פתח דבר
רבי יוסף קארו פותח את הלכות פסח בהלכה לפיה חג הפסח מחייב הערכות מוקדמת: "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום"¹. בהגהתו על אתר, מעיר הרמ"א, רבי משה איסרליש (פולין, המאה הט"ז):
ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר שנים עשר חדש צריך ליתן לזה.
גם המהרי"ל, רבי יעקב מולין (אשכנז-גרמניה, המאה הי"ד-ט"ו), מדגיש כי לצד ניקיונות הפסח צריכה הדאגה לעניים לעמוד בראש סדר ההכנות לחג: "וכשמתחילין השלושים יום [קודם החג], דרך בני אדם לכבד החדרים ולהדיח הכלים, ובראש כל דבר לקנות חיטים לעניים".

בחיבורו, "דרכי משה" על הטור, חושף הרמ"א טפח נוסף בפרשה זו ומפנה לדבריו של ר' יצחק מוינא בעל ה"אור זרוע" (אשכנז, המאה הי"ג) שמתאר את "מנהג הקהילות" בלשון זו:
מנהג הקהלות להשים מס על הקהל לצורך החטים, ליתן בפסח לעניי העיר².
הלכת "מעות החיטים", שבמרוצת הדורות נתכנו "קמחא דפסחא" [=קמח של פסח] הפכו אפוא מהלכה דתית לחובה בעלת אופי משפטי-נורמטיבי, מעין מס ייחודי המוטל על "תושבי העיר".

מס כזה, לא מצאנו דוגמתו מוטל על הציבור לא בערב ראש השנה, לא בערב סוכות ולא בשאר ימים טובים. זהו מס שלדעת רבים מחכמי ישראל משפיע על אופיו של ליל הסדר. כפי שנבקש להראות להלן, מס ייחודי זה פורץ גדרות הלכתיים מקובלים הן בהלכות צדקה הן בהלכות מסים. טענתנו תהיה שבעוד שהמס, ברגיל, נובע כתוצאה מהשתייכות הנישום לציבור ומעין תשלום תמורת מה שהוא מקבל ממנו, הרי שמס "מעות החיטין" הוא שיוצר את השתייכות היחיד לציבור, בבחינת "דמי כניסה והשתתפות" עם הציבור.

ההצדקה להטלת המס
ככלל, מקובלות בימינו שתי 'מצודות מס' קלאסיות ללכוד באמצעותן נישום כחייב במס: משטר מס טריטוריאלי (שנקבע לפי המקום שבו הופקה-נצמחה ההכנסה); ומשטר מס אישי-פרסונלי (שנקבע לפי מקום מושבו של מפיק ההכנסה)³.

שתי מצודות מס אלה נובעות למעשה מן הזיקה והשייכות של הנישום לציבור בקרבו הוא פועל (גישת "הפרויקט המשותף")⁴. התפיסה המקובלת היא שלנישום יש מחויבות "להחזיר טובה לציבור", ולגמול לו על תרומתו בהפקת ההכנסה, ומכאן ההצדקה לחיובו במס.

כך למשל, בפרשת "טוונטי האנדרד"⁵ הסביר השופט שטיין כי ההצדקה להטלת המס נובעת מכוחה של "האמנה החברתית":
הסכם-על בין אזרחי המדינה אשר קובע את מידת השיתוף של כל אזרחית ואזרח בהוצאות המדינה אשר מספקת לאזרחיה ביטחון, בריאות, חינוך, והרבה דברים אחרים במטרה להבטיח להם רמת חיים נאותה, צמיחה ומימוש עצמי.
באותה הפרשה צוטטו גם דברי השופט רובינשטיין⁶ שלפיהם "בחברה המודרנית המס מבטא אמנה חברתית, הסכמה עקרונית של כל אזרח לשלם - כמובן, לפי יכולתו הכלכלית - בתמורה לשירותים ולהון חברתי, כלכלי ותרבותי משותף".

מבחני התושבות - בחינת זיקת הנישום לציבור
על מנת לבחון אם עוצמת השייכות של הנישום לציבור הגיעה לרף המחייב את הנישום בתשלום מס, מקובל מקדמת דנא לעשות שימוש בשתי אמות מידה: מדד כמותי (משך התקופה שבה שהה הנישום בקרב הציבור) ומדד איכותי (מה טיב הזיקה והקשר של הנישום לציבור).

כך למשל, בתלמוד הירושלמי⁷ מובאת ברייתא הקובעת שהיקף "תשלומי החובה" של היחיד תלוי במדד כמותי - משך זמן השהיה שלו בעיר:
תני: שהה שם שלשים יום - הרי הוא כאנשי העיר לקופה [כלומר להשתתף במימון קופת הצדקה של העיר]. לכסות - ששה חדשים. לפסים [=חומת העיר] ולזימיות [סוג מס שלא ברור מה טיבו]- שנים-עשר חודש⁸...

אמר רבי יוסי בירבי בון: לחיטי הפסח [י"ב חודש] - בין לישא בין ליתן [=בין לתת ובין לקבל].
ככל שזיקת היחיד לציבור הולכת ומתהדקת (בהלימה לפרקי הזמן הקבועים בברייתא), כך מתרחבים חיובי המס שלו למימון צרכי העיר: קופה, כסות, פסים⁹.

ואולם, לצד המדד הכמותי - שלושים יום, שישה חודשים, י"ב חודש - המשנה¹⁰ קובעת גם מדד איכותי, "מבחן רכישת הדירה":
כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חודש. קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד.
גם כיום קובע המחוקק בהגדרת "תושב" בפקודת מס הכנסה "מבחן איכותי" לצד "חזקות כמותיות". המדד האיכותי מוגדר "לגבי יחיד - מי שמרכז חייו בישראל"; ולצדו, נקבעו גם "חזקות כמותיות" (הניתנות לסתירה) שלפיהן חזקה שמרכז חייו של יחיד בשנת המס הוא בישראל היה ושהה בה מספר ימים (או חצאי ימים) כמפורט בפקודה¹¹.

הד לשיטתן של המשנה והברייתא, בדבר מעגלי חיוב ההולכים ומתרחבים, ככל שזיקת הנישום לציבור מתהדקת, עולה בפרשת גונן בה קבע בית המשפט העליון כי "שינוי התושבות אינו בהכרח אקט חד אלא תהליך הנבנה על רצף מסוים"¹². מכאן קצרה הדרך לפרשנות המבקשת להתחקות אחר עוצמת הזיקה הנדרשת לתשלום כל מס ומס – פרשנות שאימץ בית-המשפט המחוזי בפרשת טלרום¹³.

על כל פנים, המס המיוחד של "חיטי הפסח" הוא לפי התלמוד הירושלמי מס המוטל על תושבי העיר השוהים בה י"ב חודש לאחר שרכשו את מעמד התושבות. ולכאורה, זהו "מס" בעל אופי משפטי-ציבורי-נורמטיבי, ולא חיוב "צדקה" פרטית בעלמא.

בין מס לצדקה
ההבנה שלפיה "מעות החיטים" הוא מס לכל דבר, עשויה להבהיר את לשונו של בעל ה"אור זרוע" שכבר הובאה בתחילת דברינו¹⁴ בתיאורו את מהות החיוב: "מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החטים, ליתן בפסח לעניי העיר", שכן מדובר בחיוב שמקורו בהחלטת הקהל¹⁵.

אכן, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (רוסיה הלבנה, המאות הי"ט-כ') גורר את חיוב ה"קמחא דפסחא" לעולם הצדקה. לשאלה מדוע הרמ"א מדבר על רק על "מנהג": "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח"¹⁶, והלא כאמור מדובר בחיוב משפטי גמור?! הוא משיב:
ולעניות דעתי אפשר לומר דמן הדין היה יוצא במצוות צדקה אם היו נותנים להעניים מעות, שייקחו בעצמם חיטים או קמח למצה. להכי קאמר [=לכן נאמר] דמנהג לחלק חיטים, שיהיה מקרב הנייתא [=מקרב את הנאתו של העני]¹⁷.
לדבריו, במנהג מתן "מעות חיטים" יש חידוש: בשונה מקיומה הקלאסי של מצוות הצדקה, הניתנת לעני באמצעות מתת-כסף, לקראת הפסח נהגו לצמצם ככל שניתן את טורח העני. לפיכך נהגו להעניק לו במישרין חיטים, ולימים אפילו קמח, לפי ש"קרובה הנאתם" והעני יכול לאפות מהם מצות לאלתר ואינו נדרש לעוד שלב ביניים של המרת הכסף ברכישת המוצרים להכנת המצות.

ואולם, אם במצוות צדקה רגילה קא עסקינן, מה טעם נתחייבו בחיוב מתן "חיטי הפסח" רק תושבי העיר, ולא כולי עלמא? הלא כל אדם חייב במצוות צדקה ללא קשר להיותו תושב העיר?

נראה אפוא שמהות ואופי חיוב ה"קמחא דפסחא" הוא כשל כל מס, אלא שזהו מס ייחודי, הן בהלכותיו והן במקור חיובו.

רבי שניאור זלמן מלאדי (רוסיה, המאות הי"ח-י"ט) כותב בחיבורו "שולחן ערוך הרב": "מנהג פשוט בכל ישראל שכל קהל וקהל משימים מס על בני עירן לצורך חטים לפסח, לקנותם ולחלקם לעניי עירן"¹⁸. אלא שהוא מוסיף: "ואפילו תלמידי חכמים הפטורין ממס נותנים חלקם, לפי שצדקה היא זו".

דומה שמקור דבריו הוא ב'מנהג קושטא' שלפיו אפילו תלמידי חכמים שעל דרך הכלל פטורים מתשלומי מסים¹⁹, חייבים לתת את חלקם במס חיטים ייחודי זה. ואולם, בעל ה"הפרי מגדים"²⁰ מסתפק אולי מקור המנהג בתקנה מקומית שאין לה תחולה רחבה, ושמא בשאר מקומות תלמידי חכמים פטורים מן המס.

הטשטוש שקיים בספרות המשפט העברי בעניין "מעות חיטים" בין צדקה ובין מס חוזר לאורך הדורות. כך, למשל, בשאלת החובה שמוטלת על מי שאינו בעל אמצעים ללוות על-מנת לפרוע את מס הקמחא-דפסחא²¹; בדיון אודות פרק הזמן שממנו יש לחייב או ליטול "קמחא דפסחא"²²; או בדיון בשאלה האם ניתן להעניק "קמחא דפסחא" גם ממעות מעשר כספים (אם היה מדובר במס קלאסי, בוודאי שלא ניתן לעשות כן)²³.

לצד "סממנים" מעורבים אלו - של תשלום המערב יסודות של מס וצדקה - ברור שאין המדובר במתן צדקה קלאסי. לפיכך, גם מי שאינו נחשב 'עני' לעניין זכאותו להתפרנס מ'קופת הצדקה', אפשר שייחשב 'עני' לעניין זכאותו לקבל מעות חיטים של פסח. כך, במישור האובייקטיבי (היינו, גם מי שיש לו מזון י"ד סעודות רשאי ליטול מחיטי הפסח, שכן הוצאות הפסח מרובות יותר)²⁴; וכך במישור הסובייקטיבי (כדוגמת הקביעה שיש להעניק מצות שמורות לעני המקפיד על כך)²⁵.

דמי שותפות ושייכות
לפשר אופי כפול זה נראה להציע, שאם מקורו של מס הוא, בדרך כלל, מעין תשלום עבור ההנאה שהפיק הנישום מהשתייכותו לציבור, הרי שמס ה"קמחא דפסחא" משמש מעין 'דמי כניסה' לאדם כדי שיהא לו חלק וזיקה לציבור כולו. תשלום מס כתנאי לחברות במועדון של שרשרת הדורות היהודית, שרשרת הבאה לידי ביטוי מובהק בליל הסדר. על היהודי לשאת בתשלומם של "חיטי הפסח" ולחלקן לעניים כביטוי לסולידריות שבהפיכת היחידים לעם.

בהתייחס להכרזה הפותחת את ליל הסדר, "כל דכפין ייתי וייכול" [=כל הרעב יבוא ויאכל] מסביר הגרי"ד סולובייצ'יק (ארה"ב, המאה העשרים), שהמדובר בביטוי מובהק ליצירתה של קהילה. מעבדים בודדים המכונסים בעצמם, לבני חורין היוצרים ציבור והחולקים את האמצעים שברשותם על מנת לתמוך במוחלשים בו:
אחווה חדשה נוצרת סביב קורבן הפסח... ההלכה טבעה את המונח "חבורה" ביחס לקבוצת האנשים המתאספים יחדיו כדי לקיים את הטקס... העבד מבחין לפתע כי המעט שחסך לעצמו, שה אחד, הוא הרבה יותר מכפי צרכו. העבד עושה לפתע ובאורח ספונטני דבר שלא האמין כי הוא מסוגל לעשותו, רוצה לומר, הוא מקיש על דלת שכנו, שעד כאן לא הבחין בו, ומזמין אותו לאכול יחד עמו את בשר השה. אין להתפלא על כך שליל הסדר פותח בהכרזה "הא לחמא עניא". כל מה שיש לנו, גם אם זה לחמו של עני, או לחם עוני, הוא למעלה ממה שאנו זקוקים לו, ואנו מזמינים את הכל לבוא ולחלוק בו עמנו – "כל דכפין ייתי ויכול". מה מאחד אנשים הנוטלים חלק בסעודה משותפת? לא המעשה הפיסי של האכילה, אלא תחושת הסולידריות והסימפטיה²⁶.
אם ברגיל השייכות לכלל והסולידריות היא היוצרת את החיוב במס, הרי ש"קמחא דפסחא" הוא מס ייחודי שבעצם חיובו נוצרת השייכות לכלל והערבות ההדדית.

מס של בני חורין
וניתן לראות במס מעות החיטין גם מאפיין ייחודי נוסף. בעוד שמס מבטא כפיפות לשלטון, מס זה מבטא את החירות.

תחילתו של שעבוד מצרים הייתה במס: "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם" (שמות א, יא). במצב דברים רגיל, המס מבטא את כפיפותו של העם הנכבש לכובש²⁷. והנה, כנגד מס זה, מופיעה חובת תשלום המס בערב הפסח כביטוי לחירות.

כבר הזכרנו, שליל הסדר נפתח בהכרזה והצהרה רמה הנאמרת בקול גדול: "הא לחמא עניא... כל דכפין ייתי ויכול; כל דצריך ייתי ויפסח". אכן, בניגוד לאמירת "שפוך חמתך" בסוף ליל הסדר, בשעת הצהרת "כל דכפין" דלת הבית אינה פתוחה לרווחה. וכאן הבן שואל: האין זו הכרזה ריקה מתוכן?!

השותפות שבה נוטל חלק כל אדם בתשלום מס "מעות חיטין" שתכליתו רווחתם של הנזקקים כבר שלושים יום קודם הפסח, היא היא המאפשרת את הכניסה בשעריו של ליל הסדר כבני חורין. פירעון המס במקרה ייחודי זה הוא ביטוי של חירות.

ובלשונו של הרב אליהו כי טוב (ישראל, המאה העשרים), בעל ספר התודעה²⁸:
מנהג זה נהגו בו לפני הפסח... לא משום מצות צדקה, שהרי מצוַה זו נוהגת בכל השנה כמו בפסח, אלא משום חרות נהגו בו. שאפילו כבר קיֵּם אדם מצוַת צדקה כהלכתה, אין הוא מרגיש חרות בנפשו אם הוא יודע שבסמוך לו נמצאים רעבים שאין להם מה יאכלו. ועוד, בשביל שלא יהא ח"ו כדובר שקרים בליל השימורים, בשעה שאומר בתחילת ההגדה: 'כל דכפין ייתי וייכול', כלומר, כל מי שרעב יבוא ויאכל, והרי ידע שישנם רעבים בעירו ולא טרח קודם החג לשבור רעבונם; עכשיו שטרח וסיפק מזונם של העניים הידועים לו, ואומר: שמא נשאר עוד מי שלא ידעתי בו כי רעב הוא - שולחני ערוך לפניו, הרי נאמנים דבריו ומקבל שכר גם על אמירה זו כאילו עשה גם עתה והאכיל רעבים ושימח לב עניים.
מס "מעות החיטים" אינו נובע אפוא מההנאה שהפיק הנישום מהציבור, אלא הוא מהווה ביטוי לערבות ההדדית שהופכת "חברת יחידים" ל'ציבור' ול'קהילה'.

סוף דבר
בימים עברו ביטאה חובת המס פן של עבדות²⁹. בימינו הוא מהווה ביטוי לשותפות בנשיאת הנטל החברתי-כלכלי ולכפיפותו של אדם לשלטון.

לעומת זאת, "מעות החיטים" הוא מס ייחודי שמבטא את עקרון חירות האדם. מתוך ראייה זו, אין זה מפליא שדווקא בהלכותיו ביקשו חכמי המשפט העברי לפתוח את הלכות הפסח, הוא "חג החירות".

הערות:

* עו"ד שלמה אביעד זידר, שותף, גורניצקי ושות', משרד עו"ד

1 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תכט, סעיף א.
2 אור זרוע, חלק ב, הלכות פסחים, סימן רנה. מובא בדרכי משה, אורח חיים, סימן תכט, ס"ק א.
3 לדיון במשטרי המס השונים ראה יוסף מ' אדרעי, מסוי פעילות בינלאומית (א' יורן עורך) 41-53 (תשנ"ב). לאורך ספרות השו"ת מצאנו הדים לבעיית כפל המס הנובעת מ"התנגשות" משטרי מס אלו. כך למשל בתשובתו המפורסמת של הרשב"א (שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רסג) בשאלה: "ראובן דר באושק"א והושיב חנוני בסרקוסטא [מקום העסק] והחנוני דירתו הוא בסרקוסטא. ועכשיו טוענין הקהל שיש לפרוע עמהם מס על אותו ממון שיש לו בחנות בסרקוסטא. וקהל אושק"א טוענין שיש לו לפרוע עמהם כי עמהם מקום דירת ראובן". להרחבה ראה: יעקב בזק, הלכות מיסים במקורות העבריים, ירושלים תשכ"ד, עמ' 39-38; הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין, "שאלת כפל מס לאור ההלכה", אוריתא יז (תשנ"ג), רנח.
4 להצדקות לדיני המס ראה בהרחבה יוסף מ' אדרעי: מבוא לתורת המסים – על מקורותיה, עקרונותיה, תכליתה והגיונה (2008); "מיסוי ועידוד השקעות הון פיננסי, הון חברתי והון אנושי", משפטים מ (תשע"א) 437.
5 ע"א 3012/18 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' טוונטי האנדרד נהריה בע"מ ואח' (נבו ‏4.7.2019).
6 שעליהם עמד השופט רובינשטיין בפסק דינו בע"א 4157/13 דמארי נ' פקיד שומה רחובות (נבו 3.2.2015).
7 תלמוד ירושלמי, בבא בתרא, פרק א, הלכה ה.
8 כעין זה השווה, תלמוד בבלי, בבא בתרא ח ע"א: "שלשים יום לתמחוי, שלשה חדשים לקופה, ששה לכסות, תשעה לקבורה, שנים עשר לפסי העיר".
9 ובלבד כמובן שהוא שוהה בעיר מרצונו ולא בעל כורחו, כגון עקב מחלה או מלחמה וכדומה. כך מטעים רבי יוסף ן' עזרא בספרו משא מלך, חלק א, שער ראשון, דין תשיעי: "אבל החולה שאינו יכול לקום על רגליו, הוה ליה [=הרי הוא] כמאן דליתיה [כמי שאינו נמצא בעיר, לעניין מניין תקופת "פרק הזמן הקובע" של י"ב חודש]". וכך נוקט גם המחוקק הישראלי, ראה תקנות מס הכנסה (קביעת יחידים שיראו אותם כתושבי ישראל וקביעת יחידים שלא יראו אותם כתושבי ישראל), התשס"ו-2006, תקנה 3(7). סוגיית מניין הימים הכפוי עלתה לאחרונה במלוא תוקפה בעקבות סגירת השמיים בעטיה של התפרצות מגיפת הקורונה. בהתייחס לתושבות כפויה הדגיש ה-OECD כי יש "לנטרל" ממניין ימי השהיה את ימי הנוכחות הכפויה. סוגיה זו התעוררה לאחרונה פעם נוספת בעקבות המלחמה באוקראינה והגירה כפויה של תושבים ממדינה למדינה.
10 משנה, בבא בתרא א, ה.
11 אבל ראה דו"ח הוועדה לרפורמה במיסוי בין לאומי (נובמבר 2021). הוועדה מצביעה על כך ש"אי קיום החזקות הכמותיות לא יכריע כי מרכז חייו של היחיד אינו בישראל, ולכן אינו תושב ישראל", וממליצה לשנות את המצב ולקבוע בדין חזקות חלוטות שבבסיסן מניין ימי שהייה לשם קביעת תושבות בישראל או תושבות בנכר.
12 ע"א 477/02 אריה גונן נ' פקיד שומה חיפה (נבו .29.12.2005.).
13 עמ"ה 1061/07 טלרום משאבי אנוש בע"מ נ' פקיד שומה ת"א (נבו 27.11.2008.).
14 לעיל, ליד ציון הערה 2.
15 ראה א' הכהן, "למען ענֹתוֹ בסבלתם - פרשנות דווקנית של דיני המס", פרשת השבוע 239 (תשס"ו): "ענייני מסים הם מן הנושאים השכיחים שהוסדרו באמצעות תקנות הקהל".
16 צוטט כבר לעיל בתחילת דברינו, ליד ציון הערה 1.
17 משנה ברורה, שער הציון, סימן תכט, ס"ק ז.
18 שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן תכט, סעיף ה.
19 ראה ישראל תא-שמע, "על פטור תלמידי חכמים ממסים בימי הבינים", עיונים בספרות חז"ל במקרא ובתולדות ישראל, מוקדש לפרופ' עזרא ציון מלמד, רמת-גן תשמ"ב, עמ' 322-312.
20 פרי מגדים, אורח חיים, אשל אברהם, סימן תכט, ס"ק ב.
21 שו"ת משנת יעבץ (זולטי), אורח חיים, סימן ז, אות א, ד"ה ויש בזה.
22 המשנה ברורה, סימן תכט, ס"ק ה, מעיר שכתבו האחרונים בשם הסמ"ק "דהאידנא נוהגים בכל הצדקות... בשלושים יום", לרבות "מעות חיטין". אבל מנגד, יש הדבקים בקביעת התלמוד י"ב חודש.
23 ראה פסיקות הרב שלמה זלמן אוריבך (ש"בזמננו מותר ליתן עבור קמחא דפסחא... ממעות מעשר כספים"), הליכות שלמה, חודש ניסן, פרק ב, סעיף ב, ובהערה ג שם; והרב עובדיה יוסף, ילקוט יוסף, מועדים, הלכות פסח, חלק א, ירושלים תש"פ, עמ' צא.
24 ראה ביאור הלכה (לבעל המשנה ברורה), סימן תכט, סעיף א, ד"ה י"ב חודש, בשם המקור חיים: "ונותנין זה אף למי שיש לו מזון י"ד סעודות, אף שלאיש כזה אין נותנים מקופה כמבואר ביו"ד בהלכות צדקה".
25 פתחי תשובה, אורח חיים, סימן תכט, סעיף א.
26 הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, זמן חירותנו – על חג הפסח ועל ההגדה, תל אביב 2010, עמ' 35.
27 כך בספר יהושע: "ויהי למס עֹבד" (יהושע טז, י); כך בספר מלכים: "ויעלם שלמה למס עֹבד עד היום הזה" (מלכים א ט, כא); וכך במגילת אסתר: "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים" (אסתר י, א). אפשר שהביטוי הנוקב ביותר לאובדנה של החירות לצד החיוב במס מצוי במגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה, רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס" (איכא א, א).
28 ספר התודעה, ירושלים תשכ"ג, עמ' כב-כג.
29 ראה אביעד הכהן, " 'וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם?!' – צדק ויושר בדיני המס", פרשת השבוע 105 (תשס"ג).

---

---