אקדמות מילין
ברשימה קודמת¹, עמדתי על מיעוטה היחסי של היצירה התורנית המקורית בבוכרה. ניתוקה היחסי ממרכזי תורה אחרים, הביא לכך שבמשך תקופות מסוימות, חלקן ארוכות מאד, לא הייתה בקרב בני הקהילה הנהגה רבנית-משפטית איתנה, וממילא גם לא מסורת הלכתית יציבה. ראיה לכך ניתן למצוא בעדויות של שלוחים שונים שביקרו בה. כך, למשל, הגיעה לידינו עדות משנת 1832, על המהפך שעשה בקהילה רבי יוסף ממן², "החכם המערבי", שד"ר-שלוחא דרבנן שהגיע לבוכארה מצפת בשנת 1793 ושהה בה כששים שנה. לפי עדות זו, "יהודי בוכארה וסביבתה... נשתקעו בבורות גמורה... שכחו את מצוותיהם ומנהגיהם, ואכלו משחיטת המוסלמים. לא היה ביניהם רב ללמדם תורת משה והנביאים, ולהורותם להבדיל בין הטמא והטהור, עד שבא לבוכארה ... יוסף מערבי מטיטואן... ומשהגיע לבוכארה דרש ואמר: אוי לי שאני רואה אתכם בכך! שכחתם את תורת משה והנביאים ואת דברי חכמינו! סירב לאכול משחיטתם במשך ששה חודשים, וכל אותו הזמן הורה אותם לשחוט על פי דיני ישראל, ציווה אותם לטבול במקווה טהרה, ועורר אותם לשלוח אנשים לוילנה, ליוורנו וקאפוסט כדי לקנות ספרים תלמודיים; שלח להביא סופר שכתב להם את תורת משה על קלף. אחר כך לקח לו נערים אחדים לתלמידיו, וכך עשה את בוכרה כפי שהתבטאו היהודים בה, ל'ירושלים קטנה'"³. אכן, יש להתייחס בזהירות לתיאור זה, שנכתב על ידי חתנו של רבי יוסף ממן, ר' פנחס בר' שלמה, ואולי ביקש להאדיר את פעולת חמיו יתר על מידתה. ועדיין דומה שגם בניכוי לשונות ההפלגה, יש בו כדי לשקף את מצב הדברים בקהילה. מציאות זו הציפה לימים שאלות משפטיות והלכתיות⁴. על מקצתן נעמוד ברשימה זו.

שו"ת "שאילת שלמה" לרב אליעזרוב
הֵד לשאלות שהתעוררו בבוכרה במחצית השנייה של המאה הי"ט וראשית המאה העשרים ניתן למצוא בשו"ת 'שאילת שלמה' שראה אור עולם רק בשנת תשס"ב (2002)⁵. מחבר התשובות, רבי שלמה יהודה ליב אליעזרוב נולד בלטביה בשנת תרכ"ג (1863), ונמנה עם צאצאיו של "האדמו"ר הזקן", רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד ובעל "שולחן ערוך הרב". בהיותו בן עשר עלה עם משפחתו לארץ והתיישב בעיר חברון. בחודש סיון שנת תר"מ נשא לאישה את מרת חנה ברכה, בתו של הרב דובער הלוי אשכנזי, ושינה את שם משפחתו ל"אשכנזי", שם-משפחת אשתו(!). בהיותו בן 25, בשנת תרמ"ו, נסמך לרבנות על ידי כמה מגדולי הרבנים שבדור: רבי אליהו מני, רבה של הקהילה הספרדית בחברון⁶, שהרב אליעזרוב למד בבית מדרשו בחברון; והרב שמעון מנשה חייקין, אב"ד חברון ומראשי קהילת חב"ד בעיר⁷. כמה שנים לאחר מכן, בראשית שנות התשעים של המאה הי"ט, נסע בפעם הראשונה לעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, כשד"ר מטעם קהילת חברון, בברכת רבו, האדמו"ר החמישי לשושלת אדמו"רי חב"ד, מוהרש"ב-ר' שלום בער שניאורסון, ומני אז שהה בקהילות בוכרה וגיאורגיה תקופות ממושכות. בכתב השליחות שניתן לו בשנת תרנ"ז (1897), מפורטות שמות הקהילות בבוכרה שאליהן נשלח: "בוכארא, סמרקנד, טאשקנד (טאשקנט), קוקנד, טורקיסטאן, מארגילאן, אנדזיאן, סארסברז, קרמינא, קטירג'י, קאטטיקורג'אן, חוג'אנד, נאמאנגאן, וקאזילי". כמו כן מפורטת בכתב השליחות משימתו, ועיקרה קיבוץ כל כספי הנדבות המיועדים לצורכי הציבור בחברון: "נדרים ונדבות, הקדשות וקופות, ומחצית השקל וקצבות, וצוואות ועזבונות וקופת מגן אבות". פירוט זה, של שמות מקומות ויעדים, מלמד על המערכת הממוסדת של איסוף צדקה לקהילות ארץ ישראל באמצעות שד"רים, שליחים, שיש לה גם ביטוי נרחב בספרות המשפט העברי⁸.

כהונתו של רב אשכנזי-חסידי בקהילת בוכארה שאנשיה היו אמונים על המסורת הספרדית⁹ הייתה תופעה יוצאת דופן¹⁰. הדבר אף היה עלול לגרום לתקלות ומחלוקות בשל מסורות הפסיקה השונות בין העדות¹¹. על מנת למנוע זאת, וכתנאי מקדים לכהונתו, דרש ה"ראשון לציון"¹², הרב יעקב שאול אלישר – בעל שו"ת 'יש"א ברכה' מהרב אליעזרוב, כי יחתום על כתב התחייבות ב"איסור קונם", "שלא להתיר שום איסור שאסר מרן ז"ל [רבי יוסף קארו] בשולחנו הטהור ['שולחן ערוך'], ובין ב'בית יוסף' ובין בתשובותיו", ורק כאשר מרן מקל ואילו הרמ"א מחמיר, יוכל להתנהג כפסק הרמ"א "בכל דיני איסור והיתר, וגיטין וקידושין, וחליצות ובדיני ממונות"¹³.

המשך כתב ההתחייבות שניסח הרב אלישר נוגע לניווט התרומות מבוכרה ליעדיהן בארץ ישראל:
ועוד זאת תנאי גמור ושלם התנה עמי הרב ראש"ל הנזכר לעיל שהחיוב מוטל עלי בהיותי משרת בקודש לבקש תועלת כוללות הספרדים של עיה"ק ירושלים ת"ו קודם ג' ארצות הקודש [חברון, טבריה וצפת] בכל מין הנאה ותועלת שיתהווה בכל אופן שיהיה, ולא מבעיא בדררא דממונא [=ואין צריך לומר בענייני ממון] אלא אף בענין הנוגע לדררא דכבוד חיובא רמיא עלי [=לעניין של כבוד, חיוב מוטל עלי] להקדים ההנאה והתועלת והכבוד לכוללות הספרדים דעיר הקודש ירושלים ת"ו, וגם על זה קיבלתי עלי בקבלה גשוק"י [גמורה, שלימה וקיימת] ובחלקי לעולם הבא(!) להתנהג בכל הנזכר לעיל, בלתי מגרעת, ועדאמו"ץ [=ועל דבר אמת וצדק] חתמתי שמי פה סמרקנד יע"א.
בדברי תשובתו, מפרט הרב אליעזרוב באריכות את הנימוקים שלטעמו מצדיקים ואף מחייבים, מנקודת מבט הלכתית, את דרישות הראשון לציון ונענה להן, אם כי ביקש להימנע מעשות כן בדרך "שבועה ונדר", כדרישת הרב אלישר, וטעמו עמו:
והייתי חותם על נוסח התנאים המוסגר בזה בלא שבועה ונדר חלילה, אם לא היה בחומר איסור קונם וחלק עולם הבא, לפלא בעיני שלא מצא כדי בטחון בי עד אשר ישביעני בשבועה שלא הוזכרה זאת בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן ק"מ במומר המגרש ע"י שליח רחמנא ליצלן), כי לא ראיתי מי שנכנס בזה ויצא בטהרה ודי לו במה שאסרה תורה.
לאחר מכן הוא מבקש להפיס את דעת הרב אלישר בהעידו כי גם קודם פנייתו שלח את כספי התרומות שאסף לטובת היישוב היהודי בירושלים תחילה:
ישאל נא מגבאי משגב לדך הי"ו את אשר עשיתי נדבה לטובתם סך ע"א רובל כסף בהיותי בג'ימקנד קרוב ליומין דחנוכה העבר, על מנת שלא לקבל פרס, ואם עשיתי זאת לטובת הביקור חולים דעיר הקודש חברון ת"ו הייתי מקבל חלקי לכל הפחות¹⁴. רק היושר הביאני לעשות כנ"ל, וזה היה בטרם ידעתי שום זכר תנאים הנ"ל, בטחוני כי מעתה ישגיח בעין חמלתו עלי, וכְאָב את בנו ירצני.
מתוך חששו שמא לא ירצו אנשי סמרקנד לקבל את מרותו, ביקש הרב אליעזרוב מהרב אלישר כי "יחזיק על ידו", ואף יסייע לו בשירוש כמה תופעות פסולות שראה בעת שבתו בבוכרה:
ולמודעי [=לדעת] אני צריך כי באם הדרת גאונו הי"ו [ה' יחייהו וישמרהו] לא יחזיק על ידי בדברו הטוב, כהנדרש להרמת דת תורתנו הקדושה פה, ללא תועלת הוא ישיבתי פה, ואין רצוני בישיבה שאין בה סמיכה מהדרת גאונו הי"ו, כי כשאני לעצמי מה אני, על כן זה יצא ראשונה כי יואל נא בצדקתו לצוות על ידי עושי רצונו לשלוח מכתבים לכל ערי המדינה דפה, בכל תוקף וחומר, לבטל מנהגם הרע ברוב משתאות שלהם, גם במשתה הרשות מביאים נשים מזמרות בפני האנשים בשולחן אחד זמיר נשי ועני גברי [=הנשים שרות והגברים עונים], ובכל עיר נמצאים נשים כאלה אשר זאת היא פרנסתם¹⁵, ובהיותי בבוכארא יע"א [=יגן עליה אלקים] הרבה טרחנו אני וח' אהרן ן' שמעון הי"ו ומו' חזקי' הכהן הי"ו¹⁶ עד אשר יצאתי מגדרי ממש ולא עלתה בידינו וכדי בזיון וקצף. ומטובו לבלתי יזכיר משמי על הדבר הזה כי אם בשם 'מגידי אמת'.
מהמשפט האחרון עולה חששו של הרב אליעזרוב כי יבולע לו היה ואנשי הקהילה ידעו שהוא זה העומד מאחורי ביטול מנהג ה"נשים המזמרות".

שינוי שמות היהודים וחשש תקלה בעניין הגיטין
מכאן הוא ממשיך בבקשה נוספת, המשקפת את השינוי שחל בקהילת יהודי בוכרה במפנה המאה העשרים:
זאת ועוד שלא ישנו את שמם הנתון להם מעריסה, כי אם כל אחד יחזיק את עצמו בשמו הנתון לו מעריסה דוקא, בי זה דרכם כסל למו לשנות שמם לשם טורקי פרסי וטג'יקי בלי שום סיבה גם קלה, רק הכל ומעשה תעתועים על ידי גוי שיכנה שם לאחד מהם בשוק וכדומה, לפי תכונת גופו ומעשיו, ויוקבע להם שם העילג והלעג הזה, עד אשר שם הנתון מעריסה ישתקע גם מידיעה לבעל השם בעצמו, וכל שכן שמות האבות שאינם ידועים ובניהם אחריהם, ועושים להם השכבה בשם הלועז הזה או בלי שם כלל¹⁷.

ויש אשר שם הראשון לא ישתקע לגמרי, והמבוכה והמכשלה על ידי זה בגיטין רבה מאד, ובעיקר שמות הללו בכללן ופרטן צריך אני לעשות לי רב בדבר בעזהי"ו אחרי אתיישב בהם, כי זה מעט ישבתי פה ועדיין אני טרוד מאד. והדבר הזה שלא ישנו שמם, כבר קיבלו פה ברוך ה', אך הדבר צריך חיזוק על ידי הדרת גאונו הי"ו. ובכלל שיקבלו דברי את אשר אומר להם כתורה והלכה בעזהי"ת, כי לא בכל עת אוכל להטריח להדרת גאונו הי"ו, ודי לי במה שמטריחהו בדבר הקשה לעניות דעתי להלכה למעשה בעזהי"ת.
עדות זו, ב"זמן אמת", מבטאת מקצת מן הקשיים עמם נאלץ הרב אליעזרוב, ה"זר" מארץ ישראל, להתמודד בכהונתו הרבנית בערי בוכרה.

הקלות הבלתי נסבלת של הגירושין
בעת כהונתו בסמרקנד ובשאר קהילות בוכרה, פתח בה הרב אליעזרוב ישיבה, הקים מקוואות טהרה והכשיר שוחטים. באיגרת שנשתמרה מאותם ימים, ששלח הרב אליעזרוב מסמרקנד לרב אלישר, ה"ראשון לציון", יש עדות חשובה ביותר, ב"זמן אמת", על הקלות הבלתי-נסבלת שנהגו לכאורה אנשי הקהילה בגירוש נשותיהם, גם בהיעדר עילה ממשית¹⁸, ואת האמצעים שנקט למנוע זאת¹⁹: "... והנני כורע בהודאה והלל לה' אשר עד כה עזרני שעדיין לא סדרתי גט פה בעזה"י כה לחי, אם כי רבים באו לפני להתגרש. אך בראותי כי אין ביניהם שום סרך מצוה לגרש, גם לא טעם אנושי, רק שטות ורעות רוח כמנהגם 'היום אֵין אַתּ אשתי ולמחר' כו', ולפעמים יגרש אך לנקום נקם באביה או אחיה שלא מלאו רצונו, וכהנה רבות, ולפעמים יישא אחרת עליה²⁰ אך לסיבה זאת. על כן עמדתי בכל עז ותעצומות בעזה"י בתוכחת מוסר על זה, לבלתי יגרשו בשום אופן כי אם במקום מצוה²¹ או על פי טעם הגון וברצון שניהם, ולבלתי יישא אחרת עליה כי אם בהסכמת ראשי העדה ושאלת חכם על זה. והתיקון הגדול הזה עלה בידי ב"ה בלי צער רב, ובכל משך הזמן אשר הנני פה לא גרש פה גם אחד, ולא נשא אחרת על אשתו, זולת אחד אשר נשא מטעמים הגונים ובידו סיפוק לפרנס שתיהן".

הגבלת "חופש התנועה" של שד"ר מחשש עיגון
סוגיה מעניינת אחרת, הקשורה בשליחותו של הרב אליעזרוב לבוכרה, עלתה בשל יציאתו הארוכה, לפרק זמן ממושך ביותר, ממקום מושבו בארץ ישראל לבוכרה וסמרקנד, כשהוא מותיר מאחוריו את רעייתו ובני משפחתו בחברון.

תופעה זו, של יציאת אדם מביתו לפרק זמן ממושך, הן לצורכי פרנסה, הן לצרכים אחרים כגון לימוד תורה, הייתה מוכרת היטב למן ימים קדמונים²². אכן, במקרה שהיוצא היה נשוי, היא עוררה לא אחת חשש ממשי שמא הדבר יביא לעיגון האישה. כך, במיוחד, כאשר הדרכים באותם ימים היו בחזקת סכנה גדולה, ורבים מן היוצאים לא שבו לבתיהם ועקבותיהם נעלמו. בעקבות כך, מרובים בספרות המשפט העברי הדיונים הן בנוגע למערכת היחסים והחיובים שבין איש לאשתו במשפט העברי²³, והן בנוגע ל"חופש התנועה" של הבעל²⁴. במקרים מסוימים ביקשו חכמים לתקן תקנות שימנעו עיגון האישה היה והאיש לא ישוב ממסעו²⁵.

נושא אחרון זה קיבל ביטוי בתשובה שכתב לרב אליעזרוב אחד מהמיוחדים שבחכמי הדור, רבי חיים חזקיה מדיני (1904-1832)²⁶, עוד בקיץ תרנ"ד (1894). הגם שהרב מדיני היה מבוגר בכ-30 שנה מהרב אליעזרוב, מלשונות השבח וההלל שהוא קושר לראשו (גם ב'ניכוי' לשונות שבח שגורים), ניתן ללמוד עד כמה הייתה גדולה הערכתו אליו: "בין המצרים, אשא עיני אל יוצר הרים, ואליו אתחנן קרן עבדו ירים, מר ניהו רב רחימאי, הרב הגדול, חריף ובקי, צדיק תמים, כקש"ת מוהר"ר שלמה, שד"ר [שלוחא דרבנן] עיר קודש חברון תובב"א שליט"א. אחרי דרישת שלומו וטובו באהבה כמשפט, הגדתי היום: אף אמנם קשה עלי עתה לבא במכתבים, כי התחלנו לשאת ולתת עם המדפיסים אודות הדפסת שאר החלקים מספרי שדי חמד בעזרת ה', והטרדה מרובה לסדר המערכות ובהעתקתן, וזמן רגע כמימריה [=רגע כאמירתו, זמן מועט ביותר] הוא בעיני כיום תמים. בכל זאת למען כבוד התורה, ולמרס בדם האהבה, הנני בא להודיע לכבוד תורתו כי בשבוע זו ראיתי בספר חדש תקנת מהר"מ שלא להתרחק מביתו וכו'. ואלו דברים תקנת רבנו תם על הנשים שלא תתעגנה ולא יניחום בעליהם על לא דבר".

וכאן עובר בעל ה"שדי חמד" לצטט את נוסח התקנה שיוחסה על ידו – כמו על ידי אחרים²⁷ - לרבנו תם: "קול שועת בת עמי ממרחק שמענו וינועו אמות הספים מקול הקורא, אנחנו צעירי הצאן שבפאריז ועל רבותינו שברומא [צ"ל: רמרו (Ramerupt), היינו: בהסכמת רבנו תם שהתגורר ברמרו]²⁸ תלינו צוארותינו להסכים עמנו לגדור פרץ ליישר העקוב, אם יסכימו לגזרתנו - גזרתינו קיימת, גזרנו בהסכמת אגרת אחת המובאה מדרום על כל בן ישראל שלא יניח את אשתו שלא מדעתה בעדים נאמנים יותר משמונה עשר חדש²⁹ כי אם על פי [=בהסכמת] בית דין העיר הקרובה. ואלו שמונה עשר חדש לא נתנו אלא ליוצא להשתכר מתוך הדחק ויש שלום ביניהם [בין בני הזוג]. ולא יהא אדם רשאי לשהות שלא מדעת אשתו אם לא בהתרת שבעה מטובי העיר אשר תבוא צעקתם והם יתירו לאיש כפי הנולד וכפי צורך השעה לצורך האשה לגבות חובותיו ולצורך לימוד וכתיבה וסחורה כדי לפרנס אשתו ובניו. ובחזרתו צריך להיות עמה ששה חדשים. אבל מתוך מריבה ולב רע, לא יניחנה כי אם על פי בית דין... וגזרנו על האדם שלא יערים לצאת אם אין דעתו שלמה לאשתו [=ויש ביניהם מריבה או מחלוקת]. ועל איחורו שלא יתעכב יותר מששה חדשים אחר הזמנת הקצינים שבעירה או בעיר הסמוכה לה. ואשר לא יקיים גזרה זו - בארור ובאלה. ולא יארחוהו בני אדם, ולא יאכסנוהו. וגזרה זו נתקנה בספר תורה בתרי"ג מצות אם יסכימו רבותינו שברומא [רמרו?], ואשר יתקנו יהיה מתוקן. וכתב רבינו תם הגזרה הגונה וגזרת קדמונים היא. ואנחנו מסכימים אחריה תמיד על פי רבותינו שבצרפת, כי גדול השלום. יעקב בר מאיר". על דברים אלה הוסיף בעל "שדי חמד": "הדברים מבוארים כשמלה שאין לכבוד תורתו הרמה לחוש על זה כלל³⁰. השם יתברך ישלח מלאכו לפניו והצליח דרכו, ישמור צאתו ובואו, יתנהו לחן ולחסד ולרחמים בעיני כל רואיו, ויחזירהו לביתו לחיים טובים ולשלום".

בשולי מכתבו הוסיף בעל ה"שדי חמד": "בטח יזכור כתה"ר [כבוד תורתו הרמה] אשר הבטיחני לדרוש בשמי את שלום ידידנו הכהן הגדול הרב המפורסם לשבח ותהילה מוהר"ר חיים הכהן אבד"ק בוכארא יצ"ו, ויאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים אכי"ר". כוונתו היא לר' יצחק חיים הכהן רבין, אבי שושלת הרבנים לבית רבין שניצבת בכותל המזרח של רבני בוכרה עד ימינו, ואב בית הדין בבוכרה באותן שנים. בהיעדר חיבורים שלמים או קבצים גדולים של פסקי דין, אין בידינו לעמוד על פעולת בית הדין בבוכרה אלא מתוך שברי דברים שהגיעו לידינו. ממקורות אלה עולה שככל הנראה הגיעו לבית דין זה אנשים מקהילות שונות ברחבי בוכרה כדי שידון בענייני גיטין, ייבום וחליצה. יתר על כן: בהיעדר דיינים קבועים בני המקום, לבית דין זה הצטרפו, מעת לעת, "דיינים נודדים", בעיקר שד"רים-רבנים מארץ ישראל שפקדו את בוכרה, וביניהם ר' אליהו משה פאניז'ל, לימים ה"ראשון לציון", ורבי יצחק אשכנזי, בנו של הראשון לציון רבי אברהם אשכנזי. רבי חיים הכהן רבין עצמו, שלח מספר שאלות לבעל ה"שדי חמד" ולראשון לציון, רבי יעקב שאול אלישר, בעל ה'ישא ברכה', ותשובותיהם אליו נדפסו בספריהם. כפי שעולה מחיבורו "עטרת חזקיה - מזכרת הגיטין", אל בית הדין היו מגיעים שאלות ממקומות שונים ברחבי העולם.

אחרית דבר
עיון בספר השו"ת של הרב אליעזרוב חושף פן מרתק של חיי הקהילה היהודית בבוכרה בתקופת כהונתו. כך, למשל, הוא נדרש להכשיר אפיית מצות לפסח מקמח שנלקח "מן השוק", בהיעדר קמח "מצה שמורה", ולתקן תקנה שתמנע מאנשי הקהילה להמשיך במנהגם לנסוע ברכבת בשבת. שאלות נוספות עוסקות באסדרת השחיטה, בהשבת שו"ב-שוחט ובודק שכשל במלאכתו לכהונתו, תוך פיקוח ויצירת הסדר שימנע כשל כזה בעתיד; קביעת סדר תשובה" לשליח ציבור שהלווה בריבית והורידוהו ממשרתו, ועוד. עניין מיוחד לחקר המשפט העברי יש בתשובות שעניינן בחלקי "אבן העזר" ו"חושן המשפט", ומשקפות את המציאות המיוחדת בבוכרה שעמה נדרש הרב אליעזרוב להתמודד, דוגמת מתן "היתר מאה רבנים" לאחד מבני הקהילה שאשתו התאסלמה; כשרותם של קידושין שהעדים להם היו קרובי משפחה; סידור גט באמצעות מתורגמן; שינוי ייעודם של כספי צדקה; ועוד כהנה וכהנה. עיון באוצר גדול זה מלמד על העושר הגדול שאצור לתולדות המשפט העברי, טיפוחו ופיתוחו גם בקהילות יהודיות קטנות (ובמידה מסוימת "נידחות"), דוגמת קהילת יהודי בוכרה, שתרומתה לבניין ארץ ישראל ומדינת ישראל לא תסולא בפז³¹.

הערות:

^* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. מאמר זה הוא אחד מפירות ביקורה בבוכרה של משלחת מטעם הוועדה למשפט עברי בלשכת עורכי הדין בראשות עו"ד יצחק נטוביץ'. מדריך המשלחת, יוחאי פרימק, חוקר יהודי מרכז אסיה בכלל ובוכרה בפרט, תרם רבות להעשרת הידע בנושא זה.



¹ אביעד הכהן, "משפט עברי בבוכרה מניין?", שו"ת ועו"ד, גיליון 34, ספטמבר 2022, עמ' 19-14. נמצא גם ברשת: https://tinyurl.com/43frrf5d.
² על רבי יוסף ממן ופועלו, ראה בהרחבה: גיורא פוזיילוב, מבוכארה לירושלים, עלייתם והתיישבותם של יהודי בוכרה בארץ ישראל, ירושלים תשנ"ה, עמ' 46-31; מרכז אסיה: בוכרה ואפגניסטן (זאב לוין עורך, ירושלים תשע"ח) [להלן: מרכז אסיה], עמ' 39, 149. הרב ממן חתום על חלק מהכתובות שנכתבו בתקופתו בבוכרה. ראה מרכז אסיה, שם, עמ' 250. גיורא פוזיילוב מציין כי יש כתבי יד יהודיים מן המאה הט"ו שהועתקו בבוכרה ו"עוסקים במגוון נושאים: הלכה, שאלות ותשובות והעתקות ממשנה תורה לרמב"ם ומן התלמודים והמדרשים", אך לא מציין מקורם. ראה: "היצירה התורנית", מרכז אסיה, שם, עמ' 148.
³ עדות זו הובאה במאמרו של יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, במאמרו על "יהודי בוכרה בדורות האחרונים", העבר, כרך א, עמ' 67. עדויות נוספות לרוב, ב"זמן אמת", על המצב הדתי והרוחני הירוד בקהילה זו, מצויות בשו"ת שאילת שלמה לרב שלמה אליעזרוב, שהגיע לסמרקנד בשלהי המאה הי"ט, ויידונו להלן.
⁴ מציאות זו גברה והלכה ככל שהשלטון הקומוניסטי העמיק את אחיזתו בבוכרה במאה העשרים. ראה למשל עדות שנמסרה בפני בית הדין האזורי בירושלים (תיק מס' 340/נז, עמ' י) שבמסגרתה אמר העד: "כל יהודי בוכרה, אם לא הרב יצחק זילבר, היו כולם מאה אחוז ממזרים. אין להם רבנים, הם כותבים שהאישה הזאת התגרשה והיא אמרה בפני נכתב, ודינא דמלכותא דינא". בתיק אחר (בירור יהדות, 70/נ"ט מבית הדין בבאר שבע) מובא בפרוטוקול הדיון תיאור על מצבה העגום של הקהילה באשר לסדרי הדין וסידור גיטין בתקופת השלטון הקומוניסטי במחצית השנייה של המאה העשרים. תודתי נתונה לעו"ד ד"ר ניסן שריפי ולבנו הרב מיכאל נדב שריפי שהפנו שימת לבי למקורות אלה.
⁵ אוצרו הגדול של שמואל גליק, קונטרס התשובות החדש (ירושלים תש"ע), סוקר את ספרי השו"ת רק עד שנת תש"ס (2000), ומשכך ספר השו"ת דנן לא נכלל בו. ככל שידי הגיעה, זכרו של שו"ת זה כמעט נאלם כליל גם מהחיבורים שהופיעו לאחריו.
⁶ כמו במקומות אחרים גם רבנות העיר בחברון עברה בירושה ("ירושת שררה") בין בני אותה משפחה. עם פטירת הרב משה פיררה, בשנת 1864, נבחר מחותנו הרב אליהו מני כרב הקהילה הספרדית וכיהן בה עד פטירתו, בשנת תרנ"ט, ואז ירש אותו בנו, הרב סלימאן מנחם מני, שכיהן ברבנות העיר עד פטירתו, בשנת 1924. בן אחר, יצחק מלכיאל מני (1932-1860), היה ראשון השופטים היהודים בבית המשפט העליון בתקופת השלטון המנדטורי הבריטי בארץ ישראל. נינו של הרב אליהו מני, השופט אליהו מני, כיהן כשופט בית המשפט העליון.
⁷ כתבי הסמיכה מופיעים בראש ספר שו"ת שאילת שלמה, עמ' 11-10.
8 על תופעת "שלוחי ארץ ישראל", ראה בהרחבה: אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א. משנות השמונים של המאה הי"ט ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיעו לאסיה התיכונה למעלה ממאה(!) שד"רים מארץ ישראל. ראה מרכז אסיה (לעיל, הערה 2), עמ' 24.
⁹ לפי האמור ב"כתב ההתחייבות" של הרב אליעזרוב, "כל אנשי הק"ק [=קהל קודש, הקהילה] המה מעדת הספרדים". גם אם אמירה חלוטה זו אינה מדויקת (לאחר הכיבוש הרוסי, במחצית המאה הי"ט, החלו יהודי רוסיה להגר לבוכרה וסביבותיה. תופעה זו התגברה לאחר המהפכה הבולשביקית, בשנת 1917, וביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה ואילך. ראה מרכז אסיה, לעיל, הערה 2, עמ' 34-26) היא משקפת במידה רבה את פני הקהילה בסוף המאה הי"ט.
¹⁰ אכן, תופעה כזו הייתה קיימת גם במקרים אחרים. ראה למשל שו"ת דברי מלכיאל, חלק ד, סימן פב; ובמאמרי אביעד הכהן, "על שני מלכים המבקשים להשתמש בכתר אחד", שו"ת ועו"ד, גיליון 26 (2020), עמ' 9.
¹¹ כפי שעולה מדברי הרב אליעזרוב (שו"ת שאילת שלמה, עמ' סא), אחד החששות המרכזיים היה שינהג כמנהג האשכנזים, ולא יחמיר כמנהג הספרדים להתיר רק אכילת בשר חלק ('גלאט', שלא נפל לגביו חשש סירכא וטרפה).
¹² כפי שעולה מן המכתב, ה"ראשון לציון" ניסח בעצמו את נוסח ההתחייבות המחמיר. מתוכן תשובתו נראה שהרב אליעזרוב, שככל הנראה דעתו לא הייתה נוחה מכך, לא מיהר להשיב לדרישה זו, ואף ניסה ל'המתיק' מעט את הנוסח ולשנותו, אך הראשון לציון עמד על שלו והרב אליעזרוב נאלץ לבסוף לחתום על הנוסח שהוכתב לו, כמות שהוא, ואף להתנצל על העיכוב במתן הסכמתו. ראה שו"ת שאילת שלמה, עמ' נט-ס, והערה 2 שם.
¹³ להעתק ההתחייבות ולחילופי הדברים שהיו לרב אליעזרוב עם הראשון לציון ראה שו"ת שאילת שלמה, סימן כ, עמ' נט-סה.
¹⁴ כנהוג עד ימינו, השד"רים, מאספי התרומות, היו מקבלים אחוז מסוים מן הכספים שאספו כשכר.
¹⁵ על תופעה זו, ה"סאזנדה", של נשים יהודיות שהתפרנסו משירה גם אצל לא יהודים, ראה מרכז אסיה (לעיל, הערה 2), עמ' 181-180.
¹⁶ ככל הנראה כוונתו לרב חזקיה הכהן רבין, ממנהיגי קהילת בוכרה.
¹⁷ וראה מאמרי, "משפט עברי בבוכרה מניין?" (לעיל, הערה 1), בהערה 38.
¹⁸ אפשר ובדברים אלה משתקפת השפעת הליך הגירושין בחברת הרוב, החברה האסלאמית, שבה אין צורך בהסכמת האישה, והגירושין יכולים להיעשות בקלות יתר, במעשה בזק חד-צדדי של האיש, באמצעות אמירת "טלאק" ('מגורשת') שלוש פעמים, הא ותו לא.
¹⁹ כפי שעולה מראש המכתב, דברי ה"ראשון לציון" הגיעו לרב אליעזרוב ששהה בבוכרה, באמצעות הרב אברהם פילוסוף, והלה גם הביא עמו גט שככל הנראה ניתן בידי אחד מאנשי הקהילה שהותיר את אשתו עגונה בבוכרה ועלה – או ברח - לירושלים. הרב פילוסוף (1940-1864) היה מראשי קהילת הבוכרים בירושלים, ראש ישיבת תפארת ירושלים, נשיא בית היתומים הספרדי וחבר ועד העדה הספרדית. שמו מתנוסס בגאון על שלט הכניסה לבית היתומים הספרדי (סמטת בורוכוף פינת רחוב יפו בירושלים).
20 לכאורה, לפנינו עדות ב"זמן אמת" על נישואי כפל בבוכרה, בלי לציית לחרם דרבנו גרשום. תופעה זו, ככל שהייתה נפוצה, פסקה לאחר עליית השלטון הסובייטי שאסר אותה כליל.
21 כגון במקרה שבו האישה לא ילדה במשך כמה שנים.
²² ראה כבר במשנה, כתובות ה, ו, והאגדה המפורסמת על רבי עקיבא שהלך מביתו ללמוד תורה במשך 24 שנה(!). ראה נדרים נ ע"א.
²³ סוגיה זו נדונה במקורות המשפט העברי כבר בתקופת המשנה והתלמוד. ראה משנה, כתובות ה, ו, והסוגיות התלמודיות וההלכתיות שנסמכו לה. לימים, עם התגברות הסחר הימי והבינלאומי, ניכר רושמה במקורות רבים. ראה למשל I. A. Agus, The Heroic Age of Franco-German Jewry, ניו יורק 1969, עמ' 77-23; אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"א, עמ' 129-128.
²⁴ ראה: אביעד הכהן, " 'ומן המקדש לא יצא' – חופש התנועה והגבלתו לתכלית ראויה", פרשת השבוע - עיוניים משפטיים בפרשת השבוע, א' הכהן ומ' ויגודה עורכים, ירושלים תשע"ב, חלק ג, עמ' 217-210.
²⁵ כך, למשל, בכתובות הארץ ישראליות נמצא תנאי שלפיו החתן התחייב שלא יֵצֵא מארץ ישראל בלא רשות עד שייתן גט זמן. ראה: יששכר יואל, "מאוסף הכתובות שבבית הספרים", קרית ספר כא (תש"ה), 302.
²⁶ מובא בשו"ת שאילת שלמה, סימן נב.
²⁷ ראה שו"ת בנימין זאב, סימן סד. וראה א"א פינקלשטיין,Jewish Self-Government in the Middle Ages , ניו יורק 1946, עמ' 168; גרוסמן (לעיל, הערה 23), עמ' 129, 415. מתוך דקדוק בנוסח התקנה סבר רמי ריינר (ראה עבודת הדוקטור שלו, רבנו תם ובני דורו: קשרים, השפעות ודרכי לימודו בתלמוד, ירושלים תשס"ב, עמ' 113), שהיוזמה להתקנת התקנה הייתה של "צעירי הצאן שבפריש", שהתנו את הפעלתה בהסכמת רבנו תם, ובהסכמת חכמי 'דרום' [רואן? ראה ריינר, והפניות, שם]. מכוח מסקנה זו, השמיט לחלוטין את הדיון בתקנה זו בפרק על "תקנות רבנו תם", בחיבורו רבנו תם: פרשנות, הלכה, פולמוס, רמת גן תשפ"א, עמ' 230 והערה 2 שם.
²⁸ ראה ריינר, שם, והפניות להלברשטם וגידמן שהציעו תיקון זה לראשונה.
²⁹ בשו"ת בנימין זאב (לעיל, הערה 27): י"ב חודש!
³⁰ מהדיר הספר מפנה לאמור בשולחן ערוך, אבן העזר עו, ה, ובעזר מקודש שם באריכות.
³¹ לבד מהקמת שכונת הבוכרים בירושלים, תרמו רבים מבני העדה למשפטה של מדינת ישראל, ונמנו עם שופטיה ופרקליטיה

---

---