|
|
|
כפיית קורבן אלימות במשפחה לשהות במקלט מוגן
אביעד הכהן *
פרשת האזינו, תשפ"ג, גיליון מס' 526
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
קיים מתח מובנה בין זכותו של אדם לחירות ולאוטונומיה1, לבין ערכים אחרים, מקצתם פטרנליסטיים כגון הרצון לשמור על חייו ושלמות גופו גם במחיר פגיעה בחירותו2. גם המבכרים את הגישה הפטרנליסטית, צריכים להתמודד עם שאלת ה'גבולות' וסכנת 'המדרון החלקלק', לאמור: עד כמה צריכה - ויכולה – החברה להגן על פרטיה גם במחיר איבוד עצמאותם? האם נבוא לאסור כליל שתיית מוצרי עישון ואלכוהול ומכירתם, או מוצרים עתירי סוכר ובעלי פוטנציאל נזק גדול לבריאותו של אדם, בשל הנזק שהם עשויים לגרום לאוכליהם? ומה באשר לתחביבי 'אקסטרים' למיניהם, ואפילו ענפי ספורט מסוימים, שבהם עשוי אדם לסכן את עצמו כדי להשביע את תאוותו ורצונותיו?
סוגיה זו עלתה לאחרונה על סדר היום הציבורי בהקשר מיוחד, בהחלטה שניתנה בבית משפט השלום בראשון לציון3. השופט מנחם מזרחי דחה את בקשת המשטרה4 לכפות על אישה מלוד, שסבלה מאלימות קשה מצד בן זוגה, עד כדי סכנת חיים ברמת סיכון גבוהה מאד, להיכנס עם ילדיה, בניגוד לרצונה, למקלט מוגן. הכפייה נועדה, כך לטענת המשטרה, להגן על חייה. המשטרה ביקשה לשכּן את האישה במקלט "עד יעבור זעם", או עד שיובטח שלומה, וזאת – כך לטענת המשטרה ולפי פסיקתו הראשונה של בית המשפט - בהיעדר חלופות ראויות ישימות אחרות בנסיבותיו של מקרה זה. אכן, בתחילת ההליך, סבר בית המשפט אחרת. השופט מזרחי קבע בתחילה שלמרות סירוב האישה, קורבן האלימות, לשהות במקלט, ניתן לכפות עליה לעשות כן, ולו למשך ימים ספורים עד למציאת פתרון הולם אחֵר, וזאת לשם הגנה על חייה, שהוא ערך חשוב יותר מהאוטונומיה שלה. לאחר שהאישה ערערה על החלטה זו, ולאחר שגורמים שונים יצרו הד תקשורתי שעיקרו מחאה על הפתרון שהוצע, ש"נותן פרס לעבריין האלים" ו"מעניש את הקרבן"5, חזר בו בית המשפט ובניגוד להחלטתו הקודמת החליט לכבד את רצון האישה ולהימנע מכפייתה לשהות במקלט המוגן6.
בהקשר המשפטי, ומעבר למישור הפורמלי של פרשנות החוק, שעמדה במוקד פסק הדין, עולות כאן שתי שאלות מהותיות: האחת, הזכות להגביל אדם ולפגוע בחירותו במעין מעצר הגנתי, "מעצר מֶנַע", שתכליתו הגנה על שלומו-שלו (ולא על אחרים, כמו שמקובל במאסר עבריינים או במעצר חשוד עד תום ההליכים); והשנייה: פגיעה בזכויות מי שהיה, שלא בטובתו, לקורבן עבירה ולא השתת סנקציות על ה"מְקַרְבֵּן", העבריין שפעל נגדו7.
קודם שנתייחס להחלטה זו מנקודת מבטו של המשפט העברי, נשוב ונדגיש את המובן מאליו. הלב יוצא אל אישה זו, קורבן נוסף לאלימות הבלתי פוסקת בחברה הישראלית, בתוך המשפחה וחוצה לה. מספר הנשים שנרצחו בידי בן זוגן עולה משנה לשנה. זאת ועוד: מחקרים מדעיים מלמדים שוב ושוב שמתוך אלפי מקרי האלימות במשפחה – שרובם מופנים כלפי נשים או ילדים – מקרים שמסתיימים "רק" במכות ובחבלות, גופניות ונפשיות, מדווחים למשטרה ולרשויות הרווחה רק אחוזים בודדים מכלל המקרים.
אין צריך לומר שאלימות היא אלימות היא אלימות. אכן, בעולם המשפטי בן ימינו – ולמרות הרתיעה המובנית מכניסת המשפט לתחום הפרטי ולהסדרת יחסים בין משפחתיים - מקובלת ההכרה כי יש להתייחס לאלימות בתוך המשפחה ביתר חומרה8. בין השאר, בשל יחסי הכוחות הלא שוויוניים בין איש ואשה ובין הורים לילדים בתוך המשפחה; הקושי הראייתי להוכחת מעשי עבריינות הנעשים "בחדרי חדרים", בדל"ת האמות של המשפחה; והעובדה שהזיקה – הביולוגית והמעשית - בין בני המשפחה אינה ניתקת בתום מעשה העבירה אלא נמשכת לאורך זמן. עיון במקורות המשפט העברי מלמד שגם תופעת האלימות בתוך המשפחה אינה חדשה עמנו9. הדיה נשמעים היטב כבר במקרא10 ובספרות חז"ל. מקורות שונים מימי הביניים מלמדים על ניסיונם של חכמי ישראל להתמודד עמה, ועל התמורה הרבה שחלה בעניין זה11.
סנקציות משפטיות על אלימות בתוך המשפחה
בעוד שבמשנת תַנָאים יש התייחסות רק לתוצאות הממוניות של מעשי אלימות במשפחה12 בתקופות מאוחרות יותר, החמירו חכמים בעונשו של בעל המכה את אשתו יותר מאשר מקרים אחרים. ראויה לציון קביעתו של רבי שמחה משפיירא, כבר לפני כשמונה מאות שנה13, שנתן דעתו, ברגישות הראויה, גם לסבל הנפשי שחווה האישה, לאחר שנתנה אמון בבן זוגה. לדבריו, עונש המכה את אשתו גדול יותר ממכה את חברו, "כי היא יושבת לבטח אתו, ודמעתה מצויה"14. המהר"ם מרוטנבורג מוסיף וקובע שהנוקט אלימות כלפי אשתו, "יש להחרימו, ולנדותו, ולהלקותו, ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ [=לקצוץ] ידו אם רגיל בכך!"15.
רצונו של אדם – כבודו
במשפט העברי יש ביטויים שונים לחשיבות כיבוד רצונו של אדם והאוטונומיה שלו בקביעת אורחות חייו. על אף שברובד הבסיסי, כל אדם – וכל שכן אדם מישראל – כפוף למערכת של מצוות וחובות, עדיין נתונה בידו הרשות לבור לעצמו את הדרך אשר ילך בה. ביטוי למתח שבין הרצון והבחירה החופשית לבין הציווי לשמור את מצוות ה', ניתן כבר בתורה: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו). אכן, תוך כדי דיבור כבר מורה אותנו התורה מהי הדרך הישרה אשר יבור לו אדם ראוי:" אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו?ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו". וכיוצא בו בהמשך: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (שם שם, יט).
הוגים יהודים רבים גם העלו על נס את עקרון הבחירה החופשית, שמבטאת, במידה רבה, את האוטונומיה שנתונה לאדם לקבוע את אורחות חייו ולעצבן לפי רצונו. כך, למשל, הרמב"ם בהלכות תשובה16: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע' (בראשית גם, כב), כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא 'פן ישלח ידו' (שם)".
חובות האדם וזכויותיו
בפסק הדין הסופי שניתן בפרשה שבה פתחנו, העלה בית המשפט על נס את זכאותו של אדם, וכל שכן האישה שהייתה לקורבן עבירה, להחליט על גורלה בעצמה, ולהימנע מכפייתה להיכנס למקלט שלא ברצונה, גם במחיר סיכון חייה. גישה זו שמה בעליל את הדגש על זכות האדם, כנהוג במשפט זכויות האדם בן ימינו. למרות כל השיקולים כבדי המשקל – שיקולי 'מיקרו' ו'מאקרו'17 כאחד – שמורים על הצורך, ככל שניתן, בהימנעות מכפיית אישה שהייתה קורבן לאלימות ואיומים להיכנס למקלט מוגן בעל כורחה, אפשר שאם אמנם התברר לבית המשפט שהחלופות האחרות אינן יכולות להבטיח את שלום האישה וביטחונה, עמדת המשפט העברי בסוגיה זו תהא שונה, ותואמת את עמדתו הראשונית של בית המשפט. כמובן, גם המשפט העברי מעלה על נס את חירות האדם, כיבוד רצונו וזכותו לקבוע את אורחות חייו בעצמו, אך במלאכת האיזון העדינה בין ערכים חשובים אלה לבין ערכים אחרים ובראשם ערך החיים, תורת ישראל מעניקה משקל רב יותר לערך השמירה על החיים.
כדרכו בשאר סוגיות, נקודת המוצא של המשפט העברי היא חובות האדם, לא זכויותיו. משכך, חובת האדם לשמירת חייו ולהימנע אפילו מהימצאות במצב של חשש פיקוח נפש, גוברת על האוטונומיה שלו. כך גם באשר לחובת בני החברה כולם להגן על חייו, הן מדין מצוות "לא תעמוד על דם רעך" והן מדין מצוות "השבת אבדה" שהורחבה גם ל"השבת גופו". חיובים אלה מורים לנו לעשות כל שניתן לשֵם הגנה על חייו של אדם, לרבות כפיית אדם לפעול בניגוד לרצונו-שלו, גם במחיר אובדנם-לשעה של חירותו והאוטונומיה שלו.
רצון ואוטונומיה אל מול ערכים אחרים
למעלתו של ערך קדושת החיים במשפט העברי והעדפתו על פני ערכים חשובים אחרים כגון חירות ואוטונומיה, יש דוגמאות רבות. נביא כמה מהן. כך, למשל, אסור לאדם להכניס עצמו מרצון למקום סכנה כגון לגור או להיכנס ל'חורבה', בית מט לנפול, ואפילו מדובר ב"כניסה לשעה", לזמן קצר, או בעמידה לצד הבניין שעלול לקרוס18. הוא הדין בכל מקרה שבו קיימת מגבלה הנדסית (כגון בעלייה על גשר, או בהתכנסות במקום פלוני) המגבילה את מספר המשתתפים המרבי וכאשר קיימת סכנה ממשית של התמוטטות19. בדומה לכך אסור לאדם לשבות רעב, גם כאשר הדבר נעשה ל"תכלית ראויה", כגון לשם מחאה על מעשה עוול, כאשר הדבר עלול לסכן את שלומו ובריאותו20. חובה דומה חלה על אדם במקרים שבהם עליו לנקוט אמצעי בטיחות ומשנה זהירות נוכח סכנה צפויה. כך, למשל במקום שיש בו חשש נפילה ממקום גבוה (בטיול או בעלייה לגג בניין), וכך כאשר ברשותו בעל חיים שעלול לסכן חיי אחרים או לפגוע בהם21. בדומה לכך חלה חובה על אדם לקבל טיפול רפואי, להתחסן או ליטול תרופות כאשר הימנעות מכך עשויה לסכן את עצמו, וכל שכן כאשר היא עלולה לסכן אחרים (כגון להדביק אותם בנגיף)22. בעניין זה מצווה אותנו התורה בהקשר לחובה הספציפית של עשיית מעקה לגג: "ולא תשים דמים בביתך"23.
סוגיה שנדונה לרוב בספרות המשפט העברי עוסקת בשאלת חובתו של כל אדם, ובאופן ספציפי חובתם של חיילים ואנשי כוחות ההצלה והביטחון (כגון לוחם אש הנכנס לבית שנפלה בו דלקה כדי להציל חיים) לסכן את חייהם ולהכניס את עצמם ל"ספק סכנה" כדי להציל אדם אחר הנמצא בחשש של סכנה קרובה לוודאי24.
מקורות החובה למניעת אדם מחשש סכנה
בתורת ישראל יש ציוויי "עשה" שונים, חובות אקטיביות המוטלות על אדם כדי לשמור על החיים ושלמות הגוף, הן שלו הן של עמיתו. כך, למשל, מקור מצוות "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" הוא בפסוקים שבספר דברים: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש. פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה... ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם" (דברים ד, טו-כ). לפי פשט הכתובים והקשרם, ניתן היה לפרש שמדובר בציווי שנאמר בהקשר ספציפי ומוגבל, של "הישמרות" רק מפני עבודה זרה. למרות זאת, ברבות הימים הרחיבו חכמי המשפט העברי את תחולתו, והחילו חובה על אדם ל'הישמר' ולהיזהר מפני כל מעשה שעשוי להזיק לו. לצד החובה שמוטלת על האדם עצמו להימנע מכל חשש סכנה לחייו ולשלמות גופו, חלה חובה מקבילה גם על הסובבים אותו, למנוע אדם מעשיית כל מעשה שעשוי להביא עמו נזק או סכנה לחייו. המקור הקלאסי לעניין זה הוא מצוות "לא תעמד על דם רעך", שהוטמעה גם בדין הישראלי25. מקור מעניין נוסף לעניין זה נלמד מפרשת השבת אבדה. חכמים דרשו את הפסוק שמדבר בחובת השבת אבדה, "והַשֵבֹתוֹ לו"26 כמתייחס גם ל"אבדת גופו", וגזרו מכך את חובתו של אדם ל"השיב" ולמנוע נזק שעלול להיגרם לחברו. לצד ציווי ה"עשה", מצויים גם ציוויי "לא תעשה" וחובות פסיביות, בחדילה מעשייה והימנעות ממנה, שנובעות מאותו שורש.
בין סיכון עצמי לבין סיכון אחרים
הבחנה רווחת שראוי לעשותה היא בין מקרה שבו עשיית מעשה מסוים או הימנעות הימנו מסכנת רק את האדם עצמו, לבין מקרה שבו עשיית המעשה או ההימנעות הימנו עלולה לסכן גם אחרים. נביא כמה דוגמאות לשני המקרים.
כך, למשל, לפי הדין בן ימינו, לא מוטל איסור משפטי על אדם לחבול בעצמו27. היה ויעשה כן, הוא יישא בתוצאות מעשהו. לפיכך, גם כאשר מדובר ב'חבלה' שולית, שאינה משמעותית, כגון קעקועי גוף למיניהם או ניקוב העור למטרות יופי (כגון לשם ענידת עגילים ונזמים) החוק אינו מגביל את רצונו של האדם, למעט במקרים מיוחדים וחריגים28. לעומת זאת, במשפט העברי הכלל הוא איסור על אדם לחבול בעצמו, והחריג הוא מתן היתר – מוגבל בתנאים שונים – שניתן במקרים מסוימים, כגון ניתוח קוסמטי לשיפור מראהו החיצוני של אדם29, אם כי גם זה אינו מקובל על כל הפוסקים30. באופן דומה, התיר בית משפט, ללא סימוכין בחוק, לנתח אדם בניגוד לרצונו על מנת להוציא מגופו שקית הרואין שהייתה עלולה להתפרק בקיבתו והיוותה סכנה חמורה ומיידית לחייו31. כך גם כאשר מדובר בשימוש בתרופה חדשה שהשלכותיה הבריאותיות טרם ידועות עד תום, או בניתוח פולשני שעלול לסכן חייו של אדם, אך ניתן להשיג את תוצאתו גם באמצעים פחות מסוכנים.
בדומה למבחני המידתיות הנהוגים כיום במשפט החוקתי, נוטים חלק מחכמי ההלכה להימנע מהותרת ההכרעה בעניין זה בידי החולה עצמו, להחיל עליו את עקרון הנקיטה ב"חלופה הפוגענית פחות"32 ולהורות לו במקרים מסוימים לנקוט באמצעי המסוכן פחות כדי למזער את הסיכון הצפוי עד כמה שניתן. כך גם בדוגמא הנפוצה של הימנעות מהארכת חיים – באופן פעיל או סביל – של חולה הנוטה למות. במקרים רבים, נאסר על חולה לממש את רצונו ולהפסיק את חיבורו למכונת הנשמה או להימנע מראש מהתחברות אליה, ובדומה לכך להימנע מקבלת תרופות מאריכות חיים או להפסיק את נטילתן. מקרים אלה, על הכלל והחריג להם, נידונו הן בבית המשפט33 הן בספרות ההלכה, ועקרונותיהם אף הוטמעו בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-200534.
דוגמה קלאסית למקרה שבו נאסר על אדם לעשות מעשה או להימנע הימנו כאשר הוא מסכן לא רק את עצמו אלא גם אחרים היא הפסקת הריון יזומה על ידי אישה במקרה שבו לא נשקפת סכנה לחייה או לחיי העובר היה וההיריון יימשך כסדרו. בשונה מפסיקתו הנודעת של בית המשפט העליון האמריקני בפרשת Roe v. Wade שנהפכה לאחרונה ממש, המשפט העברי – בדומה לשיטות משפט אחרות, דוגל דרך כלל בהטלת איסור על הפסקת הריון יזומה. המקרים שבהם ניתן בכל זאת היתר לכך – כגון כאשר המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האם או העובר, או שייוולד עובר עם מוגבלות קשה - הם החריג ולא הכלל.
מן הכלל אל הפרט: חיוב אישה להיכנס למקלט מוגן
דומה שהחלת העקרונות שנזכרו לעיל על המקרה שנדון באחרונה בבית המשפט ונזכר בראש המאמר, עשויה להביא לתוצאה שעולה בקנה אחד עם החלטתו הראשונית של בית המשפט, ולא עם החלטתו הסופית, בעקבות הערעור שהוגש. אכן, מתחילה יש לסייע ככל שניתן לאישה, קורבן האלימות, ולהעניש את ה'מקרבן'-הבעל הנוקט באיומים ואלימות ולא את קורבנו. כך, מקל וחומר, כאשר השתת
מגבלות על האישה בדמות כפייתה להתגורר במקלט מוגן פוגעת פגיעה קשה ביותר בחירותה, באוטונומיה שלה ואולי גם בזכויות יסוד אחרות שלה כגון כבודה, שמה הטוב וחופש העיסוק שלה (כאשר השהייה במקלט המוגן עשויה להגביל את יכולתה לעסוק בעיסוקים שונים). כך גם כאשר ניתן להציע חלופות ראויות אחרות להשגת התכלית, מניעת פגיעה באישה, שפגיעתן בה פחותות בהרבה כגון מעצר הבעל המכה, השמת האישה בדירת מסתור - בארץ או בחו"ל, "שינוי זהותה", הפקדת שמירה צמודה עליה, וכיוצ"ב. עם זאת, כאשר חלופות אלה אינן ישימות, וכאשר מנגד לזכות האישה לחירות ניצב - ברמת הסתברות גבוהה – חשש ממשי לסיכונה, עד כדי פגיעה פיזית או אפילו מוות, יש להעדיף את השמירה על ערך החיים על פני חירותה והאוטונומיה שלה. כמובן, גם במקרים אלה קיימת חובה להתחשב ברצונה, אך הגורם המכריע בסופו של דבר הוא החשש לשלומה ולא רצונה.
מצוות "וחי בהם" ו"פיקוח נפש", ואפילו "חשש פיקוח נפש" – כך למדנו משכבר הימים – דוחים את התורה כולה (או כמעט כולה)35.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 זכותו של אדם ל"עצב את חייו" כרצונו (ואפילו לקבוע מה ייעשה בגופו לאחר פטירתו) הוכרה בפסיקה הישראלית. ראה למשל: בג"ץ 5304/15 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' כנסת ישראל (11.9.16), פסקה פ"ד לפסק דינו של השופט רובינשטיין, לעניין הזנת אסיר בכפייה לשם הצלת חייו, ושם בפסקאות קי"ד-קט"ז לעמדת המשפט העברי בסוגיה זו; ע"א 7918/15 פלונית נ' גל פרידמן (24.11.15), לעניין שרפת גופת אדם לאחר פטירתו לפי רצונו; דנג"ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל (21.7.21), לעניין הזכות ללדת ב"לידת בית".
2 כך, למשל, חיוב כל נוסע לחגור חגורת בטיחות; חובת חבישת קסדה לרוכבי אופניים ואופנועים, אשפוז כפוי ושלילת חירותו של חולה נפש, כדי למנוע ממנו לשלוח יד בנפשו (בנושא זה ראה מיכאל ויגודה, "הצלת אדם בעל כורחו", באתר חוות הדעת של היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים (תשס"א)); ניתוח רפואי בניגוד לרצון מטופל שטוען כי הדבר מנוגד לעיקרי אמונתו הדתית; וכיוצ"ב. אכן, יש להבחין בין המקרים שבהם ההגנה ניתנת לאדם "מפני עצמו", מפני נזק שהוא עשוי לגרום לעצמו (כגון תאונה), לבין נזק שייגרם לו מצד שלישי, כגון בעל אלים.
3 לפסק הדין בשלב השני, שניתן בבית המשפט למשפחה ע"י השופטת סער, ראה: ה"ט 61186-07-22 משטרת ישראל נ' פלונית (1.8.22). ההליכים הקודמים נותרו חסויים וההחלטות שניתנו בעניינם לא פורסמו.
4 לטענת המשטרה, במקרה זה לא צלחה בידה מציאת חלופות אחרות, כגון מעצר הבעל המכה או שיכון האישה בדירת מסתור עד יעבור זעם.
5 ראה מרדכי קרמניצר, "בהחלטת שופט השלום שמה עצמה מערכת המשפט, גם אם לא מרצון, לצד המקרבנים", הארץ, 1.8.22.
6 החלטות כאלה המונעות כפיית אישה שסבלה מאלימות במשפחה לשהות במקלט מוגן נתקבלו בעבר. ראה: ה"ט 29581-12-19 מפי השופט פישר; ה"ט 41366-03-19 מפי השופטת מקייס; ע"ח 31319-12-19, מפי השופט שפסר.
7 בכך נבדל מקרה זה מהגלייתו של רוצח בשגגה לעיר מקלט וחיובו להישאר בה "עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, ט-לג), שאחת ממטרותיה היא הצלתו מיד גואל הדם המבקש להרגו. ראה איתמר ורהפטיג, "גלות כחלופה למאסר", פרשת השבוע, גיליון 216 (תשס"ה). אכן, קיים הבדל משמעותי: אמנם גם בהגליית רוצח בשגגה הדבר עשוי להיעשות בכפייה, גם כנגד רצון הגולֶה, אך באותו מקרה הגולֶה בכפייה הוא-הוא העבריין ולא קורבנו.
8 הביטוי הבולט ביותר לכך בדין הישראלי הוא חקיקת חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, שקבע הסדרים מיוחדים בנוסף לאלה הקבועים בחוק העונשין; וקביעת חובת הדיווח על התעללות בקטינים וחסרי ישע ודרגת ענישה מחמירה יותר שנקבעו בפרק מיוחד בחוק העונשין, סעיפים 368-351. וראה בהרחבה לאחרונה: Limor Ezioni, Unsafe Home: Child Harming within the Family, 2020.
9 ראה למשל: אביעד הכהן, 'חושך שבטו שונא בנו? – על איסור האלימות בחינוך", פרשת השבוע, גיליון 167 (תשס"ד).
10 דוגמת רצח הבל בידי קין אחיו; התעללות האחים ביוסף, השלכתו לבור ומכירתו לישמעאלים; מעשה האונס של תמר בידי אחיה אמנון, ועוד.
11 חומר רב בנושא זה יוכל המבקש למצוא בפרק העשירי בספרו של אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"א. פרופ' גרוסמן מצביע על כך שכמו היום, גם בימים ההם, תופעה זו רווחה בכל שכבות האוכלוסייה, ולא - כפי שנהוג לחשוב לעתים – רק בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. ראה גם: אברהם וינרוט, "אלימות האיש כלפי אשתו ותוצאותיה המשפטיות", פרשת השבוע, גיליון 148 (תשס"ד); תהילה אליצור, "אלימות הבעל כעילה לכפיית גט", פרשת השבוע, גיליון 433 (תשע"ד).
12 כדוגמת ההלכה שבתוספתא, בבא קמא ט, יד: "החובל באשתו... מוציאין מידו, ויילקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות".
13 כפי שהדגיש פרופ' גרוסמן (לעיל, הערה 11), בימי הביניים רווחה בחברות רבות, בעיקר בעולם המוסלמי, הדעה שלא רק שאין איסור על האיש להכות את אשתו, אלא שמצווה עליו לעשות כן לשם חינוכה.
14 על "דמעות" כביטוי בעולמם של חכמים למעשי עוולה שגורמים סבל בלתי יכופר, ראה : אביעד הכהן, "דמעת העשוקים - לתקנתן של עגונות ומעוכבות גט בימינו", עלון שבות בוגרים כ (תשס"ה), עמ' 100-71; Aviad Hacohen, The Tears of the Oppressed, New York, 2004.
15 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן פא. תופעת עונשי הגוף, לרבות קיצוץ איברים, לא הייתה זרה למערכת המשפט היהודית בימי הביניים. ראה א' קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין (ירושלים תשע"ג), לפי המפתח בעמ' 1152; א' הכהן, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות", פרשת השבוע, גיליון 84 (תשס"ב).
16 משנה תורה, הלכות תשובה ה, א.
17 מעבר למקרה הפרטני יש ליתן את הדעת להשלכות הרוחב שיש להחלטה מעין זו על מדיניות המשטרה ועל מקרים אחרים בעתיד. קיים חשש, שמתן יד קלה מדי על "הדק הכפייה" תביא את המשטרה, ועמה גורמים נוספים, לנטות אל הדרך הקלה של השמת קורבן העבירה במקלט מוגן במקום להשקיע מאמץ לטפל ולהעניש את המקרבן, את גורם האלימות.
18 ראה: ברכות ג ע"א; רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכות ד-ה; שולחן ערוך הרב הרב, חושן משפט הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית, סעיף ו.
19 למרבה הצער ולמגינת לב, חווינו לא מעט אסונות שנגרמו בעטיה של אי השמירה וההקפדה בעניין זה: אסון פסטיבל ערד; קריסת "גשר המכבייה"; התמוטטות התקרה באולם ורסאי והאסון בהילולת רשב"י במירון שעדיין נדון בוועדת החקירה שהוקמה לבחינתו.
20 ראה מיכאל ויגודה, "הזנה כפויה של אסיר שובת רעב", באתר חוות הדעת של היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים (תשע"ג).
21 ראה: משנה בבא קמא ז, ז; בבא קמא טו ע"ב; פג ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תט, סעיף ג, ורמ"א שם; ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן מה. וראה: שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן יז; שו"ת שבט הלוי, חלק ו, סימן רמא.
22 על יישום חובה זו בתקופת הקורונה, ראה אביעד הכהן, "על חיסונים וסרבני חיסון במשפט העברי ובמשפט המדינה", פרשת השבוע, גיליון 484 (תשע"ט).
23 דברים כב, ח. ראה יצחק עמית, "על חובת האחריות של המחזיק במקרקעין", פרשת השבוע, גיליון 41 (תשס"א).
24 ראה בהרחבה: הרב אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית (ירושלים תשס"ו), חלק ה, עמ' 762-732; מיכאל ויגודה, "חובת ההצלה וגבולותיה", פרשת השבוע, גיליון 24 (תשס"א).
25 ראה בהרחבה: ניל הנדל, "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ״ח- 1998: השראה ומציאות", מחקרי משפט טז (תשס"א), עמ' 275-229; שטינברג (לעיל, הערה 24), חלק ד, עמ' 196-183.
26 ויקרא יט, טז.
27 בעבר היה קבוע בחוק העונשין הישראלי, כמורשת פקודת החוק הפלילי שמקורה במשפט האנגלי, עונש של עד שלוש שנות מאסר על אדם המנסה להתאבד. עבירה זו לא יושמה מעולם, ובשנת 1966 בוטלה. בחוק (סעיף 302 לחוק העונשין) נותרו רק עבירה ועונש לאדם שמשדל או מסייע לאדם אחר להתאבד.
28 כך, למשל, כאשר מדובר בקטינים. החוק אוסר על בעל עסק לבצע קעקוע בגופם ללא הסכמת הוריהם-אפוטרופסיהם. ראה: סעיף 2ז לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968.
29 על סוגיה זו, ראה שטינברג (לעיל, הערה 24), חלק ה, עמ' 684-678.
30 בעניין זה מפורסם סיפור מעשה על בתו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שביקשה לעשות נקב באוזנה כדי שתוכל לענוד עגיל. אביה התנגד לכך, אך הרב ש"ז אויערבאך התיר את הדבר. ראה: הרב אהרן ליכטנשטיין, "ולישרי לב שמחה – מספד לגרש"ז אויערבך זצ"ל", באתר ישיבת הר עציון: etzion.org.il.
31 ע"פ 480/85 יוסף קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 673. בפסקה 6 לפסק דינו הביא השופט בייסקי את דבריו הנכוחים של ר' יעקב עמדין בחיבורו "מור וקציעה" בסוגיה זו. וראה עוד ב"ש 688/84 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 253. החוק כיום שונה: הכלל הוא שיש לכבד את רצון החולה, אפילו כאשר נשקפת סכנה לחייו, וניתן לנתחו רק כאשר יש "הסכמה מדעת" שלו לניתוח. החריגים הם ניתוחו בניגוד לרצונו לאחר היוועצות בוועדת האתיקה של בית החולים או במצב של חירום רפואי שבו לא ניתן לקבל את הסכמת החולה. ראה סעיף 13 וסעיף 15 ס"ק (2) וס"ק (3) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1966.
32 על יישום עקרון המידתיות במשפט העברי, ראה בהרחבה: Aviad Hacohen, The Principle of Proportionality and its Reflections in Israeli and Jewish Law, Jewish Law Association Studies XXIII: The Fordham Conference Volume, pp. 63-75 ; ובקצירת האומר: אביעד הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע, גיליון 342 (תשס"ט).
33 ראה את פסק דינו המאלף של מו"ר מנחם אלון, ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 87.
34 ראה אברהם שטינברג, "חולה הנוטה למות", פרשת השבוע, גיליון 238 (תשס"ו).
35 ראה: יומא פד ע"ב; סנהדרין עד ע"א.
קיים מתח מובנה בין זכותו של אדם לחירות ולאוטונומיה1, לבין ערכים אחרים, מקצתם פטרנליסטיים כגון הרצון לשמור על חייו ושלמות גופו גם במחיר פגיעה בחירותו2. גם המבכרים את הגישה הפטרנליסטית, צריכים להתמודד עם שאלת ה'גבולות' וסכנת 'המדרון החלקלק', לאמור: עד כמה צריכה - ויכולה – החברה להגן על פרטיה גם במחיר איבוד עצמאותם? האם נבוא לאסור כליל שתיית מוצרי עישון ואלכוהול ומכירתם, או מוצרים עתירי סוכר ובעלי פוטנציאל נזק גדול לבריאותו של אדם, בשל הנזק שהם עשויים לגרום לאוכליהם? ומה באשר לתחביבי 'אקסטרים' למיניהם, ואפילו ענפי ספורט מסוימים, שבהם עשוי אדם לסכן את עצמו כדי להשביע את תאוותו ורצונותיו?
סוגיה זו עלתה לאחרונה על סדר היום הציבורי בהקשר מיוחד, בהחלטה שניתנה בבית משפט השלום בראשון לציון3. השופט מנחם מזרחי דחה את בקשת המשטרה4 לכפות על אישה מלוד, שסבלה מאלימות קשה מצד בן זוגה, עד כדי סכנת חיים ברמת סיכון גבוהה מאד, להיכנס עם ילדיה, בניגוד לרצונה, למקלט מוגן. הכפייה נועדה, כך לטענת המשטרה, להגן על חייה. המשטרה ביקשה לשכּן את האישה במקלט "עד יעבור זעם", או עד שיובטח שלומה, וזאת – כך לטענת המשטרה ולפי פסיקתו הראשונה של בית המשפט - בהיעדר חלופות ראויות ישימות אחרות בנסיבותיו של מקרה זה. אכן, בתחילת ההליך, סבר בית המשפט אחרת. השופט מזרחי קבע בתחילה שלמרות סירוב האישה, קורבן האלימות, לשהות במקלט, ניתן לכפות עליה לעשות כן, ולו למשך ימים ספורים עד למציאת פתרון הולם אחֵר, וזאת לשם הגנה על חייה, שהוא ערך חשוב יותר מהאוטונומיה שלה. לאחר שהאישה ערערה על החלטה זו, ולאחר שגורמים שונים יצרו הד תקשורתי שעיקרו מחאה על הפתרון שהוצע, ש"נותן פרס לעבריין האלים" ו"מעניש את הקרבן"5, חזר בו בית המשפט ובניגוד להחלטתו הקודמת החליט לכבד את רצון האישה ולהימנע מכפייתה לשהות במקלט המוגן6.
בהקשר המשפטי, ומעבר למישור הפורמלי של פרשנות החוק, שעמדה במוקד פסק הדין, עולות כאן שתי שאלות מהותיות: האחת, הזכות להגביל אדם ולפגוע בחירותו במעין מעצר הגנתי, "מעצר מֶנַע", שתכליתו הגנה על שלומו-שלו (ולא על אחרים, כמו שמקובל במאסר עבריינים או במעצר חשוד עד תום ההליכים); והשנייה: פגיעה בזכויות מי שהיה, שלא בטובתו, לקורבן עבירה ולא השתת סנקציות על ה"מְקַרְבֵּן", העבריין שפעל נגדו7.
קודם שנתייחס להחלטה זו מנקודת מבטו של המשפט העברי, נשוב ונדגיש את המובן מאליו. הלב יוצא אל אישה זו, קורבן נוסף לאלימות הבלתי פוסקת בחברה הישראלית, בתוך המשפחה וחוצה לה. מספר הנשים שנרצחו בידי בן זוגן עולה משנה לשנה. זאת ועוד: מחקרים מדעיים מלמדים שוב ושוב שמתוך אלפי מקרי האלימות במשפחה – שרובם מופנים כלפי נשים או ילדים – מקרים שמסתיימים "רק" במכות ובחבלות, גופניות ונפשיות, מדווחים למשטרה ולרשויות הרווחה רק אחוזים בודדים מכלל המקרים.
אין צריך לומר שאלימות היא אלימות היא אלימות. אכן, בעולם המשפטי בן ימינו – ולמרות הרתיעה המובנית מכניסת המשפט לתחום הפרטי ולהסדרת יחסים בין משפחתיים - מקובלת ההכרה כי יש להתייחס לאלימות בתוך המשפחה ביתר חומרה8. בין השאר, בשל יחסי הכוחות הלא שוויוניים בין איש ואשה ובין הורים לילדים בתוך המשפחה; הקושי הראייתי להוכחת מעשי עבריינות הנעשים "בחדרי חדרים", בדל"ת האמות של המשפחה; והעובדה שהזיקה – הביולוגית והמעשית - בין בני המשפחה אינה ניתקת בתום מעשה העבירה אלא נמשכת לאורך זמן. עיון במקורות המשפט העברי מלמד שגם תופעת האלימות בתוך המשפחה אינה חדשה עמנו9. הדיה נשמעים היטב כבר במקרא10 ובספרות חז"ל. מקורות שונים מימי הביניים מלמדים על ניסיונם של חכמי ישראל להתמודד עמה, ועל התמורה הרבה שחלה בעניין זה11.
סנקציות משפטיות על אלימות בתוך המשפחה
בעוד שבמשנת תַנָאים יש התייחסות רק לתוצאות הממוניות של מעשי אלימות במשפחה12 בתקופות מאוחרות יותר, החמירו חכמים בעונשו של בעל המכה את אשתו יותר מאשר מקרים אחרים. ראויה לציון קביעתו של רבי שמחה משפיירא, כבר לפני כשמונה מאות שנה13, שנתן דעתו, ברגישות הראויה, גם לסבל הנפשי שחווה האישה, לאחר שנתנה אמון בבן זוגה. לדבריו, עונש המכה את אשתו גדול יותר ממכה את חברו, "כי היא יושבת לבטח אתו, ודמעתה מצויה"14. המהר"ם מרוטנבורג מוסיף וקובע שהנוקט אלימות כלפי אשתו, "יש להחרימו, ולנדותו, ולהלקותו, ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ [=לקצוץ] ידו אם רגיל בכך!"15.
רצונו של אדם – כבודו
במשפט העברי יש ביטויים שונים לחשיבות כיבוד רצונו של אדם והאוטונומיה שלו בקביעת אורחות חייו. על אף שברובד הבסיסי, כל אדם – וכל שכן אדם מישראל – כפוף למערכת של מצוות וחובות, עדיין נתונה בידו הרשות לבור לעצמו את הדרך אשר ילך בה. ביטוי למתח שבין הרצון והבחירה החופשית לבין הציווי לשמור את מצוות ה', ניתן כבר בתורה: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו). אכן, תוך כדי דיבור כבר מורה אותנו התורה מהי הדרך הישרה אשר יבור לו אדם ראוי:" אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו?ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו". וכיוצא בו בהמשך: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (שם שם, יט).
הוגים יהודים רבים גם העלו על נס את עקרון הבחירה החופשית, שמבטאת, במידה רבה, את האוטונומיה שנתונה לאדם לקבוע את אורחות חייו ולעצבן לפי רצונו. כך, למשל, הרמב"ם בהלכות תשובה16: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע' (בראשית גם, כב), כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא 'פן ישלח ידו' (שם)".
חובות האדם וזכויותיו
בפסק הדין הסופי שניתן בפרשה שבה פתחנו, העלה בית המשפט על נס את זכאותו של אדם, וכל שכן האישה שהייתה לקורבן עבירה, להחליט על גורלה בעצמה, ולהימנע מכפייתה להיכנס למקלט שלא ברצונה, גם במחיר סיכון חייה. גישה זו שמה בעליל את הדגש על זכות האדם, כנהוג במשפט זכויות האדם בן ימינו. למרות כל השיקולים כבדי המשקל – שיקולי 'מיקרו' ו'מאקרו'17 כאחד – שמורים על הצורך, ככל שניתן, בהימנעות מכפיית אישה שהייתה קורבן לאלימות ואיומים להיכנס למקלט מוגן בעל כורחה, אפשר שאם אמנם התברר לבית המשפט שהחלופות האחרות אינן יכולות להבטיח את שלום האישה וביטחונה, עמדת המשפט העברי בסוגיה זו תהא שונה, ותואמת את עמדתו הראשונית של בית המשפט. כמובן, גם המשפט העברי מעלה על נס את חירות האדם, כיבוד רצונו וזכותו לקבוע את אורחות חייו בעצמו, אך במלאכת האיזון העדינה בין ערכים חשובים אלה לבין ערכים אחרים ובראשם ערך החיים, תורת ישראל מעניקה משקל רב יותר לערך השמירה על החיים.
כדרכו בשאר סוגיות, נקודת המוצא של המשפט העברי היא חובות האדם, לא זכויותיו. משכך, חובת האדם לשמירת חייו ולהימנע אפילו מהימצאות במצב של חשש פיקוח נפש, גוברת על האוטונומיה שלו. כך גם באשר לחובת בני החברה כולם להגן על חייו, הן מדין מצוות "לא תעמוד על דם רעך" והן מדין מצוות "השבת אבדה" שהורחבה גם ל"השבת גופו". חיובים אלה מורים לנו לעשות כל שניתן לשֵם הגנה על חייו של אדם, לרבות כפיית אדם לפעול בניגוד לרצונו-שלו, גם במחיר אובדנם-לשעה של חירותו והאוטונומיה שלו.
רצון ואוטונומיה אל מול ערכים אחרים
למעלתו של ערך קדושת החיים במשפט העברי והעדפתו על פני ערכים חשובים אחרים כגון חירות ואוטונומיה, יש דוגמאות רבות. נביא כמה מהן. כך, למשל, אסור לאדם להכניס עצמו מרצון למקום סכנה כגון לגור או להיכנס ל'חורבה', בית מט לנפול, ואפילו מדובר ב"כניסה לשעה", לזמן קצר, או בעמידה לצד הבניין שעלול לקרוס18. הוא הדין בכל מקרה שבו קיימת מגבלה הנדסית (כגון בעלייה על גשר, או בהתכנסות במקום פלוני) המגבילה את מספר המשתתפים המרבי וכאשר קיימת סכנה ממשית של התמוטטות19. בדומה לכך אסור לאדם לשבות רעב, גם כאשר הדבר נעשה ל"תכלית ראויה", כגון לשם מחאה על מעשה עוול, כאשר הדבר עלול לסכן את שלומו ובריאותו20. חובה דומה חלה על אדם במקרים שבהם עליו לנקוט אמצעי בטיחות ומשנה זהירות נוכח סכנה צפויה. כך, למשל במקום שיש בו חשש נפילה ממקום גבוה (בטיול או בעלייה לגג בניין), וכך כאשר ברשותו בעל חיים שעלול לסכן חיי אחרים או לפגוע בהם21. בדומה לכך חלה חובה על אדם לקבל טיפול רפואי, להתחסן או ליטול תרופות כאשר הימנעות מכך עשויה לסכן את עצמו, וכל שכן כאשר היא עלולה לסכן אחרים (כגון להדביק אותם בנגיף)22. בעניין זה מצווה אותנו התורה בהקשר לחובה הספציפית של עשיית מעקה לגג: "ולא תשים דמים בביתך"23.
סוגיה שנדונה לרוב בספרות המשפט העברי עוסקת בשאלת חובתו של כל אדם, ובאופן ספציפי חובתם של חיילים ואנשי כוחות ההצלה והביטחון (כגון לוחם אש הנכנס לבית שנפלה בו דלקה כדי להציל חיים) לסכן את חייהם ולהכניס את עצמם ל"ספק סכנה" כדי להציל אדם אחר הנמצא בחשש של סכנה קרובה לוודאי24.
מקורות החובה למניעת אדם מחשש סכנה
בתורת ישראל יש ציוויי "עשה" שונים, חובות אקטיביות המוטלות על אדם כדי לשמור על החיים ושלמות הגוף, הן שלו הן של עמיתו. כך, למשל, מקור מצוות "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" הוא בפסוקים שבספר דברים: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש. פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה... ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם" (דברים ד, טו-כ). לפי פשט הכתובים והקשרם, ניתן היה לפרש שמדובר בציווי שנאמר בהקשר ספציפי ומוגבל, של "הישמרות" רק מפני עבודה זרה. למרות זאת, ברבות הימים הרחיבו חכמי המשפט העברי את תחולתו, והחילו חובה על אדם ל'הישמר' ולהיזהר מפני כל מעשה שעשוי להזיק לו. לצד החובה שמוטלת על האדם עצמו להימנע מכל חשש סכנה לחייו ולשלמות גופו, חלה חובה מקבילה גם על הסובבים אותו, למנוע אדם מעשיית כל מעשה שעשוי להביא עמו נזק או סכנה לחייו. המקור הקלאסי לעניין זה הוא מצוות "לא תעמד על דם רעך", שהוטמעה גם בדין הישראלי25. מקור מעניין נוסף לעניין זה נלמד מפרשת השבת אבדה. חכמים דרשו את הפסוק שמדבר בחובת השבת אבדה, "והַשֵבֹתוֹ לו"26 כמתייחס גם ל"אבדת גופו", וגזרו מכך את חובתו של אדם ל"השיב" ולמנוע נזק שעלול להיגרם לחברו. לצד ציווי ה"עשה", מצויים גם ציוויי "לא תעשה" וחובות פסיביות, בחדילה מעשייה והימנעות ממנה, שנובעות מאותו שורש.
בין סיכון עצמי לבין סיכון אחרים
הבחנה רווחת שראוי לעשותה היא בין מקרה שבו עשיית מעשה מסוים או הימנעות הימנו מסכנת רק את האדם עצמו, לבין מקרה שבו עשיית המעשה או ההימנעות הימנו עלולה לסכן גם אחרים. נביא כמה דוגמאות לשני המקרים.
כך, למשל, לפי הדין בן ימינו, לא מוטל איסור משפטי על אדם לחבול בעצמו27. היה ויעשה כן, הוא יישא בתוצאות מעשהו. לפיכך, גם כאשר מדובר ב'חבלה' שולית, שאינה משמעותית, כגון קעקועי גוף למיניהם או ניקוב העור למטרות יופי (כגון לשם ענידת עגילים ונזמים) החוק אינו מגביל את רצונו של האדם, למעט במקרים מיוחדים וחריגים28. לעומת זאת, במשפט העברי הכלל הוא איסור על אדם לחבול בעצמו, והחריג הוא מתן היתר – מוגבל בתנאים שונים – שניתן במקרים מסוימים, כגון ניתוח קוסמטי לשיפור מראהו החיצוני של אדם29, אם כי גם זה אינו מקובל על כל הפוסקים30. באופן דומה, התיר בית משפט, ללא סימוכין בחוק, לנתח אדם בניגוד לרצונו על מנת להוציא מגופו שקית הרואין שהייתה עלולה להתפרק בקיבתו והיוותה סכנה חמורה ומיידית לחייו31. כך גם כאשר מדובר בשימוש בתרופה חדשה שהשלכותיה הבריאותיות טרם ידועות עד תום, או בניתוח פולשני שעלול לסכן חייו של אדם, אך ניתן להשיג את תוצאתו גם באמצעים פחות מסוכנים.
בדומה למבחני המידתיות הנהוגים כיום במשפט החוקתי, נוטים חלק מחכמי ההלכה להימנע מהותרת ההכרעה בעניין זה בידי החולה עצמו, להחיל עליו את עקרון הנקיטה ב"חלופה הפוגענית פחות"32 ולהורות לו במקרים מסוימים לנקוט באמצעי המסוכן פחות כדי למזער את הסיכון הצפוי עד כמה שניתן. כך גם בדוגמא הנפוצה של הימנעות מהארכת חיים – באופן פעיל או סביל – של חולה הנוטה למות. במקרים רבים, נאסר על חולה לממש את רצונו ולהפסיק את חיבורו למכונת הנשמה או להימנע מראש מהתחברות אליה, ובדומה לכך להימנע מקבלת תרופות מאריכות חיים או להפסיק את נטילתן. מקרים אלה, על הכלל והחריג להם, נידונו הן בבית המשפט33 הן בספרות ההלכה, ועקרונותיהם אף הוטמעו בחוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-200534.
דוגמה קלאסית למקרה שבו נאסר על אדם לעשות מעשה או להימנע הימנו כאשר הוא מסכן לא רק את עצמו אלא גם אחרים היא הפסקת הריון יזומה על ידי אישה במקרה שבו לא נשקפת סכנה לחייה או לחיי העובר היה וההיריון יימשך כסדרו. בשונה מפסיקתו הנודעת של בית המשפט העליון האמריקני בפרשת Roe v. Wade שנהפכה לאחרונה ממש, המשפט העברי – בדומה לשיטות משפט אחרות, דוגל דרך כלל בהטלת איסור על הפסקת הריון יזומה. המקרים שבהם ניתן בכל זאת היתר לכך – כגון כאשר המשך ההיריון עלול לסכן את חיי האם או העובר, או שייוולד עובר עם מוגבלות קשה - הם החריג ולא הכלל.
מן הכלל אל הפרט: חיוב אישה להיכנס למקלט מוגן
דומה שהחלת העקרונות שנזכרו לעיל על המקרה שנדון באחרונה בבית המשפט ונזכר בראש המאמר, עשויה להביא לתוצאה שעולה בקנה אחד עם החלטתו הראשונית של בית המשפט, ולא עם החלטתו הסופית, בעקבות הערעור שהוגש. אכן, מתחילה יש לסייע ככל שניתן לאישה, קורבן האלימות, ולהעניש את ה'מקרבן'-הבעל הנוקט באיומים ואלימות ולא את קורבנו. כך, מקל וחומר, כאשר השתת
מגבלות על האישה בדמות כפייתה להתגורר במקלט מוגן פוגעת פגיעה קשה ביותר בחירותה, באוטונומיה שלה ואולי גם בזכויות יסוד אחרות שלה כגון כבודה, שמה הטוב וחופש העיסוק שלה (כאשר השהייה במקלט המוגן עשויה להגביל את יכולתה לעסוק בעיסוקים שונים). כך גם כאשר ניתן להציע חלופות ראויות אחרות להשגת התכלית, מניעת פגיעה באישה, שפגיעתן בה פחותות בהרבה כגון מעצר הבעל המכה, השמת האישה בדירת מסתור - בארץ או בחו"ל, "שינוי זהותה", הפקדת שמירה צמודה עליה, וכיוצ"ב. עם זאת, כאשר חלופות אלה אינן ישימות, וכאשר מנגד לזכות האישה לחירות ניצב - ברמת הסתברות גבוהה – חשש ממשי לסיכונה, עד כדי פגיעה פיזית או אפילו מוות, יש להעדיף את השמירה על ערך החיים על פני חירותה והאוטונומיה שלה. כמובן, גם במקרים אלה קיימת חובה להתחשב ברצונה, אך הגורם המכריע בסופו של דבר הוא החשש לשלומה ולא רצונה.
הערות:
מצוות "וחי בהם" ו"פיקוח נפש", ואפילו "חשש פיקוח נפש" – כך למדנו משכבר הימים – דוחים את התורה כולה (או כמעט כולה)35.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 זכותו של אדם ל"עצב את חייו" כרצונו (ואפילו לקבוע מה ייעשה בגופו לאחר פטירתו) הוכרה בפסיקה הישראלית. ראה למשל: בג"ץ 5304/15 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' כנסת ישראל (11.9.16), פסקה פ"ד לפסק דינו של השופט רובינשטיין, לעניין הזנת אסיר בכפייה לשם הצלת חייו, ושם בפסקאות קי"ד-קט"ז לעמדת המשפט העברי בסוגיה זו; ע"א 7918/15 פלונית נ' גל פרידמן (24.11.15), לעניין שרפת גופת אדם לאחר פטירתו לפי רצונו; דנג"ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל (21.7.21), לעניין הזכות ללדת ב"לידת בית".
2 כך, למשל, חיוב כל נוסע לחגור חגורת בטיחות; חובת חבישת קסדה לרוכבי אופניים ואופנועים, אשפוז כפוי ושלילת חירותו של חולה נפש, כדי למנוע ממנו לשלוח יד בנפשו (בנושא זה ראה מיכאל ויגודה, "הצלת אדם בעל כורחו", באתר חוות הדעת של היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים (תשס"א)); ניתוח רפואי בניגוד לרצון מטופל שטוען כי הדבר מנוגד לעיקרי אמונתו הדתית; וכיוצ"ב. אכן, יש להבחין בין המקרים שבהם ההגנה ניתנת לאדם "מפני עצמו", מפני נזק שהוא עשוי לגרום לעצמו (כגון תאונה), לבין נזק שייגרם לו מצד שלישי, כגון בעל אלים.
3 לפסק הדין בשלב השני, שניתן בבית המשפט למשפחה ע"י השופטת סער, ראה: ה"ט 61186-07-22 משטרת ישראל נ' פלונית (1.8.22). ההליכים הקודמים נותרו חסויים וההחלטות שניתנו בעניינם לא פורסמו.
4 לטענת המשטרה, במקרה זה לא צלחה בידה מציאת חלופות אחרות, כגון מעצר הבעל המכה או שיכון האישה בדירת מסתור עד יעבור זעם.
5 ראה מרדכי קרמניצר, "בהחלטת שופט השלום שמה עצמה מערכת המשפט, גם אם לא מרצון, לצד המקרבנים", הארץ, 1.8.22.
6 החלטות כאלה המונעות כפיית אישה שסבלה מאלימות במשפחה לשהות במקלט מוגן נתקבלו בעבר. ראה: ה"ט 29581-12-19 מפי השופט פישר; ה"ט 41366-03-19 מפי השופטת מקייס; ע"ח 31319-12-19, מפי השופט שפסר.
7 בכך נבדל מקרה זה מהגלייתו של רוצח בשגגה לעיר מקלט וחיובו להישאר בה "עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה, ט-לג), שאחת ממטרותיה היא הצלתו מיד גואל הדם המבקש להרגו. ראה איתמר ורהפטיג, "גלות כחלופה למאסר", פרשת השבוע, גיליון 216 (תשס"ה). אכן, קיים הבדל משמעותי: אמנם גם בהגליית רוצח בשגגה הדבר עשוי להיעשות בכפייה, גם כנגד רצון הגולֶה, אך באותו מקרה הגולֶה בכפייה הוא-הוא העבריין ולא קורבנו.
8 הביטוי הבולט ביותר לכך בדין הישראלי הוא חקיקת חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, שקבע הסדרים מיוחדים בנוסף לאלה הקבועים בחוק העונשין; וקביעת חובת הדיווח על התעללות בקטינים וחסרי ישע ודרגת ענישה מחמירה יותר שנקבעו בפרק מיוחד בחוק העונשין, סעיפים 368-351. וראה בהרחבה לאחרונה: Limor Ezioni, Unsafe Home: Child Harming within the Family, 2020.
9 ראה למשל: אביעד הכהן, 'חושך שבטו שונא בנו? – על איסור האלימות בחינוך", פרשת השבוע, גיליון 167 (תשס"ד).
10 דוגמת רצח הבל בידי קין אחיו; התעללות האחים ביוסף, השלכתו לבור ומכירתו לישמעאלים; מעשה האונס של תמר בידי אחיה אמנון, ועוד.
11 חומר רב בנושא זה יוכל המבקש למצוא בפרק העשירי בספרו של אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"א. פרופ' גרוסמן מצביע על כך שכמו היום, גם בימים ההם, תופעה זו רווחה בכל שכבות האוכלוסייה, ולא - כפי שנהוג לחשוב לעתים – רק בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. ראה גם: אברהם וינרוט, "אלימות האיש כלפי אשתו ותוצאותיה המשפטיות", פרשת השבוע, גיליון 148 (תשס"ד); תהילה אליצור, "אלימות הבעל כעילה לכפיית גט", פרשת השבוע, גיליון 433 (תשע"ד).
12 כדוגמת ההלכה שבתוספתא, בבא קמא ט, יד: "החובל באשתו... מוציאין מידו, ויילקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות".
13 כפי שהדגיש פרופ' גרוסמן (לעיל, הערה 11), בימי הביניים רווחה בחברות רבות, בעיקר בעולם המוסלמי, הדעה שלא רק שאין איסור על האיש להכות את אשתו, אלא שמצווה עליו לעשות כן לשם חינוכה.
14 על "דמעות" כביטוי בעולמם של חכמים למעשי עוולה שגורמים סבל בלתי יכופר, ראה : אביעד הכהן, "דמעת העשוקים - לתקנתן של עגונות ומעוכבות גט בימינו", עלון שבות בוגרים כ (תשס"ה), עמ' 100-71; Aviad Hacohen, The Tears of the Oppressed, New York, 2004.
15 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן פא. תופעת עונשי הגוף, לרבות קיצוץ איברים, לא הייתה זרה למערכת המשפט היהודית בימי הביניים. ראה א' קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין (ירושלים תשע"ג), לפי המפתח בעמ' 1152; א' הכהן, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות", פרשת השבוע, גיליון 84 (תשס"ב).
16 משנה תורה, הלכות תשובה ה, א.
17 מעבר למקרה הפרטני יש ליתן את הדעת להשלכות הרוחב שיש להחלטה מעין זו על מדיניות המשטרה ועל מקרים אחרים בעתיד. קיים חשש, שמתן יד קלה מדי על "הדק הכפייה" תביא את המשטרה, ועמה גורמים נוספים, לנטות אל הדרך הקלה של השמת קורבן העבירה במקלט מוגן במקום להשקיע מאמץ לטפל ולהעניש את המקרבן, את גורם האלימות.
18 ראה: ברכות ג ע"א; רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכות ד-ה; שולחן ערוך הרב הרב, חושן משפט הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית, סעיף ו.
19 למרבה הצער ולמגינת לב, חווינו לא מעט אסונות שנגרמו בעטיה של אי השמירה וההקפדה בעניין זה: אסון פסטיבל ערד; קריסת "גשר המכבייה"; התמוטטות התקרה באולם ורסאי והאסון בהילולת רשב"י במירון שעדיין נדון בוועדת החקירה שהוקמה לבחינתו.
20 ראה מיכאל ויגודה, "הזנה כפויה של אסיר שובת רעב", באתר חוות הדעת של היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים (תשע"ג).
21 ראה: משנה בבא קמא ז, ז; בבא קמא טו ע"ב; פג ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תט, סעיף ג, ורמ"א שם; ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן מה. וראה: שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן יז; שו"ת שבט הלוי, חלק ו, סימן רמא.
22 על יישום חובה זו בתקופת הקורונה, ראה אביעד הכהן, "על חיסונים וסרבני חיסון במשפט העברי ובמשפט המדינה", פרשת השבוע, גיליון 484 (תשע"ט).
23 דברים כב, ח. ראה יצחק עמית, "על חובת האחריות של המחזיק במקרקעין", פרשת השבוע, גיליון 41 (תשס"א).
24 ראה בהרחבה: הרב אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית (ירושלים תשס"ו), חלק ה, עמ' 762-732; מיכאל ויגודה, "חובת ההצלה וגבולותיה", פרשת השבוע, גיליון 24 (תשס"א).
25 ראה בהרחבה: ניל הנדל, "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ״ח- 1998: השראה ומציאות", מחקרי משפט טז (תשס"א), עמ' 275-229; שטינברג (לעיל, הערה 24), חלק ד, עמ' 196-183.
26 ויקרא יט, טז.
27 בעבר היה קבוע בחוק העונשין הישראלי, כמורשת פקודת החוק הפלילי שמקורה במשפט האנגלי, עונש של עד שלוש שנות מאסר על אדם המנסה להתאבד. עבירה זו לא יושמה מעולם, ובשנת 1966 בוטלה. בחוק (סעיף 302 לחוק העונשין) נותרו רק עבירה ועונש לאדם שמשדל או מסייע לאדם אחר להתאבד.
28 כך, למשל, כאשר מדובר בקטינים. החוק אוסר על בעל עסק לבצע קעקוע בגופם ללא הסכמת הוריהם-אפוטרופסיהם. ראה: סעיף 2ז לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968.
29 על סוגיה זו, ראה שטינברג (לעיל, הערה 24), חלק ה, עמ' 684-678.
30 בעניין זה מפורסם סיפור מעשה על בתו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שביקשה לעשות נקב באוזנה כדי שתוכל לענוד עגיל. אביה התנגד לכך, אך הרב ש"ז אויערבאך התיר את הדבר. ראה: הרב אהרן ליכטנשטיין, "ולישרי לב שמחה – מספד לגרש"ז אויערבך זצ"ל", באתר ישיבת הר עציון: etzion.org.il.
31 ע"פ 480/85 יוסף קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 673. בפסקה 6 לפסק דינו הביא השופט בייסקי את דבריו הנכוחים של ר' יעקב עמדין בחיבורו "מור וקציעה" בסוגיה זו. וראה עוד ב"ש 688/84 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 253. החוק כיום שונה: הכלל הוא שיש לכבד את רצון החולה, אפילו כאשר נשקפת סכנה לחייו, וניתן לנתחו רק כאשר יש "הסכמה מדעת" שלו לניתוח. החריגים הם ניתוחו בניגוד לרצונו לאחר היוועצות בוועדת האתיקה של בית החולים או במצב של חירום רפואי שבו לא ניתן לקבל את הסכמת החולה. ראה סעיף 13 וסעיף 15 ס"ק (2) וס"ק (3) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1966.
32 על יישום עקרון המידתיות במשפט העברי, ראה בהרחבה: Aviad Hacohen, The Principle of Proportionality and its Reflections in Israeli and Jewish Law, Jewish Law Association Studies XXIII: The Fordham Conference Volume, pp. 63-75 ; ובקצירת האומר: אביעד הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע, גיליון 342 (תשס"ט).
33 ראה את פסק דינו המאלף של מו"ר מנחם אלון, ע"א 506/88 יעל שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 87.
34 ראה אברהם שטינברג, "חולה הנוטה למות", פרשת השבוע, גיליון 238 (תשס"ו).
35 ראה: יומא פד ע"ב; סנהדרין עד ע"א.