסק הדין נעדר תוקף.

אם להכרעות הדיינים לא קדמה היוועצות שבה נכחו כל דייני ההרכב, הרי שאין תוקף לפסק הדין ודעת הרוב אינה מכריעה את דעת המיעוט. על כן, הכרעה בדרך של משאל טלפוני או איסוף הדעות על ידי מזכיר בית הדין אינה נחשבת להכרעה שיפוטית.


בדומה לכך, במפגש באמצעות מסכים, כשחסר המגע והממשק הבין אישי, נפגעת היכולת לשכנע ולהשתכנע. על כן אין דעת הרוב מכריעה את דעת המיעוט ואין להכרעה זו תוקף של פסק דין.

הערות:

* עו"ד, משרד פרופ' אבי וינרוט ושות', תל-אביב; פרופסור חבר ומרצה לדיני קניין במרכז האקדמי פרס.

1 Melanie S. Brucks & Jonathan Levav, "Virtual Communication Curbs Creative Idea Generation", Nature Vol. 605 (5 May 2022) p. 108, https://tinyurl.com/wmfpu369.
2 תקנה 72(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, קובעת: "בית המשפט רשאי להתיר שמיעת עדות בדרך של היוועדות חזותית בתוך שטחה של מדינת ישראל או מחוצה לה לפי הוראות שייתן, אם השתכנע כי התקיימו התנאים האלה: (1) הגעתו של העד לבית המשפט שבו נדונה התובענה שבעניינה הוא נדרש להעיד תקשה עליו מאוד, והוא נתן את הסכמתו למתן עדות בדרך זו; (2) עדותו של העד חיונית לשאלות השנויות במחלוקת; (3) אין מניעה מבחינת מדינת החוץ לשמיעת עדות בדרך זו בתחומה". וראה גם חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סעיפים 133א-133ו, בעניין היוועדות חזותית בהליך הפלילי. וראה בעניין זה חוות דעתו של מיכאל ויגודה, "הארכת מעצר בווידאו-קונפרנס", באתר היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים, https://tinyurl.com/2ybkcacn.
3 בבא קמא כז ע"ב.
4 תוספות, בבא קמא כז ע"ב, ד"ה קא משמע לך.
5 חידושי רבי שמעון יהודה הכהן, בבא מציעא, סימן ד.
6 חידושי הגר״ח על הש״ס (המכונה ״חידושי ר׳ חיים בסטנסיל״), בבא קמא כז ע״ב.
7 הכלל של ״רובו ככולו״ מתבטא למשל בכך שניתן להסתפק בחיתוך רוב סימני השחיטה בבהמה כדי שהדבר ייחשב לשחיטה מלאה, וכן בשתיית "רוב כוס" בארבע כוסות של ליל הסדר.
8 הגר"ח סולובייצ'יק מציין כי כשהמיעוט לא מצטרף לרוב חסר לכאורה במניין של בית הדין, והכלל הוא שבדיני ממונות יש צורך בשלושה דיינים ובדיני נפשות עשרים ושלושה דיינים. אין זאת אלא שחל הדין של "רובו ככולו" וממילא נמצא כי על אף שיש דיינים שאינם מסכימים עם תוצאת פסק הדין, נחשב הדבר כפסק של בית הדין כולו, על מלוא הרכב דייניו.
9 ראה בהרחבה מאמרי, "דעת המיעוט בהכרעה שיפוטית במשפט", סיני קי (תשנ"ב), עמ' רטז-רלב. וראה גם מיכאל ויגודה, " 'אחרי רבים להטֹת' - הרשעה ברוב דעות או פה אחד?", פרשת השבוע, גיליון 312 (תשס"ח).
10 ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יח, סעיף א.
11 סמ"ע, שם, ס"ק ד.
12 וראה רש"י, סנהדרין כט ע"א, ד"ה אפילו: ״ואף על גב דאי הוה פליג עלייהו בטיל במיעוטא [=ואף על פי שאם היה חולק עליהם היה בטל במיעוטו], כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין, ונמצא הדין בשניים ואנן תלתא בעינן [=ואנו צריכים שלושה]״.
13 בהכרעה שיפוטית כזו שבה דעת המיעוט היא "כמי שאינו", מובן מאליו שהמתדיין שמפסיד במשפט אינו יכול להתחמק מקיום פסק הדין בטענת "קים לי" כדעת המיעוט. לטענת "קים לי" יש מקום, אם בכלל, רק כאשר צד לסכסוך מבקש להסתמך על דעת מיעוט בין פוסקים שלא ישבו יחד, ודעת המיעוט לא התבטלה אפוא ברוב ונותרה דעה אפשרית בהלכה. וראה בעניין זה דיונו המעמיק של רבי יהונתן אייבשיץ, ״קיצור תקפו כהן״ (הערות על ספר תקפו כהן של הש״ך), סימנים קכג-קכד (מודפס בספרו "אורים ותומים" אחרי סימן כה). על טענת "קים לי" ראה: חנינה בן-מנחם, "טענת קים לי - לקראת ניתוח יוריספרודנטי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 60-45; הרב רצון ערוסי, "יחס הגרי"א הרצוג לשיטת ה'קים לי'", משואה ליצחק, ירושלים תשס"ט, עמ' 450-442.
14 ראה שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן קד. וראה עוד שם, חלק ג, סימן דש.
15 שו"ת מהרלב"ח, סימן קמז, קונטרס הסמיכה א, ד"ה וכן כתב, וד"ה ובנדון (במהדורת מכון קרן רא"ם).
16 משנה, סנהדרין ד, ג.
17 אם המיעוט אינו מופיע לדיון בכוונת מכוון, אף שהרוב לא מקיים דיון עם המיעוט, מאחר שהמיעוט בוחר שלא לנסות לשכנע את הרוב בצדקת טענתו, הרי זה כעין אמירה של המיעוט כי אינו מאמין שבידו לשכנע את הרוב. זו כשלעצמה הודיה בעדיפות טענות הרוב ועל כן יש לקבל את עמדת הרוב. ואכן, רבי אברהם אליגרי בתשובות "לב שמח", הלכות דיינים, בסוף סימן ה, כותב כי כשהמיעוט הוזמן ולא הגיע, "אשמתם בראשם, ובהא כל אפייא שוין ולית דינא ודיינא [=ובזה כל הפנים שווים ואין דין ואין דיין] דודאי מעשה הרוב ואשר הסכימו וסדרו הוא יקום". וראה גם: שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה, סימן מח (אבל השווה שם, חלק א, סימן נח. חקרי לב, חושן משפט, חלק א, סימן קטו (קעה ע"ב), עומד על הסתירה בין שתי תשובות מהרי"ט); פנים במשפט, הלכות דיינים, סימן יג, אות יז. וראה אליאב שוחטמן, "'רובו מתוך כולו'; תוקפם של חוקים המתקבלים במליאת כנסת שאינה מלאה", תחומין ט (תשמ"ח) 102-82.
18 שו״ת מהרש״ך, חלק ב, סימן קט. וראה עוד: שם, סימן פט; שו״ת דברי ריבות (למהר״י אדרבי), סימן ס; שו״ת מהרי״ט, חלק א, סימן נח; ספר גט פשוט (למהר״ם חביב), כלל א; שו״ת תורת חסד (לרב חסדאי הכהן פרחיא), סימן לא; שו״ת מהרשד״ם, יורה דעה, סימן קנא.
19 המדובר שם היה בביטול החלטה קודמת שהתקבלה "בהסכמת כולם".
20 כוחו של הרוב בכל גוף שיש לו כוח הכרעה נלמד מבית הדין, וגם שם נדרש שיתקיים דיון בין הרוב למיעוט, כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (כב׳ הרבנים ניסים, אלישיב וגולדשמיט) בערעור תשכ״ח/135 חוגי הצעירים של המפד״ל ואח׳ נ' המפד״ל, המזרחי, הפועל המזרחי ואח׳, פד״ר ז 225. הדיון שם נסב על החלטה של מוסד של תנועה פוליטית ביחס לפרשנות של חוקת התנועה, ונקבע כי אם הרוב אינו שומע את המיעוט, אין לו עדיפות על פניו.
21 שו"ת הר צבי, חו"מ, סימן טז.
22 ויגודה (לעיל, הערה 2) מביא מקור מרתק ומפתיע לפיו כבר בשנת 1868 (!), הרב יצחק שמלקיש, רבה של לבוב, העלה על דעתו אפשרות של היוועדות חזותית. הוא נשאל (שו"ת בית יצחק, אבן העזר, חלק ב, סימן יג): "אם יכולה האשה לעשות שליח לקבלה [היינו למנות שליח לקבלת גט מבעלה] אם בעלה מסוכן [=חולה] בעיר אחרת, על ידי מכונה טעלעפאן [=טלפון] הנעשה לקשר שני מקומות רחוקים זה מזה אפילו כמה מאות פרסאות". הוא נוטה להתיר ומוסיף: "ואם יצא אל הפועל מכונת טעלעפאט [=telephot] או טעלעטאסקאפ [=teletoscope] אשר יוכל לראות גם צורת המדבר על פי פאטאגראפיע [=תצלום, תמונה], אז יהיה ביותר נקל להתיר שליח לקבלה ע"י המכונה הנ"ל" (הגהות ומפתחות, שם).
23 קידושין ל ע"ב.
24 גם החוק מסתייג מן השימוש באמצעים טכנולוגיים במקום בנוכחות פיזית בהליכים משפטיים, כפי שעולה מחוק סדר הדין הפלילי (לעיל, הערה 2). אמנם החוק מאפשר, בתנאים מוגבלים, הארכת מעצר בהיוועדות חזותית (וגם זאת רק בהוראת שעה לתקופת ניסיון, ראה שם, סעיף 133ו). אבל סעיף 133ב מונה שלל דיונים שאין לקיימם בדרך זו. וראה ויגודה (לעיל, הערה 2), הערה 53.

25 שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קמב. הרב פיינשטיין מבאר כי אף שהשראת השכינה היא מצד למוד התורה שיש בבירור הדין, והלא "אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו" (ברכות ו ע"א), הרי השכינה שורה יותר על רבים שעוסקים בתורה (ראה ברכות שם), ועוד: "איכא [=יש] השראת שכינה גם בשביל המשפט גופיה [=עצמו]".
26 על שימוש באמצעים טכנולוגיים כתחליף לנוכחות פיזית בהקשרים הלכתיים אחרים, ראה ויגודה (לעיל, הערה 2), פרק ו.

---

---