|
|
|
ניתוק מים וחשמל לצרכן בשל חוב כספי לספק
אביעד הכהן *
פרשת מקץ, תשפ"ד, גיליון מס' 537
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
סוגיית ניתוקם של חייבים משירותים חיוניים כגון מערכות מים וחשמל נידונה בשנים האחרונות מספר פעמים בבית המשפט העליון. באחד מפסקי הדין1, נקבע שאין לנתק צרכן ממערכת החשמל – כצעד ראשון לשם גביית חובו – כאשר הימנעותו מתשלום נובעת מכך שאין ידו משגת לשלמו. בית המשפט קבע שיש לעשות תחילה שימוש בחלופות גבייה אחרות, פוגעניות פחות. בהקשרים אחרים, עלתה סוגיה זו בנוגע לניתוק צרכן ממים, או להפסקת אספקת שירותים חיוניים של רשות ציבורית לחייבי ארנונה ושאר מיסים2. בפסקי דין אלה עמד בית המשפט על חשיבותם של מים וחשמל לשם שגרת חייו של אדם3, כחלק מזכותו לחיים בכבוד. בהקשרה הרחב יותר, מתמקדת סוגיה זו בהליך גבייתו של חוב ובמגבלותיו. מצד אחד, אי ניתוק הצרכן-החייב ממערכות המים והחשמל פוגע בספק, ומביא לתוצאה שלפיה צרכן ממשיך לעשות שימוש במצרך בלא שישלם את חובו לספק. למותר לומר שעלותו המצטברת של שימוש חינם-אין-כסף, במיוחד כשמדובר באלפי צרכנים, עשויה להיות גבוהה ומשמעותית ביותר לספק, ונזקו מרובה. זאת ועוד: אי ניתוקו המיידי של צרכן-חייב ממערכות מים וחשמל עשוי לעודד גם צרכנים אחרים להימנע מתשלום חובם ביודעם שממילא ימשיכו לקבל את השירות או המצרך. מצד שני, בית המשפט הכיר בכך שבהרבה מקרים החייב אינו יכול – ולא שאינו רוצה – לשלם את חובו. זאת, בשל קשיים אובייקטיביים, שלעתים לא נגרמו בעטיו. כך, למשל, כאשר חלה ונפל למשכב ממושך, עד כדי היותו נוטה למות, או כאשר לקה, שלא בטובתו וברצונו, במחלה מסוכנת או כזו המגבילה את יכולתו לנוע בחופשיות ולעבוד. כך גם במקרים אחרים, כאשר צרכן חווה, שלא בטובתו, מפלה כלכלית בלתי צפויה, כגון פשיטת רגל בעקבות מלחמה או מגפה שמונעת ממנו לשלם את התמורה עבור שירותים ומוצרים שקיבל.
כפי שנראה להלן, במקורות המשפט העברי ניתן לזהות מגמה דומה – אם כי לא זהה – של הבחנה בין זכותו המשפטית המהותית והקניינית , של נושה או ספק לגבות - ולאלתר - את מלוא החוב בהגיע מועד הפירעון4, לבין הליך הגבייה בפועל שמתחשב גם במצבו של החייב, באיסור לביישו5, בשמירה על כבודו וביכולתו להמשיך את מהלך חייו. מגמה זו באה לביטוי במשפט העברי בכמה שדות שעל פניהם שונים לחלוטין זה מזה באופיים ובמהותם: כך, בדיני "ערכין" (כאשר אדם נודר לתת סכום מיוחד ל'הקדש')6 השייכים לשדה הדתי, וכך בדיני הלוואה, משכון והליך גביית חוב בשל נכס או מוצר שסופק ל'לקוח'7 השייכים בעיקרם לשדה הממוני-משפטי.
איסור מניעת "חיי נפש" מֵחייב: טעמו, מהותו והיקפו
במישור המשפטי, חובת אדם לשלם תמורה למי שמספק את צרכיו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. השכל הישר מורה עליהן, וכך גם דיני החוזים, הקניין והמכר. כסף, מוצר או מצרך אינם "מַן שמים", ואינם נבראים מעצמם, "יש מאַיִן". למלווה ולספק המוצר מגיעה תמורה. אכן, במשפט העברי נלווה לעסקת הלוואה גם ממד דתי, של "מצווה"8.
למרות זאת, במפגש שבין המשפט הישראלי בן ימינו לבין חיי המעשה, נוצר לעתים מתח בין חובתו של אדם לשלם תמורת נכס או מוצר שיש לו הנאה ממנו, או להחזיר במלואם כספי הלוואה שקיבל, לבין רצונה של חברה מתוקנת ואנושית לאפשר לחייב שאין ידו משגת להמשיך ולחיות חיים של כבוד ולקיים אורח חיים תקין, ולוּ ברמה המינימלית, ולעתים גם להיפטר מחלק מחובו9 או לשלמו לשיעורין10. מתח זה בא לביטוי במערכות דינים מגוונות ובהקשרים רחבים. כך, בתחום המשפט הפרטי, דוגמת דיני מכר, הלוואה והוצאה לפועל, וכך בשדה המשפט הציבורי אגב מגבלות שמוטלות על רשות ציבורית בגביית חובות11.
הדים למגבלות דומות שמוטלות על 'נושה' נזכרים במקורות המשפט העברי כבר בהלכות מִשְכּוּן נכס אגב עסקת הלוואה שמפורטות בתורה12. ואפשר שלא לחינם חוזרת עליהן התורה בכמה מקומות, תוך רמיזה (ואולי למעלה מזה) שלא אחת מדובר גם ב"דיני נפשות" ובעוול מוסרי ולא רק בדיני ממונות. וכך נאמר בפרשת משפטים (שמות כב, כה-כו): "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לו. כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב, וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי13, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי". וכך נאמר (דברים כד, י-יב): "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל". בפסוק נוסף (דברים כד, יז) נאמר איסור מיוחד כלפי מִשְכּוּן "בגד אלמנה": "וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה"14. יש ליתן את הדעת לכך שבפסוקים אלה מובלטת חובה כפולה: הן חובת השמירה על כבוד החייב15 – שממנה נובע איסור הכניסה אל ביתו, שיש בה פגיעה קשה בפרטיותו וצנעת חייו16, הן חובת השמירה על חייו. חובה אחרונה זו מתבטאת הן באיסור הלא-תעשה, "לחבול ריחיים ורכב", שלפי פשט הכתובים הם צרכים חיוניים ("כי נפש הוא חובל") והן במצוות עשֵה להשיב לחייב העני "כבוא השמש" את ה'שלמה' – הבגד שעמו הוא ישן בלילה. כלים אלה משמשים את החייב לצורכי "חיי נפש" שלו, ולפיכך עיקולם כמוהו כהכרתת חייו. בשונה ממנהגו, בעל ספר "החינוך" ראה באיסור זה דבר כה פשוט עד שהסתפק בכך שכתב ש"שורש מצווה זו ידוע, שהוא לתיקון העולם וצורך יישובו"17.
"חיי נפש" - מהם?
מקורו של העיקרון הנזכר, שלפיו "מעריכים" את יכולתו של אדם לעמוד בהתחייבות שנטל על עצמו הוא בדיני הערכין שבתורה, שבמסגרתם נודר-נודב אדם לבית המקדש סכום השווה ל"ערכו"-'שוויו': "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנֹדר - יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח)18. מכאן למדו חכמים שכאשר גזבר ההקדש גובה מן הנודר את מה שהתחייב בו, הוא משאיר לנודר נכסים ההכרחיים לקיומו בכבוד ולפרנסתו19. אגב מחלוקת התנאים בדין מִשְכּוּן הלווה ומגבלותיו, נחלקו תנאים גם בשאלה האם דין זה חל גם בחיובים אחרים מלבד ערכין. הרמב"ם פוסק שדין זה חל גם בעסקת הלוואה, וכך הוא כותב20: "מסדרין לבעל חוב21... כיצד? אומר ללווה: הָבֵא כל המיטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת. ונותנין לו מן הכל מזון שלושים יום, וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומיטה לישב עליה22, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו... ונותנין לו סנדליו ותפיליו23. היה אומן - נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. כגון שהיה חרש - נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות".
מן הכלל אל הפרט
לנוכח דין "מסדרין לבעל חוב", שלפיו מתחשבים לא רק ב'נושה' אלא גם במתן אפשרות לחייב להותיר לעצמו "דברים שיש בהם משום חיי נפש", הבה נבחן את יישומו הלכה למעשה. בחינה שיטתית של הגדרת המונח ההלכתי "חיי נפש" ותחולתו במהלך הדורות מלמדת שמדובר בהגדרה דינמית, המשתנה מדור לדור, לפי צרכיו החיוניים של אדם באותו זמן שבו נבחנת ההגדרה. ובמלים פשוטות: דור דור וצרכיו החיוניים, דור דור ו"חיי הנפש" שלו. בהקשר זה יושם אל לב, כי על פני הדברים, הגדרת "חיי הנפש" עשויה להתבסס על מבחן כללי, אובייקטיבי-נורמטיבי, כאשר חכמי ההלכה או בית הדין קובעים מהם צרכיו החיוניים של "כל אדם" המנהל אורח חיים דומה לזה של החייב (מעין מבחן "האדם הסביר" שמשמש לרוב בשיטות המשפט בנות ימינו), או על מבחן פרטני, ייחודי-סובייקטיבי המתייחס לחייב הספציפי שבו מדובר ולאורח חייו24. ואכן, הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים. בעל ה"נימוקי יוסף" כותב (בשם הרא"ה) ש"חיי נפש" נקבעים לפי מבחן של אדם "בינוני", מעין ממוצע, אפילו אם רמת חייו של החייב הספציפי הייתה מעל לממוצע או פחותה ממנו25. לעומת זאת, מדברי המהר"ם מרוטנברג עולה שבדומה להלכות צדקה, הקביעה נעשית לפי רמת חייו של החייב הספציפי, ובלבד שהייתה הולמת את מעמדו הכלכלי. וכך הוא כותב: "אם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים - נותנים לו כמו שהיה רגיל, וכן עני ובינוני. אבל אם היה עני ורגיל להוציא בעושר - לא יתנו לו כי אם הרגיל לעניים"26.
כפי שקבע בית המשפט, במציאות החיים של ימינו, ובמדינה מפותחת בעלת אורח חיים מודרני-מערבי כמו מדינת ישראל, עשויים מים וחשמל להיחשב בעיני "כל אדם סביר" כ"צורכי חיים" חיוניים, הדרושים לאדם על מנת שיחיה בכבוד27. ממילא, ניתן וראוי לראותם, לפחות בהיקפם הבסיסי28, בכלל "חיי נפש", שיש להימנע מהפסקת אספקתם כצעד ראשון לשם גביית חוב, וזאת גם כאשר הצרכן נמנע מלשלם את חובו תמורתם, מחמת כורח ולא מרצון. כך, מקל וחומר, לאור הגיונו של דין "מסדרין לבעל חוב", שאותו הסביר רבי יוסף חביבא, בעל ה"נימוקי יוסף": "שאין רצון התורה שימכרו כל אשר לו והוא ימות ברעב ויעמוד ערום בלי לבוש"29. לכאורה, הגיונו וכוחו של דין זה הנטועים במישור האנושי, לאו דווקא המשפטי, יפים לא רק לעניין מערכת היחסים שבין המעריך וההקדש, או זו שבין הנושה והלווה, אלא גם בכל תחום אחר שבו מתבקשת גביית חוב מאדם עני וחסר כל. שהרי לא בפן הפורמלי – של ההשוואה והזהות – בין התחומים השונים עסקינן, אלא ברציונל, בהיגיון ובטעם שניצבים מאחוריהם, ועיקרו כאמור במישור האנושי, לאו דווקא המשפטי.
בעקבות גישה זו, לא ייפלא שחלק מחכמי ההלכה הרחיבו את תחולת העיקרון – לאו דווקא כל פרטי הדינים – של "מסדרין לבעל חוב" והחילו אותו לא רק על החייב עצמו אלא גם על בני ביתו התלויים בו וסמוכים על שולחנו30. בדומה לכך הוחל העיקרון גם על עסקאות אחרות ולא רק על הלוואה, וגם על נכסים שזכרם לא בא כלל בדברי חז"ל והפוסקים הראשונים. כך, למשל, קבע בעל "ערוך השולחן" ש"אם יהיה לו [=לחייב] ביזיון גדול כאשר יסור ממקומו שבבית הכנסת, יראה לי דאין כופו למכור אותו [=לצורך תשלום חובו], והוא הדין כל כי האי גוונא [=כגון זה] שהביזיון יוגדל מאד - אין לכופו למכור"31.
נימוק מקורי נוסף לתמיכה באי ניתוק החייב ממים וחשמל עולה מדברי ר' משה שטרנבוך32 (בעניין הרחבת דין "מסדרין" והחלתו גם על בני הבית), ועיקרו נעוץ בחשש חילול השם: "בזמנינו, שהאומות [=אומות העולם] מקפידים ומסדרים לבעל חוב לצורך אשתו ובניו, אין לך חילול השם גדול מזה, אם אנו נעכב על אשתו וילדיו מלקבל מזונות וכעיקר הדין דמסדרים, וכיון שמקובל היום בכל העולם להתחשב בצרכיו המינימליים ומשאירים לו את ביתו וכל שכן שלא גובים את הנצרך למזונותיו ומזונות אנשי ביתו, נראה שזהו בכלל 'ועשית הישר והטוב33' ". לאור זאת ובהתאמה, משעה שלפי החוק האזרחי – ופסיקת בתי המשפט האזרחיים – אין לנתק מים וחשמל כצעד ראשוני לשם גביית חובו של צרכן, ראוי שגם הדנים על פי דין תורה ינהגו כן, ולוּ כדי למנוע חילול השם.
אכן, הרחבה זו אינה פשוטה. במישור המשפטי הצרוף, ניתן לטעון שקיימת הבחנה מהותית בין חובה – ולו מטעמים שבמוסר ו"לפנים משורת הדין" – להותיר בידי החייב נכסים שכבר מצויים ברשותו, הדרושים לו ל"חיי נפש", לבין הטלת חובה על ספק לא רק לוותר על גביית חובו לאלתר אלא גם להמשיך ולסַפֵּק לחייב שירות או מצרך, אף שהוא חיוני, שטרם בא לידיו וסָפֵק אם יוכל אי פעם לשלם את תמורתו במלואה. אכן, לאור העיקרון שניצב בבסיס הלכת "מסדרין לבעל חוב", והוא בשר מבשרם של עקרונות היסוד בדבר השמירה על כבוד האדם, אפשר שניתן להרחיב את תחולת הדין גם לשם הבטחת המשך אספקת המוצר החיוני, ובעניינו מים או חשמל. כך, בעיקר, כאשר החוב – גם הקיים וגם העתידי – אינו נמחק: במישור המשפטי, החוב עומד בעינו, במלואו, ורק מועד התשלום נדחה או שהוא מחולק לשיעורין.
להשלמת התמונה נוסיף כי ייתכן שיש מקום להבחין בין הליך גביית חובו של אדם לגורם פרטי, אדם או תאגיד, לבין חובו לרשות ציבורית (כגון רשות מקומית או תאגיד מים וביוב המוקם במסגרתה ומכוח החוק). על פניה, הבחנה זו עשויה לפעול לקולא או לחומרא. מצד אחד, גם רשות ציבורית המספקת "מוצר" (כגון מים, סלילת כבישים וכיוצ"ב) משקיעה משאבים רבים, בכסף ובכוח אדם, לשם הספקת המוצר או השירות. הימנעות מתשלום תמורה עבור שירות-מצרך זה, עשויה לעלות כדי "גזל הרבים", שחכמים החמירו בו מאד, לעתים אף יותר מגזל היחיד34. לצד שני, על רשות ציבורית מוטלות חובות רחבות מאלה המוחלות על אדם או גורם פרטי. מעבר לחובתה לספק לציבור שירותים חיוניים, צריכה הרשות הציבורית לדאוג גם לשלום הציבור, ולשמירה על חייו, כבודו וקיומו בכבוד של כל אדם. ממילא, ייתכן שאף לענייננו ייאסר עליה לנתק אדם מחשמל או ממים, או להימנע מאספקת שירותים חיוניים אלה, על אף שאיסור דומה לא יחול על גורם פרטי. חובת הרשות הציבורית להימנע ממהלך כזה עשויה להיגזר מחובת האמונים המיוחדת שהיא חבה כלפי הציבור, לרבות הבטחת שלמות חייו, ביטחונו וקיום הסדר הציבורי, או אפילו מדיני צדקה שתחולתם על הרשות הציבורית עשויה להיות שונה מהיקפה החל על היחיד35. זאת ועוד: כאשר מדובר ברשות ציבורית קיים גם טעם מעשי להרחבת הלכת "מסדרין לבעל חוב" והחלתו גם על הספקת מים וחשמל. בהיעדר שירותים חיוניים אלה, עשוי מצבו – הפיזי והנפשי – של מקבל השירות להתדרדר, והוא עלול, ברמה גבוהה של סבירות, להיות למעמסה על שירותי הרווחה שניזונים אף הם מקופת הציבור. היה וכך יקרה, נמצא ש"שכר" הרשות הציבורית – בניתוק החייב ממים וחשמל עד תשלום חובו – יצא בהפסדה, ועלות הטיפול באותו חייב שנותק ממים וחשמל – טיפול שנופל על שכם הקופה הציבורית – יהא גבוה בהרבה מחובו.
על בסיס כל האמור לעיל, אפשר שניתן יהיה להציע גם פתרונות נוספים. כך, למשל, ובדומה להסדר הקיים בדיני ההוצאה לפועל, איסור הניתוק יחול רק לגבי חייב שנערכה לו "חקירת יכולת" והוכח שאכן אין בידו לשלם את חובו, אפילו לשיעורין. פתרון אחר, שעולה בקנה אחד גם עם עקרון ה"מידתיות", הוא ניתוק (במקום שהוא מוצדק) שאינו מוחלט ושלם, אלא חלקי והדרגתי, רק בשעות מסוימות במהלך היום, או בימים מסוימים במהלך השבוע. פתרון מעין זה יבטיח שהפגיעה בחייב תהיה קטנה יותר.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לעמיתי ורעי ד"ר מיכאל ויגודה שסייע בידי ללבן כמה סוגיות בעניין זה.
1 בג"ץ 4988/19 רוזנצוויג נ' הרשות לשירותים ציבוריים (20.1.2022).
2 במאמר זה איננו דנים בסוגית מניעת אספקת שירותים חיוניים לצורכי ענישה או הרתעה, דוגמת ניתוק או הגבלת אספקת מים וחשמל לתושבי רצועת עזה לאחר שמשטחה נורו טילים לעבר ישראל. סוגיה זו כרוכה גם בסוגיות משדה המשפט הבינלאומי ו"ענישה קולקטיבית".
3 יש להדגיש כי בשונה מזכותו של אדם – כחלק מזכותו "לחיים בכבוד" – לקבל מהרשות הציבורית אספקת 'מוצר' חיוני כמים או חשמל, ממקורות המשפט העברי, שרובם נוצרו בתקופה שבה לא היה קיים שלטון מדינתי (על החובות והשירותים שנובעים הימנו), עולה כי לא מוטלת כל חובה על הציבור לספק לאדם שירותים חיוניים מעין אלה אלא מדיני צדקה.
4 ראה רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ד: "כשיתבע המלווה הלוואתו, אף על פי שהוא עשיר והלווה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מיטלטלין שימצאו לו".
5 ממד הבושה שעשוי להיות כרוך בצורך של אדם ליטול הלוואה ומקל וחומר כאשר החייב אינו יכול לשלם את חובו מובלט בדבריהם של חכמי המשפט העברי. כך, למשל, בדברי הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ג: "אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו, שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו". וכך בחיבורו של ה'חפץ חיים', ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, "אהבת חסד": "מצוות עשה מן התורה להלוות לעניי אחינו... ומצווה זו גדולה יותר ממצות הצדקה, שאין העני בוש בדבר כל כך". על ביטויו השונים של האיסור לבייש אדם במקורות המשפט העברי ראה אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007), עמ' 27-22 [=בנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 111-105].
6 ראה בהרחבה אליעזר הללה, "'מסדרין לבעל חוב' - הגבלות על גביית חובות", פרשת השבוע 444 (תשע"ד).
7 בהקשר זה מן הראוי להבחין בין הלוואה – במיוחד ככל שמדובר בהלוואה ל"עני" – לבין גביית חוב שמקורו בעסקת מכר. במשפט בן ימינו עסקת הלוואה היא סוגיה ממונית-כלכלית-משפטית מובהקת והקשר בין הצדדים נעשה באופן וולונטרי. לעומת זאת, במשפט העברי, לצד הפן הכלכלי-משפטי, ככל שמדובר בהלוואה לעני, כרוכה במעשה ההלוואה גם חובה-מצווה דתית, הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה! ראה: שמות כב, כד; רמב"ם, ספר המצוות, עשה קצז; לא תעשה רלד; משנה תורה, במניין המצוות שבראש הלכות מלווה ולווה ובהלכה הראשונה שם; ספר החינוך, מצווה סו.
8 כתובות פו ע"א: "פריעת בעל חוב – מצווה". וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך "גבית מלוה". בעניין מהותה של "מצווה" זו נחלקו הדעות. יש שאמרו שזהו דין מיוחד בדיני הלוואה, מכוח הפסוק "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד, יא) ויש שראו בה קיום רחב יותר, המטיל על אדם חובה לדגול במידת ה"צדק", לעמוד בדיבורו ולקיים את הבטחותיו, מכוח הפסוק "והין צדק יהיה לך" (ויקרא יט, לו), שעליו דרשו חכמים "שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק". מקורה השונה של המצווה עשוי להשפיע על תחולתה ותוצאותיה. ואכמ"ל. לצד הפן האיסורי קיימת גם חובה מוסרית-אתית להשבת החוב. ביטוי לה ניתן בדברי הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ג: "וציוו חכמים (משנה אבות ב, יב) יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". על המונח "ציוו חכמים" כמבטא חובה מוסרית-אתית ולא חובה משפטית או דתית מובהקת, ראה אביעד הכהן, "ציוו חכמים – פרק בלשונות הרמב"ם", שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 120-113.
9 כך, למשל, ב"הפטר" בהליך פשיטת רגל, ובהליכים דומים, על אף הפגיעה – לעתים קשה ביותר – שיש בכך בזכות הקניין של הנושה. ראה לעניין זה ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט (4) 221. על תוקפם של דיני פשיטת רגל מכוח "דינא דמלכותא דינא" במשפט העברי, ראה הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חו"מ, חלק ב, סימן סב.
10 ההוכחה שאמנם "אין ידו משגת" לתשלום החוב ולא מדובר בתרמית היא שאלה ראייתית, ולא נעסוק בה כאן. נעיר רק שבמשפט העברי עשו שימוש בעניין זה ב"שבועת אין לי ממה לשלם" שנתחדשה בתקופת הגאונים, וכוחה היה לעתים רב יותר מסנקציות והליכים אחרים דוגמת "חקירת יכולת" בת ימינו.
11 כך, למשל, לעניין עיקול כספי סיוע בדיור. ראה חוות דעת של מיכאל ויגודה, "עיקול כספי סיוע לדיור לאור מקורות המשפט העברי", באתר משרד המשפטים, https://tinyurl.com/347vtpdv.
12 במישור העיוני יש מקום לחידוד ההבחנה בין הליך ספציפי של מִשכּוּן נכס להבטחת החזר הלוואה לבין הליך כללי של גביית חוב (גם שלא אגב הלוואה, כגון תשלום תמורה בעסקת מכר). מִשכון נכס כבר בעת מתן ההלוואה (או במהלך תקופת ההלוואה, ראה הללה, לעיל, הערה 6, בהערה 4, שם) נועד להבטיח פירעון עתידי של חוב, אגב עסקת הלוואה רצונית (וולונטרית) בין הצדדים, שתוצאותיה – השימוש בכספי ההלוואה והשבתם – צופים פני עתיד, לכל משך זמן ההלוואה. במקרה זה קל יותר להבין את המגבלה שקבעו חכמים על יכולת המלווה למשכן נכסים שהם בגדר "חיי נפש". זאת, מכיוון שעל דרך הכלל אין בהגבלה זו פגיעה ישירה וממשית בזכויות קיימות של הנושה אלא ביכולתו לגבות את חובו בעתיד בבת אחת, בהגיע זמן הפירעון. השווה להלן, הערה 21.
13 "תוספת" זו של "צעקה אל ה' ", "מלך המשפט", אינה נזכרת דרך שגרה אגב סתם דיני ממונות שבתורה. ולא עוד אלא שהשימוש בשורש צע"ק במקרא משמש גם בהקשרים אחרים לתיאור עוול שכרוכה בו פגיעה מוסרית גדולה ועצומה ולא רק להפרה זניחה של קיום חובה משפטית. ראה אביעד הכהן, " 'המלך המשפט' - הליכי שפיטה ומעין שפיטה ברשות המבצעת והמחוקקת", פרשת השבוע 493 (תשע"ט).
14 שורת ההיגיון נותנת שכשם שאסור ל"חבול" – למַשְכֵּן – בגד אלמנה, כך אסור גם למַשְכֵּן בגד של כל אדם אחר המצוי במעמד סוציו-אקונומי נמוך. ולא הזכירה תורה "עני, גר, יתום ואלמנה" אלא מפני ש"דיבר הכתוב בהווה", שבני אדם אלה נמנים דרך כלל עם מי שמעמדם החברתי מצוי בשפל המדרגה, פרנסתם מעוטה וחרפתם מרובה.
15 יש ליתן את הדעת לכך שהפסוקים – וכן חלק משאר המקורות – מדברים בחייב שהוא "עני" דווקא, ולא בכל חייב. אכן, ממקורות אחרים (דוגמת "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כה, לה, והשווה שם: כה, כה) עולה שלפחות מדיני צדקה, יש מצווה לסייע גם ל"עני לשעה", שיכול שיהא דרך כלל בעל הון ועתיר ממון שנקלע למצוקה זמנית של תזרים מזומנים. לעניין זה עשויה להיות השלכה על החלת פסיקתו הנזכרת של בית המשפט בעניין אי ניתוק חייב ממים וחשמל והרחבתה לא רק כאשר מדובר על אדם פרטי אלא גם על מפעל או בית עסק שהיה משגשג אך נקלע לשעה לקשיים זמניים והמשך אספקת המים או החשמל חיוניים להמשך פעילותם ולהליך הבראתם הכלכלית.
16 לדעת חלק מחכמי התלמוד (ראה בבא מציעא קיג ע"א-ע"ב), איסור הכניסה לביתו של החייב אינו חל אלא על המלווה באופן אישי, אבל לשליח בית הדין (ובמציאות ימינו: פקיד ההוצאה לפועל) מותרת הכניסה לבית החייב כדי לעקל את רכושו: "שליח בית דין שבא למשכנו – הרי זה נכנס לביתו וממשכנו". לדעת חכמים אחרים (שם), אסורה גם לשליח בית הדין הכניסה לביתו של החייב בשל הפגיעה בצנעת חייו ובכבודו שכרוכה בכך. גישה זו עומדת בניגוד לשיטות משפט בנות ימינו שחלקן אימצו גישה הפוכה הדוגלת בביוש (שיימינג) החייב ופרסום שמו ברבים, הן כדי ליצור כלפיו מנוף לחץ נוסף, חברתי, על מנת שישלם את חובו והן כדי להזהיר מלווים או ספקים אחרים מפניו. ראה למשל: סעיף 14 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, המתיר לבנק ישראל לפרסם ברבים שמות בעלי חשבון בנק שהוגבל "בנסיבות מחמירות".
17 בעל ספר החינוך נקט בדרך זו, והשתמש בלשון מעין זו ("ידוע... ליישוב העולם ולתיקונו") או בלשון דומה לה רק בכ-20 מצוות מתוך תרי"ג המצוות. ראה למשל בעניין מצוות השבת אבדה, מצווה תקלח: "שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל ויישוב המדינה", והשווה לדבריו באיסור הרחמנות על מי שהזיק את חברו, מצוה תקכא: "שאם לא נייסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו, איש את רעהו חיים בלעו, ולא יתיישבו המדינות, אין הצורך להאריך בו הדיבור". ראה גם שם, מצוות תיב, תטז, רלז. על "יישוב העולם" כערך מרכזי במשנת בעל "ספר החינוך", ראה גם דבריו באיסור רציחה, מצווה לד.
18 וראה הללה (לעיל, הערה 6).
19 ראה משנה ערכין ו, ג; רמב"ם, הלכות ערכים וחרמים, פרק ג, הלכה יד.
20 רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ז. ובעקבותיו שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיף כג.
21 בדין "מסדרין לבעל חוב" גלום חידוש משפטי גדול, שכן הוא שולל מן הנושה יכולת לממש זכות הקיימת בידו זה כבר, לגבות מן הנושה את מלוא חובו לאלתר, מיד בהגיע זמן הפירעון.
22 בימיהם היו יושבים גם לאכול על גבי מיטות. ב'תרגום' ללשון ימינו ניתן להמיר זאת ל"כיסא".
23 לעניין יישום החוק באשר לתשמישי קדושה הנחוצים לאדם פרטי לשם קיום מצוות דתו, ראה סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, המונה בין שאר נכסים שאסורים בעיקול גם "דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; לעניין זה, "תשמישי קדושה" – לרבות מיטלטלין בבית תפילה שנועדו לאפשר את קיום התפילה באופן סביר". עם זאת החוק מאפשר עיקול תשמישי קדושה ספציפיים כאשר החוב שגבייתו מתבקשת נוצר בעקבות רכישתם. ראה גם: שמואל שילה, "נכסי החייב שאינם ניתנים לתפיסה במשפט העברי", משפטים ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 67; פבלו לרנר, נכסים פטורים מעיקול: ההגנה על נכסי החייב בהוצאה לפועל ובפשיטת רגל, ת"א תשע"ג, עמ' 174. לעניין פרשנות המונח "תשמישי קדושה" ותחולתו, ראה: בש"א (תל-אביב-יפו) 18702-02 גדעון פולסקי ואח' נ' גלקסי אלקטרוניקס בע"מ (3.11.02); חוות דעתו של מיכאל ויגודה, "גביית חוב מתשמישי קדושה", באתר משרד המשפטים: https://tinyurl.com/mrxv2r2y. לעניין ההימנעות מעיקול תשמישי קדושה המצויים בבית כנסת, ראה בהרחבה: ירון אונגר, "עיקול תשמישי קדושה של בתי תפילה: עמדת המשפט העברי", באתר הכנסת: https://tinyurl.com/mr2xymsr. לעיקול שאר נכסים – לא רק תשמישי קדושה – הנמצאים בבעלות בית כנסת או שייכים לו, ראה בהרחבה: הרב יואב שטרנברג, עיקול מיטלטלין של בית כנסת, ספריית אסיף: https://tinyurl.com/ywk9xsvv.
24 ראה הללה (לעיל, הערה 6), הערה 22. ההתחבטות בין החלת מבחן אובייקטיבי-נורמטיבי או סובייקטיבי קיימת גם בשדות הלכה אחרים. כך, למשל, לעניין הלכות צדקה (שבהן נאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו – אפילו עבד לרוץ לפניו וסוס לרכב עליו", ראה כתובות סז ע"ב; רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות א-ז); ולעניין הקביעה "מיהו עני" ומהו "קו העוני". ראה אביעד הכהן, "שמחת עניים ומתנות לאביונים – קו העוני וזכות הקיום בכבוד", פרשת השבוע 159 (תשס"ד) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 277-272].
25 רמ"א, חו"מ, סימן צז, סעיף כג, פוסק כדברי הרא"ה. וראה סמ"ע, שם, ס"ק מח; הללה (לעיל, הערה 6).
26 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן נא.
27 ראה פס"ד רוזנצוויג (לעיל, הערה 1), ורע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375-374 (2001). בתיאוריה ניתן היה לדרוש מחייב שאינו משלם את חובו לשהות בעלטה בביתו בשעות החשיכה, או להסתפק באמצעי תאורה אחרים (כגון נרות), וכיוצא בזה. עם זאת, "חיי הנפש" אינם נבחנים רק לפי מבחן פיזיולוגי-טכני, האם אדם ממשיך לנשום, אלא מדובר על "זכות לחיים בכבוד". על מקורותיה של זכות חוקתית זו והיקפה, ראה בהרחבה: בג"צ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' ממשלת ישראל (12.12.05); הכהן (לעיל, הערה 24); בנימין פורת, "הזכות לקיום בכבוד בראי המשפט העברי: מעמדה החוקתי", משפטים נא (תשפ"א), עמ' 383.
28 ניתן לחשוב על הבחנה "מידתית" בין חשמל ומים הדרושים לאדם לשם סיפוק צורכי חייו הבסיסיים, כגון רחצה ובישול, לבין שימושים שעשויים להיחשב כ'מותרות' דוגמת השקיית גינה, מילוי ברכת שחייה, או הפעלת מכשירי חשמל שאינם חיוניים. בהקשר של "עיקול תשמישי קדושה" (ראה פס"ד פולסקי, לעיל, הערה 23) אפשר וניתן להבחין בין אי יכולת לעקל פמוטות פשוטים ונרות שבת או נרות חנוכה לבין היכולת לעקל פמוטות או חנוכייה יקרת ערך העשויה כסף, שאינה חיונית לשם קיומה הבסיסי של המצווה. על הפעלה 'מידתית' של סמכויות הרשות הציבורית במשפט העברי, ראה אביעד הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע 342 (תשס"ט) [=פרשיות ומשפטים 251-244], והפניות שם.
29 נימוקי יוסף, בבא מציעא סט ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה גמר מיכה מיכה. יושם אל לב שגם בדבריו הקצרים, קב ונקי, מובלע פן כפול, הן החובה לשמור על חייו של החייב ("והוא ימות ברעב"), הן חובת השמירה על כבודו וצנעת חייו ("ויעמוד ערום בלי לבוש").
30 כך היא דעתו של רב האי גאון, על אף שלפחות לעניין דיני ערכין, היא עומדת לכאורה בסתירה למשנה מפורשת. ראה הללה (לעיל, הערה 6).
31 ערוך השולחן, חושן משפט, סימן צז, סעיף כו.
32 שו"ת תשובות והנהגות, כרך ד, סימן שו.
33 אזכור הכלל "ועשית הישר והטוב" – שהוא מיסודות ה"עשייה לפנים משורת הדין" במשפט העברי (ראה שמואל שילה, מוסר ויושר במשפט העברי, ירושלים תשס"ז) עולה בקנה אחד עם הגישה שהצגנו לעיל, ולפיה עיקרו של דין ה"סידור" לחייב אינו מתמקד במישור המשפטי (שבו זכות הנושה לגבות את מלוא החוב מהלווה ולאלתר, בהגיע מועד הפירעון, עומדת בעינה ובמלואה) אלא נטוע בשיקולים ערכיים, חברתיים ומוסריים. ליכולת הכפייה של עקרונות מוסריים על רשות ציבורית, ראה בהרחבה רון ש' קליינמן, "כפיית נורמות של 'לפנים משורת הדין' על גופים ציבוריים", ספר שמגר: מאמרים, חלק א (2003), עמ' 469.
34 לעניין זה ראה מאמרי אביעד הכהן, "וכי הרבים גזלנים הם? על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט 1 (תשנ"ז), 54-39, והמקורות שנזכרו שם.
35 ראה ויגודה (לעיל, הערה 11), ובמקורות שהובאו שם.
סוגיית ניתוקם של חייבים משירותים חיוניים כגון מערכות מים וחשמל נידונה בשנים האחרונות מספר פעמים בבית המשפט העליון. באחד מפסקי הדין1, נקבע שאין לנתק צרכן ממערכת החשמל – כצעד ראשון לשם גביית חובו – כאשר הימנעותו מתשלום נובעת מכך שאין ידו משגת לשלמו. בית המשפט קבע שיש לעשות תחילה שימוש בחלופות גבייה אחרות, פוגעניות פחות. בהקשרים אחרים, עלתה סוגיה זו בנוגע לניתוק צרכן ממים, או להפסקת אספקת שירותים חיוניים של רשות ציבורית לחייבי ארנונה ושאר מיסים2. בפסקי דין אלה עמד בית המשפט על חשיבותם של מים וחשמל לשם שגרת חייו של אדם3, כחלק מזכותו לחיים בכבוד. בהקשרה הרחב יותר, מתמקדת סוגיה זו בהליך גבייתו של חוב ובמגבלותיו. מצד אחד, אי ניתוק הצרכן-החייב ממערכות המים והחשמל פוגע בספק, ומביא לתוצאה שלפיה צרכן ממשיך לעשות שימוש במצרך בלא שישלם את חובו לספק. למותר לומר שעלותו המצטברת של שימוש חינם-אין-כסף, במיוחד כשמדובר באלפי צרכנים, עשויה להיות גבוהה ומשמעותית ביותר לספק, ונזקו מרובה. זאת ועוד: אי ניתוקו המיידי של צרכן-חייב ממערכות מים וחשמל עשוי לעודד גם צרכנים אחרים להימנע מתשלום חובם ביודעם שממילא ימשיכו לקבל את השירות או המצרך. מצד שני, בית המשפט הכיר בכך שבהרבה מקרים החייב אינו יכול – ולא שאינו רוצה – לשלם את חובו. זאת, בשל קשיים אובייקטיביים, שלעתים לא נגרמו בעטיו. כך, למשל, כאשר חלה ונפל למשכב ממושך, עד כדי היותו נוטה למות, או כאשר לקה, שלא בטובתו וברצונו, במחלה מסוכנת או כזו המגבילה את יכולתו לנוע בחופשיות ולעבוד. כך גם במקרים אחרים, כאשר צרכן חווה, שלא בטובתו, מפלה כלכלית בלתי צפויה, כגון פשיטת רגל בעקבות מלחמה או מגפה שמונעת ממנו לשלם את התמורה עבור שירותים ומוצרים שקיבל.
כפי שנראה להלן, במקורות המשפט העברי ניתן לזהות מגמה דומה – אם כי לא זהה – של הבחנה בין זכותו המשפטית המהותית והקניינית , של נושה או ספק לגבות - ולאלתר - את מלוא החוב בהגיע מועד הפירעון4, לבין הליך הגבייה בפועל שמתחשב גם במצבו של החייב, באיסור לביישו5, בשמירה על כבודו וביכולתו להמשיך את מהלך חייו. מגמה זו באה לביטוי במשפט העברי בכמה שדות שעל פניהם שונים לחלוטין זה מזה באופיים ובמהותם: כך, בדיני "ערכין" (כאשר אדם נודר לתת סכום מיוחד ל'הקדש')6 השייכים לשדה הדתי, וכך בדיני הלוואה, משכון והליך גביית חוב בשל נכס או מוצר שסופק ל'לקוח'7 השייכים בעיקרם לשדה הממוני-משפטי.
איסור מניעת "חיי נפש" מֵחייב: טעמו, מהותו והיקפו
במישור המשפטי, חובת אדם לשלם תמורה למי שמספק את צרכיו היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. השכל הישר מורה עליהן, וכך גם דיני החוזים, הקניין והמכר. כסף, מוצר או מצרך אינם "מַן שמים", ואינם נבראים מעצמם, "יש מאַיִן". למלווה ולספק המוצר מגיעה תמורה. אכן, במשפט העברי נלווה לעסקת הלוואה גם ממד דתי, של "מצווה"8.
למרות זאת, במפגש שבין המשפט הישראלי בן ימינו לבין חיי המעשה, נוצר לעתים מתח בין חובתו של אדם לשלם תמורת נכס או מוצר שיש לו הנאה ממנו, או להחזיר במלואם כספי הלוואה שקיבל, לבין רצונה של חברה מתוקנת ואנושית לאפשר לחייב שאין ידו משגת להמשיך ולחיות חיים של כבוד ולקיים אורח חיים תקין, ולוּ ברמה המינימלית, ולעתים גם להיפטר מחלק מחובו9 או לשלמו לשיעורין10. מתח זה בא לביטוי במערכות דינים מגוונות ובהקשרים רחבים. כך, בתחום המשפט הפרטי, דוגמת דיני מכר, הלוואה והוצאה לפועל, וכך בשדה המשפט הציבורי אגב מגבלות שמוטלות על רשות ציבורית בגביית חובות11.
הדים למגבלות דומות שמוטלות על 'נושה' נזכרים במקורות המשפט העברי כבר בהלכות מִשְכּוּן נכס אגב עסקת הלוואה שמפורטות בתורה12. ואפשר שלא לחינם חוזרת עליהן התורה בכמה מקומות, תוך רמיזה (ואולי למעלה מזה) שלא אחת מדובר גם ב"דיני נפשות" ובעוול מוסרי ולא רק בדיני ממונות. וכך נאמר בפרשת משפטים (שמות כב, כה-כו): "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לו. כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב, וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי13, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי". וכך נאמר (דברים כד, י-יב): "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל". בפסוק נוסף (דברים כד, יז) נאמר איסור מיוחד כלפי מִשְכּוּן "בגד אלמנה": "וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה"14. יש ליתן את הדעת לכך שבפסוקים אלה מובלטת חובה כפולה: הן חובת השמירה על כבוד החייב15 – שממנה נובע איסור הכניסה אל ביתו, שיש בה פגיעה קשה בפרטיותו וצנעת חייו16, הן חובת השמירה על חייו. חובה אחרונה זו מתבטאת הן באיסור הלא-תעשה, "לחבול ריחיים ורכב", שלפי פשט הכתובים הם צרכים חיוניים ("כי נפש הוא חובל") והן במצוות עשֵה להשיב לחייב העני "כבוא השמש" את ה'שלמה' – הבגד שעמו הוא ישן בלילה. כלים אלה משמשים את החייב לצורכי "חיי נפש" שלו, ולפיכך עיקולם כמוהו כהכרתת חייו. בשונה ממנהגו, בעל ספר "החינוך" ראה באיסור זה דבר כה פשוט עד שהסתפק בכך שכתב ש"שורש מצווה זו ידוע, שהוא לתיקון העולם וצורך יישובו"17.
"חיי נפש" - מהם?
מקורו של העיקרון הנזכר, שלפיו "מעריכים" את יכולתו של אדם לעמוד בהתחייבות שנטל על עצמו הוא בדיני הערכין שבתורה, שבמסגרתם נודר-נודב אדם לבית המקדש סכום השווה ל"ערכו"-'שוויו': "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנֹדר - יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח)18. מכאן למדו חכמים שכאשר גזבר ההקדש גובה מן הנודר את מה שהתחייב בו, הוא משאיר לנודר נכסים ההכרחיים לקיומו בכבוד ולפרנסתו19. אגב מחלוקת התנאים בדין מִשְכּוּן הלווה ומגבלותיו, נחלקו תנאים גם בשאלה האם דין זה חל גם בחיובים אחרים מלבד ערכין. הרמב"ם פוסק שדין זה חל גם בעסקת הלוואה, וכך הוא כותב20: "מסדרין לבעל חוב21... כיצד? אומר ללווה: הָבֵא כל המיטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת. ונותנין לו מן הכל מזון שלושים יום, וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומיטה לישב עליה22, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו... ונותנין לו סנדליו ותפיליו23. היה אומן - נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. כגון שהיה חרש - נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות".
מן הכלל אל הפרט
לנוכח דין "מסדרין לבעל חוב", שלפיו מתחשבים לא רק ב'נושה' אלא גם במתן אפשרות לחייב להותיר לעצמו "דברים שיש בהם משום חיי נפש", הבה נבחן את יישומו הלכה למעשה. בחינה שיטתית של הגדרת המונח ההלכתי "חיי נפש" ותחולתו במהלך הדורות מלמדת שמדובר בהגדרה דינמית, המשתנה מדור לדור, לפי צרכיו החיוניים של אדם באותו זמן שבו נבחנת ההגדרה. ובמלים פשוטות: דור דור וצרכיו החיוניים, דור דור ו"חיי הנפש" שלו. בהקשר זה יושם אל לב, כי על פני הדברים, הגדרת "חיי הנפש" עשויה להתבסס על מבחן כללי, אובייקטיבי-נורמטיבי, כאשר חכמי ההלכה או בית הדין קובעים מהם צרכיו החיוניים של "כל אדם" המנהל אורח חיים דומה לזה של החייב (מעין מבחן "האדם הסביר" שמשמש לרוב בשיטות המשפט בנות ימינו), או על מבחן פרטני, ייחודי-סובייקטיבי המתייחס לחייב הספציפי שבו מדובר ולאורח חייו24. ואכן, הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים. בעל ה"נימוקי יוסף" כותב (בשם הרא"ה) ש"חיי נפש" נקבעים לפי מבחן של אדם "בינוני", מעין ממוצע, אפילו אם רמת חייו של החייב הספציפי הייתה מעל לממוצע או פחותה ממנו25. לעומת זאת, מדברי המהר"ם מרוטנברג עולה שבדומה להלכות צדקה, הקביעה נעשית לפי רמת חייו של החייב הספציפי, ובלבד שהייתה הולמת את מעמדו הכלכלי. וכך הוא כותב: "אם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים - נותנים לו כמו שהיה רגיל, וכן עני ובינוני. אבל אם היה עני ורגיל להוציא בעושר - לא יתנו לו כי אם הרגיל לעניים"26.
כפי שקבע בית המשפט, במציאות החיים של ימינו, ובמדינה מפותחת בעלת אורח חיים מודרני-מערבי כמו מדינת ישראל, עשויים מים וחשמל להיחשב בעיני "כל אדם סביר" כ"צורכי חיים" חיוניים, הדרושים לאדם על מנת שיחיה בכבוד27. ממילא, ניתן וראוי לראותם, לפחות בהיקפם הבסיסי28, בכלל "חיי נפש", שיש להימנע מהפסקת אספקתם כצעד ראשון לשם גביית חוב, וזאת גם כאשר הצרכן נמנע מלשלם את חובו תמורתם, מחמת כורח ולא מרצון. כך, מקל וחומר, לאור הגיונו של דין "מסדרין לבעל חוב", שאותו הסביר רבי יוסף חביבא, בעל ה"נימוקי יוסף": "שאין רצון התורה שימכרו כל אשר לו והוא ימות ברעב ויעמוד ערום בלי לבוש"29. לכאורה, הגיונו וכוחו של דין זה הנטועים במישור האנושי, לאו דווקא המשפטי, יפים לא רק לעניין מערכת היחסים שבין המעריך וההקדש, או זו שבין הנושה והלווה, אלא גם בכל תחום אחר שבו מתבקשת גביית חוב מאדם עני וחסר כל. שהרי לא בפן הפורמלי – של ההשוואה והזהות – בין התחומים השונים עסקינן, אלא ברציונל, בהיגיון ובטעם שניצבים מאחוריהם, ועיקרו כאמור במישור האנושי, לאו דווקא המשפטי.
בעקבות גישה זו, לא ייפלא שחלק מחכמי ההלכה הרחיבו את תחולת העיקרון – לאו דווקא כל פרטי הדינים – של "מסדרין לבעל חוב" והחילו אותו לא רק על החייב עצמו אלא גם על בני ביתו התלויים בו וסמוכים על שולחנו30. בדומה לכך הוחל העיקרון גם על עסקאות אחרות ולא רק על הלוואה, וגם על נכסים שזכרם לא בא כלל בדברי חז"ל והפוסקים הראשונים. כך, למשל, קבע בעל "ערוך השולחן" ש"אם יהיה לו [=לחייב] ביזיון גדול כאשר יסור ממקומו שבבית הכנסת, יראה לי דאין כופו למכור אותו [=לצורך תשלום חובו], והוא הדין כל כי האי גוונא [=כגון זה] שהביזיון יוגדל מאד - אין לכופו למכור"31.
נימוק מקורי נוסף לתמיכה באי ניתוק החייב ממים וחשמל עולה מדברי ר' משה שטרנבוך32 (בעניין הרחבת דין "מסדרין" והחלתו גם על בני הבית), ועיקרו נעוץ בחשש חילול השם: "בזמנינו, שהאומות [=אומות העולם] מקפידים ומסדרים לבעל חוב לצורך אשתו ובניו, אין לך חילול השם גדול מזה, אם אנו נעכב על אשתו וילדיו מלקבל מזונות וכעיקר הדין דמסדרים, וכיון שמקובל היום בכל העולם להתחשב בצרכיו המינימליים ומשאירים לו את ביתו וכל שכן שלא גובים את הנצרך למזונותיו ומזונות אנשי ביתו, נראה שזהו בכלל 'ועשית הישר והטוב33' ". לאור זאת ובהתאמה, משעה שלפי החוק האזרחי – ופסיקת בתי המשפט האזרחיים – אין לנתק מים וחשמל כצעד ראשוני לשם גביית חובו של צרכן, ראוי שגם הדנים על פי דין תורה ינהגו כן, ולוּ כדי למנוע חילול השם.
אכן, הרחבה זו אינה פשוטה. במישור המשפטי הצרוף, ניתן לטעון שקיימת הבחנה מהותית בין חובה – ולו מטעמים שבמוסר ו"לפנים משורת הדין" – להותיר בידי החייב נכסים שכבר מצויים ברשותו, הדרושים לו ל"חיי נפש", לבין הטלת חובה על ספק לא רק לוותר על גביית חובו לאלתר אלא גם להמשיך ולסַפֵּק לחייב שירות או מצרך, אף שהוא חיוני, שטרם בא לידיו וסָפֵק אם יוכל אי פעם לשלם את תמורתו במלואה. אכן, לאור העיקרון שניצב בבסיס הלכת "מסדרין לבעל חוב", והוא בשר מבשרם של עקרונות היסוד בדבר השמירה על כבוד האדם, אפשר שניתן להרחיב את תחולת הדין גם לשם הבטחת המשך אספקת המוצר החיוני, ובעניינו מים או חשמל. כך, בעיקר, כאשר החוב – גם הקיים וגם העתידי – אינו נמחק: במישור המשפטי, החוב עומד בעינו, במלואו, ורק מועד התשלום נדחה או שהוא מחולק לשיעורין.
להשלמת התמונה נוסיף כי ייתכן שיש מקום להבחין בין הליך גביית חובו של אדם לגורם פרטי, אדם או תאגיד, לבין חובו לרשות ציבורית (כגון רשות מקומית או תאגיד מים וביוב המוקם במסגרתה ומכוח החוק). על פניה, הבחנה זו עשויה לפעול לקולא או לחומרא. מצד אחד, גם רשות ציבורית המספקת "מוצר" (כגון מים, סלילת כבישים וכיוצ"ב) משקיעה משאבים רבים, בכסף ובכוח אדם, לשם הספקת המוצר או השירות. הימנעות מתשלום תמורה עבור שירות-מצרך זה, עשויה לעלות כדי "גזל הרבים", שחכמים החמירו בו מאד, לעתים אף יותר מגזל היחיד34. לצד שני, על רשות ציבורית מוטלות חובות רחבות מאלה המוחלות על אדם או גורם פרטי. מעבר לחובתה לספק לציבור שירותים חיוניים, צריכה הרשות הציבורית לדאוג גם לשלום הציבור, ולשמירה על חייו, כבודו וקיומו בכבוד של כל אדם. ממילא, ייתכן שאף לענייננו ייאסר עליה לנתק אדם מחשמל או ממים, או להימנע מאספקת שירותים חיוניים אלה, על אף שאיסור דומה לא יחול על גורם פרטי. חובת הרשות הציבורית להימנע ממהלך כזה עשויה להיגזר מחובת האמונים המיוחדת שהיא חבה כלפי הציבור, לרבות הבטחת שלמות חייו, ביטחונו וקיום הסדר הציבורי, או אפילו מדיני צדקה שתחולתם על הרשות הציבורית עשויה להיות שונה מהיקפה החל על היחיד35. זאת ועוד: כאשר מדובר ברשות ציבורית קיים גם טעם מעשי להרחבת הלכת "מסדרין לבעל חוב" והחלתו גם על הספקת מים וחשמל. בהיעדר שירותים חיוניים אלה, עשוי מצבו – הפיזי והנפשי – של מקבל השירות להתדרדר, והוא עלול, ברמה גבוהה של סבירות, להיות למעמסה על שירותי הרווחה שניזונים אף הם מקופת הציבור. היה וכך יקרה, נמצא ש"שכר" הרשות הציבורית – בניתוק החייב ממים וחשמל עד תשלום חובו – יצא בהפסדה, ועלות הטיפול באותו חייב שנותק ממים וחשמל – טיפול שנופל על שכם הקופה הציבורית – יהא גבוה בהרבה מחובו.
על בסיס כל האמור לעיל, אפשר שניתן יהיה להציע גם פתרונות נוספים. כך, למשל, ובדומה להסדר הקיים בדיני ההוצאה לפועל, איסור הניתוק יחול רק לגבי חייב שנערכה לו "חקירת יכולת" והוכח שאכן אין בידו לשלם את חובו, אפילו לשיעורין. פתרון אחר, שעולה בקנה אחד גם עם עקרון ה"מידתיות", הוא ניתוק (במקום שהוא מוצדק) שאינו מוחלט ושלם, אלא חלקי והדרגתי, רק בשעות מסוימות במהלך היום, או בימים מסוימים במהלך השבוע. פתרון מעין זה יבטיח שהפגיעה בחייב תהיה קטנה יותר.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. תודתי נתונה לעמיתי ורעי ד"ר מיכאל ויגודה שסייע בידי ללבן כמה סוגיות בעניין זה.
1 בג"ץ 4988/19 רוזנצוויג נ' הרשות לשירותים ציבוריים (20.1.2022).
2 במאמר זה איננו דנים בסוגית מניעת אספקת שירותים חיוניים לצורכי ענישה או הרתעה, דוגמת ניתוק או הגבלת אספקת מים וחשמל לתושבי רצועת עזה לאחר שמשטחה נורו טילים לעבר ישראל. סוגיה זו כרוכה גם בסוגיות משדה המשפט הבינלאומי ו"ענישה קולקטיבית".
3 יש להדגיש כי בשונה מזכותו של אדם – כחלק מזכותו "לחיים בכבוד" – לקבל מהרשות הציבורית אספקת 'מוצר' חיוני כמים או חשמל, ממקורות המשפט העברי, שרובם נוצרו בתקופה שבה לא היה קיים שלטון מדינתי (על החובות והשירותים שנובעים הימנו), עולה כי לא מוטלת כל חובה על הציבור לספק לאדם שירותים חיוניים מעין אלה אלא מדיני צדקה.
4 ראה רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ד: "כשיתבע המלווה הלוואתו, אף על פי שהוא עשיר והלווה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מיטלטלין שימצאו לו".
5 ממד הבושה שעשוי להיות כרוך בצורך של אדם ליטול הלוואה ומקל וחומר כאשר החייב אינו יכול לשלם את חובו מובלט בדבריהם של חכמי המשפט העברי. כך, למשל, בדברי הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ג: "אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו, שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו ואין צריך לומר אם תבעו". וכך בחיבורו של ה'חפץ חיים', ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, "אהבת חסד": "מצוות עשה מן התורה להלוות לעניי אחינו... ומצווה זו גדולה יותר ממצות הצדקה, שאין העני בוש בדבר כל כך". על ביטויו השונים של האיסור לבייש אדם במקורות המשפט העברי ראה אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007), עמ' 27-22 [=בנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 111-105].
6 ראה בהרחבה אליעזר הללה, "'מסדרין לבעל חוב' - הגבלות על גביית חובות", פרשת השבוע 444 (תשע"ד).
7 בהקשר זה מן הראוי להבחין בין הלוואה – במיוחד ככל שמדובר בהלוואה ל"עני" – לבין גביית חוב שמקורו בעסקת מכר. במשפט בן ימינו עסקת הלוואה היא סוגיה ממונית-כלכלית-משפטית מובהקת והקשר בין הצדדים נעשה באופן וולונטרי. לעומת זאת, במשפט העברי, לצד הפן הכלכלי-משפטי, ככל שמדובר בהלוואה לעני, כרוכה במעשה ההלוואה גם חובה-מצווה דתית, הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה! ראה: שמות כב, כד; רמב"ם, ספר המצוות, עשה קצז; לא תעשה רלד; משנה תורה, במניין המצוות שבראש הלכות מלווה ולווה ובהלכה הראשונה שם; ספר החינוך, מצווה סו.
8 כתובות פו ע"א: "פריעת בעל חוב – מצווה". וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך "גבית מלוה". בעניין מהותה של "מצווה" זו נחלקו הדעות. יש שאמרו שזהו דין מיוחד בדיני הלוואה, מכוח הפסוק "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד, יא) ויש שראו בה קיום רחב יותר, המטיל על אדם חובה לדגול במידת ה"צדק", לעמוד בדיבורו ולקיים את הבטחותיו, מכוח הפסוק "והין צדק יהיה לך" (ויקרא יט, לו), שעליו דרשו חכמים "שיהא 'הן' שלך צדק ו'לאו' שלך צדק". מקורה השונה של המצווה עשוי להשפיע על תחולתה ותוצאותיה. ואכמ"ל. לצד הפן האיסורי קיימת גם חובה מוסרית-אתית להשבת החוב. ביטוי לה ניתן בדברי הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ג: "וציוו חכמים (משנה אבות ב, יב) יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". על המונח "ציוו חכמים" כמבטא חובה מוסרית-אתית ולא חובה משפטית או דתית מובהקת, ראה אביעד הכהן, "ציוו חכמים – פרק בלשונות הרמב"ם", שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 120-113.
9 כך, למשל, ב"הפטר" בהליך פשיטת רגל, ובהליכים דומים, על אף הפגיעה – לעתים קשה ביותר – שיש בכך בזכות הקניין של הנושה. ראה לעניין זה ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט (4) 221. על תוקפם של דיני פשיטת רגל מכוח "דינא דמלכותא דינא" במשפט העברי, ראה הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חו"מ, חלק ב, סימן סב.
10 ההוכחה שאמנם "אין ידו משגת" לתשלום החוב ולא מדובר בתרמית היא שאלה ראייתית, ולא נעסוק בה כאן. נעיר רק שבמשפט העברי עשו שימוש בעניין זה ב"שבועת אין לי ממה לשלם" שנתחדשה בתקופת הגאונים, וכוחה היה לעתים רב יותר מסנקציות והליכים אחרים דוגמת "חקירת יכולת" בת ימינו.
11 כך, למשל, לעניין עיקול כספי סיוע בדיור. ראה חוות דעת של מיכאל ויגודה, "עיקול כספי סיוע לדיור לאור מקורות המשפט העברי", באתר משרד המשפטים, https://tinyurl.com/347vtpdv.
12 במישור העיוני יש מקום לחידוד ההבחנה בין הליך ספציפי של מִשכּוּן נכס להבטחת החזר הלוואה לבין הליך כללי של גביית חוב (גם שלא אגב הלוואה, כגון תשלום תמורה בעסקת מכר). מִשכון נכס כבר בעת מתן ההלוואה (או במהלך תקופת ההלוואה, ראה הללה, לעיל, הערה 6, בהערה 4, שם) נועד להבטיח פירעון עתידי של חוב, אגב עסקת הלוואה רצונית (וולונטרית) בין הצדדים, שתוצאותיה – השימוש בכספי ההלוואה והשבתם – צופים פני עתיד, לכל משך זמן ההלוואה. במקרה זה קל יותר להבין את המגבלה שקבעו חכמים על יכולת המלווה למשכן נכסים שהם בגדר "חיי נפש". זאת, מכיוון שעל דרך הכלל אין בהגבלה זו פגיעה ישירה וממשית בזכויות קיימות של הנושה אלא ביכולתו לגבות את חובו בעתיד בבת אחת, בהגיע זמן הפירעון. השווה להלן, הערה 21.
13 "תוספת" זו של "צעקה אל ה' ", "מלך המשפט", אינה נזכרת דרך שגרה אגב סתם דיני ממונות שבתורה. ולא עוד אלא שהשימוש בשורש צע"ק במקרא משמש גם בהקשרים אחרים לתיאור עוול שכרוכה בו פגיעה מוסרית גדולה ועצומה ולא רק להפרה זניחה של קיום חובה משפטית. ראה אביעד הכהן, " 'המלך המשפט' - הליכי שפיטה ומעין שפיטה ברשות המבצעת והמחוקקת", פרשת השבוע 493 (תשע"ט).
14 שורת ההיגיון נותנת שכשם שאסור ל"חבול" – למַשְכֵּן – בגד אלמנה, כך אסור גם למַשְכֵּן בגד של כל אדם אחר המצוי במעמד סוציו-אקונומי נמוך. ולא הזכירה תורה "עני, גר, יתום ואלמנה" אלא מפני ש"דיבר הכתוב בהווה", שבני אדם אלה נמנים דרך כלל עם מי שמעמדם החברתי מצוי בשפל המדרגה, פרנסתם מעוטה וחרפתם מרובה.
15 יש ליתן את הדעת לכך שהפסוקים – וכן חלק משאר המקורות – מדברים בחייב שהוא "עני" דווקא, ולא בכל חייב. אכן, ממקורות אחרים (דוגמת "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כה, לה, והשווה שם: כה, כה) עולה שלפחות מדיני צדקה, יש מצווה לסייע גם ל"עני לשעה", שיכול שיהא דרך כלל בעל הון ועתיר ממון שנקלע למצוקה זמנית של תזרים מזומנים. לעניין זה עשויה להיות השלכה על החלת פסיקתו הנזכרת של בית המשפט בעניין אי ניתוק חייב ממים וחשמל והרחבתה לא רק כאשר מדובר על אדם פרטי אלא גם על מפעל או בית עסק שהיה משגשג אך נקלע לשעה לקשיים זמניים והמשך אספקת המים או החשמל חיוניים להמשך פעילותם ולהליך הבראתם הכלכלית.
16 לדעת חלק מחכמי התלמוד (ראה בבא מציעא קיג ע"א-ע"ב), איסור הכניסה לביתו של החייב אינו חל אלא על המלווה באופן אישי, אבל לשליח בית הדין (ובמציאות ימינו: פקיד ההוצאה לפועל) מותרת הכניסה לבית החייב כדי לעקל את רכושו: "שליח בית דין שבא למשכנו – הרי זה נכנס לביתו וממשכנו". לדעת חכמים אחרים (שם), אסורה גם לשליח בית הדין הכניסה לביתו של החייב בשל הפגיעה בצנעת חייו ובכבודו שכרוכה בכך. גישה זו עומדת בניגוד לשיטות משפט בנות ימינו שחלקן אימצו גישה הפוכה הדוגלת בביוש (שיימינג) החייב ופרסום שמו ברבים, הן כדי ליצור כלפיו מנוף לחץ נוסף, חברתי, על מנת שישלם את חובו והן כדי להזהיר מלווים או ספקים אחרים מפניו. ראה למשל: סעיף 14 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, המתיר לבנק ישראל לפרסם ברבים שמות בעלי חשבון בנק שהוגבל "בנסיבות מחמירות".
17 בעל ספר החינוך נקט בדרך זו, והשתמש בלשון מעין זו ("ידוע... ליישוב העולם ולתיקונו") או בלשון דומה לה רק בכ-20 מצוות מתוך תרי"ג המצוות. ראה למשל בעניין מצוות השבת אבדה, מצווה תקלח: "שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל ויישוב המדינה", והשווה לדבריו באיסור הרחמנות על מי שהזיק את חברו, מצוה תקכא: "שאם לא נייסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו, איש את רעהו חיים בלעו, ולא יתיישבו המדינות, אין הצורך להאריך בו הדיבור". ראה גם שם, מצוות תיב, תטז, רלז. על "יישוב העולם" כערך מרכזי במשנת בעל "ספר החינוך", ראה גם דבריו באיסור רציחה, מצווה לד.
18 וראה הללה (לעיל, הערה 6).
19 ראה משנה ערכין ו, ג; רמב"ם, הלכות ערכים וחרמים, פרק ג, הלכה יד.
20 רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ז. ובעקבותיו שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיף כג.
21 בדין "מסדרין לבעל חוב" גלום חידוש משפטי גדול, שכן הוא שולל מן הנושה יכולת לממש זכות הקיימת בידו זה כבר, לגבות מן הנושה את מלוא חובו לאלתר, מיד בהגיע זמן הפירעון.
22 בימיהם היו יושבים גם לאכול על גבי מיטות. ב'תרגום' ללשון ימינו ניתן להמיר זאת ל"כיסא".
23 לעניין יישום החוק באשר לתשמישי קדושה הנחוצים לאדם פרטי לשם קיום מצוות דתו, ראה סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, המונה בין שאר נכסים שאסורים בעיקול גם "דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; לעניין זה, "תשמישי קדושה" – לרבות מיטלטלין בבית תפילה שנועדו לאפשר את קיום התפילה באופן סביר". עם זאת החוק מאפשר עיקול תשמישי קדושה ספציפיים כאשר החוב שגבייתו מתבקשת נוצר בעקבות רכישתם. ראה גם: שמואל שילה, "נכסי החייב שאינם ניתנים לתפיסה במשפט העברי", משפטים ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 67; פבלו לרנר, נכסים פטורים מעיקול: ההגנה על נכסי החייב בהוצאה לפועל ובפשיטת רגל, ת"א תשע"ג, עמ' 174. לעניין פרשנות המונח "תשמישי קדושה" ותחולתו, ראה: בש"א (תל-אביב-יפו) 18702-02 גדעון פולסקי ואח' נ' גלקסי אלקטרוניקס בע"מ (3.11.02); חוות דעתו של מיכאל ויגודה, "גביית חוב מתשמישי קדושה", באתר משרד המשפטים: https://tinyurl.com/mrxv2r2y. לעניין ההימנעות מעיקול תשמישי קדושה המצויים בבית כנסת, ראה בהרחבה: ירון אונגר, "עיקול תשמישי קדושה של בתי תפילה: עמדת המשפט העברי", באתר הכנסת: https://tinyurl.com/mr2xymsr. לעיקול שאר נכסים – לא רק תשמישי קדושה – הנמצאים בבעלות בית כנסת או שייכים לו, ראה בהרחבה: הרב יואב שטרנברג, עיקול מיטלטלין של בית כנסת, ספריית אסיף: https://tinyurl.com/ywk9xsvv.
24 ראה הללה (לעיל, הערה 6), הערה 22. ההתחבטות בין החלת מבחן אובייקטיבי-נורמטיבי או סובייקטיבי קיימת גם בשדות הלכה אחרים. כך, למשל, לעניין הלכות צדקה (שבהן נאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו – אפילו עבד לרוץ לפניו וסוס לרכב עליו", ראה כתובות סז ע"ב; רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות א-ז); ולעניין הקביעה "מיהו עני" ומהו "קו העוני". ראה אביעד הכהן, "שמחת עניים ומתנות לאביונים – קו העוני וזכות הקיום בכבוד", פרשת השבוע 159 (תשס"ד) [=פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 277-272].
25 רמ"א, חו"מ, סימן צז, סעיף כג, פוסק כדברי הרא"ה. וראה סמ"ע, שם, ס"ק מח; הללה (לעיל, הערה 6).
26 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן נא.
27 ראה פס"ד רוזנצוויג (לעיל, הערה 1), ורע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375-374 (2001). בתיאוריה ניתן היה לדרוש מחייב שאינו משלם את חובו לשהות בעלטה בביתו בשעות החשיכה, או להסתפק באמצעי תאורה אחרים (כגון נרות), וכיוצא בזה. עם זאת, "חיי הנפש" אינם נבחנים רק לפי מבחן פיזיולוגי-טכני, האם אדם ממשיך לנשום, אלא מדובר על "זכות לחיים בכבוד". על מקורותיה של זכות חוקתית זו והיקפה, ראה בהרחבה: בג"צ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' ממשלת ישראל (12.12.05); הכהן (לעיל, הערה 24); בנימין פורת, "הזכות לקיום בכבוד בראי המשפט העברי: מעמדה החוקתי", משפטים נא (תשפ"א), עמ' 383.
28 ניתן לחשוב על הבחנה "מידתית" בין חשמל ומים הדרושים לאדם לשם סיפוק צורכי חייו הבסיסיים, כגון רחצה ובישול, לבין שימושים שעשויים להיחשב כ'מותרות' דוגמת השקיית גינה, מילוי ברכת שחייה, או הפעלת מכשירי חשמל שאינם חיוניים. בהקשר של "עיקול תשמישי קדושה" (ראה פס"ד פולסקי, לעיל, הערה 23) אפשר וניתן להבחין בין אי יכולת לעקל פמוטות פשוטים ונרות שבת או נרות חנוכה לבין היכולת לעקל פמוטות או חנוכייה יקרת ערך העשויה כסף, שאינה חיונית לשם קיומה הבסיסי של המצווה. על הפעלה 'מידתית' של סמכויות הרשות הציבורית במשפט העברי, ראה אביעד הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע 342 (תשס"ט) [=פרשיות ומשפטים 251-244], והפניות שם.
29 נימוקי יוסף, בבא מציעא סט ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה גמר מיכה מיכה. יושם אל לב שגם בדבריו הקצרים, קב ונקי, מובלע פן כפול, הן החובה לשמור על חייו של החייב ("והוא ימות ברעב"), הן חובת השמירה על כבודו וצנעת חייו ("ויעמוד ערום בלי לבוש").
30 כך היא דעתו של רב האי גאון, על אף שלפחות לעניין דיני ערכין, היא עומדת לכאורה בסתירה למשנה מפורשת. ראה הללה (לעיל, הערה 6).
31 ערוך השולחן, חושן משפט, סימן צז, סעיף כו.
32 שו"ת תשובות והנהגות, כרך ד, סימן שו.
33 אזכור הכלל "ועשית הישר והטוב" – שהוא מיסודות ה"עשייה לפנים משורת הדין" במשפט העברי (ראה שמואל שילה, מוסר ויושר במשפט העברי, ירושלים תשס"ז) עולה בקנה אחד עם הגישה שהצגנו לעיל, ולפיה עיקרו של דין ה"סידור" לחייב אינו מתמקד במישור המשפטי (שבו זכות הנושה לגבות את מלוא החוב מהלווה ולאלתר, בהגיע מועד הפירעון, עומדת בעינה ובמלואה) אלא נטוע בשיקולים ערכיים, חברתיים ומוסריים. ליכולת הכפייה של עקרונות מוסריים על רשות ציבורית, ראה בהרחבה רון ש' קליינמן, "כפיית נורמות של 'לפנים משורת הדין' על גופים ציבוריים", ספר שמגר: מאמרים, חלק א (2003), עמ' 469.
34 לעניין זה ראה מאמרי אביעד הכהן, "וכי הרבים גזלנים הם? על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט 1 (תשנ"ז), 54-39, והמקורות שנזכרו שם.
35 ראה ויגודה (לעיל, הערה 11), ובמקורות שהובאו שם.