|
|
|
אחריות לאומית כשיקול פסיקה: ניתוחי מתים כמקרה-בוחן
נריה גוטל *
פרשת וזאת הברכה (שמחת תורה), תשפ"ד, גיליון מס' 534
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
בעת החדשה נתעוררה מחדש שאלת ההיזקקות לניתוחי מתים ולהשתלות איברים מן המת לאור ההלכה. סוגיה זו נידונה כבר קודם לכן1 אך אין ספק שהעת החדשה והתקדמות מדע הרפואה ויישומיו המעשיים, העצימו והגבירו ביותר את ההיקף המספרי של ניתוחי המתים, כמו גם את הבנת חשיבותם ותועלתם. בשל כך, נזקקו פוסקים יותר ויותר לדיון מעמיק בסוגייה.
תופעת ניתוחי מתים עלולה לעמוד בסתירה לכמה וכמה הלכות, חלקן דרבנן וחלקן אף דאורייתא – 'עשה' ו'לא תעשה' כאחת. כך, לדוגמה: החובה לקבור את המת ואיסור הלנתו2; איסור ניוול המת וביזויו3; איסור הנאה מן המת4; גזל5; ואהבת לרעך כמוך6; ועוד. כך מן הצד האחד של המתרס, בעוד שמצידו השני של המתרס נמצאים הליכים רפואיים שהתפתחו בעת החדשה, ואשר נסמכו במידה משמעותית על ניתוחי מתים. שלילת ניתוחים כאלה משמעה עצירת קידמה רפואית. ועולים על כולנה: תהליכים טכנולוגיים-רפואיים מתקדמים אפשרו הפקת תועלת ניכרת מקצירת איברים מן המת לטובת החי. טיפולים כאלה יימנעו היה ותיושם באופן גורף הלכת איסור ניתוח המתים. מתח זה שבין שני הצדדים הציב אפוא לפני הפוסקים אתגר גדול של שמירת ההלכה מחד גיסא אל מול אתגר המודרנה מאידך גיסא7. זאת ועוד: במדינות שונות יש חוקים אזרחיים המחייבים את הלנת המת לשם וידוא מיתת הנקבר8.
"החולה לפנינו"
דומה שכמעט אין מי מהפוסקים שעסק בסוגייה זו, שלא נתן דעתו לשתי תשובות יסודיות וראשוניות שהתמודדו עם הסוגייה: תשובת הרב יחזקאל לנדא – הנודע ביהודה9 (להלן: הנוב"י), ותשובת רבי משה סופר (שרייבר) – החתם סופר10 (להלן: החת"ס)11. הרב לנדא התבקש להתייחס לפולמוס רבני שהתחולל בלונדון סביב מקרה שבו רופאים ביקשו לנתח גופו של מת "כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא אם יקרה מקרה כזה". רבני לונדון נחלקו בדבר: המתיר רצה להקיש וללמוד מן התקדים שבחניטות – המותרות מן הסתם – שנעשו ליעקב, ליוסף ולמלכי ישראל. אמנם שם הדבר נעשה לכבודם, ואולם "להיות רווח והצלה על ידו" של המת ודאי לא גרע מכך: "גם זהו כבוד המת להיות רווח והצלה על ידו לצורך העולם". ועוד רצה המתיר לדייק כך מתשובת הרשב"א12, שממנה עולה "שמפני צורך שעה... התיר הרשב"א לפנות [מת] מקברו הראשון והתיר נתינת סיד עליו", וזאת אפילו לאחר קבורה, קל וחומר למצב שנידון פה, שהוא קודם קבורה. האוסר – לעומת זאת – ביקש להיסמך על סוגיית התלמוד13, שממנה עולה שהקפידו לא לנוול מי שכבר נקבר, וזאת גם במחיר איבוד ממון.
כאמור, המחלוקת הלונדונית הובאה לפתחו של הנוב"י אשר דן ופלפל בדבר הילך והילך, ולא פחות מכך ליבן וחידד את הגדרת המצב. בעוד שהשואלים ראו במצב המתואר "פיקוח והצלת נפש", הרי שהנוב"י תהה האומנם כך הדבר, לפי שלכאורה מצב כזה אינו אפילו "ספק הצלת נפשות". לדידו, יש להבחין בין מקרה שבו "יש סכנת נפשות לפנינו" ובין מקרה שבו אין חולה שכזה ממש "לפנינו", אלא "רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה". במקרה האחרון, אין דוחין בגינו לא איסור דאורייתא וגם לא איסור דרבנן. הנוב"י הוסיף והדגיש, שאילו גם מצב של חשש כזה היה בבחינת "פיקוח נפש", הרי שאז "יהיה כל מלאכת הרפואות, שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה, מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה". זאת ועוד: הנוב"י דחה על הסף הבחנה בין חשש לזמן קרוב לבין חשש לזמן ארוך. לדידו, גם זה וגם זה אינם מהווים עילה הלכתית מספקת להתיר: "חלילה להתיר דבר זה".
עוד העיר הנוב"י, כי עובדה היא שאפילו "רופאי האומות" אינם עורכים ניתוחים כאלה בגופותיהם של "סתם" מתים, אלא רק בפושעים שנגזר דינם למיתה או בגוף מי שהסכים לכך בחייו. שעה שכך הדבר, לא יעלה על הדעת שישראל יקלו יותר מאומות העולם. זאת ועוד, הנוב"י העריך וחשש, שאם תחילה יותרו ניתוחים לצורכי קידום הטיפול במחלה, הרי שבסופו של דבר יותרו גם ניתוחים לצורכי למידה: "ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימים ומהותן", ואחריתו מי ישורנו. "לכן" – מסכם הנוב"י: "האריכות בזה הוא ללא צורך, ואין בזה שום צד להתיר"14. גם החת"ס15 דן בדבר, ועל אף שהוא משיג על הנוב"י במספר נקודות, עיקרי הדברים נותרו על תילם ואומצו גם על-ידו16, לאיסור17.
אולם לימים נחלקו הפוסקים בהגדרת המצב "החולה לפנינו" – נתון שנדרש, כאמור לעיל, הן על-ידי הנוב"י הן על-ידי החת"ס כדי להתיר: האם הכוונה היא לדרישת "חפצא" או לדרישת "גברא"? כלומר, האם צריך שאכן ממש יהיה חולה כזה לפנינו18, או שדי בכך שישנה מחלה כזו לפנינו: המחלה מצויה גם ללא חולה מסוים שלקה בה ונמצא לפנינו19.
כפי שיובהר להלן, קדמת מאת השנים האחרונות וריבוי האשפוזים, הטיפולים הרפואיים והניתוחים שהיא גוררת בעקבותיה, כמו גם התקשורת המיידית, הכלל-עולמית של 'כפר גלובאלי', הביאה פוסקים להחיל את הגדרת המושג "חולה לפנינו" על כלל בתי החולים. לדידה של תפיסה זו, תמיד מצוי "חולה לפנינו", וזאת כמובן גם ביחס לבתי חולים אקדמיים שבהם גם לומדים רפואה. פועל-יוצא מכך הוא הענקת היתר הלכתי לניתוחי מתים לצורך הליך טיפולי, גם כאשר הדבר משולב בהיבט לימודי.
"נשתנה המצב בדורנו"
עם זאת, כאשר מדובר בניתוח המבוצע בנסיבות של למידה בלבד, וכשלעצמו אינו כרוך בכל מטרה טיפולית, כלל לא היה פשוט לפוסקים להתירו, ורובם אסרוהו20. עם כינונה של מדינת ישראל21 היו מן הפוסקים שסברו כי עובדה זו, והאחריות הלאומית-ציבורית הכרוכה בכך, מהווים שיקול משמעותי בהכרעת הסוגייה להיתר, הלכה למעשה. לדידם, מאחר שמדינת ישראל – כמדינה ריבונית ועצמאית – זקוקה למערכת רפואית מתקדמת, ומערכת כזו תלויה ונסמכת – בין השאר – על ניתוחי מתים, הן לצורכי טיפול הן לצורכי למידה, שיקול זה עצמו מהווה עילה להיתר.
כך סבר, לדוגמה, הרב יחיאל יעקב ויינברג22. בתחילת דבריו ציין שככלל:
נשתנה המצב בדורנו מהמצב ששרר בזמנו של הגאון נודע ביהודה ז"ל, הן בנוגע להמעמד השורר בעולם הרפואה, והן ביחס הרופאים לשאלת ניתוח המתים, תכלית שינוי. הגאון נו"ב בזמנו חשב שפיקוח נפש משמעו במקום שחולה אנוש מונח לפנינו ויש אפשרות להצילו על ידי בדיקת המחלה של המת המוטל לפנינו. בזמננו זה, שהחיבור בין אנשים וארצות שונות הדוק מאד, על ידי תיליפון [=טלפון] ועל ידי ראדיא [=רדיו] וכיו"ב, ובנויארק יודעים ברגע מה שאמרו הרופאים בירושלים, יש אפשרות להציל כמה וכמה אנשים חולים על ידי בדיקת מחלה בגוף המת, הן במדינה והן במדינות אחרות, המושג פיקוח נפש משתקף בעינינו בממדים גדולים הרבה. ובכל אופן, אין להתעקש ולעמוד על הדעה שפיקוח נפש הוא רק בדוגמת הגאון נו"ב ז"ל.
טיעון זה הוא כללי. בעיקרו הוא נוגע בפער המשמעותי שבין העת הקדומה לעת החדשה, וההשלכה ההלכתית הנובעת מכך. טיעון זה אינו ייחודי למדינת ישראל דווקא, אלא ישים ל'מודרנה' ולקדמה הרפואית ככלל, בכל אתר ואתר. בכל הנוגע למדינת ישראל, מוסיף הרב ויינברג טיעון עקרוני:
יש צורך להדגיש שבזמננו שאלת ניתוח מתים היא שאלת המדינה, ושאלה של האנשים החיים במדינה זו. לפני הגאון נו"ב עמדה שאלה זו כשאלה פרטית, ולכך צדק בהוראתו. בזמננו היא שאלה של העם כולו, ושאלה של המדינה ומעמדה בתוך העולם הגדול, שמאזין ומקשיב לכל המתרחש בארץ באזניים קשובות. ואין צריך להיאמר כי יחס העולם התרבותי למדינתנו החדשה הוא אחד הגורמים החשובים המקיימים את ארצנו, ואחד התנאים החשובים ביותר למען בטחון מדינה ובטחון חיי האנשים השוכנים עליה23. צריך לזכור ולא להסיח את הדעת אף רגע אחד מהעובדא כי אי אפשר למדינה להתקיים בלא בתי ספר לרפואה, שמלמדים, מגדלים ומחנכים צעירי המדינה לרופאים משמשים ברפואת חולים. במדינתנו החדשה הנחיצות עוד יותר גדולה מכמה וכמה טעמים. אי אפשר להעלות על הדעת כי אפשר לצאת ידי הצורך ברפואת עכו"ם או ברופאים שנתחנכו בחו"ל. אף משוגע וחסר דעת לא יאמר כן. ודבר זה הוא גם כן מן הוודאות הגמורות, כי אי אפשר להתקדם במדע הרפואי, ביחוד במקצוע החירורגי, בלא נתוחי מתים... והשאלה העומדת לפנינו: איך אפשר לקיים לימוד חכמת הרפואה בארצנו, אם נאסור את נתוח המתים בכלל? ומה יאמרו אוכלוסי ישראל הרבים בארץ, אם יוציאו קול כי מצב הרפואה ירוד מאד מפאת איסורי הרבנים? ואיך נעמיד פנים אם יוציאו עלינו שם רע שאנחנו הם המעכבים את הקידמה הרפואית בארץ?24 נוכל לקיים את התורה בארץ, אם נוכיח שתורתנו היא תורת חיים. וטעם זה כדאי הוא להקל את החומר שבדבר... רגיל הייתי להחמיר בשאלה פרטית של רופא פרטי... אולם כיום שהשאלה נוגעת לכלל ישראל ולמדינת ישראל, איני יכול לאסור, כי ברור לי כי האיסור יגרום לפירוד המדינה מן הדת חס ושלום; ורופאי ישראל המלמדים חכמה זו באוניברסיתאות שבארץ, לא ישמעו לנו... ולא אכחד... שאילו היה הדבר תלוי בי, ואילו הייתי גדול הדור בהוראה, הייתי מתיר לאוניברסיתאות לנתח מתים במחלות מסופקות ומפוקפקות.
מעין זה טען, אף הכריע, גם הרב עובדיה הדאיה25:
והקרוב אלי כי הרב נוב"י ז"ל, לא היו דבריו ז"ל רק על זמנו ושעתו ומקומו, שהרופאים היהודים במקומו היו מתלמדים בבתי המדרש של ממשלת האומות, שהם מנתחים גופות מי שנתחייב הריגה למלכות או מי שהסכים לכך... מה שאין כן בזמננו זה, שקמה מדינת ישראל שאין גופות מסוג זה, ואי אפשר לשום רופא שיתלמד בלי זה, ואם לא נמצא שום אופן של היתר, לא ימצא ולא יזכר ולא יפקד לעולם שום רופא במדינה שידע ויכיר במלאכת הניתוח ותרבה הסכנה חס ושלום בחולים הזקוקים לניתוח, מאין מושיע, ואם נצריך הרופאים לנסוע לחו"ל להתלמד בממשלות אחרות תגדל האיבה והשנאה לעם ישראל כולו וביותר למדינת ישראל, כאשר יווכחו וידעו כי מותר להתעולל בגופות האינם יהודים, מה שאסור בגופות היהודים, בכל כיוצא בזה ודאי דלא דיבר הנוב"י לאסור, ויודה דהוי כחולה לפנינו דמותר משום הצלת נפשות, דאין לך פיקוח נפש יותר מזה.
אחריות המדינה
לימים, כך סבר וכתב גם הרב שלמה גורן, שהתייחס לכך בהרחבה26. גם לדידו, השקפת הנודע ביהודה והחתם סופר נכונה כמובן, אך היא ישימה הלכתית רק כאשר מדובר ברופאים יהודים בגלות, שלא מוטלת עליהם אחריות לבריאות כוללת של עם ישראל הריבון במדינתו. על רופאים אלה שבגלות, לא הייתה מוטלת בשעתו אלא מצווה וחובה לטפל בחולים הפונים אליהם בלבד. הם לא היו אחראים לתכנון רפואי כלל-מדינתי, לא לטווח ארוך אף לא לטווח קצר. לגביהם אכן נכונה השקפת היסוד של גדולי הפוסקים הנזכרים, שכל עוד שאין החולה – או המחלה – ממש נמצאים לפני הרופאים, אסור להשתמש בקריטריונים של פיקוח נפש כדי לדאוג לחולים עתידיים. במקרים אלה אין הצדקה לחרוג מעיקר הדין האוסר, כי מי לידינו יתקע שחולים כאלה ומחלה כזו יופיעו בפני רופאים אלה? יתר על כן: אפילו קיים סיכוי קלוש לכך, אין בו כדי לבסס יסוד להתיר איסורים – דאורייתא ודרבנן – לרופאים שאין מוטלת על כתפיהם אחריות על הרפואה העתידית.
לא כן כאשר מדובר במדינה יהודית עצמאית. במקרה כזה, ממשלת ישראל אחראית לתכנון המערך הרפואי המדינתי של האזרחים כולם. אחריות לאומית זו אינה מסתכמת במיקוד פרטני יום-יומי שגרתי בשאלת מצבו של חולה כזה ואחר, אלא עיקרה בנטילת אחריות כוללת לטווח קצר ומיידי ואף לטווח ארוך ומתמשך. כל בר דעת מבין שסטטיסטית, מדי שנה בשנה עתידים להתאשפז בבתי החולים שבמדינה מספר משמעותי של חולים אשר זקוקים לטיפול הנסמך על ידע רפואי שנרכש – בין השאר – בניתוחי מתים. כל בר דעת גם מבין שסטטיסטית, מידי שנה בשנה יהיו חולים רבים שייזקקו להשתלת איברים מן המת. אם לא נדאג מראש ללימוד רפואה ברמה גבוהה, ומכל שכן לתרומת איברים, "הרי שלא נוכל לעמוד בדרישות הרבות שתתעוררנה"27:
כאשר המדינה והעם אחראים למערך הרצוף של הרופאים בישראל ולבריאות העם המתגורר במדינה, ואנו יודעים מראש שבעוד מספר שנים נצטרך מספר כזה וכזה של רופאים בעלי רמה גבוהה כדי שנוכל להבטיח את בריאות העם, ואם לא נקיים את בתי הספר לרפואה נישאר ללא רופאים במדינה, וברור לנו שבלי נתוח מתים בבתי ספר לרפואה לא נוכל להוציא מהם רופאים ראויים לשמם, זה נקרא שהחולה לפנינו מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסיה וחייבת לתכנן את השרותים שלה לטווח ארוך, ומי שלא יטרח בערב שבת לא יאכל בשבת. אם לא נכשיר מערך של רופאים עכשיו, נישאר מחר ללא רופאים... כלפי המדינה זה נחשב כאילו הסכנה היא כבר לפנינו...28.
הרב גורן סבור אפוא שיש לשקלל בדיון ההלכתי את רכיב האחריות הלאומית. רכיב זה מחייב יצירת תשתית רפואית ראויה ומקצועית, והוא חלק מהותי במשוואה ההלכתית. לאור עיקרון זה, ולאור אותה תפיסה, הכריע הרב גורן שיש להתיר במדינת ישראל ניתוחי מתים לא רק לצורכי השתלות איברים אלא גם לשם לימוד רפואה, וזאת גם לשיטת הנודע ביהודה והחתם סופר29. כל עוד לימודי הרפואה המקצועיים דורשים ניתוחי מתים, לא עולה על הדעת שלומדי הרפואה במדינת ישראל לא יוכשרו היטב, וברמה המקצועית הנדרשת. ברור שאם וכאשר יתברר שהדבר מתייתר וניתן להתמקצע גם ללא אותם ניתוחים, לדוגמה באמצעות שימוש במכשירי דימות30, יחזור האיסור למקומו. ברם, כל עוד שהניתוח הממשי נצרך והכרחי להכשרה מקצועית מיטבית, הרי שפוסקים אלה סברו כי יש להתירו.
נושא זה של ניתוחי מתים והשתלות איברים, מדגים יפה עד כמה האחריות הלאומית מהווה שיקול הלכתי ראשון במעלה31. הלכה שהייתה מוכרעת לאיסור במצב שגרתי ופרטני, מתהפכת ומוכרעת להיתר כאשר מדובר במצב ציבורי ולאומי.
* הרב פרופ' נריה גוטל, ראש מערך המחקר – מרכז תורה ומדינה, ורב קהילת רדליך בירושלים.
הגיליון הוא עיבוד מקוצר של פרק מתוך ספרו ממשפטי המלוכה: אחריות לאומית כשיקול פסיקה, מרכז תורה ומדינה, ניצן תשפ"א.
1 ראה לדוגמה בכורות מה ע"א: "מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה... אמר להם שמא באשה בדקתם", ועוד. וראה אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ה, ירושלים תשס"ו, ערך 'נתוח המת', טורים 577-563: רקע היסטורי.
2 דברים כא, כג; ספרי, כי תצא רכא; סנהדרין מו ע"ב-מז ע"א, ולגרסת הילקוט שמעוני – שצוינה בגיליון שם על אתר – הרי זה גם 'עשה': "קבור תקברנו" שמתווסף ל'לא תעשה': "לא תלין"; ושאר המקורות שצוינו אצל שטיינברג, שם.
3 ראה בבא בתרא קנד ע"א ושם קנה ע"א, שאמר רבי עקיבא: "אי אתם רשאים לנוולו"; וראו הרפואה לאור ההלכה, א, ירושלים תשמ"ג; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, שם.
4 עבודה זרה כט ע"ב; סנהדרין מז ע"ב, ורש"י שם, ד"ה פינהו ותוספות שם מח ע"א, ד"ה משמשין; ירושלמי, עבודה זרה ה, יב; ספר יראים, מצוה שי; ספר החינוך, מצוה קנד; שו"ת חת"ס (להלן, הערה 10); שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד, סימן שמט; חזון איש, הלכות אבלות, סי' רח, אות ז; שו"ת יביע אומר, ח"ג, יו"ד, סימנים כ-כא; שו"ת שבט הלוי, ח"ז, סימן קפט, אות א ועוד; וראה שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סימן מא.
5 שו"ת בנין ציון, ח"א, סימנים קע-קעא, והמשך התשובה שם, ח"ג, סימן קג; שו"ת דובב מישרים, ח"א, סימן נח; נחל אשכול, ח"ב, עמ' 117; נשמת אברהם, יו"ד, סימן שמט; אך השווה שו"ת חבלים בנעימים, ח"ג, יו"ד, סימן סד, וח"ד, יו"ד, סימן מ.
6 הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן לד; ר"מ שטיינברג, נועם ג (תש"ך), עמ' צה.
7 על הראשונים שנכנסו לעובי הקורה בעת החדשה נמנים: שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סימן מ; שו"ת נודע ביהודה (להלן, הערה 9); שו"ת חתם סופר (להלן, הערה 10); שו"ת בנין ציון (לעיל, הערה 5); שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד, סימנים שמז-שמט.
8 לרקע תשובות הנוב"י והחת"ס הנ"ל, ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית, שם, טורים 568-567.
9 שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן רי.
10 שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שלו.
11 על גישתו ההלכתית של כל אחד מהם ועל קשריהם ויחסיהם ההדדיים, ראה מעוז כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן, ירושלים תשע"ו.
12 שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שסט. וראה רמ"א, יו"ד, סימן שסג, סעיף ב.
13 בבא בתרא קנד ע"א-קנה ע"א.
14 והוסיף – בנוגע למכותב, מחותנו הרב ליב פישלס: "ולדעתי שגגה יצאה מלפני כבוד מעלתו שמיהר להשיב להקל".
15 לעיל, הערה 10.
16 וכן נקטו: שו"ת מהר"ם שיק (לעיל, הערה 7); נחל אשכול, ב, עמ' 117 ואילך; שו"ת מלמד להועיל, יו"ד, סימן קח; שו"ת דודאי השדה, סימן עו; שו"ת שבט הלוי, ח"ח, סימן רס ועוד. וראה שו"ת מחנה חיים – לר' חיים סופר, תלמיד החת"ס (ללא קרבה משפחתית), ח"ב, יו"ד, סימן ס, ד"ה מכל מקום, שממנו עולה שלדידו משקל לא מבוטל בהכרעתם האוסרת של הנוב"י ושל החת"ס לא נשען על עיקר הדין אלא גם על חששות: "ניכר כוונת נב"י שחש פן יחתכו כל המתים ללמוד מהם".
להכרעת החת"ס ולדרישתו שהחולה יהיה "לפנינו", השווה פסיקתו המקלה 'משום איבה' ללא הדגשת תנאי זה: שו"ת חת"ס, ח"ה - השמטות, סימן קצד, בנוגע לחילול שבת כדי להעניק טיפול רפואי לנכרי, 'משום איבה'; שו"ת חת"ס, יו"ד, סימן קלא, ביחס לשאלה אם מותר ליילד נכרית בשבת, מאותו טעם. דומה כי הסיבה שבשני המקרים לא דרש החת"ס שהאיבה תהיה 'לפנינו', וזאת בשונה מחולה, נובעת מכך שהתניה זו כלולה מיניה וביה בחשש 'משום איבה', שבעצם הגדרתו הוא 'לפנינו'. דוגמה לדבר, ראה שו"ת חתם סופר, ח"ה, חו"מ, סו"ס קעז: "ציבור הנדחק ובפרט בזמן שאומות העולם תקיפים על שונאי ישראל [כלומר, על עם ישראל] הוי דוחקא דציבורא בכלל פיקוח נפש".
17 וראה גם: שו"ת בנין ציון (לעיל, הערה 5); שו"ת אמרי שפר, סימן פב; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ד, סימן יד; שו"ת אגרות משה, יו"ד, ח"ב, סימן קנא.
18 נוב"י (לעיל, הערה 9); וחת"ס (לעיל, הערה 10); מהר"ם שיק ונחל אשכול (לעיל, הערה 16); שו"ת זכר שמחה סימן קנח; שו"ת שרידי אש (ירושלים תשנ"ט), ח"ב, סימן צב; שו"ת חמדת צבי, ח"ב, יו"ד, סימן כ.
19 ראה: רי"א ליעבעס, נועם יד (תשל"א), עמ' כח ואילך; רח"ד רגנשברג, הלכה ורפואה, ב (תשמ"א), עמ' ט ואילך; הרב שלמה גורן, תורת הרפואה (ירושלים תשס"א), עמ' 209 ואילך ועוד. יתרה מזו, לשיטה זו היו שכתבו שבזמננו, ובבתי חולים גדולים, שכיחים חולים ושכיחות מחלות, ולכן המצב נחשב תמיד כ'חולה לפנינו' – ראה שו"ת חבלים בנעימים, ח"ג יו"ד סימן סד; שו"ת משפטי עזיאל, ח"א יו"ד סימנים כח-כט; שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ב סימן קנא ועוד.
כך ניתן אולי להסיק מחזון איש, יו"ד, סימן רח, אות ז: "אין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן אלא אם מצוי הדבר, דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן] משום חולי מהלכת, הוי ליה כאויבים שצרו סמוך לספר". אבל ראה דבריו בתשובות וכתבים (מכתי"ק), סימן מח (עמ' נא): "בכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקוח נפש בדברים שאין הפיקוח נפש לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המידה, יפתחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפיקוח נפש, וצריך לשקול במאזני צדק. ובכלל, אם הנידון לביטול השבת הוי כחילול השם, ובחילול השם יש דין יהרגו אל יעבור, וגם זה צריך שיקול הדעת".
20 על מחלוקת הפוסקים ביחס לניתוח מת כאשר הנפטר מחל על בזיונו – מציאות שכיחה ורווחת כיום בבתי ספר לרפואה, ראה שטיינברג (לעיל, הערה 1), טורים 631-630.
21 על דיוני ועדות רבניות-רפואיות שונות סמוך להקמת המדינה (תש"ז) ואחרי כינונה (תשכ"ב, תשכ"ז, תשכ"ח), ראה שטיינברג, שם, טורים 538-536. שיקול משמעותי למקרי-היתר היה הצלת חיי אחרים שנסיבות מחלתם דומות.
22 הרב יחיאל יעקב ויינברג, "ניתוחי מתים במדינת ישראל"', תחומין יב (תשנ"א), עמ' 384-383. והשווה לדבריו בשו"ת שרידי אש (לעיל, הערה 18).
23 לשיקול זה בפסיקת ההלכה, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, 'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד (ב' לאו עורך, ירושלים תשס"ו), 123-88.
24 בהקשר זה נכון לציין את תפיסתו השונה – מהותית – של הרב משה דב וולנר. במאמרו 'ניתוח מתים לצורך לימוד ושימוש בחלקי גופות', בצומת התורה והמדינה, ח"ג, עמ' 419, הוא מבהיר כי לדידו, אין זה מופרך שההלכה אכן תעכב את ההתפתחות המדעית הרפואית: "ייתכן שבעיני אי אלה מהקוראים תראה מסקנה זאת מוזרה, מבחינת החשיבות של התפתחות המדע הרפואי במדינה, אולם עיין פסחים נו ע"א, שחזקיה גנז ספר הרפואות והודו לו, ועיין פירוש רש"י ופירוש המשניות לרמב"ם, שכתב בזה הלשון: 'ספר הרפואות – היה ספר שהיה עניינו להתרפאות בדברים שלא התירה התורה להתרפא בהם'. הרי שאף בדברים שיש בהם משום רפואה ונוגע לבריאות העם, מכל מקום, אם זה נגד התורה – מן הראוי לבטלם".
לא רחוקים מכך גם דבריו של הרב עזיאל, משפטי עזיאל, ח"א, יו"ד, סימן כח: "אולם מה שכתב הרב הגאון יצ"ו דמשום כבוד ישראל שלא יאמרו העמים העם הזה מיקל ראשו בתקון העולם ואינו חושש לתועלת הבריות, צורכי החיים, אולי כבוד האומה דוחה ניוול המתים. אני אומר דלא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, דאין זה כבוד אלא קלון... וכל כבוד ישראל הוא בתורתו ומצוותיו שבהם הבדילנו מכל העמים וקדשנו במצוותיו, ואסור להעלות על הדעת שכדי להתכבד בעיני העמים נתיר אפילו מצוה קלה ומנהג מסורתי של היהדות. ומה שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ושדוחים איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה וכדומה, היינו היכא שבאים לחלוק כבוד לעצמנו או לאחרים שאנו חייבים בכבודם. אבל לומר שאנו מתבזים באיסור תורה ושאנו צריכים לבטלם מפני הכבוד, זהו חילול כבוד התורה והמצוה ונותן יד לעקור איסורי תורה, משום שלא יאמרו העמים שאנו עם נבדל ונפרד מחזיק בנושנות וכדומה, וישתקע דבר זה ולא יאמר". עם זאת – כאמור – הלכה למעשה נטה הרב עזיאל להתיר, בשל טעמים אחרים. וראה גם דברי הרב קוק, דעת כהן, סימן קצט: "אנחנו צריכים לקנות בכסף מלא גויות מתים מאומות העולם בשביל המטרה המדעית. ואין לחוש בזה משום שנאת הגויים, כי הישרים שבהם יבינו, שסוף סוף אומה זו, שנבחרה להביא את אור הקודש של ידיעת ד' אמת בעולם, וסובלת על זה צרות מרובות לאין שיעור, היא ראויה גם כן לאיזה פריבילגיה של קדושה, והמקולקלים שבהם לא יחדלו להעליל עלילות גם אם נקח מתים מישראל לנתחם". וראה בספרי חדשים גם ישנים, ירושלים תשס"ה, עמ' 80-78.
25 שו"ת ישכיל עבדי, ח"ו, יו"ד, סימן יט, סעיף א, אות יג.
26 הרב שלמה גורן, מאורות 2 (תש"ם, יצא לאור מטעם הרבנות הראשית לישראל), עמ' 19-5; וראה בספרו תורת הרפואה (ירושלים, תשס"א), עמ' 80.
27 עיקרי הדברים נכתבו בשעתו בנוגע להצעת הקמתו של בנק עור להשתלות שהצריך לקיחת עור ממתים. כאמור, הרב גורן צידד בהקמתו והתיר זאת. עיקרי הדברים – גם אם בשינויים מסוימים – נכונים לדידו גם ביחס לנטילת איברים שונים מן המת.
28 מאורות, שם, עמ' 12.
29 תורת הרפואה, שם, עמ' 215-214; לתיחום וצמצום שיטה זו, ראה את מכתבו של הרב יעקב אריאל, בראש ספר ממשפטי המלוכה (לעיל, הערת המבוא), אות ה. וראה בקונטרסו של הרב ראובן מרגליות, קוי אור, לבוב תרפ"א, רופאים ורפואות בתלמוד, עמ' סד: "גם בדברים סגוליים התיר [בעל ספר חסידים] לנוול המת, ומה גם להתלמד, אשר הדרך הטבעי בדוק ומנוסה".
30 כדוגמת דימות תהודה מגנטית Magnetic Resonance Imaging MRI)); וראה נשמת אברהם, יו"ד, ירושלים תשמ"ה, סימן שמט – ניתוחי מתים, עמ' רנו.
31 לדוגמאות נוספות ראה ספרי ממשפטי המלוכה (לעיל, הערת המבוא).
בעת החדשה נתעוררה מחדש שאלת ההיזקקות לניתוחי מתים ולהשתלות איברים מן המת לאור ההלכה. סוגיה זו נידונה כבר קודם לכן1 אך אין ספק שהעת החדשה והתקדמות מדע הרפואה ויישומיו המעשיים, העצימו והגבירו ביותר את ההיקף המספרי של ניתוחי המתים, כמו גם את הבנת חשיבותם ותועלתם. בשל כך, נזקקו פוסקים יותר ויותר לדיון מעמיק בסוגייה.
תופעת ניתוחי מתים עלולה לעמוד בסתירה לכמה וכמה הלכות, חלקן דרבנן וחלקן אף דאורייתא – 'עשה' ו'לא תעשה' כאחת. כך, לדוגמה: החובה לקבור את המת ואיסור הלנתו2; איסור ניוול המת וביזויו3; איסור הנאה מן המת4; גזל5; ואהבת לרעך כמוך6; ועוד. כך מן הצד האחד של המתרס, בעוד שמצידו השני של המתרס נמצאים הליכים רפואיים שהתפתחו בעת החדשה, ואשר נסמכו במידה משמעותית על ניתוחי מתים. שלילת ניתוחים כאלה משמעה עצירת קידמה רפואית. ועולים על כולנה: תהליכים טכנולוגיים-רפואיים מתקדמים אפשרו הפקת תועלת ניכרת מקצירת איברים מן המת לטובת החי. טיפולים כאלה יימנעו היה ותיושם באופן גורף הלכת איסור ניתוח המתים. מתח זה שבין שני הצדדים הציב אפוא לפני הפוסקים אתגר גדול של שמירת ההלכה מחד גיסא אל מול אתגר המודרנה מאידך גיסא7. זאת ועוד: במדינות שונות יש חוקים אזרחיים המחייבים את הלנת המת לשם וידוא מיתת הנקבר8.
"החולה לפנינו"
דומה שכמעט אין מי מהפוסקים שעסק בסוגייה זו, שלא נתן דעתו לשתי תשובות יסודיות וראשוניות שהתמודדו עם הסוגייה: תשובת הרב יחזקאל לנדא – הנודע ביהודה9 (להלן: הנוב"י), ותשובת רבי משה סופר (שרייבר) – החתם סופר10 (להלן: החת"ס)11. הרב לנדא התבקש להתייחס לפולמוס רבני שהתחולל בלונדון סביב מקרה שבו רופאים ביקשו לנתח גופו של מת "כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא אם יקרה מקרה כזה". רבני לונדון נחלקו בדבר: המתיר רצה להקיש וללמוד מן התקדים שבחניטות – המותרות מן הסתם – שנעשו ליעקב, ליוסף ולמלכי ישראל. אמנם שם הדבר נעשה לכבודם, ואולם "להיות רווח והצלה על ידו" של המת ודאי לא גרע מכך: "גם זהו כבוד המת להיות רווח והצלה על ידו לצורך העולם". ועוד רצה המתיר לדייק כך מתשובת הרשב"א12, שממנה עולה "שמפני צורך שעה... התיר הרשב"א לפנות [מת] מקברו הראשון והתיר נתינת סיד עליו", וזאת אפילו לאחר קבורה, קל וחומר למצב שנידון פה, שהוא קודם קבורה. האוסר – לעומת זאת – ביקש להיסמך על סוגיית התלמוד13, שממנה עולה שהקפידו לא לנוול מי שכבר נקבר, וזאת גם במחיר איבוד ממון.
כאמור, המחלוקת הלונדונית הובאה לפתחו של הנוב"י אשר דן ופלפל בדבר הילך והילך, ולא פחות מכך ליבן וחידד את הגדרת המצב. בעוד שהשואלים ראו במצב המתואר "פיקוח והצלת נפש", הרי שהנוב"י תהה האומנם כך הדבר, לפי שלכאורה מצב כזה אינו אפילו "ספק הצלת נפשות". לדידו, יש להבחין בין מקרה שבו "יש סכנת נפשות לפנינו" ובין מקרה שבו אין חולה שכזה ממש "לפנינו", אלא "רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה". במקרה האחרון, אין דוחין בגינו לא איסור דאורייתא וגם לא איסור דרבנן. הנוב"י הוסיף והדגיש, שאילו גם מצב של חשש כזה היה בבחינת "פיקוח נפש", הרי שאז "יהיה כל מלאכת הרפואות, שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה, מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה". זאת ועוד: הנוב"י דחה על הסף הבחנה בין חשש לזמן קרוב לבין חשש לזמן ארוך. לדידו, גם זה וגם זה אינם מהווים עילה הלכתית מספקת להתיר: "חלילה להתיר דבר זה".
עוד העיר הנוב"י, כי עובדה היא שאפילו "רופאי האומות" אינם עורכים ניתוחים כאלה בגופותיהם של "סתם" מתים, אלא רק בפושעים שנגזר דינם למיתה או בגוף מי שהסכים לכך בחייו. שעה שכך הדבר, לא יעלה על הדעת שישראל יקלו יותר מאומות העולם. זאת ועוד, הנוב"י העריך וחשש, שאם תחילה יותרו ניתוחים לצורכי קידום הטיפול במחלה, הרי שבסופו של דבר יותרו גם ניתוחים לצורכי למידה: "ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימים ומהותן", ואחריתו מי ישורנו. "לכן" – מסכם הנוב"י: "האריכות בזה הוא ללא צורך, ואין בזה שום צד להתיר"14. גם החת"ס15 דן בדבר, ועל אף שהוא משיג על הנוב"י במספר נקודות, עיקרי הדברים נותרו על תילם ואומצו גם על-ידו16, לאיסור17.
אולם לימים נחלקו הפוסקים בהגדרת המצב "החולה לפנינו" – נתון שנדרש, כאמור לעיל, הן על-ידי הנוב"י הן על-ידי החת"ס כדי להתיר: האם הכוונה היא לדרישת "חפצא" או לדרישת "גברא"? כלומר, האם צריך שאכן ממש יהיה חולה כזה לפנינו18, או שדי בכך שישנה מחלה כזו לפנינו: המחלה מצויה גם ללא חולה מסוים שלקה בה ונמצא לפנינו19.
כפי שיובהר להלן, קדמת מאת השנים האחרונות וריבוי האשפוזים, הטיפולים הרפואיים והניתוחים שהיא גוררת בעקבותיה, כמו גם התקשורת המיידית, הכלל-עולמית של 'כפר גלובאלי', הביאה פוסקים להחיל את הגדרת המושג "חולה לפנינו" על כלל בתי החולים. לדידה של תפיסה זו, תמיד מצוי "חולה לפנינו", וזאת כמובן גם ביחס לבתי חולים אקדמיים שבהם גם לומדים רפואה. פועל-יוצא מכך הוא הענקת היתר הלכתי לניתוחי מתים לצורך הליך טיפולי, גם כאשר הדבר משולב בהיבט לימודי.
"נשתנה המצב בדורנו"
עם זאת, כאשר מדובר בניתוח המבוצע בנסיבות של למידה בלבד, וכשלעצמו אינו כרוך בכל מטרה טיפולית, כלל לא היה פשוט לפוסקים להתירו, ורובם אסרוהו20. עם כינונה של מדינת ישראל21 היו מן הפוסקים שסברו כי עובדה זו, והאחריות הלאומית-ציבורית הכרוכה בכך, מהווים שיקול משמעותי בהכרעת הסוגייה להיתר, הלכה למעשה. לדידם, מאחר שמדינת ישראל – כמדינה ריבונית ועצמאית – זקוקה למערכת רפואית מתקדמת, ומערכת כזו תלויה ונסמכת – בין השאר – על ניתוחי מתים, הן לצורכי טיפול הן לצורכי למידה, שיקול זה עצמו מהווה עילה להיתר.
כך סבר, לדוגמה, הרב יחיאל יעקב ויינברג22. בתחילת דבריו ציין שככלל:
טיעון זה הוא כללי. בעיקרו הוא נוגע בפער המשמעותי שבין העת הקדומה לעת החדשה, וההשלכה ההלכתית הנובעת מכך. טיעון זה אינו ייחודי למדינת ישראל דווקא, אלא ישים ל'מודרנה' ולקדמה הרפואית ככלל, בכל אתר ואתר. בכל הנוגע למדינת ישראל, מוסיף הרב ויינברג טיעון עקרוני:
מעין זה טען, אף הכריע, גם הרב עובדיה הדאיה25:
אחריות המדינה
לימים, כך סבר וכתב גם הרב שלמה גורן, שהתייחס לכך בהרחבה26. גם לדידו, השקפת הנודע ביהודה והחתם סופר נכונה כמובן, אך היא ישימה הלכתית רק כאשר מדובר ברופאים יהודים בגלות, שלא מוטלת עליהם אחריות לבריאות כוללת של עם ישראל הריבון במדינתו. על רופאים אלה שבגלות, לא הייתה מוטלת בשעתו אלא מצווה וחובה לטפל בחולים הפונים אליהם בלבד. הם לא היו אחראים לתכנון רפואי כלל-מדינתי, לא לטווח ארוך אף לא לטווח קצר. לגביהם אכן נכונה השקפת היסוד של גדולי הפוסקים הנזכרים, שכל עוד שאין החולה – או המחלה – ממש נמצאים לפני הרופאים, אסור להשתמש בקריטריונים של פיקוח נפש כדי לדאוג לחולים עתידיים. במקרים אלה אין הצדקה לחרוג מעיקר הדין האוסר, כי מי לידינו יתקע שחולים כאלה ומחלה כזו יופיעו בפני רופאים אלה? יתר על כן: אפילו קיים סיכוי קלוש לכך, אין בו כדי לבסס יסוד להתיר איסורים – דאורייתא ודרבנן – לרופאים שאין מוטלת על כתפיהם אחריות על הרפואה העתידית.
לא כן כאשר מדובר במדינה יהודית עצמאית. במקרה כזה, ממשלת ישראל אחראית לתכנון המערך הרפואי המדינתי של האזרחים כולם. אחריות לאומית זו אינה מסתכמת במיקוד פרטני יום-יומי שגרתי בשאלת מצבו של חולה כזה ואחר, אלא עיקרה בנטילת אחריות כוללת לטווח קצר ומיידי ואף לטווח ארוך ומתמשך. כל בר דעת מבין שסטטיסטית, מדי שנה בשנה עתידים להתאשפז בבתי החולים שבמדינה מספר משמעותי של חולים אשר זקוקים לטיפול הנסמך על ידע רפואי שנרכש – בין השאר – בניתוחי מתים. כל בר דעת גם מבין שסטטיסטית, מידי שנה בשנה יהיו חולים רבים שייזקקו להשתלת איברים מן המת. אם לא נדאג מראש ללימוד רפואה ברמה גבוהה, ומכל שכן לתרומת איברים, "הרי שלא נוכל לעמוד בדרישות הרבות שתתעוררנה"27:
הרב גורן סבור אפוא שיש לשקלל בדיון ההלכתי את רכיב האחריות הלאומית. רכיב זה מחייב יצירת תשתית רפואית ראויה ומקצועית, והוא חלק מהותי במשוואה ההלכתית. לאור עיקרון זה, ולאור אותה תפיסה, הכריע הרב גורן שיש להתיר במדינת ישראל ניתוחי מתים לא רק לצורכי השתלות איברים אלא גם לשם לימוד רפואה, וזאת גם לשיטת הנודע ביהודה והחתם סופר29. כל עוד לימודי הרפואה המקצועיים דורשים ניתוחי מתים, לא עולה על הדעת שלומדי הרפואה במדינת ישראל לא יוכשרו היטב, וברמה המקצועית הנדרשת. ברור שאם וכאשר יתברר שהדבר מתייתר וניתן להתמקצע גם ללא אותם ניתוחים, לדוגמה באמצעות שימוש במכשירי דימות30, יחזור האיסור למקומו. ברם, כל עוד שהניתוח הממשי נצרך והכרחי להכשרה מקצועית מיטבית, הרי שפוסקים אלה סברו כי יש להתירו.
נושא זה של ניתוחי מתים והשתלות איברים, מדגים יפה עד כמה האחריות הלאומית מהווה שיקול הלכתי ראשון במעלה31. הלכה שהייתה מוכרעת לאיסור במצב שגרתי ופרטני, מתהפכת ומוכרעת להיתר כאשר מדובר במצב ציבורי ולאומי.
הערות:
* הרב פרופ' נריה גוטל, ראש מערך המחקר – מרכז תורה ומדינה, ורב קהילת רדליך בירושלים.
הגיליון הוא עיבוד מקוצר של פרק מתוך ספרו ממשפטי המלוכה: אחריות לאומית כשיקול פסיקה, מרכז תורה ומדינה, ניצן תשפ"א.
1 ראה לדוגמה בכורות מה ע"א: "מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה... אמר להם שמא באשה בדקתם", ועוד. וראה אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ה, ירושלים תשס"ו, ערך 'נתוח המת', טורים 577-563: רקע היסטורי.
2 דברים כא, כג; ספרי, כי תצא רכא; סנהדרין מו ע"ב-מז ע"א, ולגרסת הילקוט שמעוני – שצוינה בגיליון שם על אתר – הרי זה גם 'עשה': "קבור תקברנו" שמתווסף ל'לא תעשה': "לא תלין"; ושאר המקורות שצוינו אצל שטיינברג, שם.
3 ראה בבא בתרא קנד ע"א ושם קנה ע"א, שאמר רבי עקיבא: "אי אתם רשאים לנוולו"; וראו הרפואה לאור ההלכה, א, ירושלים תשמ"ג; אנציקלופדיה הלכתית רפואית, שם.
4 עבודה זרה כט ע"ב; סנהדרין מז ע"ב, ורש"י שם, ד"ה פינהו ותוספות שם מח ע"א, ד"ה משמשין; ירושלמי, עבודה זרה ה, יב; ספר יראים, מצוה שי; ספר החינוך, מצוה קנד; שו"ת חת"ס (להלן, הערה 10); שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד, סימן שמט; חזון איש, הלכות אבלות, סי' רח, אות ז; שו"ת יביע אומר, ח"ג, יו"ד, סימנים כ-כא; שו"ת שבט הלוי, ח"ז, סימן קפט, אות א ועוד; וראה שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סימן מא.
5 שו"ת בנין ציון, ח"א, סימנים קע-קעא, והמשך התשובה שם, ח"ג, סימן קג; שו"ת דובב מישרים, ח"א, סימן נח; נחל אשכול, ח"ב, עמ' 117; נשמת אברהם, יו"ד, סימן שמט; אך השווה שו"ת חבלים בנעימים, ח"ג, יו"ד, סימן סד, וח"ד, יו"ד, סימן מ.
6 הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן לד; ר"מ שטיינברג, נועם ג (תש"ך), עמ' צה.
7 על הראשונים שנכנסו לעובי הקורה בעת החדשה נמנים: שו"ת שאילת יעבץ, ח"א, סימן מ; שו"ת נודע ביהודה (להלן, הערה 9); שו"ת חתם סופר (להלן, הערה 10); שו"ת בנין ציון (לעיל, הערה 5); שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד, סימנים שמז-שמט.
8 לרקע תשובות הנוב"י והחת"ס הנ"ל, ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית, שם, טורים 568-567.
9 שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, יורה דעה, סימן רי.
10 שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שלו.
11 על גישתו ההלכתית של כל אחד מהם ועל קשריהם ויחסיהם ההדדיים, ראה מעוז כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן, ירושלים תשע"ו.
12 שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שסט. וראה רמ"א, יו"ד, סימן שסג, סעיף ב.
13 בבא בתרא קנד ע"א-קנה ע"א.
14 והוסיף – בנוגע למכותב, מחותנו הרב ליב פישלס: "ולדעתי שגגה יצאה מלפני כבוד מעלתו שמיהר להשיב להקל".
15 לעיל, הערה 10.
16 וכן נקטו: שו"ת מהר"ם שיק (לעיל, הערה 7); נחל אשכול, ב, עמ' 117 ואילך; שו"ת מלמד להועיל, יו"ד, סימן קח; שו"ת דודאי השדה, סימן עו; שו"ת שבט הלוי, ח"ח, סימן רס ועוד. וראה שו"ת מחנה חיים – לר' חיים סופר, תלמיד החת"ס (ללא קרבה משפחתית), ח"ב, יו"ד, סימן ס, ד"ה מכל מקום, שממנו עולה שלדידו משקל לא מבוטל בהכרעתם האוסרת של הנוב"י ושל החת"ס לא נשען על עיקר הדין אלא גם על חששות: "ניכר כוונת נב"י שחש פן יחתכו כל המתים ללמוד מהם".
להכרעת החת"ס ולדרישתו שהחולה יהיה "לפנינו", השווה פסיקתו המקלה 'משום איבה' ללא הדגשת תנאי זה: שו"ת חת"ס, ח"ה - השמטות, סימן קצד, בנוגע לחילול שבת כדי להעניק טיפול רפואי לנכרי, 'משום איבה'; שו"ת חת"ס, יו"ד, סימן קלא, ביחס לשאלה אם מותר ליילד נכרית בשבת, מאותו טעם. דומה כי הסיבה שבשני המקרים לא דרש החת"ס שהאיבה תהיה 'לפנינו', וזאת בשונה מחולה, נובעת מכך שהתניה זו כלולה מיניה וביה בחשש 'משום איבה', שבעצם הגדרתו הוא 'לפנינו'. דוגמה לדבר, ראה שו"ת חתם סופר, ח"ה, חו"מ, סו"ס קעז: "ציבור הנדחק ובפרט בזמן שאומות העולם תקיפים על שונאי ישראל [כלומר, על עם ישראל] הוי דוחקא דציבורא בכלל פיקוח נפש".
17 וראה גם: שו"ת בנין ציון (לעיל, הערה 5); שו"ת אמרי שפר, סימן פב; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ד, סימן יד; שו"ת אגרות משה, יו"ד, ח"ב, סימן קנא.
18 נוב"י (לעיל, הערה 9); וחת"ס (לעיל, הערה 10); מהר"ם שיק ונחל אשכול (לעיל, הערה 16); שו"ת זכר שמחה סימן קנח; שו"ת שרידי אש (ירושלים תשנ"ט), ח"ב, סימן צב; שו"ת חמדת צבי, ח"ב, יו"ד, סימן כ.
19 ראה: רי"א ליעבעס, נועם יד (תשל"א), עמ' כח ואילך; רח"ד רגנשברג, הלכה ורפואה, ב (תשמ"א), עמ' ט ואילך; הרב שלמה גורן, תורת הרפואה (ירושלים תשס"א), עמ' 209 ואילך ועוד. יתרה מזו, לשיטה זו היו שכתבו שבזמננו, ובבתי חולים גדולים, שכיחים חולים ושכיחות מחלות, ולכן המצב נחשב תמיד כ'חולה לפנינו' – ראה שו"ת חבלים בנעימים, ח"ג יו"ד סימן סד; שו"ת משפטי עזיאל, ח"א יו"ד סימנים כח-כט; שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ב סימן קנא ועוד.
כך ניתן אולי להסיק מחזון איש, יו"ד, סימן רח, אות ז: "אין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן אלא אם מצוי הדבר, דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה קמן] משום חולי מהלכת, הוי ליה כאויבים שצרו סמוך לספר". אבל ראה דבריו בתשובות וכתבים (מכתי"ק), סימן מח (עמ' נא): "בכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקוח נפש בדברים שאין הפיקוח נפש לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המידה, יפתחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפיקוח נפש, וצריך לשקול במאזני צדק. ובכלל, אם הנידון לביטול השבת הוי כחילול השם, ובחילול השם יש דין יהרגו אל יעבור, וגם זה צריך שיקול הדעת".
20 על מחלוקת הפוסקים ביחס לניתוח מת כאשר הנפטר מחל על בזיונו – מציאות שכיחה ורווחת כיום בבתי ספר לרפואה, ראה שטיינברג (לעיל, הערה 1), טורים 631-630.
21 על דיוני ועדות רבניות-רפואיות שונות סמוך להקמת המדינה (תש"ז) ואחרי כינונה (תשכ"ב, תשכ"ז, תשכ"ח), ראה שטיינברג, שם, טורים 538-536. שיקול משמעותי למקרי-היתר היה הצלת חיי אחרים שנסיבות מחלתם דומות.
22 הרב יחיאל יעקב ויינברג, "ניתוחי מתים במדינת ישראל"', תחומין יב (תשנ"א), עמ' 384-383. והשווה לדבריו בשו"ת שרידי אש (לעיל, הערה 18).
23 לשיקול זה בפסיקת ההלכה, ראה בהרחבה: אביעד הכהן, 'למה יאמרו בגויים? – תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך: עם לבדד (ב' לאו עורך, ירושלים תשס"ו), 123-88.
24 בהקשר זה נכון לציין את תפיסתו השונה – מהותית – של הרב משה דב וולנר. במאמרו 'ניתוח מתים לצורך לימוד ושימוש בחלקי גופות', בצומת התורה והמדינה, ח"ג, עמ' 419, הוא מבהיר כי לדידו, אין זה מופרך שההלכה אכן תעכב את ההתפתחות המדעית הרפואית: "ייתכן שבעיני אי אלה מהקוראים תראה מסקנה זאת מוזרה, מבחינת החשיבות של התפתחות המדע הרפואי במדינה, אולם עיין פסחים נו ע"א, שחזקיה גנז ספר הרפואות והודו לו, ועיין פירוש רש"י ופירוש המשניות לרמב"ם, שכתב בזה הלשון: 'ספר הרפואות – היה ספר שהיה עניינו להתרפאות בדברים שלא התירה התורה להתרפא בהם'. הרי שאף בדברים שיש בהם משום רפואה ונוגע לבריאות העם, מכל מקום, אם זה נגד התורה – מן הראוי לבטלם".
לא רחוקים מכך גם דבריו של הרב עזיאל, משפטי עזיאל, ח"א, יו"ד, סימן כח: "אולם מה שכתב הרב הגאון יצ"ו דמשום כבוד ישראל שלא יאמרו העמים העם הזה מיקל ראשו בתקון העולם ואינו חושש לתועלת הבריות, צורכי החיים, אולי כבוד האומה דוחה ניוול המתים. אני אומר דלא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי, דאין זה כבוד אלא קלון... וכל כבוד ישראל הוא בתורתו ומצוותיו שבהם הבדילנו מכל העמים וקדשנו במצוותיו, ואסור להעלות על הדעת שכדי להתכבד בעיני העמים נתיר אפילו מצוה קלה ומנהג מסורתי של היהדות. ומה שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ושדוחים איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה וכדומה, היינו היכא שבאים לחלוק כבוד לעצמנו או לאחרים שאנו חייבים בכבודם. אבל לומר שאנו מתבזים באיסור תורה ושאנו צריכים לבטלם מפני הכבוד, זהו חילול כבוד התורה והמצוה ונותן יד לעקור איסורי תורה, משום שלא יאמרו העמים שאנו עם נבדל ונפרד מחזיק בנושנות וכדומה, וישתקע דבר זה ולא יאמר". עם זאת – כאמור – הלכה למעשה נטה הרב עזיאל להתיר, בשל טעמים אחרים. וראה גם דברי הרב קוק, דעת כהן, סימן קצט: "אנחנו צריכים לקנות בכסף מלא גויות מתים מאומות העולם בשביל המטרה המדעית. ואין לחוש בזה משום שנאת הגויים, כי הישרים שבהם יבינו, שסוף סוף אומה זו, שנבחרה להביא את אור הקודש של ידיעת ד' אמת בעולם, וסובלת על זה צרות מרובות לאין שיעור, היא ראויה גם כן לאיזה פריבילגיה של קדושה, והמקולקלים שבהם לא יחדלו להעליל עלילות גם אם נקח מתים מישראל לנתחם". וראה בספרי חדשים גם ישנים, ירושלים תשס"ה, עמ' 80-78.
25 שו"ת ישכיל עבדי, ח"ו, יו"ד, סימן יט, סעיף א, אות יג.
26 הרב שלמה גורן, מאורות 2 (תש"ם, יצא לאור מטעם הרבנות הראשית לישראל), עמ' 19-5; וראה בספרו תורת הרפואה (ירושלים, תשס"א), עמ' 80.
27 עיקרי הדברים נכתבו בשעתו בנוגע להצעת הקמתו של בנק עור להשתלות שהצריך לקיחת עור ממתים. כאמור, הרב גורן צידד בהקמתו והתיר זאת. עיקרי הדברים – גם אם בשינויים מסוימים – נכונים לדידו גם ביחס לנטילת איברים שונים מן המת.
28 מאורות, שם, עמ' 12.
29 תורת הרפואה, שם, עמ' 215-214; לתיחום וצמצום שיטה זו, ראה את מכתבו של הרב יעקב אריאל, בראש ספר ממשפטי המלוכה (לעיל, הערת המבוא), אות ה. וראה בקונטרסו של הרב ראובן מרגליות, קוי אור, לבוב תרפ"א, רופאים ורפואות בתלמוד, עמ' סד: "גם בדברים סגוליים התיר [בעל ספר חסידים] לנוול המת, ומה גם להתלמד, אשר הדרך הטבעי בדוק ומנוסה".
30 כדוגמת דימות תהודה מגנטית Magnetic Resonance Imaging MRI)); וראה נשמת אברהם, יו"ד, ירושלים תשמ"ה, סימן שמט – ניתוחי מתים, עמ' רנו.
31 לדוגמאות נוספות ראה ספרי ממשפטי המלוכה (לעיל, הערת המבוא).