|
|
|
"מחאת הלחם" וחרם כלכלי – גבולותיהם והשלכותיהם
אביעד הכהן *
פרשת נשא, תשפ"ג, גיליון מס' 531
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
יו"ר חברה מסחרית גדולה, "מאפיית אנג'ל", השתתף בהפגנה למען ה"שוויון בנטל" שהתקיימה בבני ברק מול ביתו של ראש ישיבת פוניבז', מנהיגו הרוחני של הציבור החרדי. בעקבות זאת הכריזו גורמים בציבור החרדי בתוך זמן קצר ביותר 'חרם כללי' על רכישת מוצרי החברה. בתוך שעות מספר, צנחו באופן משמעותי מכירות מוצרי החברה, בעיקר לחמים וחלות לשבת בעשרות אחוזים1. הייתה זו דוגמא נוספת ל"חרם כלכלי" שהופעל לא פעם בעבר, הן בישראל הן במדינות שונות בעולם. בהקשר זה נוטים להבחין בין חרם שמטרתו כלכלית-מסחרית, ונועד דרך כלל להשאת רווחיו של המַחְרִים2 או המתחרה3; להורדת מחירי מוצרים ומניעת הפקעת שערים4, לבין חרם שאופיו "פוליטי", שמהווה אחד מפניה של "חירות ההפגנה" וחופש הביטוי, ונועד למחות על התנהלות מסוימת של אדם, יצרן או מי מטעמו בהקשרים הלכתיים ופוליטיים-ציבוריים, ללא קשר הכרחי וישיר בעסקו המסחרי, במחיר המוצר שהוא מייצר או בטיבו5. במישור המשפטי, הגיע נושא זה לדיון בבית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שופטים, אגב בחינת חוקתיותו של "חוק החרם"6. חוק זה אִפשר להגיש תביעת נזיקין נגד כל מי שקורא לחרם כלכלי, תרבותי או אקדמי על מדינת ישראל או על אזור הנמצא בשליטתה. הרקע לחקיקת החוק היה איומים (שחלקם מומש הלכה למעשה) שיצאו מחברות מסחריות, בעיקר בינלאומיות, וקראו להימנע ממכירת מוצריהן באזור יהודה ושומרון ומרכישת מוצרים המיוצרים באזורים אלה.
בתקופת חז"ל
חיבורים שעניינם תולדות החרם הכלכלי נוטים לראות את שורשיו ההיסטוריים רק במאה הי"ט7. אכן, עיון במקורות המשפט העברי מלמד שכבר בתקופת הבית השני, במאות הראשונות לספירה, יש עדויות לחרם מעין זה. כך, למשל, פורטו במשנה במסכת כריתות8 הלכות שעניינן מספר הקורבנות שעל אישה יולדת להביא לבית המקדש לאחר לידה. קורבן זה מורכב מזוג עופות, ולפיכך מכונה במשנה "קִינִים", ונתייחדה לו מסכת במשנה. המשנה מתארת את התייקרותם של 'קינים' אלה בעקבות ההלכה המקורית שלפיה אישה הייתה חייבת להביא "קן", קרבן, אפילו על "ספק לידה". הביקוש הרב שנוצר בעקבות הלכה זו, הביא להתייקרות ניכרת במחיר הקורבן. בניסיונו להילחם בתופעה זו, הכריז הנשיא רבן שמעון בן גמליאל על מעין-חרם: "מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! [=לשון שבועה], לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין [=של כסף, לא של זהב]. נכנס לבית דין9 ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות... מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים".
באמצעות קביעה הלכתית10, הפחית רשב"ג-רבן שמעון בן גמליאל11 את מספר הקינים שעל היולדת להביא לאחד, ובכך צִמצם באופן משמעותי את הביקוש ל'קינים'. ואכן, המשנה מעידה שבתוך יום אחד בלבד, מהלך זה פעל את פעולתו, עלה יפה, "ועמדו קינים בו ביום ברבעתים"12.
מהלך דומה שעניינו התערבות חכם במחירו של מוצר כדי להפחית שיעורו מתואר בתלמוד הבבלי במסכת פסחים13. לדעת האמורא רב, קדרות של חרס שבלוע בהן חמץ צריכות להישבר קודם חג הפסח. זאת, מכיוון שלא ניתן להכשירן ולהוציא את החמץ שטעמו בלוע בדפנותיהן, והן אסורות לאחר החג ככל חמץ אחר "שעבר עליו הפסח". לעומתו, גרס עמיתו האמורא שמואל, שניתן להשהותן ולעשות בהן שימוש לאחר החג. התלמוד הסביר ששמואל דבק בשיטתו המקלה, שבאה לביטוי גם בהוראתו לקדרים, יצרני הקדרות. לפי המתואר בתלמוד, שמואל התרה בקדרים שלא יעלו את מחיר קדרות החרס לאחר הפסח, למעלה משוויין. והוא סמך אזהרה לאזהרה, והתרה בהן שאם יעלו את המחיר, יפסוק הלכה כרבי שמעון, שלשיטתו תערובת החמץ הבלוע בקדרה מותרת לאחר הפסח, ואין כל צורך בשיבור הקדרות וברכישת קדרות חדשות. גישתו זו של האמורא שמואל באה לביטוי גם במקור אחר בתלמוד הבבלי14, שממנו עולה כי שמואל התרה במוכרי ההדסים – שהם אחד מארבעת המינים המשמשים לקיום מצוות נטילת לולב בחג הסוכות – שלא יעלו את מחיר ההדסים למעלה משֹוְויָים, אחרת "ידרוש" ויפסוק הלכה כרבי טרפון המכשיר את קיום המצווה אפילו בהדסים 'קטומים' ופגומים, שמחירם זול15.
בימי הביניים ובעת החדשה
גם ממקורות המשפט העברי בימי הביניים עלו בידינו עדויות על חרם כלכלי שמטרתו הורדת מחיר המוצר ומניעת הפקעתו, גם כאשר לא מדובר ב"תשמיש מצווה" מובהק.
כך, למשל, כותב המבי"ט-רבי משה מטראני (צפת, המאה הט"ז) ש"אם יימשך נזק לבני העיר [=ממפקיעי שערים], גם הם [=בני העיר] יתקנו שלא יקנו מהם".
דוגמא נוספת ל"חרם כלכלי" מצויה בתשובה מרתקת שכתב רבי מנחם מנדל קרוכמל (מורביה, המאה הי"ז), שמתאר בספר השו"ת שלו "צמח צדק"16 מעין "חרם כלכלי" שהושת באמצעות תקנת קהל, כדי להוריד את מחירי הדגים לכבוד השבת. וכך מתארת השאלה בחיבורו: "פעם אחת היו הערלים [=לא יהודים] מוכרי דגים מייקרים השער, לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת, ואין מניחין [=אינם נמנעים מלקנות] בשביל היוקר. ועשו הקהל הסכמה [=תקנה] ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים17. ושאלו התלמידים אותי אם רשאין לעשות כן כיון דכבוד שבת הוא ועוד ... הרי 'כל פרנסתו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת וימים טובים'18, אם מוסיף - יוסיפו לו... ואם כן, אין פסידא [=הפסד] בזה אם קונים ביוקר לכבוד השבת".
בתשובתו, מצדיק רמ"מ קרוכמל את תקנת הקהל להימנע מאכילת הדגים בשבת עד שיוזל מחירם. בין השאר, הוא מסתמך על דברי המשנה בכריתות שהובאה לעיל: "דכשם דחיישינן [=כשם שחוששים אנו] בקינים, שלא יקנו אפילו אחד מחמת היוקר, הכי נמי איכא למיחש [=כאן גם כן יש לחוש] גבי שבת, שעניים לא יקנו לעולם דגים מחמת היוקר19, דוודאי מי שיש לו ממון... יכול להרבות להוצאת שבת... והקב"ה פורע לו. אבל עניים שאין להם ממון מצוי כדי להוציא הרבה לכבוד השבת, היאך יהיו יכולים לקנות? לכך שפיר דמי [=טוב הוא] לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו, ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת בדגים, והיינו 'עת לעשות לה' ' וגו'"20.
להשלמת התמונה נוסיף כי דברי ה"צמח צדק" הובאו להלכה גם בספרות האחרונים, בין השאר בדברי ה"מגן אברהם", אחד מנושאי כליו החשובים של ה"שולחן ערוך"21. אכן, ההשוואה בין המקרה שמתואר במסכת כריתות לבין מעשה הדגים של ה'צמח צדק' לא נתקבלה על דעת הכל. וכך, למשל, מעיר בעל ה'חתם סופר' [=רבי משה סופר, גרמניה-הונגריה, המאה הי"ט] בהגהותיו ל'מגן אברהם': "ואין הנדון דומה לראיה, דהתם [=במשנת כריתות] לא דרש [=רשב"ג] לאסור [=קניית קינים נוספים], אלא שאין השאר עליה חובה, ומכל מקום אם תרצה [=היולדת] - תביא גם השאר, ומסתמא כן עשו אחר שהוזלו הקינין. מה שאין כן אם עבר השבת בלא דגים, אינו יכול לתקן. ועוד: התם [=שם, במסכת כריתות], הוא להציל העני מאיסור כרת [=אם תאכל היולדת קדשים ללא הבאת הקורבן הראוי, דינה באיסור 'כרת']. אבל הכא [=כאן, לעניין קניית דגים לשבת], העני שאין ידו משגת פטור הוא". אכן, ה"חתם סופר" מסיים דבריו: "מכל מקום נכון לתקן ולשַבֵּר מלתעות מייקרי השער, אבל ללמוד מזה למקום אחר – צריך עיון"22.
חרם שלא לצורך מצווה
בדוגמאות שלעיל דובר על חרם שתכליתו הורדת מחיריהם של 'תשמישי מצווה' (קורבן, ארבעה מינים בסוכות), או "מעין מצווה" (דגים לשבת), אך אין מהם ראיה שמותר להטיל חרם דומה גם כאשר מדובר בעסקי מסחר רגילים, שמוצריהם אינם משמשים דווקא לשם מצווה23. דוגמא יפה לחרם צרכנים שאינו בהכרח לשם "צורכי מצווה"24 מצויה בספר השו"ת של רבי יוסף שאול נתנזון 25, וזה לשון השאלה: "הנה בעירנו נולד מבוכה גדולה, היות שהטבחים מוכרי בשר דקהילתנו הפקיעו השער מבשר, ומוכרים ביוקר מכל סביבותינו, וראינו שהדבר הוא נגד היושר והצדק. ועלה בדעתינו לעשות קשר אמיץ לבל ייקח שום איש מהטבחים בשר עד אשר ימכרו כפי המקח שבערי סביבותינו. והרב דקהלתינו לא רצה להכניס עצמו בדבר. ולפי דעתינו מנע הרב את עצמו מזה מחמת שהוא נוגע בדבר26, כי שכרו קצוּב מאת הבהמות כשרות הנמכרים, וירא לנפשו באם שיעשו איזה איסור ייגרע שכרו. ועל ידי זה היינו מוכרחים לעשות הקשר הנ"ל בלתי הסכמת הרב, וקיבלו רוב אנשי עירנו עם רוב טובי העיר על עצמם לקיים זאת, ורובם ככולם בדלו עצמם מלאכול בשר זה כמה ימים. אך הרב דקהילתינו הרהיב בנפשו ואכל הוא עם בני ביתו הבשר ועל ידי זה אין באפשרינו [=באפשרותנו] לכוף את הטבחים לשמוע לדברינו ולעשות על פי הדין תורה... והנה כל האנשים אשר חתמו את עצמם על הכתב איסור, וגם רוב משאר בני עירנו מתרעמים על הרב עבור זה".
בתשובתו, מתמקד הרב נתנזון בשאלת תקפותה של תקנת קהל שנעשתה בניגוד לדעתו של רב הקהילה. הוא מזכיר שני נימוקים שעליהם סמך רב הקהילה את סירובו להצטרף לחרם: א. החרם נעשה בניגוד להסכמתו; ב. החותמים על החרם לא חתמו עליו בצוותא-חדא, אלא בזה אחר זה. הרב נתנזון דוחה טענות אלה ופוסק ש" 'רוב בנין ורוב מנין', יכולים לעשות תקנה לבל יפקיעו השער, ואין מיחוש בדבר, אף שהרב אינו מסכים, ובפרט אם הוא נוגע בדבר. אמנם, זאת "בתנאי שיהיה כוונתם לשם שמים ולא לקנטור... הרוב יכולים לכוף המיעוט כיון דהוא טובה כללית, וגם הרב האב"ד נכון שיסכים לתקנה זו ואל יפרוש מן הציבור". בהמשך דבריו הוא מוסיף שאפילו לשיטת הרא"ש, שלפיה לא ניתן לתקן תקנת קהל בלי הסכמת "אדם חשוב" (ובמקרה זה, ללא הסכמת רב הקהילה), סייג זה חל רק כאשר מדובר בתקנה שתביא עמה רווח לאחד והפסד לשני, אבל במקרה שבא לפניו, אין הציבור יוצר הפסד באופן פעיל, אקטיבי, אלא רק בדרך מחדל, באופן פסיבי: "רק שהם אינם רוצים לאכול מה שמייקרים השער וזה לא מקרי פסידא [=לא נקרא הפסד], כי מניעת הריווח לא מקרי פסידא [=נקרא הפסד] ובכהאי גוונא [=בכגון זה] יכולים לעשות תקנה לעצמן".
ניסיונות ל'עקיפת החרם'
עדות מאלפת על "חרם דגים" בקהילות המזרח עלתה בידינו מתשובה שהשיב רבי יהודה עייאש27, מגדולי חכמי אלג'יר במאה הי"ח. מתשובתו עולה, שהיו כנראה אנשים שלא עמדו בפיתוי, וביקשו למצוא דרכים עוקפות שיאפשרו להם לאכול דגים בכל זאת. וכך הוא כותב: "מעשה בקהל אחד שראו שהעכו"ם מוכרי דגים מייקרין השער ביותר. ובשביל זה עשו רובם הסכמה [=תקנת קהל] בחרם שלא יקנה מהם כלל שום יהודי. אם יכול אחד לקנות על ידי עכו"ם אמצעי, דהיינו שישלח עכו"ם לקנות לו, והעכו"ם מראה כאילו קונה לעצמו". כמו במקרים אחרים28, המערים ביקש ל'עקוף' את האיסור באמצעות רכישה באמצעות שליח שאינו יהודי, אך הרב עייאש שולל ניסיון הערמה זה מכל וכל. וכך הוא משיב: "דבר פשוט דאסור, דהא שלוחו הוא, וקיימא לן [=מקובלים אנו] דשלוחו של אדם כמותו. ואף על גב דקיימן לן ד'אין שליחות לעכו"ם', לחומרא יש שליחות29". נימוק נוסף לאיסור הוא תולה ב"תכלית ההסכמה"30: "ועוד דהכא שאני, דזיל בתר טעם ההסכמה [=שכאן הדבר שונה, ויש ללכת אחר טעם התקנה], דהוא כדי שיתבטל שער היוקר, ואם נתיר לקנות על ידי עכו"ם, יעשו כל הקהל כן, והמוכרים לא יחזרו בהם [=לא יוזילו את מחיר הדגים] כשימצאו קונים, ובפרט אם ירגישו בהם שקונים לצורך הישראלים. ועוד דמחזי כחוכא ואיטלולא [=שנראה כמעשה צחוק וליצנות] אותו החרם בעיניהם, דלפי סברתם הוי כאיסור נבילות וטריפות, וכשיראום אוכלים דגים יזלזלו באיסורם, ויש בדבר חילול השם". למרות זאת, קובע הרב עייאש שאם יהודי קונה את הדגים מ"לקוח מִשְנֶה" לא-יהודי (כגון נוכרי שקנה מן הסיטונאי) ולא מהספק הראשי, אין לאסור את אכילת הדגים, אך מוסיף שגם קבלת דגים במתנה היא "בכלל החרם... דמתנה דינה כמכר, והוא ליה כקנין. ואם עבר אחד וקיבל [=דגים במתנה], פשיטא דישליכנו לכלבים. ואף על פי שאותו יחיד היה מוֹחֶה בתחילת הסכמת החרם [=ולא הסכים לתוכנו], אין לחוש לו, דבטלה דעתו אצל הרוב"31.
אכן, יושם אל לב שדרך הילוכם של החרמות שפורטו לעיל היא "מלמעלה למטה": חרם המוטל על ידי מקור סמכות גבוה, חכם הלכה או תקנת קהל32, הנותנים הוראה לציבור לקיימו. זאת, להבדיל מחרם שדרך הילוכו היא "מלמטה", המוכרז על ידי הציבור ומכוחו. יתר על כן: יש גם ליתן את הדעת שכל המקרים שתוארו לעיל מדברים ב"חרם" שתכליתו היא כלכלית, הוזלת מחירו של מוצר. לעומת זאת, במקרה של "חרם" שתכליתו "ציבורית", "אידיאולוגית"33 או "פוליטית", ואין היא מקיימת זיקה ישירה למחיר המוצר או טיבו (כגון חרם שתכליתו להביע מחאה על דעותיו של היצרן34 או להניעו לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שאינו קשור במישרין למחיר המוצר ולטיבו35) הגישה עשויה להיות שונה לחלוטין.
"חרם גורר חרם": היבטי רוחב ושיקולים לטווח ארוך
"חרם", כל חרם, עשוי להפוך בנקל ל"חרב", חרב פיפיות. הכרזה בלתי מבוקרת ולא שקולה של "חרם צרכנים" עשויה בנקל למוטט כליל או באופן משמעותי כל עסק. בעקבות זאת היא עשויה להביא עמה לא רק פגיעה בבעל המפעל ובבעלי מניותיו, אלא גם להכרית כליל את מטה לחמם של כל התלויים בו, כל אנשי "שרשרת הייצור" שהוא מעסיק: פועלים, מובילי סחורה, קמעונאים, בעלי חנויות ועוד. זאת ועוד: הכרזה על חרם המכוונת כלפי צריכת מוצר מִתְכַּלֶה (דוגמת לחם) מ"עכשיו לעכשיו", ללא התראה מוקדמת די זמן מראש, עשויה להביא להשמדת כמויות גדולות שלו, ולאיסור "בל תשחית". אפילו אם בנסיבות מסוימות פעולה מעין זו מותרת כשהיא נעשית לתכלית ראויה (ואפשר אף שאינה נכנסת כלל לגדר איסור 'ההשחתה' ההלכתי, כגון במקרה של השמדת 'עודפי ייצור' למנוע הצפת השוק וגרימת הפסד לחקלאים וליצרנים), עדיין יש לעשותה בצורה שקולה ואחראית, תוך שקילת כל תוצאותיה האפשרויות, יתרונותיה וחסרונותיה, כדי לוודא ששכרה לא יצא בהפסדה36. יתר על כן: "חרם גורר חרם". הטלת חרמות למטרות 'פוליטיות' עשויה לגרור עמה 'החרמה שכנגד', של בעלי דעות שונות, ולהביא למעגל אינסופי של החרמות הדדיות, שפעמים רבות נזקו הכולל רב מתועלתו ה'מקומית', הפרטנית. במישור המהותי, יש בהשתת איום כלכלי על אדם רק כדי שישנה את דעותיו או יימנע מלהביען בפומבי פגיעה בחירות הביטוי שלו37. ואין צריך לומר, שגם בעניין זה "לא כל האמצעים כשרים", והמטרה אינה מקדשת תמיד את כל האמצעים. יש הרואים את השימוש באמצעי קיצוני זה של "חרם צרכנים" אמצעי שכנוע שאינו ראוי – ולו בהקשרו המוסרי - ואינו מידתי. לדידם, שכנוע זה מקומו ב"שוק הדעות", לא ב"שוק הסחורות". לעומתם, יש הרואים באמצעי זה כלי לגיטימי, ואפילו חיובי וחיוני, שהוא גופא חלק מ"שוק הדעות" ומהווה אמצעי לגיטימי של חופש ביטוי.
להשלמת התמונה נוסיף כי בשדה האתיקה קיימת ספרות נרחבת ביותר בנושא של "אתיקה צרכנית" (Consumer morality and moral consumption behavior). רבים מן הדוגלים בה, לא רק מתירים "חרם צרכנים" במקרים מסוימים אלא אף מעודדים ואפילו מחייבים אותו. כך, למשל, הם מורים על הימנעות גורפת מצריכת מוצרים שכרוכים בהעסקת בני אדם בתנאי עבדות, בצער בעלי חיים, בזיהום הסביבה וכיוצ"ב. הוא הדין לצריכת מוצרים שתוצאתם מזיקה כגון מוצרי עישון, מאכלים וכלי רכב מזהמים וכיוצ"ב, או להימנעות אתית מהשקעה במניות חברות שעיסוקן בתחומים ומוצרים כגון אלה. אכן, גם במקרים אלה המיקוד הוא במוצר עצמו ולא בדעותיו או בהשקפת עולמו של היצרן, וראוי לתת את הדעת להבחנה חשובה זו.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 אכן, למרבה האבסורד במקרה ספציפי זה ערך מניותיה לא ירד, ולהיפך: הפסדי החברה צומצמו מכיוון שחיוב המאפיות הגדולות למכור מוצרי "לחם בפיקוח" בהיקף גדול מניב להם בשנים האחרונות הפסדים ולא רווחים.
2 כך, למשל, "חרם מודעות" של בעל עסק הנמנע מלפרסם מוצריו באמצעי תקשורת שמבקר את טיב מוצריו או את התנהלותו. ראה דיונו הנרחב - לרבות במשפט השוואתי - של השופט מלצר בבג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת (15.4.15), פסקה 24. ניסיון שנעשה בישראל להגיש תביעה ייצוגית נגד גוף מסחרי שהטיל חרם מודעות על אמצעי תקשורת שביקר אותו נדחה על הסף. ראה ת"א (תל אביב-יפו) 1905-04-13 שחר בן מאיר נ' נוחי דנקנר (17.12.14).
3 במקרה זה עשויות להתעורר שאלות מתחום דיני הסחר ההוגן ו"ירידה לאומנות חברו". ראה: שילם ורהפטיג, "מפקיעי שערים והדרכים לבלימתם לפי ההלכה", סיני צד (תשד"מ), עמ' רלז-רנא; הרב יהודה זולדן, "חרם צרכנים - מחאת הקוטג'", צדקות יהודה וישראל (שבי דרום תשע"ח), עמ' 329-318 [=תחומין לב (תשע"ב), עמ' 146-138]; הרב אריאל בר-אלי, "חרם צרכנים", אבני משפט יג (תשע"א), 187; אביעד הכהן, "יבוא מקביל – סחר הוגן והשלכותיו", פרשת השבוע 464 (תשע"ו). אכן, חשש זה אינו קיים לכאורה כאשר יוזמי החרם הם הצרכנים ולא סוחר או בעל עסק מתחרה.
4 דוגמא בולטת לכך מן השנים האחרונות היא "מחאת הקוטג' " שבמסגרתה הוכרז חרם צרכנים על החברות המייצרות מוצרי חלב במטרה להוריד את מחיריהם. ראה ויקיפדיה, מחאת הקוטג'.
5 "חרם הלחם" שנזכר בראש המאמר קשור לסוג שני זה.
6 בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת (15.4.15). לדיון נרחב בהיבטים משפטיים של תופעת החרם והשלכותיה על חופש הביטוי, ראה למשל פסקה 24 לפסק דינו של השופט מלצר שם, המביא גם פסיקה אמריקנית בנושא; אסף יעקב וגליה שניבוים, "חרם, משפט ומרחב ציבורי – מחשבה מחודשת על אסדרה של חרמות בעקבות חוק החרם", עיוני משפט מב (תש"פ), עמ' 595-531.
7 יש המצביעים על חרם צרכנים שנהג בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-19 כ"סנונית הראשונה" של תופעה זו. באותו מקרה, קראה הוועידה הלאומית של השחורים (National Negro Convention) לעודד חרם על מוצרים שיוצרו באמצעי עבדות. ככל הנראה, המונח "חרם צרכנים" (boycott) נזכר לראשונה רק בשנות ה-70 של המאה ה-19. לספרות כללית בנושא, ראה למשל: Consumer Boycotts, New York, 1999.
8 משנה, כריתות א, ז.
9 בתקופה הקדומה שימש "בית הדין" לא רק ליישוב סכסוכים אלא גם כמקום לימוד תורה וקביעת הלכות.
10 טיבה ומהותה של קביעה הלכתית זו שנוי במחלוקת בין הפרשנים. יש הסבורים כי זו אכן הייתה עמדתו ההלכתית של רשב"ג, אלא שבאמצעות הכרזה עליה ברבים הוא הביא לירידת מחיר הקורבן. פרשנים אחרים סבורים שעמדתו ההלכתית המקורית של רשב"ג הייתה שאכן אישה צריכה להביא קורבן גם בכל מקרה של ספק-לידה, אלא שהוא שינה אותה, על בסיס העיקרון ההלכתי שלפיו "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), ובנסיבות מסוימות רשאי חכם הלכה לסטות מההלכה הנוהגת כדי להשיג "תכלית ראויה". כך, למשל, על בסיס עיקרון זה התירו להעלות עלי כתב את התורה שעל פה, על אף האיסור המקורי שלפיו "דברים שעל פה אי אתה רשאי לכותבן". ראה גיטין ס ע"ב. וראה מיכאל ויגודה, "כתיבת התורה שבעל-פה - איסור שהפך למצווה", פרשת השבוע 244 (תשס"ו).
11 מכיוון שמדובר על עדות שעניינה מעשים שהתקיימו בתקופת בית המקדש, נראה שמדובר ברשב"ג הראשון, בנו של רבן גמליאל הזקן.
12 "דינר זהב" – מחירו המקורי של ה'קן', שווה ל-25 דינרי כסף. בעקבות קביעתו של רשב"ג ירד המחיר ל"רבע דינר כסף", היינו לאחוז אחד(!!) מהמחיר המקורי.
13 פסחים ל ע"א.
14 סוכה לד ע"ב.
15 גם במקרה זה מתחבט התלמוד האמנם שמואל סטה מעמדתו ההלכתית רק כדי להוזיל את מחיר ההדסים, או שמא עמדתו ההלכתית לא השתנתה אלא שהוא נתן לה ביטוי פומבי כדי להרתיע את מוכרי ההדסים מלגבות תמורתם מחיר מופרז. גם בהקשר זה קיימת מחלוקת בפרשנות דברי התלמוד בין הראשונים. ראה תוספות ור"ן על אתר, והשווה לפירוש הריטב"א על אתר ולדברי הרמב"ן בהשגותיו על הלכות לולב להראב"ד, עניין הדס קטום. ביטוי נוסף להצעת תקנה מעין זו של "חרם כלכלי" למניעת ייקור מחר ארבעת המינים באה גם בתשובה מרתקת, בתוכנה ובסגנונה, של אחד מחכמי ההלכה בדור האחרון, ר' מנשה הכהן (קליין). ראה שו"ת משנה הלכות, חלק י, סימן עז.
16 שו"ת צמח צדק (הראשון), סימן כח.
17 בהגבלת התקנה בזמן באה לביטוי נוסף הגישה שלפיה פגיעה בחירות יסוד, במקרה זה חופש העיסוק [גם של לא יהודים!], צריכה להיעשות "לתכלית ראויה" (הוזלת מחיר הדגים) ו"במידה שאינה עולה על הנדרש". על יישום עיקרון זה במשפט העברי, ראה: אביעד הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע 342 (תשס"ט) [=פרשיות ומשפטים 251-244]; ובהרחבה: Aviad Hacohen, The Principle of Proportionality and its Reflections in Israeli and Jewish Law, Jewish Law Association Studies XXIII, pp. 63-75.
18 ביצה טז ע"א.
19 דאגתו של רמ"מ קרוכמל לשמירת זכויות העניים באה לביטוי גם בהקשרים אחרים. כך, למשל, לעניין "כוח ההצבעה" שלהם. ראה שו"ת צמח צדק, סימן ב. וראה: אביעד הכהן, "ואם דל הוא ואין ידו משגת – על עניים במשפט ובבית המשפט", פרשת השבוע 417 (תשע"ג); ר"ש קלינמן, "שיקול דעת שיפוטי הלכתי בדיני ממונות", ספר יעקב וינרוט, תשפ"ג, עמ' 699. אפשר וניתן להבינה גם על רקע מאורעות ת"ח-ת"ט (1649-1648), שמחמתם הוכרחו יהודים רבים לגלות ממקום מושבם, ונדדו כפליטים לערים אחרות, עניים וחסרי כל. רגישות חברתית זו הועצמה כבר בתורתם של חסידי אשכנז, וניתן לה ביטוי גם בדור שלפני ה'צמח צדק', כגון במשנתו של רבי אפרים מלונטשיץ בעל ה'כלי יקר' (ואולי אף לפני כן, במשנת חסידי אשכנז). ראה בהרחבה: ח"ה בן-ששון, "עושר ועוני במשנתו של המוכיח רבי אפרים איש לנצ'יץ", ציון יט (תשי"ד), עמ' 166-142; הנ"ל, "חסידי אשכנז על חלוקת קניינים חומריים ונכסים רוחניים בין בני האדם", ציון לה (תש"ל), עמ' 79-61.
20 יש ליתן את הדעת לכך שה'צמח צדק' מדמה את ההימנעות מאכילת הדגים בשבת ל'הפרת התורה' ממש ("הפרו תורתך"). אכן, אכילת דגים בשבת היא מנהג יהודי קדום (שביטויו הספרותי בא, בין השאר, באגדה הידועה על 'יוסף מוקיר שבת' (שבת קיט ע"א). בהרבה קהילות הקפידו עליו הקפדה יתירה. ראה: משה חלמיש, "אכילת דגים בשבת - טעמים ופשריהם", עלי שפר (תש"ן), עמ' 87-67 [=הקבלה - בתפילה, בהלכה ובמנהג, רמת גן תש"ס, עמ' 506-486]; חיים גרינפלד, קונטרס אכילת דגים בשבת, בתוך: פרדס המלך - מנהגי שבת קודש, תשנ"ט, עמ' שסט-תכו.
21 מגן אברהם, אורח חיים, סימן רמב, ס"ק א.
22 תוספת להשגה זו מצויה בדברי ר' אליעזר (בן דוד) קוניץ, אב"ד סעמניץ, ראה שו"ת חתם סופר, חלק ז, סימן נז.
23 לעניינו, בעניין זה עשוי להיות הבדל בין "מחאת לחם" לבין מחאת "חלות לשבת", שמשמשות לדבר מצווה.
24 אכן, גם אכילת בשר בשבת עשויה להיחשב לחלק ממצוות "עונג שבת", אך מן השאלה לא ברור שהחרם נועד רק לצורך זה אלא גם להוזלת מחיר הבשר באופן כללי, בכל ימות השבוע, ובכך אין כל מצווה.
25 שו"ת שואל ומשיב, מהדורה תניינא, חלק ד, חושן משפט, סימן פט.
26 על חשש זה במשפט העברי, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "האיסור על ניגוד עניינים במשפט העברי", בתוך: ניגוד עניינים במרחב הציבורי, ד' ברק-ארז ואח' עורכים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשס"ט, עמ' 190-113.
27 שו"ת בית יהודה, יורה דעה, סימן לב. גם בתשובה זו לא מבואר שמדובר בדגים שנועדו לאכילה בשבת דווקא.
28 דוגמא לסוג הערמה דומה היה קיים בקהילות מרוקו, כאשר נאסר על היהודים למכור יין למוסלמים (שמצוות דתם אוסרת עליהם שתיית אלכוהול), אך היו כאלה שביקשו ל"הערים" ולמכור להם בדרכי עקיפין. ראה: אביעד הכהן, "תרומתם של חכמי פאס למשפט העברי", אחרית דבר לחיבורו של מ"מ עמאר, תקנות חכמי פאס (ירושלים תש"פ), עמ' תתז-תתכד; "תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי", לבי במזרח ב (תש"פ), עמ' 178-85. דוגמא נוספת לניסיון הערמה על תקנת קהל שאסרה על לבישת בגדי מותרות העשויים זהב, ראה שו"ת חיים ביד, סימן נא. על תקנות בענייני מותרות והניסיון לעקיפתן, ראו לאחרונה בהרחבה: נחום רקובר, המותרות בתקנות הקהילות, ירושלים תשפ"ב, ורשימות הביקורת שלי עליו: "שלא לבייש את מי שאין לו", הארץ – מוסף לספרות ותרבות, 16.10.22 [נמצא גם במרשתת: שלא לבייש את מי שאין לו - ספרים - הארץ (haaretz.co.il) ; Aviad Hacohen, "Bona Vita? Living the Good Life and Its Limits in the World of Jewish Law", Tradition 55:4 (2023) [עומד להופיע].
29 על סוגיה זו, של "שליחות לגוי", ראה בהרחבה מיכאל ויגודה וחיים צפרי, שליחות, ירושלים תשע"ד, לפי המפתח.
30 לפרשנות תקנת קהל לפי "כוונת המתקינים" ותכלית התקנה, ראה בהרחבה אביעד הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי, עבודה לקבלת תואר דוקטור, ירושלים, תשס"ג, עמ' 172-118.
31 עקרון ההכרעה "על פי רוב" נתקבל במשפט העברי לעניין קבלת 'חרמות' והתקנת תקנות קהל. ראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכח, סעיף לד; ובהרחבה אצל ורהפטיג וזולדן (לעיל, הערה 3).
32 על הצורך באישור "אדם חשוב" – בדרך כלל חכם הלכה – כתנאי לתקפות תקנות הקהל בכלל, ובעניין דנן בפרט, ראה מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 613-607; זולדן (לעיל, הערה 3).
33 כזה היה "מעין-חרם" שהטילו רבנים שונים על שימוש בטלפון או באינטרנט 'לא כשר'. במסגרת זו ננקטו צעדים חברתיים חמורים כלפי המשתמשים בהם, לרבות הוצאת ילדיהם ממוסדות חינוך חרדיים, והתנכלויות מילוליות ופיזיות כלפיהם וכלפי סוחרים שמכרו טלפונים כאלה. בעקבות פעולות שנקט משרד התקשורת להילחם בתופעה זו, הגיעה הסוגיה גם לפתחו של בג"ץ, אך טרם הוכרעה. ראה: בג"ץ 4442/21 הבית הפתוח בירושלים ואח' נגד שר התקשורת ואח'.
34 כך היה ב"חרם הלחם" שתואר בראש הרשימה.
35 כזה הוא לדוגמא "חרם מסחרי" שננקט כלפי מנודה, סנקציה המונעת מסרבן גט להמשיך לעבוד ולהתפרנס במקצוע הדורש רישוי. ראה: חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995; אביעד הכהן, "אם תרצו – אין זו עגונה: הטלת סנקציות על משפחתו של סרבן גט", פרשת השבוע 358 (תשס"ט); ובהרחבה: אביעד הכהן, " 'אם תרצו – אין זו עגונה': תפקידם של בתי המשפט, של הכנסת ושל היועץ המשפטי לממשלה בהתרת עגונות", משפחה במשפט ו-ז (תשע"ד-תשע"ה), עמ' 504-431; עמיחי רדזינר, "שובו של רבנו תם: הטלת הרחקות דתיות, חברתיות וכלכליות על סרבני גט בבתי הדין הרבניים", שנתון המשפט העברי לא (תשפ"א-תשפ"ב), 179 והפניות שם. סנקציות דומות מוחלות לעתים גם על המסרב לציית לדין תורה. כתב הנידוי או "כתב הסירוב" כולל לא אחת תניה שלפיה "אסור לסחור עמו" במטרה להפעיל עליו לחץ כלכלי שישיב אותו לדרך הישר.
36 ראה בהקשר זה: הצעת חוק "בל תשחית" – איסור השמדת תוצרת חקלאית, התשמ"ה–1985, ודברי ההסבר שנספחו לה.
37 אכן, "חרם צרכנים" הוא גופו חלק מחירות הביטוי, ועשויה להיות כאן מעין-התנגשות בין שתי זכויות של "חופש ביטוי", של המחרים ושל המוחרם כאחד. על חשיבותו מנקודת מבט צרכנית, ראה: יניב מנו, "חרם צרכנים: כלי הנשק האתי של הצרכנים", המשפט טו (תשע"א), 766-729.
יו"ר חברה מסחרית גדולה, "מאפיית אנג'ל", השתתף בהפגנה למען ה"שוויון בנטל" שהתקיימה בבני ברק מול ביתו של ראש ישיבת פוניבז', מנהיגו הרוחני של הציבור החרדי. בעקבות זאת הכריזו גורמים בציבור החרדי בתוך זמן קצר ביותר 'חרם כללי' על רכישת מוצרי החברה. בתוך שעות מספר, צנחו באופן משמעותי מכירות מוצרי החברה, בעיקר לחמים וחלות לשבת בעשרות אחוזים1. הייתה זו דוגמא נוספת ל"חרם כלכלי" שהופעל לא פעם בעבר, הן בישראל הן במדינות שונות בעולם. בהקשר זה נוטים להבחין בין חרם שמטרתו כלכלית-מסחרית, ונועד דרך כלל להשאת רווחיו של המַחְרִים2 או המתחרה3; להורדת מחירי מוצרים ומניעת הפקעת שערים4, לבין חרם שאופיו "פוליטי", שמהווה אחד מפניה של "חירות ההפגנה" וחופש הביטוי, ונועד למחות על התנהלות מסוימת של אדם, יצרן או מי מטעמו בהקשרים הלכתיים ופוליטיים-ציבוריים, ללא קשר הכרחי וישיר בעסקו המסחרי, במחיר המוצר שהוא מייצר או בטיבו5. במישור המשפטי, הגיע נושא זה לדיון בבית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שופטים, אגב בחינת חוקתיותו של "חוק החרם"6. חוק זה אִפשר להגיש תביעת נזיקין נגד כל מי שקורא לחרם כלכלי, תרבותי או אקדמי על מדינת ישראל או על אזור הנמצא בשליטתה. הרקע לחקיקת החוק היה איומים (שחלקם מומש הלכה למעשה) שיצאו מחברות מסחריות, בעיקר בינלאומיות, וקראו להימנע ממכירת מוצריהן באזור יהודה ושומרון ומרכישת מוצרים המיוצרים באזורים אלה.
בתקופת חז"ל
חיבורים שעניינם תולדות החרם הכלכלי נוטים לראות את שורשיו ההיסטוריים רק במאה הי"ט7. אכן, עיון במקורות המשפט העברי מלמד שכבר בתקופת הבית השני, במאות הראשונות לספירה, יש עדויות לחרם מעין זה. כך, למשל, פורטו במשנה במסכת כריתות8 הלכות שעניינן מספר הקורבנות שעל אישה יולדת להביא לבית המקדש לאחר לידה. קורבן זה מורכב מזוג עופות, ולפיכך מכונה במשנה "קִינִים", ונתייחדה לו מסכת במשנה. המשנה מתארת את התייקרותם של 'קינים' אלה בעקבות ההלכה המקורית שלפיה אישה הייתה חייבת להביא "קן", קרבן, אפילו על "ספק לידה". הביקוש הרב שנוצר בעקבות הלכה זו, הביא להתייקרות ניכרת במחיר הקורבן. בניסיונו להילחם בתופעה זו, הכריז הנשיא רבן שמעון בן גמליאל על מעין-חרם: "מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! [=לשון שבועה], לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין [=של כסף, לא של זהב]. נכנס לבית דין9 ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות... מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים".
באמצעות קביעה הלכתית10, הפחית רשב"ג-רבן שמעון בן גמליאל11 את מספר הקינים שעל היולדת להביא לאחד, ובכך צִמצם באופן משמעותי את הביקוש ל'קינים'. ואכן, המשנה מעידה שבתוך יום אחד בלבד, מהלך זה פעל את פעולתו, עלה יפה, "ועמדו קינים בו ביום ברבעתים"12.
מהלך דומה שעניינו התערבות חכם במחירו של מוצר כדי להפחית שיעורו מתואר בתלמוד הבבלי במסכת פסחים13. לדעת האמורא רב, קדרות של חרס שבלוע בהן חמץ צריכות להישבר קודם חג הפסח. זאת, מכיוון שלא ניתן להכשירן ולהוציא את החמץ שטעמו בלוע בדפנותיהן, והן אסורות לאחר החג ככל חמץ אחר "שעבר עליו הפסח". לעומתו, גרס עמיתו האמורא שמואל, שניתן להשהותן ולעשות בהן שימוש לאחר החג. התלמוד הסביר ששמואל דבק בשיטתו המקלה, שבאה לביטוי גם בהוראתו לקדרים, יצרני הקדרות. לפי המתואר בתלמוד, שמואל התרה בקדרים שלא יעלו את מחיר קדרות החרס לאחר הפסח, למעלה משוויין. והוא סמך אזהרה לאזהרה, והתרה בהן שאם יעלו את המחיר, יפסוק הלכה כרבי שמעון, שלשיטתו תערובת החמץ הבלוע בקדרה מותרת לאחר הפסח, ואין כל צורך בשיבור הקדרות וברכישת קדרות חדשות. גישתו זו של האמורא שמואל באה לביטוי גם במקור אחר בתלמוד הבבלי14, שממנו עולה כי שמואל התרה במוכרי ההדסים – שהם אחד מארבעת המינים המשמשים לקיום מצוות נטילת לולב בחג הסוכות – שלא יעלו את מחיר ההדסים למעלה משֹוְויָים, אחרת "ידרוש" ויפסוק הלכה כרבי טרפון המכשיר את קיום המצווה אפילו בהדסים 'קטומים' ופגומים, שמחירם זול15.
בימי הביניים ובעת החדשה
גם ממקורות המשפט העברי בימי הביניים עלו בידינו עדויות על חרם כלכלי שמטרתו הורדת מחיר המוצר ומניעת הפקעתו, גם כאשר לא מדובר ב"תשמיש מצווה" מובהק.
כך, למשל, כותב המבי"ט-רבי משה מטראני (צפת, המאה הט"ז) ש"אם יימשך נזק לבני העיר [=ממפקיעי שערים], גם הם [=בני העיר] יתקנו שלא יקנו מהם".
דוגמא נוספת ל"חרם כלכלי" מצויה בתשובה מרתקת שכתב רבי מנחם מנדל קרוכמל (מורביה, המאה הי"ז), שמתאר בספר השו"ת שלו "צמח צדק"16 מעין "חרם כלכלי" שהושת באמצעות תקנת קהל, כדי להוריד את מחירי הדגים לכבוד השבת. וכך מתארת השאלה בחיבורו: "פעם אחת היו הערלים [=לא יהודים] מוכרי דגים מייקרים השער, לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת, ואין מניחין [=אינם נמנעים מלקנות] בשביל היוקר. ועשו הקהל הסכמה [=תקנה] ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים17. ושאלו התלמידים אותי אם רשאין לעשות כן כיון דכבוד שבת הוא ועוד ... הרי 'כל פרנסתו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת וימים טובים'18, אם מוסיף - יוסיפו לו... ואם כן, אין פסידא [=הפסד] בזה אם קונים ביוקר לכבוד השבת".
בתשובתו, מצדיק רמ"מ קרוכמל את תקנת הקהל להימנע מאכילת הדגים בשבת עד שיוזל מחירם. בין השאר, הוא מסתמך על דברי המשנה בכריתות שהובאה לעיל: "דכשם דחיישינן [=כשם שחוששים אנו] בקינים, שלא יקנו אפילו אחד מחמת היוקר, הכי נמי איכא למיחש [=כאן גם כן יש לחוש] גבי שבת, שעניים לא יקנו לעולם דגים מחמת היוקר19, דוודאי מי שיש לו ממון... יכול להרבות להוצאת שבת... והקב"ה פורע לו. אבל עניים שאין להם ממון מצוי כדי להוציא הרבה לכבוד השבת, היאך יהיו יכולים לקנות? לכך שפיר דמי [=טוב הוא] לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו, ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת בדגים, והיינו 'עת לעשות לה' ' וגו'"20.
להשלמת התמונה נוסיף כי דברי ה"צמח צדק" הובאו להלכה גם בספרות האחרונים, בין השאר בדברי ה"מגן אברהם", אחד מנושאי כליו החשובים של ה"שולחן ערוך"21. אכן, ההשוואה בין המקרה שמתואר במסכת כריתות לבין מעשה הדגים של ה'צמח צדק' לא נתקבלה על דעת הכל. וכך, למשל, מעיר בעל ה'חתם סופר' [=רבי משה סופר, גרמניה-הונגריה, המאה הי"ט] בהגהותיו ל'מגן אברהם': "ואין הנדון דומה לראיה, דהתם [=במשנת כריתות] לא דרש [=רשב"ג] לאסור [=קניית קינים נוספים], אלא שאין השאר עליה חובה, ומכל מקום אם תרצה [=היולדת] - תביא גם השאר, ומסתמא כן עשו אחר שהוזלו הקינין. מה שאין כן אם עבר השבת בלא דגים, אינו יכול לתקן. ועוד: התם [=שם, במסכת כריתות], הוא להציל העני מאיסור כרת [=אם תאכל היולדת קדשים ללא הבאת הקורבן הראוי, דינה באיסור 'כרת']. אבל הכא [=כאן, לעניין קניית דגים לשבת], העני שאין ידו משגת פטור הוא". אכן, ה"חתם סופר" מסיים דבריו: "מכל מקום נכון לתקן ולשַבֵּר מלתעות מייקרי השער, אבל ללמוד מזה למקום אחר – צריך עיון"22.
חרם שלא לצורך מצווה
בדוגמאות שלעיל דובר על חרם שתכליתו הורדת מחיריהם של 'תשמישי מצווה' (קורבן, ארבעה מינים בסוכות), או "מעין מצווה" (דגים לשבת), אך אין מהם ראיה שמותר להטיל חרם דומה גם כאשר מדובר בעסקי מסחר רגילים, שמוצריהם אינם משמשים דווקא לשם מצווה23. דוגמא יפה לחרם צרכנים שאינו בהכרח לשם "צורכי מצווה"24 מצויה בספר השו"ת של רבי יוסף שאול נתנזון 25, וזה לשון השאלה: "הנה בעירנו נולד מבוכה גדולה, היות שהטבחים מוכרי בשר דקהילתנו הפקיעו השער מבשר, ומוכרים ביוקר מכל סביבותינו, וראינו שהדבר הוא נגד היושר והצדק. ועלה בדעתינו לעשות קשר אמיץ לבל ייקח שום איש מהטבחים בשר עד אשר ימכרו כפי המקח שבערי סביבותינו. והרב דקהלתינו לא רצה להכניס עצמו בדבר. ולפי דעתינו מנע הרב את עצמו מזה מחמת שהוא נוגע בדבר26, כי שכרו קצוּב מאת הבהמות כשרות הנמכרים, וירא לנפשו באם שיעשו איזה איסור ייגרע שכרו. ועל ידי זה היינו מוכרחים לעשות הקשר הנ"ל בלתי הסכמת הרב, וקיבלו רוב אנשי עירנו עם רוב טובי העיר על עצמם לקיים זאת, ורובם ככולם בדלו עצמם מלאכול בשר זה כמה ימים. אך הרב דקהילתינו הרהיב בנפשו ואכל הוא עם בני ביתו הבשר ועל ידי זה אין באפשרינו [=באפשרותנו] לכוף את הטבחים לשמוע לדברינו ולעשות על פי הדין תורה... והנה כל האנשים אשר חתמו את עצמם על הכתב איסור, וגם רוב משאר בני עירנו מתרעמים על הרב עבור זה".
בתשובתו, מתמקד הרב נתנזון בשאלת תקפותה של תקנת קהל שנעשתה בניגוד לדעתו של רב הקהילה. הוא מזכיר שני נימוקים שעליהם סמך רב הקהילה את סירובו להצטרף לחרם: א. החרם נעשה בניגוד להסכמתו; ב. החותמים על החרם לא חתמו עליו בצוותא-חדא, אלא בזה אחר זה. הרב נתנזון דוחה טענות אלה ופוסק ש" 'רוב בנין ורוב מנין', יכולים לעשות תקנה לבל יפקיעו השער, ואין מיחוש בדבר, אף שהרב אינו מסכים, ובפרט אם הוא נוגע בדבר. אמנם, זאת "בתנאי שיהיה כוונתם לשם שמים ולא לקנטור... הרוב יכולים לכוף המיעוט כיון דהוא טובה כללית, וגם הרב האב"ד נכון שיסכים לתקנה זו ואל יפרוש מן הציבור". בהמשך דבריו הוא מוסיף שאפילו לשיטת הרא"ש, שלפיה לא ניתן לתקן תקנת קהל בלי הסכמת "אדם חשוב" (ובמקרה זה, ללא הסכמת רב הקהילה), סייג זה חל רק כאשר מדובר בתקנה שתביא עמה רווח לאחד והפסד לשני, אבל במקרה שבא לפניו, אין הציבור יוצר הפסד באופן פעיל, אקטיבי, אלא רק בדרך מחדל, באופן פסיבי: "רק שהם אינם רוצים לאכול מה שמייקרים השער וזה לא מקרי פסידא [=לא נקרא הפסד], כי מניעת הריווח לא מקרי פסידא [=נקרא הפסד] ובכהאי גוונא [=בכגון זה] יכולים לעשות תקנה לעצמן".
ניסיונות ל'עקיפת החרם'
עדות מאלפת על "חרם דגים" בקהילות המזרח עלתה בידינו מתשובה שהשיב רבי יהודה עייאש27, מגדולי חכמי אלג'יר במאה הי"ח. מתשובתו עולה, שהיו כנראה אנשים שלא עמדו בפיתוי, וביקשו למצוא דרכים עוקפות שיאפשרו להם לאכול דגים בכל זאת. וכך הוא כותב: "מעשה בקהל אחד שראו שהעכו"ם מוכרי דגים מייקרין השער ביותר. ובשביל זה עשו רובם הסכמה [=תקנת קהל] בחרם שלא יקנה מהם כלל שום יהודי. אם יכול אחד לקנות על ידי עכו"ם אמצעי, דהיינו שישלח עכו"ם לקנות לו, והעכו"ם מראה כאילו קונה לעצמו". כמו במקרים אחרים28, המערים ביקש ל'עקוף' את האיסור באמצעות רכישה באמצעות שליח שאינו יהודי, אך הרב עייאש שולל ניסיון הערמה זה מכל וכל. וכך הוא משיב: "דבר פשוט דאסור, דהא שלוחו הוא, וקיימא לן [=מקובלים אנו] דשלוחו של אדם כמותו. ואף על גב דקיימן לן ד'אין שליחות לעכו"ם', לחומרא יש שליחות29". נימוק נוסף לאיסור הוא תולה ב"תכלית ההסכמה"30: "ועוד דהכא שאני, דזיל בתר טעם ההסכמה [=שכאן הדבר שונה, ויש ללכת אחר טעם התקנה], דהוא כדי שיתבטל שער היוקר, ואם נתיר לקנות על ידי עכו"ם, יעשו כל הקהל כן, והמוכרים לא יחזרו בהם [=לא יוזילו את מחיר הדגים] כשימצאו קונים, ובפרט אם ירגישו בהם שקונים לצורך הישראלים. ועוד דמחזי כחוכא ואיטלולא [=שנראה כמעשה צחוק וליצנות] אותו החרם בעיניהם, דלפי סברתם הוי כאיסור נבילות וטריפות, וכשיראום אוכלים דגים יזלזלו באיסורם, ויש בדבר חילול השם". למרות זאת, קובע הרב עייאש שאם יהודי קונה את הדגים מ"לקוח מִשְנֶה" לא-יהודי (כגון נוכרי שקנה מן הסיטונאי) ולא מהספק הראשי, אין לאסור את אכילת הדגים, אך מוסיף שגם קבלת דגים במתנה היא "בכלל החרם... דמתנה דינה כמכר, והוא ליה כקנין. ואם עבר אחד וקיבל [=דגים במתנה], פשיטא דישליכנו לכלבים. ואף על פי שאותו יחיד היה מוֹחֶה בתחילת הסכמת החרם [=ולא הסכים לתוכנו], אין לחוש לו, דבטלה דעתו אצל הרוב"31.
אכן, יושם אל לב שדרך הילוכם של החרמות שפורטו לעיל היא "מלמעלה למטה": חרם המוטל על ידי מקור סמכות גבוה, חכם הלכה או תקנת קהל32, הנותנים הוראה לציבור לקיימו. זאת, להבדיל מחרם שדרך הילוכו היא "מלמטה", המוכרז על ידי הציבור ומכוחו. יתר על כן: יש גם ליתן את הדעת שכל המקרים שתוארו לעיל מדברים ב"חרם" שתכליתו היא כלכלית, הוזלת מחירו של מוצר. לעומת זאת, במקרה של "חרם" שתכליתו "ציבורית", "אידיאולוגית"33 או "פוליטית", ואין היא מקיימת זיקה ישירה למחיר המוצר או טיבו (כגון חרם שתכליתו להביע מחאה על דעותיו של היצרן34 או להניעו לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שאינו קשור במישרין למחיר המוצר ולטיבו35) הגישה עשויה להיות שונה לחלוטין.
"חרם גורר חרם": היבטי רוחב ושיקולים לטווח ארוך
"חרם", כל חרם, עשוי להפוך בנקל ל"חרב", חרב פיפיות. הכרזה בלתי מבוקרת ולא שקולה של "חרם צרכנים" עשויה בנקל למוטט כליל או באופן משמעותי כל עסק. בעקבות זאת היא עשויה להביא עמה לא רק פגיעה בבעל המפעל ובבעלי מניותיו, אלא גם להכרית כליל את מטה לחמם של כל התלויים בו, כל אנשי "שרשרת הייצור" שהוא מעסיק: פועלים, מובילי סחורה, קמעונאים, בעלי חנויות ועוד. זאת ועוד: הכרזה על חרם המכוונת כלפי צריכת מוצר מִתְכַּלֶה (דוגמת לחם) מ"עכשיו לעכשיו", ללא התראה מוקדמת די זמן מראש, עשויה להביא להשמדת כמויות גדולות שלו, ולאיסור "בל תשחית". אפילו אם בנסיבות מסוימות פעולה מעין זו מותרת כשהיא נעשית לתכלית ראויה (ואפשר אף שאינה נכנסת כלל לגדר איסור 'ההשחתה' ההלכתי, כגון במקרה של השמדת 'עודפי ייצור' למנוע הצפת השוק וגרימת הפסד לחקלאים וליצרנים), עדיין יש לעשותה בצורה שקולה ואחראית, תוך שקילת כל תוצאותיה האפשרויות, יתרונותיה וחסרונותיה, כדי לוודא ששכרה לא יצא בהפסדה36. יתר על כן: "חרם גורר חרם". הטלת חרמות למטרות 'פוליטיות' עשויה לגרור עמה 'החרמה שכנגד', של בעלי דעות שונות, ולהביא למעגל אינסופי של החרמות הדדיות, שפעמים רבות נזקו הכולל רב מתועלתו ה'מקומית', הפרטנית. במישור המהותי, יש בהשתת איום כלכלי על אדם רק כדי שישנה את דעותיו או יימנע מלהביען בפומבי פגיעה בחירות הביטוי שלו37. ואין צריך לומר, שגם בעניין זה "לא כל האמצעים כשרים", והמטרה אינה מקדשת תמיד את כל האמצעים. יש הרואים את השימוש באמצעי קיצוני זה של "חרם צרכנים" אמצעי שכנוע שאינו ראוי – ולו בהקשרו המוסרי - ואינו מידתי. לדידם, שכנוע זה מקומו ב"שוק הדעות", לא ב"שוק הסחורות". לעומתם, יש הרואים באמצעי זה כלי לגיטימי, ואפילו חיובי וחיוני, שהוא גופא חלק מ"שוק הדעות" ומהווה אמצעי לגיטימי של חופש ביטוי.
להשלמת התמונה נוסיף כי בשדה האתיקה קיימת ספרות נרחבת ביותר בנושא של "אתיקה צרכנית" (Consumer morality and moral consumption behavior). רבים מן הדוגלים בה, לא רק מתירים "חרם צרכנים" במקרים מסוימים אלא אף מעודדים ואפילו מחייבים אותו. כך, למשל, הם מורים על הימנעות גורפת מצריכת מוצרים שכרוכים בהעסקת בני אדם בתנאי עבדות, בצער בעלי חיים, בזיהום הסביבה וכיוצ"ב. הוא הדין לצריכת מוצרים שתוצאתם מזיקה כגון מוצרי עישון, מאכלים וכלי רכב מזהמים וכיוצ"ב, או להימנעות אתית מהשקעה במניות חברות שעיסוקן בתחומים ומוצרים כגון אלה. אכן, גם במקרים אלה המיקוד הוא במוצר עצמו ולא בדעותיו או בהשקפת עולמו של היצרן, וראוי לתת את הדעת להבחנה חשובה זו.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 אכן, למרבה האבסורד במקרה ספציפי זה ערך מניותיה לא ירד, ולהיפך: הפסדי החברה צומצמו מכיוון שחיוב המאפיות הגדולות למכור מוצרי "לחם בפיקוח" בהיקף גדול מניב להם בשנים האחרונות הפסדים ולא רווחים.
2 כך, למשל, "חרם מודעות" של בעל עסק הנמנע מלפרסם מוצריו באמצעי תקשורת שמבקר את טיב מוצריו או את התנהלותו. ראה דיונו הנרחב - לרבות במשפט השוואתי - של השופט מלצר בבג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת (15.4.15), פסקה 24. ניסיון שנעשה בישראל להגיש תביעה ייצוגית נגד גוף מסחרי שהטיל חרם מודעות על אמצעי תקשורת שביקר אותו נדחה על הסף. ראה ת"א (תל אביב-יפו) 1905-04-13 שחר בן מאיר נ' נוחי דנקנר (17.12.14).
3 במקרה זה עשויות להתעורר שאלות מתחום דיני הסחר ההוגן ו"ירידה לאומנות חברו". ראה: שילם ורהפטיג, "מפקיעי שערים והדרכים לבלימתם לפי ההלכה", סיני צד (תשד"מ), עמ' רלז-רנא; הרב יהודה זולדן, "חרם צרכנים - מחאת הקוטג'", צדקות יהודה וישראל (שבי דרום תשע"ח), עמ' 329-318 [=תחומין לב (תשע"ב), עמ' 146-138]; הרב אריאל בר-אלי, "חרם צרכנים", אבני משפט יג (תשע"א), 187; אביעד הכהן, "יבוא מקביל – סחר הוגן והשלכותיו", פרשת השבוע 464 (תשע"ו). אכן, חשש זה אינו קיים לכאורה כאשר יוזמי החרם הם הצרכנים ולא סוחר או בעל עסק מתחרה.
4 דוגמא בולטת לכך מן השנים האחרונות היא "מחאת הקוטג' " שבמסגרתה הוכרז חרם צרכנים על החברות המייצרות מוצרי חלב במטרה להוריד את מחיריהם. ראה ויקיפדיה, מחאת הקוטג'.
5 "חרם הלחם" שנזכר בראש המאמר קשור לסוג שני זה.
6 בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת (15.4.15). לדיון נרחב בהיבטים משפטיים של תופעת החרם והשלכותיה על חופש הביטוי, ראה למשל פסקה 24 לפסק דינו של השופט מלצר שם, המביא גם פסיקה אמריקנית בנושא; אסף יעקב וגליה שניבוים, "חרם, משפט ומרחב ציבורי – מחשבה מחודשת על אסדרה של חרמות בעקבות חוק החרם", עיוני משפט מב (תש"פ), עמ' 595-531.
7 יש המצביעים על חרם צרכנים שנהג בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-19 כ"סנונית הראשונה" של תופעה זו. באותו מקרה, קראה הוועידה הלאומית של השחורים (National Negro Convention) לעודד חרם על מוצרים שיוצרו באמצעי עבדות. ככל הנראה, המונח "חרם צרכנים" (boycott) נזכר לראשונה רק בשנות ה-70 של המאה ה-19. לספרות כללית בנושא, ראה למשל: Consumer Boycotts, New York, 1999.
8 משנה, כריתות א, ז.
9 בתקופה הקדומה שימש "בית הדין" לא רק ליישוב סכסוכים אלא גם כמקום לימוד תורה וקביעת הלכות.
10 טיבה ומהותה של קביעה הלכתית זו שנוי במחלוקת בין הפרשנים. יש הסבורים כי זו אכן הייתה עמדתו ההלכתית של רשב"ג, אלא שבאמצעות הכרזה עליה ברבים הוא הביא לירידת מחיר הקורבן. פרשנים אחרים סבורים שעמדתו ההלכתית המקורית של רשב"ג הייתה שאכן אישה צריכה להביא קורבן גם בכל מקרה של ספק-לידה, אלא שהוא שינה אותה, על בסיס העיקרון ההלכתי שלפיו "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), ובנסיבות מסוימות רשאי חכם הלכה לסטות מההלכה הנוהגת כדי להשיג "תכלית ראויה". כך, למשל, על בסיס עיקרון זה התירו להעלות עלי כתב את התורה שעל פה, על אף האיסור המקורי שלפיו "דברים שעל פה אי אתה רשאי לכותבן". ראה גיטין ס ע"ב. וראה מיכאל ויגודה, "כתיבת התורה שבעל-פה - איסור שהפך למצווה", פרשת השבוע 244 (תשס"ו).
11 מכיוון שמדובר על עדות שעניינה מעשים שהתקיימו בתקופת בית המקדש, נראה שמדובר ברשב"ג הראשון, בנו של רבן גמליאל הזקן.
12 "דינר זהב" – מחירו המקורי של ה'קן', שווה ל-25 דינרי כסף. בעקבות קביעתו של רשב"ג ירד המחיר ל"רבע דינר כסף", היינו לאחוז אחד(!!) מהמחיר המקורי.
13 פסחים ל ע"א.
14 סוכה לד ע"ב.
15 גם במקרה זה מתחבט התלמוד האמנם שמואל סטה מעמדתו ההלכתית רק כדי להוזיל את מחיר ההדסים, או שמא עמדתו ההלכתית לא השתנתה אלא שהוא נתן לה ביטוי פומבי כדי להרתיע את מוכרי ההדסים מלגבות תמורתם מחיר מופרז. גם בהקשר זה קיימת מחלוקת בפרשנות דברי התלמוד בין הראשונים. ראה תוספות ור"ן על אתר, והשווה לפירוש הריטב"א על אתר ולדברי הרמב"ן בהשגותיו על הלכות לולב להראב"ד, עניין הדס קטום. ביטוי נוסף להצעת תקנה מעין זו של "חרם כלכלי" למניעת ייקור מחר ארבעת המינים באה גם בתשובה מרתקת, בתוכנה ובסגנונה, של אחד מחכמי ההלכה בדור האחרון, ר' מנשה הכהן (קליין). ראה שו"ת משנה הלכות, חלק י, סימן עז.
16 שו"ת צמח צדק (הראשון), סימן כח.
17 בהגבלת התקנה בזמן באה לביטוי נוסף הגישה שלפיה פגיעה בחירות יסוד, במקרה זה חופש העיסוק [גם של לא יהודים!], צריכה להיעשות "לתכלית ראויה" (הוזלת מחיר הדגים) ו"במידה שאינה עולה על הנדרש". על יישום עיקרון זה במשפט העברי, ראה: אביעד הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע 342 (תשס"ט) [=פרשיות ומשפטים 251-244]; ובהרחבה: Aviad Hacohen, The Principle of Proportionality and its Reflections in Israeli and Jewish Law, Jewish Law Association Studies XXIII, pp. 63-75.
18 ביצה טז ע"א.
19 דאגתו של רמ"מ קרוכמל לשמירת זכויות העניים באה לביטוי גם בהקשרים אחרים. כך, למשל, לעניין "כוח ההצבעה" שלהם. ראה שו"ת צמח צדק, סימן ב. וראה: אביעד הכהן, "ואם דל הוא ואין ידו משגת – על עניים במשפט ובבית המשפט", פרשת השבוע 417 (תשע"ג); ר"ש קלינמן, "שיקול דעת שיפוטי הלכתי בדיני ממונות", ספר יעקב וינרוט, תשפ"ג, עמ' 699. אפשר וניתן להבינה גם על רקע מאורעות ת"ח-ת"ט (1649-1648), שמחמתם הוכרחו יהודים רבים לגלות ממקום מושבם, ונדדו כפליטים לערים אחרות, עניים וחסרי כל. רגישות חברתית זו הועצמה כבר בתורתם של חסידי אשכנז, וניתן לה ביטוי גם בדור שלפני ה'צמח צדק', כגון במשנתו של רבי אפרים מלונטשיץ בעל ה'כלי יקר' (ואולי אף לפני כן, במשנת חסידי אשכנז). ראה בהרחבה: ח"ה בן-ששון, "עושר ועוני במשנתו של המוכיח רבי אפרים איש לנצ'יץ", ציון יט (תשי"ד), עמ' 166-142; הנ"ל, "חסידי אשכנז על חלוקת קניינים חומריים ונכסים רוחניים בין בני האדם", ציון לה (תש"ל), עמ' 79-61.
20 יש ליתן את הדעת לכך שה'צמח צדק' מדמה את ההימנעות מאכילת הדגים בשבת ל'הפרת התורה' ממש ("הפרו תורתך"). אכן, אכילת דגים בשבת היא מנהג יהודי קדום (שביטויו הספרותי בא, בין השאר, באגדה הידועה על 'יוסף מוקיר שבת' (שבת קיט ע"א). בהרבה קהילות הקפידו עליו הקפדה יתירה. ראה: משה חלמיש, "אכילת דגים בשבת - טעמים ופשריהם", עלי שפר (תש"ן), עמ' 87-67 [=הקבלה - בתפילה, בהלכה ובמנהג, רמת גן תש"ס, עמ' 506-486]; חיים גרינפלד, קונטרס אכילת דגים בשבת, בתוך: פרדס המלך - מנהגי שבת קודש, תשנ"ט, עמ' שסט-תכו.
21 מגן אברהם, אורח חיים, סימן רמב, ס"ק א.
22 תוספת להשגה זו מצויה בדברי ר' אליעזר (בן דוד) קוניץ, אב"ד סעמניץ, ראה שו"ת חתם סופר, חלק ז, סימן נז.
23 לעניינו, בעניין זה עשוי להיות הבדל בין "מחאת לחם" לבין מחאת "חלות לשבת", שמשמשות לדבר מצווה.
24 אכן, גם אכילת בשר בשבת עשויה להיחשב לחלק ממצוות "עונג שבת", אך מן השאלה לא ברור שהחרם נועד רק לצורך זה אלא גם להוזלת מחיר הבשר באופן כללי, בכל ימות השבוע, ובכך אין כל מצווה.
25 שו"ת שואל ומשיב, מהדורה תניינא, חלק ד, חושן משפט, סימן פט.
26 על חשש זה במשפט העברי, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, "האיסור על ניגוד עניינים במשפט העברי", בתוך: ניגוד עניינים במרחב הציבורי, ד' ברק-ארז ואח' עורכים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשס"ט, עמ' 190-113.
27 שו"ת בית יהודה, יורה דעה, סימן לב. גם בתשובה זו לא מבואר שמדובר בדגים שנועדו לאכילה בשבת דווקא.
28 דוגמא לסוג הערמה דומה היה קיים בקהילות מרוקו, כאשר נאסר על היהודים למכור יין למוסלמים (שמצוות דתם אוסרת עליהם שתיית אלכוהול), אך היו כאלה שביקשו ל"הערים" ולמכור להם בדרכי עקיפין. ראה: אביעד הכהן, "תרומתם של חכמי פאס למשפט העברי", אחרית דבר לחיבורו של מ"מ עמאר, תקנות חכמי פאס (ירושלים תש"פ), עמ' תתז-תתכד; "תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי", לבי במזרח ב (תש"פ), עמ' 178-85. דוגמא נוספת לניסיון הערמה על תקנת קהל שאסרה על לבישת בגדי מותרות העשויים זהב, ראה שו"ת חיים ביד, סימן נא. על תקנות בענייני מותרות והניסיון לעקיפתן, ראו לאחרונה בהרחבה: נחום רקובר, המותרות בתקנות הקהילות, ירושלים תשפ"ב, ורשימות הביקורת שלי עליו: "שלא לבייש את מי שאין לו", הארץ – מוסף לספרות ותרבות, 16.10.22 [נמצא גם במרשתת: שלא לבייש את מי שאין לו - ספרים - הארץ (haaretz.co.il) ; Aviad Hacohen, "Bona Vita? Living the Good Life and Its Limits in the World of Jewish Law", Tradition 55:4 (2023) [עומד להופיע].
29 על סוגיה זו, של "שליחות לגוי", ראה בהרחבה מיכאל ויגודה וחיים צפרי, שליחות, ירושלים תשע"ד, לפי המפתח.
30 לפרשנות תקנת קהל לפי "כוונת המתקינים" ותכלית התקנה, ראה בהרחבה אביעד הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי, עבודה לקבלת תואר דוקטור, ירושלים, תשס"ג, עמ' 172-118.
31 עקרון ההכרעה "על פי רוב" נתקבל במשפט העברי לעניין קבלת 'חרמות' והתקנת תקנות קהל. ראה שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכח, סעיף לד; ובהרחבה אצל ורהפטיג וזולדן (לעיל, הערה 3).
32 על הצורך באישור "אדם חשוב" – בדרך כלל חכם הלכה – כתנאי לתקפות תקנות הקהל בכלל, ובעניין דנן בפרט, ראה מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 613-607; זולדן (לעיל, הערה 3).
33 כזה היה "מעין-חרם" שהטילו רבנים שונים על שימוש בטלפון או באינטרנט 'לא כשר'. במסגרת זו ננקטו צעדים חברתיים חמורים כלפי המשתמשים בהם, לרבות הוצאת ילדיהם ממוסדות חינוך חרדיים, והתנכלויות מילוליות ופיזיות כלפיהם וכלפי סוחרים שמכרו טלפונים כאלה. בעקבות פעולות שנקט משרד התקשורת להילחם בתופעה זו, הגיעה הסוגיה גם לפתחו של בג"ץ, אך טרם הוכרעה. ראה: בג"ץ 4442/21 הבית הפתוח בירושלים ואח' נגד שר התקשורת ואח'.
34 כך היה ב"חרם הלחם" שתואר בראש הרשימה.
35 כזה הוא לדוגמא "חרם מסחרי" שננקט כלפי מנודה, סנקציה המונעת מסרבן גט להמשיך לעבוד ולהתפרנס במקצוע הדורש רישוי. ראה: חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995; אביעד הכהן, "אם תרצו – אין זו עגונה: הטלת סנקציות על משפחתו של סרבן גט", פרשת השבוע 358 (תשס"ט); ובהרחבה: אביעד הכהן, " 'אם תרצו – אין זו עגונה': תפקידם של בתי המשפט, של הכנסת ושל היועץ המשפטי לממשלה בהתרת עגונות", משפחה במשפט ו-ז (תשע"ד-תשע"ה), עמ' 504-431; עמיחי רדזינר, "שובו של רבנו תם: הטלת הרחקות דתיות, חברתיות וכלכליות על סרבני גט בבתי הדין הרבניים", שנתון המשפט העברי לא (תשפ"א-תשפ"ב), 179 והפניות שם. סנקציות דומות מוחלות לעתים גם על המסרב לציית לדין תורה. כתב הנידוי או "כתב הסירוב" כולל לא אחת תניה שלפיה "אסור לסחור עמו" במטרה להפעיל עליו לחץ כלכלי שישיב אותו לדרך הישר.
36 ראה בהקשר זה: הצעת חוק "בל תשחית" – איסור השמדת תוצרת חקלאית, התשמ"ה–1985, ודברי ההסבר שנספחו לה.
37 אכן, "חרם צרכנים" הוא גופו חלק מחירות הביטוי, ועשויה להיות כאן מעין-התנגשות בין שתי זכויות של "חופש ביטוי", של המחרים ושל המוחרם כאחד. על חשיבותו מנקודת מבט צרכנית, ראה: יניב מנו, "חרם צרכנים: כלי הנשק האתי של הצרכנים", המשפט טו (תשע"א), 766-729.