|
|
|
עונש מוות במורשת ישראל ובמדינת ישראל
יעקב שפירא *
פרשת דברים, תשפ"ג, גיליון מס' 533
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
בשנים האחרונות עולות מעת לעת הצעות חוק שמבקשות לקבוע עונש מוות למחבלים רוצחים1. ונשאלת השאלה, מה עמדת המשפט העברי בשאלה חמורה זו?2 עונש המוות נוכֵח במקורות ישראל - המקרא קובע עונש מוות לעבירות שונות והביטוי "מות יומת" שכיח בו ובראשן בעבירת הרצח. אף בחז"ל יש דיונים נרחבים ב"ארבע מיתות בית דין" ובהרכב בית הדין המוסמך להטיל עונש מוות. האם הצעות חוק אלו אכן משקפות את עמדת מקורות ישראל? בדברים שלהלן אבקש להציג תמונה מורכבת בעניין תוך הבאת מקורות שהובעה בהם רתיעה מעונש המוות. אפתח בביקורת על עונש המוות שעולה כבר בספרות הנביאים.
ביקורת על עונש המוות - דברי האישה התקועית
לאחר הריגת אמנון על ידי אחיו אבשלום, יואב בן צרויה ביקש למנוע מדוד המלך להטיל על אבשלום עונש מוות3. לשם כך הוא פנה אל אישה תקועית "חכמה" והדריך אותה ללבוש בגדי אבל ולבוא אל דוד עם הצגת סיפור בדיוני לפיו, אחד מבניה הרג את בנה האחר: "וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ" (שמואל ב יד, ו). האישה התקועית ציינה בפני דוד כי משפחתה מבקשת להטיל על הבן הרוצח עונש מוות, והיא שטחה בפניו את העוול שייגרם עקב כך: "וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם).
דון יצחק אברבנאל (פורטוגל-איטליה, המאות הט"ו-ט"ז) מבאר4 כי בדבריה של האישה התקועית עולה ביקורת עקרונית כנגד עונש המוות שמהותה ערעור התכלית שבעונש זה. בעונשים כספיים יש השבה או פיצוי לנפגע אולם מה התועלת בהמתת העבריין? -
לפי שהדבר אשר חבל האדם בחברו יוכל לתקנו ולהחזירו. ולא כן המוות, כי אחרי שימות האדם - האִם יוכל להשיב נפשו אליו עם שפיכת דם הרוצח?... - מה יועיל לנו שפיכת דם הרוצח?
ואכן מקורות שונים ביקשו לברר את תכלית עונש המוות, ובכך נדון להלן.
תכלית עונש המוות
לפי המדרש תכלית עונש המוות הוא ביעור הרע:
שמא תאמר הואיל ונהרג זה למה אנו באים לחוב בדמו של זה? תלמוד לומר: 'לא תחוס עיניך עליו ובערת דם הנקי' - בָּעֵר עושי הרעות מישראל5.
רב סעדיה גאון מטעים כי ביעורם של העבריינים נועד לשם הצלת האחרים וזאת תוך הבאת משל מתחום הרפואה שבו מקובל לכרות איבר אחד לשם הצלת הגוף כולו:
לפי שהשכל מחייב, כמו שנראה לאדם עצמו שכריתת מקצת אבריו אם ניזוקו ברעל או במחלה, טובה היא להציל שאר גופו, כך נראה למין האדם שהריגת מי שהושחת מהם והשחית בארץ, דבר נכון כדי להציל שאר בני אדם6.
הרב ירוחם פישל פערלא (פולין-ארץ ישראל, המאות הי"ט-כ') מטעים כי מדובר בתיקון העולם: "אין בהריגת הרוצח משום שפיכות דמים... משום שהריגתו תיקון העולם הוא לבער עושי הרעות"7.
בעל ספר החינוך (לרבי אהרן הלוי מברצלונה, המאה הי"ג) מאמץ מן התלמוד משל משדה החקלאות בו נדרש ניקוש קוצים, ובעקבות כך היבול צומח טוב יותר:
וזהו מה שאמר חכם מחכמינו זכרונו לברכה באַבדוֹ הרשעים: "קוצים אני מכלה מן הכרם" [בבא מציעא פג ע"ב], כלומר באֹבדן אלה יתיישב העולם יותר, כמו שפירות הכרם מתרבים וטובים יותר בסילוק הקוצים ממנו8.
לפי דבריו, ביעור עושי הרשעה אינו מביא אך לשמירה על העולם אלא אף להשבחתו.
ר' צדוק הכהן מלובלין (המאה הי"ט) מצביע על תועלת נוספת והיא יצירת הרתעה כלפי האחרים: "שיועיל לבער הרע מכל ישראל. ויועיל זה כמו שנאמר 'וכל ישראל ישמעו וייראו' - שיכניס יִרְאָה בכלל ישראל וגם הרהור תשובה בכל ישראל"9.
ועם זאת, להלן ניווכח שבקרב חז"ל הובעה הסתייגות מהטלת עונש מוות.
הסתייגות התנאים מהטלת עונש מוות
המשנה10 מתעדת הסתייגות של תנאים מהטלת עונש מוות:
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [=בשבע שנים] נקראת חובלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם; רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.
רבי טרפון ורבי עקיבא מביעים עמדה עקרונית נגד הטלת עונש מוות "ונגד עיקרון זה יוצא רבן שמעון בן גמליאל שסבור שאף על פי שלא במהרה נרשיע נאשמים, בכל זאת שלילת עונש מוות גורפת כזאת יש בה כדי לעודד שופכי דמים בישראל"11.
התלמוד12 מבאר כי לשיטתם של רבי טרפון ורבי עקיבא ההימנעות מהטלת עונש מוות הייתה נעשית באמצעות החמרה יתרה ברף הראיות הנדרשות לשם הרשעה. השופט חיים כהן רואה בדרישות הדיוניות והראייתיות "מאמץ אינטלקטואלי ומשפטי כביר של חכמינו הקדמונים לבטל עונש המוות"13. הרב חיים הירשנזון (ישראל-ארה"ב, מאות י"ט-כ) מטעים "כי... הכירו חכמי ישראל מאז את אשר מכירים היום גם הרבה מחכמי אומות העולם כי דיני נפשות בכלל צריכים להבטל מן העולם מכל וכל, כי לא על ידי דיני נפשות מתמעטים שופכי דמים בעולם"14.
ברם הרמב"ם סובר שדברי התנאים במשנה כי הסנהדרין צריכה למעט בהטלת עונש מוות, מורים על חובת הדיינים לשקול בכובד ראש הטלת עונש זה ואין בכך הסתייגות משימוש בעונש זה כאשר הדבר נדרש:
וזה שהזכיר ממיעוט ההריגה ראוי שיתכוונו הסנהדרין לכך על ידי שיתיישבו בדין וימתינו, ואם לא יכלו ונתקיימה העדות על מי שנתחייב מיתה הרי אלו הורגין ואפילו אלף איש יום אחר יום אם אירע כן והוצרכו לכך על פי הדין15.
חז"ל ביקשו למנוע הטלת עונש מוות לא רק באמצעות הקפדה בדיני הראיות אלא גם באמצעות הקביעה שניתן להטיל עונש מוות רק כאשר בית המקדש עומד על מכונו. בכך נעסוק להלן.
עונש מוות לאחר חורבן בית המקדש
עוד במדרש הלכה קדום נקבע שניתן להטיל עונש מוות רק כאשר בית המקדש קיים:
ומנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? תלמוד לומר: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, יד) - הא אם יש מזבח אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית16.
הרמב"ם בעקבות חז"ל מוסיף ופוסק כי לשם הטלת עונש מוות נדרש כינונו של בית הדין הגדול בבית המקדש: "אין דנין דיני נפשות בארץ ישראל וכל שכן בזולתה אלא בזמן שבית דין הגדול בלשכת הגזית [שבמקדש] שהרי אמר יתעלה 'לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ' (דברים יז, יב) - בזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות. ובתנאי שתהא הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש דווקא"17. הרב הירשנזון18 סבור כי תכלית עונש המוות היא כפרה דתית ולא הסדרה חברתית, ולפיכך העונש נוהג רק כאשר יש כהן ומזבח.
בתלמוד אף מסופר19 שארבעים שנה לפני החורבן החליטה הסנהדרין לגלות מלשכת הגזית כדי לבטל למעשה דיני נפשות. הרב רבינוביץ (ארה"ב-ישראל, המאות הכ'-כ"א)20 מטעים כי החלטה זו אינה כורח נסיבות מצער אלא מגמה ליצירת חברה מתוקנת יותר: "ביטול מיתות בית דין מהווה הפחתה באלימות השוררת בחברה ויש בו משום לקח חינוכי המשפיע על שדרות רחבות בציבור. כשביטלו דיני נפשות היה בזה משום הצהרה הפגנתית עד כמה חמורה שפיכות דמים אפילו של עבריינים רצחנים. לטווח ארוך העלאת הרמה המוסרית בכלל העם מביאה לצמצום העבריינות גם בשולי החברה". ברוח זו, הרב יוסף אליהו הנקין (ארה"ב, המאה כ') אף רואה בביטול הסמכות להטיל עונש מוות אחד מסממני משיח:
ביטול דיני נפשות על ידי גלות סנהדרין... אולי נסבה מה' יתברך בתור הכנה לימות המשיח והוטל עליהם לבטל יצרא דשפיכת דמים כמו שנעקר יצר דעבודה זרה מלבם21.
הרב משה פיינשטיין (ארה"ב, המאה הכ'), בתשובה למושל ניו-יורק ששאל אותו על עמדת היהדות בעניין עונש מוות, אף מטעים22 שעונשי המוות בתורה לא נקבעו מרגשי נקם וגמול. אינטרס זה מסור לקב"ה בלבד, כמו שנאמר בתלמוד "'יבוא בעל הכרם [=הקב"ה] ויכלה את קוציו"23. עונשי המוות שבתורה נועדו להביע מסר חינוכי אודות חומרת העבירות שעליהם הם אמורים להיות מושתים. אולם אין התורה מבקשת כי עונש המוות יושת בפועל.
עונש מוות מכוח משפט המלך והוראת שעה
נמצא כי כיום, לאחר חורבן בית המקדש, אין לבית הדין סמכות להטיל עונשי מוות לפי 'דין תורה'. עם זאת, בתלמוד נאמר24 "שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה... כדי לעשות סייג לתורה", לרבות הטלת עונש מוות. בהתאם לכך, הרמב"ם פוסק כי ניתן להטיל עונשי מוות במסגרת 'משפט המלך' היינו באמצעות ענישה שלא לפי דין תורה בהתאם לצרכי הזמן לשם תיקון העולם, וגם בית הדין רשאי לעשות כן "כפי מה שיראו"25 - "הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות"26. מדובר בהוראה זמנית כלפי מקרה מיוחד שאירע, להבדיל מהוראה קבועה27.
מהו צורך השעה שמצדיק הטלת עונש מוות?
הרמב"ם מבאר: "וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם"28.
המהר"ם מלובלין29 (פולין, המאה הט"ז) סובר כי צורך השעה כולל מעבר לכך גם עבריינות חמורה שמצריכה ענישה הרתעתית לשם מניעת התפשטותה, וכן ענישת עבריינים רצידיוויסטים. אף הרב משה פיינשטיין30, בתשובתו למושל ניו-יורק הטעים כי הטלת עונש מוות אפשרית לצורך שעה כלפי "מי שהורג נפשות מחמת שהופקר אצלו איסור הרציחה והוא אכזרי ביותר".
אולם יש פוסקים הסבורים כי, לאחר חורבן בית המקדש, אין בית הדין רשאי להטיל עונש מוות אף לא לצורך השעה31. הרא"ש32, רבנו אשר בן יחיאל, שנאלץ לברוח מאשכנז לספרד בראשית המאה י"ד, מביע תמיהה על כך שבתי הדין היהודיים שם נהגו להטיל עונשי מוות:
הפלאתם לשאלני בדיני נפשות, כי בכל הארצות ששמעתי עליהם אין דנין דיני נפשות לולי פה בארץ ספרד. ותמהתי מאד בבאי הלום איך היו דנין דיני נפשות בלא סנהדרין ואמרו לי כי הורמנא דמלכא [=הסמכת המלכות] הוא. וגם העדה שופטים להציל כי כמה דמים היו נשפכים יותר אם היו נדונים ע"י הערבים והנחתיה להם כמנהגם אבל מעולם לא הסכמתי עמהם על איבוד נפש.
הפולמוס אודות עונש המוות במדינת ישראל
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג אשר כיהן כרבה הראשי הראשון של מדינת ישראל, כתב, ערב הקמתה של מדינת ישראל, כי "יסוד מוסד הוא שלא יהא נוהג משפט מוות במדינה היהודית"33. וכך נימק את עמדתו:
יש מדינות שמתקיימות בימינו בלי משפט מוות אפילו על רציחה, אלא בתחליף של מאסר עולם ועבודת פרך, ודומני שקבעה הסטטיסטיקה ששם אין רצח יותר מצוי ממדינות שנוהג בהן משפט מוות34.
אף הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל אשר כיהן כרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, כתב, ערב הקמת המדינה:
השקפתה של תורת המשפט בישראל שהטביעה את חותמה על רוח ישראל בכללו, ובאישיו, היא מניעת מיתות בית דין עד כמה שיותר אפשר. ולא נִתנו דינים אלה אלא לאיים על כל החוטאים בעבירות כאלה...35.
במקום אחר העלה הרב עוזיאל אף את החשש מפני טעות משפטית ומשפיכת דם נקי36.
בעקבות דבריו של הרב שלמה גורן (גורונטשיק אז)37, סייג הרב הרצוג את דבריו וכתב38: "ברור שלצורך שעה יוכלו לדון דיני נפשות... כך למשל יהא ביד מלכות ישראל לדון למיתה, ממש, בוגדים ומרגלים שיש במעשיהם המתועבים סכנה לקיום האומה". מאוחר יותר בשנת תשי"ב, בעקבות פניית סגן שר הדתות דאז, הד"ר זרח ורהפטיג, להתייחס להצעת החוק אשר ביקשה לבטל את עונש המוות39, חזר וצמצם הרב הרצוג את עמדתו: "בנוגע ל"בוגד בשעת חירום" הדבר צריך עיון רב, ואם אפשר למנעו מלהזיק למדינה על ידי מאסר - ודאי שאין להמיתו"40. הרב הרצוג העדיף שהחוק יאפשר הטלת עונש מוות לבוגדים רק "בשעת מלחמה בין ישראל ועם אחר"41.
עונש מוות למחבלים
הרב הרצוג אשר סבר כאמור כי אין לאפשר הטלת עונש מוות במדינת ישראל, הוסיף וסייג את עמדתו:
אולם בנוגע ל"מסתננים" שהרגו נפשות... בשבילם הייתי מציע להשאיר את עונש המוות, כמובן אחרי הבירור ההחלטי. ואף על פי כן עדיין צריך עיון. ובנוגע לנאצים יימח שמם שנפלו בידינו ונתברר שרצחו נפשות, בין של ישראל בין של אחרים... מסתבר שבשבילם צריך להשאיר עונש מוות42.
הרב הרצוג לא היה אפוא כה החלטי בנוגע להטלת עונש על ה'מסתננים', הפדאיון דאז, כפי שהיה בנוגע לנאצים.
לעומתו, הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי של מדינת ישראל, הביע43 עמדה נחרצת בעד ביצוע עונש מוות למחבלים. לדעתו, למחבלים יש דין 'רודף' שלגביו נקבע44 שמצילים את הנרדף בנפשו גם בזמן הזה, ואשר על כן, יש להטיל על המחבלים עונש מוות, והוא בגדר מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), שאף היא נוהגת גם בזמן הזה. אמנם המחבלים הנדונים נמצאים במעצר ועתידים לתת את דינם במאסר עולם אולם המציאות מוכיחה שבמקרים רבים הם משוחררים בעסקאות שונות לשם פדיון חיילים או אזרחים שנחטפו לצורך שחרורם. במקרים רבים מחבלים אלה אף חוזרים לסורם. בהתאם לכך הרב גורן קובע נחרצות כי ניתן להטיל עונש מוות על מחבלים "ללא כל פקפוק מבחינת ההלכה והמוסר היהודי".
עמדתו זו של הרב גורן ייחודית ולא הכול קיבלו את הבחנתו בנוגע למחבלים45. מעבר לכך, גורמי הביטחון הביעו חשש שהטלת עונש מוות תביא לפעולות מיקוח בטרם ביצועו בדרך של חטיפת חיילים ואזרחים, וכן לעשיית פיגועי נקמה לאחר ביצועו. להערכתם הטלת עונש מוות אף לא תביא להרתעה, שכן המחבלים מבצעים את פיגועיהם תוך נכונות להיהרג. מעבר לכך הטלת עונש מוות תביא להאדרתם של המחבלים והכרה בהם כ'שאהידים', דבר שאך יעצים את מעשיהם46. ודומה שעל פוסקי ההלכה לשקול גם שיקולים אלה.
אחרית דבר
עיוננו העלה כי חרף שכיחותו של עונש המוות במקרא הובעה במסורת היהודית הסתייגות מהטלתו, וזאת אף תוך הבעת התנגדות עקרונית למהותו. מנגד, יש שמכירים בחשיבות ההרתעה שטמונה בעונש המוות ואף בהצדקתו העקרונית. מחלוקת זו מתעצמת לנוכח מעשי מחבלים נוראים ואכזריים שמתרגשים עלינו. חרף המציאות המרעידה והמטלטלת, מן הראוי כי העמדות המהותיות והעקרוניות שהובעו במקורותינו יהיו לנגד עינינו.
* ד"ר יעקב שפירא, ממונה ביחידה למשפט עברי, משרד המשפטים; מרצה למשפט עברי בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית.
ראשיתו של גיליון זה בחוות דעת שניתנה לד"ר אביחי מנדלבליט עת כיהן כיועץ המשפטי לממשלה.
1 פ/4638/20 הצעת חוק העונשין (תיקון – גזר דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ח-2017, ח"כ רוברט אילטוב ואח'; לאחרונה ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת חוק העונשין (תיקון - עונש מוות למחבלים), התשפ"ג-2023 (פ/ 1739/25), ח"כ לימור סון הר מלך.
2 בנושא כבר עסק מעל במה זו אביעד הכהן, "עונש המוות – בין הלכה למעשה", פרשת השבוע 363 (תש"ע). וראה גם ירון אונגר, "עונש המוות - רקע תיאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית בכנסת: סקירה משפטית (תשע"ד), עמ' 38-34. ואין בית מדרש בלא חידוש.
3 אף קין לא נענש על ידי ה' בעונש מוות על רצח הבל. פילון האלכסנדרוני סבור כי זאת עקב חנינה "מכיוון שקין היה הראשון למעשה הנורא של רצח אח" (מדרשי פילון ד, טו, מהדורת בלקין, תשמ"ט). בעל הכלי יקר מבאר שקין לא הומת "מפני יישוב העולם" (בראשית ד, ט). אחרים מבארים כי קין נחשב כהורג בשגגה (העמק דבר, שם, יב; רד"צ הופמן, שם, ט-יב).
4 אברבנאל, שמואל ב, יד, יד. לא מן הנמנע שפירושו קשור לתפיסתו המדינית. זאב הרוי כותב כי לשיטתו "כל שלטון פוליטי של אדם על אדם נוגד את טבע האדם" ("אנרכיזם, שוויוניות וקומוניזם במשנת ר' יצחק אברבנאל", על דעת הקהל : דת ופוליטיקה בהגות היהודית - ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי, כרך ראשון, ירושלים, תשע"ב, עמ' 214). עונש המוות קשור לספירה המדינית ואין הוא אך הסדרת סכסוך בין פרטים.
5 ספרי דברים (פינקלשטיין), קפז. וראה מדרש תנאים לדברים יט, ג: "כשאת[ה] מבער שופכי דמים מן הארץ את[ה] גורם לטובה לבוא לעולם". דברים אלה מביעים מסר אוניברסלי.
6 רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, מאמר ד (בתרגומו של הרב קאפח).
7 הרב ירוחם פישל פערלה, באור על ספר המצוות לרס"ג, פתיחה למנין ע"א העונשין, אות יא, ד"ה ובהכי.
8 ספר החינוך, מצוה לד.
9 ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, כי תצא, ה.
10 משנה מכות א, י.
11 א' קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין: הענישה הפלילית בעם ישראל - תורתה ותולדותיה (ירושלים, תשע"ג), עמ' 141. וכך נוקטים גם הרב הרב נ"א רבינוביץ (דרכה של תורה: פרקים במחשבת ההלכה ובאקטואליה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 30); פרופ' יעקב בלידשטיין (G. Blidstein, "On Capital Punishment - The Classical Discussion", Judaism 14 (1965), pp. 159-17). פרופ' יאיר לורברבוים (צלם אלהים, ירושלים תשס"ד) סבור כי עריכת דעות התנאים "בסדר עולה – 'אחד בשבוע', 'אחד לשבעים שנה', 'מעולם' - היא כעין תחבולה ספרותית שנועדה לבטא התנגדות עקרונית הולכת וגוברת לעונש המוות" (עמ' 346). מעבר לכך, לטעמו, עמדת רבי עקיבא נובעת מתפיסתו אודות 'צלם אלוהים' שלפיה בגוף האדם יש ממד אייקוני של האל ולפיכך הוא רואה בשפיכות דמו של כל אדם - צדיק כרשע - פגיעה באל הנוכח בדמותו (שם, עמ' 352). וראה עוד הנ"ל, "על רצח, עונש המוות והאדם כצלם אלוהים בספרות חז"ל", פלילים ז (תשנ"ט), עמ' 251.
12 מכות ז ע"א.
13 חיים כהן, "עונש המוות – ערך יהודי?", תרבות דמוקרטית 1 (תשנ"ט), עמ' 51.
14 מלכי בקודש, חלק ב, עמ' 3.
15 פירוש המשנה לרמב"ם, מכות א, יא. וראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה י.
16 מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא, יד.
17 רמב"ם, פירוש המשניות, שם. וכך פוסק הוא במשנה התורה, שם, הלכה יא. זאת בהסתמך על הברייתא בסנהדרין נב ע"ב.
18 לעיל, הערה 14.
19 עבודה זרה ח ע"ב. אולם בתלמוד הירושלמי נאמר (סנהדרין פ"ז ה"ב) כי "קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש ניטלו דיני נפשות מישראל". מכך משתמע שלא היה מדובר בהחלטה רצונית של הסנהדרין אלא בנטילת סמכות מצד השלטון הרומאי הזר (ראה הרב שלמה גורן, משיב מלחמה, חלק ג, ירושלים תשע"ט, עמ' רצ). חיים שפירא מעלה ספק אם מסורות אלו משקפות אירוע היסטורי. לטעמו, "המספר ארבעים שנה נראה טיפולוגי, ודומה שהוא משמש כדי לבטא את הרעיון שדיני נפשות בטלו כבר לפני חורבן הבית" ("בתי הדין במשנה", תרביץ פח (תשפ"ב), עמ' 181). בהיבט ההיסטורי, מספר שנים זה מגיע לשנה שבה נדון ישו, ולדעתו של חיים כהן אפשר שמדובר במסורת אפולוגטית שנועדה להסיר מהיהודים אחריות למותו של ישו (משפטו ומותו של ישו הנוצרי, תל-אביב תשכ"ח, עמ' 26–35).
20 דרכה של תורה (לעיל, הערה 11), עמ' 32.
21 הרב י"א הנקין, "קץ הימין", הדרום י (תשי"ט), עמ' 6 [מובא על ידי הרב רבינוביץ]. הרב הנקין אף סובר שבימות המשיח, ישראל יקבלו עליהם את התורה "לא בקשת וחרב" אלא מתוך רצון פנימי.
22 שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן סח.
23 בבא מציעא פג ע"ב. והשווה לדברי בעל ספר החינוך (לעיל, הערה 8).
24 סנהדרין מו ע"א.
25 רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ד.
26 רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ד.
27 ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כד הלכה ד. וראה הרב רבינוביץ, דרכה של תורה (לעיל, הערה 10), עמ' 35.
28 שם.
29 שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן קלה. וראה שו"ת הר"י מיגאש, סימן קסא. אולם מהר"ם ז"ק (פולין, המאה הט"ז; חתנו של המהרש"ל) סבור כי צורך השעה כולל רק עבירות שהדור פרוץ בהן אשר יש צורך למגרן (הובא בשו"ת איתן האזרחי (רבי אברהם הכהן רפפורט), סימן מה. וראה יעקב בזק, "הריגת נפשות ודיניה בספרות השו"ת", סיני סח (תשל"א), עמ' רפא- רפד).
30 לעיל, הערה 22. וראה אביעד הכהן (לעיל, הערה 2).
31 ביניהם: נימוקי יוסף, סנהדרין טז ע"א, ד"ה בזמן שיש כהן; הר"ן, סנהדרין כז ע"א, ד"ה אי ודאי קטל נפשא, הכותב שיש לבית הדין סמכות להטיל עונש מוות רק מכוח "הורמנא דמלכא" [=הסמכת המלכות]. וראה הרב יעקב משלם גינצבורג, "מקלט מגואל", סיני כו (תש"י), עמ' מט. אמנם הנ"ל מציין כי לאורך הדורות מרבית הפוסקים סברו שאף לאחר החורבן יש לבתי הדין סמכות להטיל עונש מוות לצורך השעה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק מטעים שמותר בזמן הזה לדון אפילו דיני נפשות אולם יש צורך ליצור היכר באופן ההמתה שאין מדובר בדין תורה (שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל), סימן קמג).
32 שו"ת הרא"ש, כלל יז, סימן ח.
33 הרב י"א הרצוג, "התחיקה והמשפט במדינה היהודית", יבנה ג (תש"ט), בהערת המערכת צוין כי המאמר נמסר בחודש שבט תש"ח. פורסם שנית בתחוקה לישראל על פי התורה א, ירושלים תשמ"ט, עמ' 206.
34 תחוקה לישראל, שם, עמ' 52.
35 הרב במ"ח עוזיאל, "בדבר סדרי שלטון ומשפט" (כסלו תש"ח), תחוקה לישראל א, שם, עמ' 261.
36 תחוקה לישראל א, שם, עמ' 248. בהתאם לכך בהצעת החוקה שהציע הרב עוזיאל נכתב: "מדינת ארץ ישראל שוללת סמכות בית המשפט להחליט ולהוציא לפועל דין מיתות בית דין באיזו צורה שתהיה" (תחוקה לישראל א, שם, עמ' 251). אף ד"ר י"פ כהן, מומחה למשפט עברי, הגיש לוועדת החוקה של מועצת המדינה בשנת תש"ט הצעה לנוסח חוקה שבאחד מסעיפיה נכתב כי לא יהיה עונש מוות (מובא אצל הרב ש"ט שטרן, חוקת עולם א, ירושלים תשס"ה, עמ' ה).
37 פורסמו ב'הצופה', ראה תחוקה לישראל, שם, עמ' 157.
38 תחוקה לישראל, שם, עמ' 173.
39 ראה את החוק לתיקון דיני עונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954, שבו נקבע כי "הורשע אדם בדין בשל רצח, יטיל עליו בית המשפט עונש מאסר עולם ועונש זה בלבד".
40 תחוקה לישראל ג, שם, עמ' 94.
41 שם. כפי עמדתו זו, נקבע בסעיף 96 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כי "לא יטיל בית משפט עונש מוות אלא אם העבירה נעברה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה". אף בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, נקבע בסעיף 43, שעניינו בגידה, כי "לא יטיל בית דין צבאי עונש מוות אלא אם נעברה העבירה בתקופת לחימה".
42 תחוקה לישראל ג, שם, עמ' 94. מעניין לציין כי פרופ' שמואל הוגו ברגמן הסתייג מהטלת עונש מוות על אייכמן בטענה כי "רק מי שברא את החיים, יש לו הרשות ליטול את החיים!". פרופ' גרשום שלום הסתייג אף הוא מכך בטענה אחרת: "אין בהמתתו גם משום 'למען יראו וילמדו לקח' לשונאי ישראל למיניהם ולמשמידי עמנו... לא הרתעת פושעים על ידי תליית חדל-אישים אחד תימנע אסונות מסוג זה להבא". השר יוסף בורג הציע בשם "רבו משוויצריה" (ככל הנראה, הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל ה"שרידי אש") כי "מדינת ישראל אמרה מה שאמרה במשפט, היא יכולה להרשות לעצמה לתת לרוצח למות יומיום מחדש... תלוי ועומד... להשאיר אותו במצב זה, שכל יום יכולים לבצע פסק דינו" (פרוטוקול ישיבת הממשלה, 29.5.62, יומיים לפני הוצאת אייכמן להורג; וראה אברהם בורג, הארץ, 24.4.23). וראו עמית נאור, "האנשים שאמרו לא: מי התנגד להוצאתו של אדולף אייכמן להורג?" (blog.nli.org.il/chov-eichmann-death-sentence).
43 הרב שלמה גורן, שו"ת משיב מלחמה, חלק ג, ירושלים תשע"ט, עמ' שה-שו.
44 סנהדרין עג ע"א. יושם אל לב שבעניין המחבלים לא מדובר בעשיית דין עצמי אלא ידי בית משפט, ואף מדובר בענישה על רצח שבוצע ולא רק במניעת פשע שטרם בוצע.
45 אולם ראה הרב נתן צבי פרידמן, "דין רודף למחבלים", שנה בשנה (תשל"ב) עמ' 143. כן נמסר שאף הרב עובדיה יוסף סבר שיש להטיל על המחבלים עונש מוות, ראה משה בן שלמה, "החיים הדתיים במדינת ישראל", אור המזרח כח (תש"מ), עמ' 115.
46 בשנת 1967 החליטה הממשלה להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי כי הפרקליטים והתובעים הצבאיים המופיעים בבתי המשפט ובבתי הדין הצבאיים יודיעו שאינם דורשים הטלת עונש מוות על הנדונים.
בשנים האחרונות עולות מעת לעת הצעות חוק שמבקשות לקבוע עונש מוות למחבלים רוצחים1. ונשאלת השאלה, מה עמדת המשפט העברי בשאלה חמורה זו?2 עונש המוות נוכֵח במקורות ישראל - המקרא קובע עונש מוות לעבירות שונות והביטוי "מות יומת" שכיח בו ובראשן בעבירת הרצח. אף בחז"ל יש דיונים נרחבים ב"ארבע מיתות בית דין" ובהרכב בית הדין המוסמך להטיל עונש מוות. האם הצעות חוק אלו אכן משקפות את עמדת מקורות ישראל? בדברים שלהלן אבקש להציג תמונה מורכבת בעניין תוך הבאת מקורות שהובעה בהם רתיעה מעונש המוות. אפתח בביקורת על עונש המוות שעולה כבר בספרות הנביאים.
ביקורת על עונש המוות - דברי האישה התקועית
לאחר הריגת אמנון על ידי אחיו אבשלום, יואב בן צרויה ביקש למנוע מדוד המלך להטיל על אבשלום עונש מוות3. לשם כך הוא פנה אל אישה תקועית "חכמה" והדריך אותה ללבוש בגדי אבל ולבוא אל דוד עם הצגת סיפור בדיוני לפיו, אחד מבניה הרג את בנה האחר: "וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ" (שמואל ב יד, ו). האישה התקועית ציינה בפני דוד כי משפחתה מבקשת להטיל על הבן הרוצח עונש מוות, והיא שטחה בפניו את העוול שייגרם עקב כך: "וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם).
דון יצחק אברבנאל (פורטוגל-איטליה, המאות הט"ו-ט"ז) מבאר4 כי בדבריה של האישה התקועית עולה ביקורת עקרונית כנגד עונש המוות שמהותה ערעור התכלית שבעונש זה. בעונשים כספיים יש השבה או פיצוי לנפגע אולם מה התועלת בהמתת העבריין? -
ואכן מקורות שונים ביקשו לברר את תכלית עונש המוות, ובכך נדון להלן.
תכלית עונש המוות
לפי המדרש תכלית עונש המוות הוא ביעור הרע:
רב סעדיה גאון מטעים כי ביעורם של העבריינים נועד לשם הצלת האחרים וזאת תוך הבאת משל מתחום הרפואה שבו מקובל לכרות איבר אחד לשם הצלת הגוף כולו:
הרב ירוחם פישל פערלא (פולין-ארץ ישראל, המאות הי"ט-כ') מטעים כי מדובר בתיקון העולם: "אין בהריגת הרוצח משום שפיכות דמים... משום שהריגתו תיקון העולם הוא לבער עושי הרעות"7.
בעל ספר החינוך (לרבי אהרן הלוי מברצלונה, המאה הי"ג) מאמץ מן התלמוד משל משדה החקלאות בו נדרש ניקוש קוצים, ובעקבות כך היבול צומח טוב יותר:
לפי דבריו, ביעור עושי הרשעה אינו מביא אך לשמירה על העולם אלא אף להשבחתו.
ר' צדוק הכהן מלובלין (המאה הי"ט) מצביע על תועלת נוספת והיא יצירת הרתעה כלפי האחרים: "שיועיל לבער הרע מכל ישראל. ויועיל זה כמו שנאמר 'וכל ישראל ישמעו וייראו' - שיכניס יִרְאָה בכלל ישראל וגם הרהור תשובה בכל ישראל"9.
ועם זאת, להלן ניווכח שבקרב חז"ל הובעה הסתייגות מהטלת עונש מוות.
הסתייגות התנאים מהטלת עונש מוות
המשנה10 מתעדת הסתייגות של תנאים מהטלת עונש מוות:
רבי טרפון ורבי עקיבא מביעים עמדה עקרונית נגד הטלת עונש מוות "ונגד עיקרון זה יוצא רבן שמעון בן גמליאל שסבור שאף על פי שלא במהרה נרשיע נאשמים, בכל זאת שלילת עונש מוות גורפת כזאת יש בה כדי לעודד שופכי דמים בישראל"11.
התלמוד12 מבאר כי לשיטתם של רבי טרפון ורבי עקיבא ההימנעות מהטלת עונש מוות הייתה נעשית באמצעות החמרה יתרה ברף הראיות הנדרשות לשם הרשעה. השופט חיים כהן רואה בדרישות הדיוניות והראייתיות "מאמץ אינטלקטואלי ומשפטי כביר של חכמינו הקדמונים לבטל עונש המוות"13. הרב חיים הירשנזון (ישראל-ארה"ב, מאות י"ט-כ) מטעים "כי... הכירו חכמי ישראל מאז את אשר מכירים היום גם הרבה מחכמי אומות העולם כי דיני נפשות בכלל צריכים להבטל מן העולם מכל וכל, כי לא על ידי דיני נפשות מתמעטים שופכי דמים בעולם"14.
ברם הרמב"ם סובר שדברי התנאים במשנה כי הסנהדרין צריכה למעט בהטלת עונש מוות, מורים על חובת הדיינים לשקול בכובד ראש הטלת עונש זה ואין בכך הסתייגות משימוש בעונש זה כאשר הדבר נדרש:
חז"ל ביקשו למנוע הטלת עונש מוות לא רק באמצעות הקפדה בדיני הראיות אלא גם באמצעות הקביעה שניתן להטיל עונש מוות רק כאשר בית המקדש עומד על מכונו. בכך נעסוק להלן.
עונש מוות לאחר חורבן בית המקדש
עוד במדרש הלכה קדום נקבע שניתן להטיל עונש מוות רק כאשר בית המקדש קיים:
הרמב"ם בעקבות חז"ל מוסיף ופוסק כי לשם הטלת עונש מוות נדרש כינונו של בית הדין הגדול בבית המקדש: "אין דנין דיני נפשות בארץ ישראל וכל שכן בזולתה אלא בזמן שבית דין הגדול בלשכת הגזית [שבמקדש] שהרי אמר יתעלה 'לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ' (דברים יז, יב) - בזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות. ובתנאי שתהא הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש דווקא"17. הרב הירשנזון18 סבור כי תכלית עונש המוות היא כפרה דתית ולא הסדרה חברתית, ולפיכך העונש נוהג רק כאשר יש כהן ומזבח.
בתלמוד אף מסופר19 שארבעים שנה לפני החורבן החליטה הסנהדרין לגלות מלשכת הגזית כדי לבטל למעשה דיני נפשות. הרב רבינוביץ (ארה"ב-ישראל, המאות הכ'-כ"א)20 מטעים כי החלטה זו אינה כורח נסיבות מצער אלא מגמה ליצירת חברה מתוקנת יותר: "ביטול מיתות בית דין מהווה הפחתה באלימות השוררת בחברה ויש בו משום לקח חינוכי המשפיע על שדרות רחבות בציבור. כשביטלו דיני נפשות היה בזה משום הצהרה הפגנתית עד כמה חמורה שפיכות דמים אפילו של עבריינים רצחנים. לטווח ארוך העלאת הרמה המוסרית בכלל העם מביאה לצמצום העבריינות גם בשולי החברה". ברוח זו, הרב יוסף אליהו הנקין (ארה"ב, המאה כ') אף רואה בביטול הסמכות להטיל עונש מוות אחד מסממני משיח:
הרב משה פיינשטיין (ארה"ב, המאה הכ'), בתשובה למושל ניו-יורק ששאל אותו על עמדת היהדות בעניין עונש מוות, אף מטעים22 שעונשי המוות בתורה לא נקבעו מרגשי נקם וגמול. אינטרס זה מסור לקב"ה בלבד, כמו שנאמר בתלמוד "'יבוא בעל הכרם [=הקב"ה] ויכלה את קוציו"23. עונשי המוות שבתורה נועדו להביע מסר חינוכי אודות חומרת העבירות שעליהם הם אמורים להיות מושתים. אולם אין התורה מבקשת כי עונש המוות יושת בפועל.
עונש מוות מכוח משפט המלך והוראת שעה
נמצא כי כיום, לאחר חורבן בית המקדש, אין לבית הדין סמכות להטיל עונשי מוות לפי 'דין תורה'. עם זאת, בתלמוד נאמר24 "שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה... כדי לעשות סייג לתורה", לרבות הטלת עונש מוות. בהתאם לכך, הרמב"ם פוסק כי ניתן להטיל עונשי מוות במסגרת 'משפט המלך' היינו באמצעות ענישה שלא לפי דין תורה בהתאם לצרכי הזמן לשם תיקון העולם, וגם בית הדין רשאי לעשות כן "כפי מה שיראו"25 - "הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות"26. מדובר בהוראה זמנית כלפי מקרה מיוחד שאירע, להבדיל מהוראה קבועה27.
מהו צורך השעה שמצדיק הטלת עונש מוות?
הרמב"ם מבאר: "וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם"28.
המהר"ם מלובלין29 (פולין, המאה הט"ז) סובר כי צורך השעה כולל מעבר לכך גם עבריינות חמורה שמצריכה ענישה הרתעתית לשם מניעת התפשטותה, וכן ענישת עבריינים רצידיוויסטים. אף הרב משה פיינשטיין30, בתשובתו למושל ניו-יורק הטעים כי הטלת עונש מוות אפשרית לצורך שעה כלפי "מי שהורג נפשות מחמת שהופקר אצלו איסור הרציחה והוא אכזרי ביותר".
אולם יש פוסקים הסבורים כי, לאחר חורבן בית המקדש, אין בית הדין רשאי להטיל עונש מוות אף לא לצורך השעה31. הרא"ש32, רבנו אשר בן יחיאל, שנאלץ לברוח מאשכנז לספרד בראשית המאה י"ד, מביע תמיהה על כך שבתי הדין היהודיים שם נהגו להטיל עונשי מוות:
הפולמוס אודות עונש המוות במדינת ישראל
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג אשר כיהן כרבה הראשי הראשון של מדינת ישראל, כתב, ערב הקמתה של מדינת ישראל, כי "יסוד מוסד הוא שלא יהא נוהג משפט מוות במדינה היהודית"33. וכך נימק את עמדתו:
אף הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל אשר כיהן כרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, כתב, ערב הקמת המדינה:
במקום אחר העלה הרב עוזיאל אף את החשש מפני טעות משפטית ומשפיכת דם נקי36.
בעקבות דבריו של הרב שלמה גורן (גורונטשיק אז)37, סייג הרב הרצוג את דבריו וכתב38: "ברור שלצורך שעה יוכלו לדון דיני נפשות... כך למשל יהא ביד מלכות ישראל לדון למיתה, ממש, בוגדים ומרגלים שיש במעשיהם המתועבים סכנה לקיום האומה". מאוחר יותר בשנת תשי"ב, בעקבות פניית סגן שר הדתות דאז, הד"ר זרח ורהפטיג, להתייחס להצעת החוק אשר ביקשה לבטל את עונש המוות39, חזר וצמצם הרב הרצוג את עמדתו: "בנוגע ל"בוגד בשעת חירום" הדבר צריך עיון רב, ואם אפשר למנעו מלהזיק למדינה על ידי מאסר - ודאי שאין להמיתו"40. הרב הרצוג העדיף שהחוק יאפשר הטלת עונש מוות לבוגדים רק "בשעת מלחמה בין ישראל ועם אחר"41.
עונש מוות למחבלים
הרב הרצוג אשר סבר כאמור כי אין לאפשר הטלת עונש מוות במדינת ישראל, הוסיף וסייג את עמדתו:
הרב הרצוג לא היה אפוא כה החלטי בנוגע להטלת עונש על ה'מסתננים', הפדאיון דאז, כפי שהיה בנוגע לנאצים.
לעומתו, הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי של מדינת ישראל, הביע43 עמדה נחרצת בעד ביצוע עונש מוות למחבלים. לדעתו, למחבלים יש דין 'רודף' שלגביו נקבע44 שמצילים את הנרדף בנפשו גם בזמן הזה, ואשר על כן, יש להטיל על המחבלים עונש מוות, והוא בגדר מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), שאף היא נוהגת גם בזמן הזה. אמנם המחבלים הנדונים נמצאים במעצר ועתידים לתת את דינם במאסר עולם אולם המציאות מוכיחה שבמקרים רבים הם משוחררים בעסקאות שונות לשם פדיון חיילים או אזרחים שנחטפו לצורך שחרורם. במקרים רבים מחבלים אלה אף חוזרים לסורם. בהתאם לכך הרב גורן קובע נחרצות כי ניתן להטיל עונש מוות על מחבלים "ללא כל פקפוק מבחינת ההלכה והמוסר היהודי".
עמדתו זו של הרב גורן ייחודית ולא הכול קיבלו את הבחנתו בנוגע למחבלים45. מעבר לכך, גורמי הביטחון הביעו חשש שהטלת עונש מוות תביא לפעולות מיקוח בטרם ביצועו בדרך של חטיפת חיילים ואזרחים, וכן לעשיית פיגועי נקמה לאחר ביצועו. להערכתם הטלת עונש מוות אף לא תביא להרתעה, שכן המחבלים מבצעים את פיגועיהם תוך נכונות להיהרג. מעבר לכך הטלת עונש מוות תביא להאדרתם של המחבלים והכרה בהם כ'שאהידים', דבר שאך יעצים את מעשיהם46. ודומה שעל פוסקי ההלכה לשקול גם שיקולים אלה.
אחרית דבר
עיוננו העלה כי חרף שכיחותו של עונש המוות במקרא הובעה במסורת היהודית הסתייגות מהטלתו, וזאת אף תוך הבעת התנגדות עקרונית למהותו. מנגד, יש שמכירים בחשיבות ההרתעה שטמונה בעונש המוות ואף בהצדקתו העקרונית. מחלוקת זו מתעצמת לנוכח מעשי מחבלים נוראים ואכזריים שמתרגשים עלינו. חרף המציאות המרעידה והמטלטלת, מן הראוי כי העמדות המהותיות והעקרוניות שהובעו במקורותינו יהיו לנגד עינינו.
הערות:
* ד"ר יעקב שפירא, ממונה ביחידה למשפט עברי, משרד המשפטים; מרצה למשפט עברי בפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית.
ראשיתו של גיליון זה בחוות דעת שניתנה לד"ר אביחי מנדלבליט עת כיהן כיועץ המשפטי לממשלה.
1 פ/4638/20 הצעת חוק העונשין (תיקון – גזר דין עונש מוות למורשע ברצח בנסיבות טרור), התשע"ח-2017, ח"כ רוברט אילטוב ואח'; לאחרונה ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת חוק העונשין (תיקון - עונש מוות למחבלים), התשפ"ג-2023 (פ/ 1739/25), ח"כ לימור סון הר מלך.
2 בנושא כבר עסק מעל במה זו אביעד הכהן, "עונש המוות – בין הלכה למעשה", פרשת השבוע 363 (תש"ע). וראה גם ירון אונגר, "עונש המוות - רקע תיאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית בכנסת: סקירה משפטית (תשע"ד), עמ' 38-34. ואין בית מדרש בלא חידוש.
3 אף קין לא נענש על ידי ה' בעונש מוות על רצח הבל. פילון האלכסנדרוני סבור כי זאת עקב חנינה "מכיוון שקין היה הראשון למעשה הנורא של רצח אח" (מדרשי פילון ד, טו, מהדורת בלקין, תשמ"ט). בעל הכלי יקר מבאר שקין לא הומת "מפני יישוב העולם" (בראשית ד, ט). אחרים מבארים כי קין נחשב כהורג בשגגה (העמק דבר, שם, יב; רד"צ הופמן, שם, ט-יב).
4 אברבנאל, שמואל ב, יד, יד. לא מן הנמנע שפירושו קשור לתפיסתו המדינית. זאב הרוי כותב כי לשיטתו "כל שלטון פוליטי של אדם על אדם נוגד את טבע האדם" ("אנרכיזם, שוויוניות וקומוניזם במשנת ר' יצחק אברבנאל", על דעת הקהל : דת ופוליטיקה בהגות היהודית - ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי, כרך ראשון, ירושלים, תשע"ב, עמ' 214). עונש המוות קשור לספירה המדינית ואין הוא אך הסדרת סכסוך בין פרטים.
5 ספרי דברים (פינקלשטיין), קפז. וראה מדרש תנאים לדברים יט, ג: "כשאת[ה] מבער שופכי דמים מן הארץ את[ה] גורם לטובה לבוא לעולם". דברים אלה מביעים מסר אוניברסלי.
6 רב סעדיה גאון, ספר האמונות והדעות, מאמר ד (בתרגומו של הרב קאפח).
7 הרב ירוחם פישל פערלה, באור על ספר המצוות לרס"ג, פתיחה למנין ע"א העונשין, אות יא, ד"ה ובהכי.
8 ספר החינוך, מצוה לד.
9 ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, כי תצא, ה.
10 משנה מכות א, י.
11 א' קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין: הענישה הפלילית בעם ישראל - תורתה ותולדותיה (ירושלים, תשע"ג), עמ' 141. וכך נוקטים גם הרב הרב נ"א רבינוביץ (דרכה של תורה: פרקים במחשבת ההלכה ובאקטואליה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 30); פרופ' יעקב בלידשטיין (G. Blidstein, "On Capital Punishment - The Classical Discussion", Judaism 14 (1965), pp. 159-17). פרופ' יאיר לורברבוים (צלם אלהים, ירושלים תשס"ד) סבור כי עריכת דעות התנאים "בסדר עולה – 'אחד בשבוע', 'אחד לשבעים שנה', 'מעולם' - היא כעין תחבולה ספרותית שנועדה לבטא התנגדות עקרונית הולכת וגוברת לעונש המוות" (עמ' 346). מעבר לכך, לטעמו, עמדת רבי עקיבא נובעת מתפיסתו אודות 'צלם אלוהים' שלפיה בגוף האדם יש ממד אייקוני של האל ולפיכך הוא רואה בשפיכות דמו של כל אדם - צדיק כרשע - פגיעה באל הנוכח בדמותו (שם, עמ' 352). וראה עוד הנ"ל, "על רצח, עונש המוות והאדם כצלם אלוהים בספרות חז"ל", פלילים ז (תשנ"ט), עמ' 251.
12 מכות ז ע"א.
13 חיים כהן, "עונש המוות – ערך יהודי?", תרבות דמוקרטית 1 (תשנ"ט), עמ' 51.
14 מלכי בקודש, חלק ב, עמ' 3.
15 פירוש המשנה לרמב"ם, מכות א, יא. וראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה י.
16 מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא, יד.
17 רמב"ם, פירוש המשניות, שם. וכך פוסק הוא במשנה התורה, שם, הלכה יא. זאת בהסתמך על הברייתא בסנהדרין נב ע"ב.
18 לעיל, הערה 14.
19 עבודה זרה ח ע"ב. אולם בתלמוד הירושלמי נאמר (סנהדרין פ"ז ה"ב) כי "קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש ניטלו דיני נפשות מישראל". מכך משתמע שלא היה מדובר בהחלטה רצונית של הסנהדרין אלא בנטילת סמכות מצד השלטון הרומאי הזר (ראה הרב שלמה גורן, משיב מלחמה, חלק ג, ירושלים תשע"ט, עמ' רצ). חיים שפירא מעלה ספק אם מסורות אלו משקפות אירוע היסטורי. לטעמו, "המספר ארבעים שנה נראה טיפולוגי, ודומה שהוא משמש כדי לבטא את הרעיון שדיני נפשות בטלו כבר לפני חורבן הבית" ("בתי הדין במשנה", תרביץ פח (תשפ"ב), עמ' 181). בהיבט ההיסטורי, מספר שנים זה מגיע לשנה שבה נדון ישו, ולדעתו של חיים כהן אפשר שמדובר במסורת אפולוגטית שנועדה להסיר מהיהודים אחריות למותו של ישו (משפטו ומותו של ישו הנוצרי, תל-אביב תשכ"ח, עמ' 26–35).
20 דרכה של תורה (לעיל, הערה 11), עמ' 32.
21 הרב י"א הנקין, "קץ הימין", הדרום י (תשי"ט), עמ' 6 [מובא על ידי הרב רבינוביץ]. הרב הנקין אף סובר שבימות המשיח, ישראל יקבלו עליהם את התורה "לא בקשת וחרב" אלא מתוך רצון פנימי.
22 שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן סח.
23 בבא מציעא פג ע"ב. והשווה לדברי בעל ספר החינוך (לעיל, הערה 8).
24 סנהדרין מו ע"א.
25 רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ד.
26 רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה ד.
27 ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כד הלכה ד. וראה הרב רבינוביץ, דרכה של תורה (לעיל, הערה 10), עמ' 35.
28 שם.
29 שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן קלה. וראה שו"ת הר"י מיגאש, סימן קסא. אולם מהר"ם ז"ק (פולין, המאה הט"ז; חתנו של המהרש"ל) סבור כי צורך השעה כולל רק עבירות שהדור פרוץ בהן אשר יש צורך למגרן (הובא בשו"ת איתן האזרחי (רבי אברהם הכהן רפפורט), סימן מה. וראה יעקב בזק, "הריגת נפשות ודיניה בספרות השו"ת", סיני סח (תשל"א), עמ' רפא- רפד).
30 לעיל, הערה 22. וראה אביעד הכהן (לעיל, הערה 2).
31 ביניהם: נימוקי יוסף, סנהדרין טז ע"א, ד"ה בזמן שיש כהן; הר"ן, סנהדרין כז ע"א, ד"ה אי ודאי קטל נפשא, הכותב שיש לבית הדין סמכות להטיל עונש מוות רק מכוח "הורמנא דמלכא" [=הסמכת המלכות]. וראה הרב יעקב משלם גינצבורג, "מקלט מגואל", סיני כו (תש"י), עמ' מט. אמנם הנ"ל מציין כי לאורך הדורות מרבית הפוסקים סברו שאף לאחר החורבן יש לבתי הדין סמכות להטיל עונש מוות לצורך השעה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק מטעים שמותר בזמן הזה לדון אפילו דיני נפשות אולם יש צורך ליצור היכר באופן ההמתה שאין מדובר בדין תורה (שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל), סימן קמג).
32 שו"ת הרא"ש, כלל יז, סימן ח.
33 הרב י"א הרצוג, "התחיקה והמשפט במדינה היהודית", יבנה ג (תש"ט), בהערת המערכת צוין כי המאמר נמסר בחודש שבט תש"ח. פורסם שנית בתחוקה לישראל על פי התורה א, ירושלים תשמ"ט, עמ' 206.
34 תחוקה לישראל, שם, עמ' 52.
35 הרב במ"ח עוזיאל, "בדבר סדרי שלטון ומשפט" (כסלו תש"ח), תחוקה לישראל א, שם, עמ' 261.
36 תחוקה לישראל א, שם, עמ' 248. בהתאם לכך בהצעת החוקה שהציע הרב עוזיאל נכתב: "מדינת ארץ ישראל שוללת סמכות בית המשפט להחליט ולהוציא לפועל דין מיתות בית דין באיזו צורה שתהיה" (תחוקה לישראל א, שם, עמ' 251). אף ד"ר י"פ כהן, מומחה למשפט עברי, הגיש לוועדת החוקה של מועצת המדינה בשנת תש"ט הצעה לנוסח חוקה שבאחד מסעיפיה נכתב כי לא יהיה עונש מוות (מובא אצל הרב ש"ט שטרן, חוקת עולם א, ירושלים תשס"ה, עמ' ה).
37 פורסמו ב'הצופה', ראה תחוקה לישראל, שם, עמ' 157.
38 תחוקה לישראל, שם, עמ' 173.
39 ראה את החוק לתיקון דיני עונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954, שבו נקבע כי "הורשע אדם בדין בשל רצח, יטיל עליו בית המשפט עונש מאסר עולם ועונש זה בלבד".
40 תחוקה לישראל ג, שם, עמ' 94.
41 שם. כפי עמדתו זו, נקבע בסעיף 96 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כי "לא יטיל בית משפט עונש מוות אלא אם העבירה נעברה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה". אף בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, נקבע בסעיף 43, שעניינו בגידה, כי "לא יטיל בית דין צבאי עונש מוות אלא אם נעברה העבירה בתקופת לחימה".
42 תחוקה לישראל ג, שם, עמ' 94. מעניין לציין כי פרופ' שמואל הוגו ברגמן הסתייג מהטלת עונש מוות על אייכמן בטענה כי "רק מי שברא את החיים, יש לו הרשות ליטול את החיים!". פרופ' גרשום שלום הסתייג אף הוא מכך בטענה אחרת: "אין בהמתתו גם משום 'למען יראו וילמדו לקח' לשונאי ישראל למיניהם ולמשמידי עמנו... לא הרתעת פושעים על ידי תליית חדל-אישים אחד תימנע אסונות מסוג זה להבא". השר יוסף בורג הציע בשם "רבו משוויצריה" (ככל הנראה, הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל ה"שרידי אש") כי "מדינת ישראל אמרה מה שאמרה במשפט, היא יכולה להרשות לעצמה לתת לרוצח למות יומיום מחדש... תלוי ועומד... להשאיר אותו במצב זה, שכל יום יכולים לבצע פסק דינו" (פרוטוקול ישיבת הממשלה, 29.5.62, יומיים לפני הוצאת אייכמן להורג; וראה אברהם בורג, הארץ, 24.4.23). וראו עמית נאור, "האנשים שאמרו לא: מי התנגד להוצאתו של אדולף אייכמן להורג?" (blog.nli.org.il/chov-eichmann-death-sentence).
43 הרב שלמה גורן, שו"ת משיב מלחמה, חלק ג, ירושלים תשע"ט, עמ' שה-שו.
44 סנהדרין עג ע"א. יושם אל לב שבעניין המחבלים לא מדובר בעשיית דין עצמי אלא ידי בית משפט, ואף מדובר בענישה על רצח שבוצע ולא רק במניעת פשע שטרם בוצע.
45 אולם ראה הרב נתן צבי פרידמן, "דין רודף למחבלים", שנה בשנה (תשל"ב) עמ' 143. כן נמסר שאף הרב עובדיה יוסף סבר שיש להטיל על המחבלים עונש מוות, ראה משה בן שלמה, "החיים הדתיים במדינת ישראל", אור המזרח כח (תש"מ), עמ' 115.
46 בשנת 1967 החליטה הממשלה להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי כי הפרקליטים והתובעים הצבאיים המופיעים בבתי המשפט ובבתי הדין הצבאיים יודיעו שאינם דורשים הטלת עונש מוות על הנדונים.