|
|
|
עוד על סיכול חוזים
חלק ב (המשך): חוזי שכירות נכסים – שוכר שנמנע ממנו השימוש במושכר
מיכאל ויגודה *
פרשת משפטים
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתח דבר
אירועי השבעה באוקטובר היו דרמטיים וטראגיים והותירו חותם בל יימחה על מדינת ישראל. מלבד ההרוגים הרבים הי"ד, נחטפו אזרחים וחיילים רבים לעזה, ועודנו מתפללים לשובם בשלום. אגב כך, היו דיווחים בתקשורת על עניין משפטי הנראה פרוזאי, אך מקומם למדי, ולפיהם בעל דירה ביקש לממש ערבות לתשלום דמי שכירות דירה ששכרה ממנו אחת החטופות. הוא הוסיף והתרה שאם לא ייעשה כן, ידרוש את פינוי הדירה1.
אלמלא החוק שנחקק ביזמת משרד המשפטים בסמוך לאחר תחילת המלחמה בעניין דחיית מועדים2, דומה שהדין היה לצד המשכיר. אכן, על פי הדין הישראלי מניעת שימוש במושכר שאינה קשורה בדבר מה שאירע בגוף המושכר או בדרכי הגישה אליו אלא באירוע שאירע לשוכר בעוד המושכר עצמו נגיש וראוי לשימוש, כמו במקרה דנן, אינה משמשת עילת פטור מתשלום דמי השכירות3.
אפילו יגדירו בתי המשפט את הנסיבות שאירעו לשוכרת כסיכול4 ויחילו עליה את הפטור הקבוע בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, אין בסעיף זה אלא הגנה מפני אכיפה ופיצויים ולא מפני ביטול החוזה על ידי המשכיר בשל הפרת חובת התשלום על ידי השוכרת5.
כאמור, לעת עתה שוכרים שנחטפו לעזה מוגנים מפני פינוי מכוח הוראת השעה ולפיה אם "נדחה מועד לפי הוראות סעיף זה, לא יראו זאת כהפרת החיוב בחוזה..."6. עם זאת, יש לשים לב שהוראת השעה אינה מעניקה פטור מתשלום אלא רק דחיית מועדו.
בדיוננו להלן נראה שנושא זה של כוח עליון (אונס) המונע מן השוכר להשתמש במושכר - להבדיל מפגיעה בגוף המושכר או בדרכי הגישה אליו, שנדון בגיליון קודם7 - שנוי במחלוקת יסודית בין הראשונים והפוסקים.
שיטת רוב הראשונים – אין עילת פטור
לכאורה, כולי עלמא מודים שכאשר שימוש במושכר נמנע בשל אונס אשר אירע לשוכר, להבדיל מאונס שאירע למושכר, ההפסד נופל על השוכר ולא על המשכיר, ועליו להמשיך ולשלם את דמי השכירות. זאת בשל אופיו הקנייני של חוזה שכירות נכסים, השונה משכירות פועלים שהיא בעלת אופי אישי-אובליגטורי8.
וכך פוסק הרשב"א9, רבי שלמה בן אדרת (ברצלונה, המאה הי"ג), בעניין השוכר בית ומת באמצע תקופת השכירות, שמאחר שהמושכר ראוי לשימוש, חייבים יורשיו להמשיך ולשלם את דמי השכירות עד סיום תקופת השכירות, על אף שאין להם עניין בהמשך השכירות:
דשכירות כמכר ומכור הוא לו לימי שכירותו... ואילו קנה בית ונתחייב בדמיו ומת קודם שידור שם, הנטען בזה טענת אונס?... אלא שזה קנה כדי שישתמשו בהן הוא ובניו אחריו וכן זה10.
הרשב"א מבחין בין מניעה אובייקטיבית לשימוש במושכר ובין מניעה סובייקטיבית, הקשורה בדבר שאירע לשוכר ולא למושכר, והוא מטעים:
הגע עצמך: אילו הלך לו למקום אחר ועכבו נהר, או ששֹמוּ לו מארבים בדרך, ולא בא ולא גר שם כל אותו הזמן או מקצתו, היטעון טענת אונס זה?!11.
נראה שהוא הדין אף אם מניעת השוכר הייתה בנסיבות של "מכת מדינה". כך, למשל, כאשר רוב תושבי המקום, והשוכר ביניהם, לקו לפתע במחלה המונעת מהשוכר לעלות אל הדירה המושכרת, או שהשוכר נסע לחו"ל ואינו יכול לשוב ארצה בשל ביטול הטיסות עקב מגפה עולמית12.
כך עולה מהשגתו של רבי אפרים נבון13 (טורקיה, המאות הי"ז-י"ח) על פסקו של המהרש"ך - רבי שלמה כהן14 (טורקיה, המאה הט"ז) בעניין שוכר חנות בשוק הזגגים שנאסר עליו בהוראת השלטונות להמשיך ולנהל בה את עסקו. אחד מנימוקי הפטור שמעלה המהרש"ך הוא שמניעת השימוש של השוכר הייתה בגדר "מכת מדינה":
ועוד טעם אחר גדול מזה שגזרת מאמר המלך יר"ה [=ירום הודו] לא היתה בפרטות על החנות המושכרת לשמעון לבד, כי אם על כל החנויות הקאזאזיש [=הזגגים] שגזר עליהם שיקומו מן המקום ההוא. אם כן דמי הך מלתא [=דומה דבר זה] למכת מדינה, דתנן בהדיא [=ושנינו בפירוש] בפרק המקבל15: "המקבל שדה מחברו, אכלה חגב או נשדפה, אי [=אם] מכת מדינה היא מנכה לו מחכירו, אם אינו מכת מדינה אינו מנכה לו".
על כך משיג רבי אפרים נבון, בעל 'מחנה אפרים':
אבל עדין יראה דבנדון הרש"ך [אף שמניעת השימוש הייתה במכת מדינה] יש להעמיד השכירות ולחייבו לשוכר [=לחייב את השוכר], כיון דלא נשתנה החנות מכמות שהיה וראויה היא לאומנות אחרת, אלא שלְזֶה השוכר אינה ראויה, כהאי גוונא [=כגון זה] לא שייך לומר מזליה דמשכיר [=מזלו של המשכיר] גרם16.
ה'מחנה אפרים' מטעים שמאותו נימוק יש להצדיק את פסקו של מהר"ם מטיקטין17-רבי מנחם דוד בר' יצחק תלמיד הרמ"א (המאה הט"ז), בעניין שוכר בית שברח באמצע תקופת השכירות מפחד מגפת דֶבֶר שנפלה על העיר. מהר"ם מטיקטין פוסק, שאף שהבריחה מן העיר הייתה בשל מכת מדינה, השוכר חייב להמשיך ולשלם את דמי השכירות, ונימוקו עמו: "דהכא [=כאן] לא היתה המכה בבתים אלא בבני אדם".
ה'מחנה אפרים' מאמץ את דבריו ומחדד: "משום דסבירא ליה [שהוא, המהר"ם מטיקטין, סבור] דהמכה לא נגזרה על הבתים אלא על האנשים, והמשכיר אומר לו הא ביתא קמך [=הנה הבית לפניך]"18.
אמנם יש התמהים19 על פסקו של מהר"ם מטיקטין ולדעתם בכגון זה יש לשוכר טענת "מכת מדינה". אולם נראה שטעמם הוא, שיש לראות במגפה גם פגם בבית עצמו, שאינו ראוי למגורים20.
על פי גישה זו, כמו על פי גישת החוק הישראלי, לשוכרת דירה שנחטפה לעזה אין עילת פטור מתשלום דמי השכירות. ככל שמניעת השימוש במושכר באה בעטיין של נסיבות הקשורות בה ולא במושכר, ועם כל הצער שבדבר, עליה לשאת בסיכון ולא על המשכיר.
שיטת מהר"ם מרוטנבורג – יש עילת פטור
יוצא דופן בין הראשונים הוא המהר"ם מרוטנבורג (אשכנז, המאה הי"ג). לדידו, כל מניעה בהשגת מטרת השכירות, אף שאינה קשורה במושכר אלא בשוכר עצמו, היא עילה לפטור מתשלום. כך לדוגמה, כאשר הוא דן בשוכרת בית שנפטרה במהלך תקופת השכירות, הוא פוסק21, שלא כמו הרשב"א, שאם דמי השכירות לא שולמו מראש22, היורשים פטורים מלשלם את דמי השכירות לתקופה שאחרי פטירתה, אף שהמושכר עומד וראוי לשימוש.
מהר"ם מרוטנבורג מקיש בעניין זה בין שכירות נכסים לשכירות פועלים. כשם שסיכול העבודה שלשמה נשכר הפועל (כגון שהושכר להשקות שדה ובינתיים ירד גשם ואין למעביד צורך עוד בהשקיה) מהווה עילה לפטור את השוכר-המעביד מתשלום23, כך באותה מידה סיכול סובייקטיבי שמנע מהשוכר את השימוש במושכר מהווה עילה לפוטרו מתשלום24.
על פניו היה מקום לתמוה על היקש זה שעושה מהר"ם מרוטנבורג בין חוזה שכירות פועלים, שהוא לכאורה בעל אופי אישי, לבין חוזה שכירות נכסים, שהוא בעל אופי קנייני25. אולם אין לתמוה על כך שכן המהר"ם כופר כליל בהבחנה זו ומגדיר גם חוזה שכירות פועלים כחוזה בעל אופי קנייני26. מכאן ברור ההיקש שבין שכירות פועלים לבין שכירות נכסים, ומכאן גם, שכל אונס, לרבות אונס סובייקטיבי, משמש לשוכר עילת פטור.
בהתאם לכך, לפי המהר"ם מרוטנבורג, שוכר דירה בקומה עליונה שלבו נחלש ואינו יכול לעלות לדירה, רשאי לבטל את השכירות בטענה אונס ולהיפטר מתשלום דמי שכירות27.
וכמו כן, לשוכרת הדירה שנחטפה לעזה יש אפוא עילת פטור מתשלום דמי השכירות, שכן חזקה על המשכיר שבמקרה זה הוא מוכן לוותר על דמי השכירות, כשם שחזקה על פועל שהוא מוותר על שכרו היה ומעסיקו נאנס ואינו יכול להעסיקו עוד.
פסיקת ההלכה
הלכה למעשה, לנוכח מחלוקת ראשונים זו בין מהר"ם מרוטנבורג לבין הרשב"א28, אין לחייב את השוכר בתשלום דמי שכירות (ובלבד שפינה את הדירה). מאחר שהוא 'מוחזק' (שכן דמי השכירות עדיין בידו), הוא יכול לטעון "קים לי"29 [=נוקט אני] כדעת מהר"ם מרוטנבורג. רק אם שילם מראש לא יוכל לדורש השבה30.
במקרה אחרון זה, מאחר שהמשכיר קיבל כבר את דמי השכירות, הוא זה שייחשב 'מוחזק', וייפטר מהשבה אפילו אם מניעת השוכר אירעה בשל מכת מדינה, שכן יכול הוא לטעון "קים לי" כדעת הרשב"א שלפיה אין לשוכר עילת פטור מתשלום. ואכן, כך פסק הרב מנחם מנדל שפרן, שנשאל אודות שוכר דירה שנמנע ממנו לחזור ארצה בתקופת התפשטות מגפת הקורונה31. ודומה שכך היה פוסק גם בעניין השוכרת שנחטפה לעזה.
לסיום נאמר שאפילו נדחה את שיטתו היחידאית של מהר"ם מרוטנבורג32 ונפסוק כדעת רוב הראשונים שלפיה אין לשוכר עילת פטור, בימינו יהיה מקום לקחת בחשבון את הוראת השעה שחוקקה הכנסת המאפשרת דחיית מועד תשלום דמי השכירות. חקיקה זו הוגנת וראויה בנסיבות החריגות של המלחמה, ודומה שתוקפה יהא יפה גם לפי המשפט העברי33.
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים. תודתי לידידי ורעי הרב חיים צפרי על המחקר והעיון המשותף.
1 ראוי לציין שדיווח זה הוכחש על ידי בעל הדירה. ראה https://www.ynet.co.il/economy/article/hjn3rzezp.
2 חוק דחיית מועדים (הוראת שעה – חרבות ברזל) (חוזה, פסק דין או תשלום לרשות), התשפ"ד-2023 (החוק פורסם ברשומות ביום 18.10.23) (להלן: חוק דחיית מועדים). על פי סעיף 1 החוק חל בין השאר על "(5) מי שהיה נעדר, חטוף או שבוי בתקופה הקובעת הראשונה, כולה או חלקה".
על פי סעיף 2(א) לחוק: "נקבע בחוזה מועד לעשיית פעולה בידי אדם הזכאי לדחיית מועד בתקופה הקובעת הראשונה, והמועד האמור חל בתקופה הקובעת הראשונה, יידחה המועד האמור ב-145 ימים או עד יום כ' באדר א' התשפ"ד (29 בפברואר 2024), לפי המוקדם (בסעיף זה – תקופת הדחייה), ובלבד שהאדם הזכאי לדחיית מועד או מי מטעמו הודיע על כך לצד שעימו התקשר בחוזה; הצהיר אדם או מי מטעמו על היותו זכאי לדחיית מועד, חזקה היא כי הוא זכאי כאמור כל עוד לא הוכח אחרת".
3 ראה סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. ואכן מן הפסיקה עולה שהשוכר יזכה בפטור רק אם החוזה היה בעל אופי אישי. כך, בת"א (שלום תל אביב-יפו) 45581/96 אהוד גיסמר נ' יעקב פאפו (17.12.1998), פטר בית המשפט את עזבונה של שוכרת חנות שמתה מהמשך תשלום דמי שכירות, משום שעל פי תנאי החוזה הייתה השכירות אישית ובלתי ניתנת להעברה. לעומת זאת, במקרה דומה, בתא"מ (שלום כפר סבא) 12761-06-14 אילנה קרול נ' לאון לוי (1.10.2015), לא הכיר בית המשפט בעילת הסיכול משום שחוזה השכירות לא היה אישי. עמדה זו קרובה לעמדת רוב הראשונים שנראה להלן בסמוך.
4 אין ספק שסוכלה מטרת המגורים של השוכרת (והלא מטרה זו הייתה ידועה גם למשכיר ולמעשה עמדה בבסיס החוזה ביניהם), אולם המלומדים נחלקו בשאלה אם "סיכול המטרה" כלול בהוראת הסעיף המדבר על "סיכול הקיום" של החוזה. טדסקי סבור שלא והוא קורא לתיקון החוק (ראה גד טדסקי, "סיכול החוזה", מסות במשפט, ירושלים תשל"ח, עמ' 106, 116-114). לא כן ידין: "סבורני כי ברוח הקודיפיקטיבית הפועמת בחוק זה... התכוון המחוקק לכסות את מלא הקשת של סיכול, כולל 'סיכול המטרה', וכי יש לתת לכוונה זו משקל גדול יותר מן הניתוח האנליטי של הנוסח" (ראה אורי ידין, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ירושלים 1979, עמ' 154-153). וכך נוקטים רוב המלומדים, ראה לדוגמה גבריאלה שלֵו ואפי צמח, דיני חוזים, מהדורה רביעית, ירושלים תשע"ט, עמ' 781, לדעתם סעיף הסיכול בחוק הקיים כולל גם סיכול המטרה מאחר שכאשר אין עוד לנושה עניין בקיום החוזה, הרי החוזה "שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים", כהגדרת הסיכול בסעיף 18(א).
5 אמנם הוא עלול להיחשב כמי שנוהג בחוסר תום לב (ראה ע"א 409/78 דוד גולן נ' עדנה פרקש , פ"ד לד(1) 813, בעמ' 821) אבל עניין זה תלוי בנסיבות והוא נתון לשיקול דעת בית המשפט. תודתי לד"ר אפי צמח שהעמידני על נוקדה זו.
6 סעיף 2(ג) לחוק דחיית מועדים.
7 מיכאל ויגודה, "עוד על סיכול חוזים, חלק ב: חוזי שכירות נכסים – מושכר שנמנע השימוש בו", פרשת השבוע 536 (תשפ"ד).
8 מיכאל ויגודה, "סיכול חוזים עקב מגפת הקורונה, חלק א: חוזי עבודה ושירותים", פרשת השבוע 501 (תש"ף).
9 שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שכח (מובא בהסכמה בבית יוסף, חו"מ, סוף סימן שיב). וראה גם (ביתר קיצור) שם, חלק א, סימן אלף כח, בשם הראב"ד.
לא למותר להעיר שאף שגם הם רואים בשכירות עסקה מעין קניינית ("שכירות כמכר ליום"), הראב"ד והרשב"א הם המקילים ביותר עם השוכר בכל הנוגע למושכר שנמנע השימוש בו. כך לדוגמה, לדעתם אם הוחרם המושכר ("נלקחה לאנגריא"), פטור השוכר מתשלום דמי השכירות יהיו נסיבות ההחרמה אשר יהיו (בשונה מן הרמב"ם המחייב את השוכר אם ההחרמה הייתה "בדרך הליכתה", כפי שהרחבנו בגיליון קודם, לעיל, הערה 7). לדעתם, השוכר חייב לשלם רק תמורת אפשרות ההנאה בפועַל מהמושכר במשך השכירות, שהעמדתה היא מחיובי המשכיר, ולא תמורת זכות הקניין החלקית בו. ראה חידושי הרשב"א, בבא מציעא עח ע"א, ד"ה אומר לו. לא כן כאשר השוכר הוא שאינו מסוגל לממש את זכות השימוש שהועמדה לרשותו על ידי המשכיר.
10 הרשב"א מתמודד עם הטענה לפיה יש לפטור את היורשים מכוח הכלל "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף" (בבא קמא צט ע"א). על פי כלל זה, חוב השכירות הולך ומתגבש עם התקדמות השכירות, ומשמת השוכר היה מקום לטעון לכאורה שהחיוב מפסיק. הרשב"א דוחה טענה זו (שם, ד"ה גם אם באנו): "דמכל מקום אין השוכר רשאי לצאת בכל יום ויום ולחשב עמו לשעות, אלא מחוייב הוא שלא להניח לפני זה עד זמנו".
11 כך עולה לכאורה גם משו"ת הרא"ש, כלל צב, סימן ג. הרא"ש דן בשוכר בהמה שאיחר בהחזרתה בשל הצפת הנהר, ופוסק: "אם שכר הבהמה לימים, לא שייך ביה טענת אונס כל כך, כי היה התנאי בכל יום שיעכבנה יתן שכרו". וכך נפסק בעקבותיו בשולחן ערוך, חו"מ, סימן שי, סעיף ג: "ראובן השכיר בהמתו לשני ימים לילך ולחזור, ובחזרתו [של השוכר] ביום השני גדל הנהר עד שהוצרך לעכב יום אחד, אם שכרה לימים, פשיטא שצריך ליתן לו שכירות כל יום ויום". ואם כך הדין לעניין עיכוב אובייקטיבי בהחזרת המושכר (הצפת הנהר), בודאי שכך הדין כאשר אונס סובייקטיבי מונע מן השוכר שימוש במושכר בתוך תקופת השכירות המוסכמת! ואכן ראה הרב גרוסמן בשו"ת נצח ישראל, סימן ג, ס"ק ג. הוא דן בשוכר מכונית שבאמצע תקופת השכירות לקה בלבו ואושפז, ופוסק לאור הלכת הרא"ש והשולחן ערוך, שהשוכר חייב בתשלום דמי השכירות גם בתקופת האישפוז בה נמנע ממנו מלהשתמש במכונית.
12 ראה הרב מנחם מנדל שפרן (להלן, הערה 31).
אמנם ראה הפסק שיצא מטעם בית דינו של הרב שפרן בתקופת מגפת הקורונה לפיו: "מי ששכר דירה או חדר במירון לל"ג בעומר, ונסגר הישוב כדי שלא יגיעו אנשים לציון הרשב"י, אין צריכים לשלם השכירות, ואף כשכבר שילמו - מחזירין, שסגירת מקום זה נחשב כמכת מדינה" ("הודעה מטעם בית הדין [הישר והטוב]", אסיא קיז-קיח (תשפ"א), עמ' 76, סעיף ג). ואף שהבית עצמו ראוי לשימוש ורק ההגעה אליו נמנעת ממי שאינם תושבי המקום, אולם מאחר שמדובר בבתים שכל ייעודם השכרה לתיירים, סגירת היישוב נחשבת למכת מדינה למושכר, ועל כן חייב המשכיר להחזיר לשוכר את דמי השכירות. וראה מנחת אשר – בתקופת הקורונה, מהדורא תליתאה, ירושלים סיון תש"פ, סימן יז. הוא סבור שהוא הדין גם לגבי שוכר שנתקע בחו"ל, ככל שהמדובר באזור שבו רוב השוכרים הם בני חו"ל. בכגון זה הפגיעה אינה רק בשוכרים כי אם גם במושכר שאינו עומד להשכרה, וממילא יש לשוכרים עילת פטור מתשלום דמי השכירות בטענת "מכת מדינה". עם זאת, מאחר שהשוכר אינו מפנה את הדירה, הוא פוסק על דרך הפשרה שעליו לשלם מחצית מדמי השכירות. וראה שם, סימן יח.
13 175. מחנה אפרים, הלכות שכירות, סימן ז, ד"ה וראיתי למהרש"ך.
14 שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן קצח.
15 בבא מציעא קה ע"ב.
16 לביקורת דומה כנגד מהרש"ך ראה שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קסא, ד"ה ואין סברא, ומעיר שם שכך נוקט גם שו"ת ראנ"ח, סימן לח, ד"ה במה שטוען. שניהם דנים בשוכר חנות שהכנסותיו נפגעו עקב הטלת מכס על סחורתו, ופוסקים שמאחר שהחנות עצמה לא נפגעה, אין לשוכר עילת פטור. יש להעיר, שאפשר שמהרש"ך מסכים ש"מכת מדינה" אינה עילת פטור כאשר האונס פגע בשוכר, ולא הוסיף נימוק פטור זה אלא משום שהוא רואה בסגירת החנות על ידי השלטון משום פגיעה במושכר, וכפי שהעיר פעמוני זהב (אנקווא), סימן שלד, סעיף א, ד"ה אך.
17 הוא מייחס את הדברים למרדכי, אבל ברור שהכוונה לפסק מהר"ם מטיקטין שנדפס במרדכי דפוס קראקא שנ"ח, עמ' סב, ד"ה ראובן. לההדרת הפסק ראה אריה פרייזלר, "תשובות מהר"מ מטיקטין שהושמטו מספרי הרי"ף המצויים", מוריה, שנה כח, גליון ח-ט (אב תשס"ז), עמ' כב, בעמ' כה-כז
18 וראה: קצות החושן, סימן שטז, ס"ק א (שהזכיר פסק זה אגב אורחה בלא להסתייג ממנו); שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן קפ, ד"ה ועוד דגם (שהביא אותו בהסכמה); ערוך השולחן, חו"מ, סימן שלד, סעיף יב (גם הוא מסכים עם פסק מהר"ם מטיקטין אבל לא מטעמו, אלא מנימוק אחר שלא זכיתי להבינו).
19 ראה: ש"ך, חו"מ, סימן שלד, ס"ק ג; וט"ז, שם, סעיף א.
20 כך העירו: שו"ת גלי ים (רבינוביץ), סימן לח, ד"ה והנה הטו"ז בסימן של"ד (עמ' 120); פרייזלר (לעיל, הערה 17), הערה 8. וראה ויגודה (לעיל, הערה 7), הערה 24.
וראה: שו"ת חינוך בית יהודא, סימן ק, ד"ה ומ"ש מהר"ם; הרב שלום מרדכי הלוי סגל, "בענין מכת מדינה ושאלות שעלו בתקופת הקורונה", בית אהרן וישראל רט (תש"פ), עמ' לו-קטו, בעמ' פז-פח. לדעתם, מהר"ם מטיקטין אמר את דברו רק כאשר לא ברחו כולם מן העיר ואף שברחו רובם, שכן הבית ראוי עדיין למגורים למיעוט שנותר בעיר. אבל אם היה הדֶבֶר חזק עד שהוכרחו כולם לברוח, ברור שיש לראות את הבית כבלתי ראוי למגורים, ומודה מהר"ם מטיקטין שהשוכר פטור.
על פסקו של מהר"ם מטיקטין, ראה עוד: חקרי לב, חו"מ, חלק ב, סימן פא, ד"ה והנה ראיתי (שמסתפק אם לקבל אותו); שו"ת מנחת אשר, חלק ב, סימן קכ, אות ח; הרב שלמה לוינגר, "ביטולים בשכירות בתים בשעת הסכנה – תשלומי שכירות עבור הימים שלא דרו השוכרים בבית", הישר והטוב יג (תשע"ב), עמ' קנט, בעמ' קסד.
21 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן אלף ב (מובא במרדכי, בבא מציעא, סימן שמה).
22 אפשר שהגיון ההבחנה בין תשלום מראש לאי-תשלום מראש, הוא שבתשלום מראש נחשב המשכיר כמי שאינו מוותר על זכותו (ראה ההערה הבאה), ועוברת חובת ההתניה במקרה של מניעת שימוש אל השוכר.
23 בבא מציעא עו ע"ב - עז ע"א (ראה ויגודה, לעיל, הערה 8, ליד ציון הערה 9). וכך פסק מהר"ם מרוטנבורג בעניין שוכר מלמד לבנו ומת הבן או חלה. ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן אלף ב (מובא במרדכי, בבא מציעא, סימן שמה). נראה שהפטור מבוסס על חזקת מחילה של הפועל (המשכיר את כוח עבודתו), שמסכים לוותר על תשלום שכר בעד עבודה שלא ביצע בפועל, ואם אינו מוותר - עליו להתנות על כך.
תנאי לפטור הוא שהסיכול היה צפוי באותה מידה לשני הצדדים, אבל אם השוכר היה אמור לצפות את הסיכול יותר מן המשכיר, עליו היה להתנות שייפטר מתשלום ומשלא עשה כן – הפסיד (וכפי שהוא בדין שכירות פועלים, ראה ויגודה, לעיל, הערה 8, ליד ציון הערה 10).
24 הוא מוסיף שאמנם בעניין מי ששכר "ספינה סתם" כדי להוביל בה "יין זה" (בבא מציעא עט ע"א), אם טבעה הספינה עם היין, השוכר חייב להמשיך ולשלם את מלוא דמי השכירות, אף שאין לו עניין בהמשך השכירות. אולם הוא מסביר (בעקבות ריב"ן, ראה תוספות, שם, ד"ה אלא), שהדין שם שונה משום "שגם בעל הספינה הפסיד ספינתו", ומשכך נסתרת חזקת המחילה (לעיל, הערה 23).
25 ואכן בשל הבדל מהותי זה דוחה הרשב"א את ההיקש בין שכירות פועלים ובין שכירות נכסים. ראה חזון איש, בבא קמא, סימן כג, ס"ק יב.
26 ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סימן קכה: "עבד עברי גופו קנוי לבעל הבית... ומלמד וכל מיני פועלים לעבד עברי דמו לכל מילי". וראה גם תשובות מיימוניות, ספר קניין, סימן לא, גם משם עולה שמהר"ם מרוטנבורג אינו רואה הבדל מהותי בין עבד עברי ובין פועל, ובשניהם יש למעסיק זכות מעין קניינית.
לגישה הפוכה לפיה ההיקש בין שכירות פועלים ושכירות נכסים אפשרי ונכון משום שלא זה ולא זה בעלי אופי קנייני אלא שניהם בעלי אופי אישי, ראה: ב"ח, חו"מ, סימן שיב, ס"ק יט (בסופו); ש"ך, חו"מ, סימן שלד, ס"ק ב. אבל ראה על כך ביקורתו של חזון איש, בבא קמא, סימן כג, ס"ק יג, ד"ה בש"ך. וראה ברכיהו ליפשיץ, עובד וקבלן: בין קניין לבין התחייבות, ירושלים תשנ"ד, בעמ' 50, שגישה זו הייתה מקובלת על הראשונים עד הרמב"ם, ורק לאחר מכן עלתה שיטת החיוב.
27 ראה הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט, חלק ה, שכירות בתים, נתניה חש"ד, סימן מט, אות ח, ד"ה ועיין (עמ' תרטו).
28 שתי הדעות הובאו על ידי הרמ"א, חו"מ, סימן שלד, סעיף א, והסיק: "לכן [כלומר, לאור מחלוקת זו] אם קבל השכר כולו, אין צריך להחזיר כלום [שכן יכול המשכיר לטעון 'קים לי' כדעת הרשב"א]". רבים תמהים, מדוע תלה הרמ"א את דין אי-החזרת תשלום ששולם מראש במחלוקת מהר"ם מרוטנבורג והרשב"א? הלא מהר"ם מרוטנבורג עצמו סייג את פסקו וכתב: "אם לא נתנה אמם כבר כל השכירות"! והוצעו פתרונות שונים, שאין כאן מקום להאריך בהם (נעיר רק, שבדרכי משה, שם, ציטט בהמשך דבריו את תשובת מהר"ם מרוטנבורג בזה הלשון: "אם כבר נתנה השכירות צריך בעל הבית להחזיר ליורשין נגד מה שלא דרה בה", ולפי גרסה זו אין מקום לתמיהה. ופלא שלא מצאנו מי שהעיר על כך).
29 על טענה זו ראה: חנינה בן-מנחם,"טענת קים לי - לקראת ניתוח יוריספרודנטי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם) עמ' 60-45; הרב רצון ערוסי, "יחס הגרי"א הרצוג לשיטת ה'קים לי'", משואה ליצחק, ירושלים תשס"ט, עמ' 442-450
30 כפי שפסק הרמ"א (לעיל, הערה 28), לנוכח שתי הדעות. וכך נוקטים: שו"ת בני אהרן (לפפא), סימן כט; שו"ת פרח מטה אהרן (פרחיא), חלק א, סימן צד; שו"ת תורת חסד (פרחיה), סימן רנז; חקרי לב, חו"מ, חלק ב, סימן פב, עמ' קלא ע"ד, ד"ה לדידי.
אבל ראוי לציין שיש פוסקים הסבורים ששיטת מהר"ם מרוטנבורג דחויה מן ההלכה. ראה: שו"ת צמח צדק (שניאורסון), חו"מ, סימן מה, ד"ה הילכך; שו"ת עדות ביהוסף (אלמושנינו), חלק ב, סימן יח, ד"ה שוב (שו"ת מהר"ש הלוי, סימן לה, מתלבט אם ראוי לומר "קים לי" כשיטת מהר"ם מרוטנבורג). כך נוקט גם מנחת פתים, חו"מ, סימן שלד, סעיף א, ד"ה לכן: "נראה עיקר לדינא, דבמת השוכר אין המשכיר מפסיד כלום, כי דעת המרדכי [כלומר, דעת מהר"ם מרוטנבורג] יחידאה נגד כל הפוסקים". ועוד הוא מוסיף (שם, ד"ה והנני): "וגדולה מאוד התמיהה בעיני על רמ"א וש"ך, שבסימן שי [סעיף א] סתמו כהרמב"ם גבי חמור [שחלה או שהוחרם], דצריך לשלם שכרו מִשָּלֵם [=שלם]. אם כן מכל שכן במת השוכר, דאין המשכיר מפסיד כלום. ולא דמי כלל לשכירות פועל". והוא נשאר בצריך עיון. וראה מחנה אפרים, הלכות שכירות, סימן ה, שמכריע גם הוא כרשב"א (אבל אינו מתייחס לשאלת "קים לי").
31 תודתנו נתונה לו על שהואיל להעביר לנו פסק זה ופסקים נוספים שנתן בקשר למשבר הקורונה. ראה גם שיעורו המוקלט בקול הלשון, "שו"ת בנושא קורונה מבית הישר והטוב – חוה"מ פסח תש"פ", https://tinyurl.com/shafran-korona-5780. ועוד ראה הרב אברהם דרברמדיקר, שו"ת הקורונה, תמוז תש"פ, חלק א, פרק א, שאלה א. וראה "הודעה מטעם בית הדין [הישר והטוב]", אסיא קיז-קיח (תשפ"א), עמ' 76, סעיף א. וראה לעיל, הערה 12.
32 ראה לעיל, הערה 30.
33 ראה אליאב שוחטמן, "הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל", שנתון המשפט העברי טז-יז (תש"ן-תשנ"א), עמ' 500-417.
אירועי השבעה באוקטובר היו דרמטיים וטראגיים והותירו חותם בל יימחה על מדינת ישראל. מלבד ההרוגים הרבים הי"ד, נחטפו אזרחים וחיילים רבים לעזה, ועודנו מתפללים לשובם בשלום. אגב כך, היו דיווחים בתקשורת על עניין משפטי הנראה פרוזאי, אך מקומם למדי, ולפיהם בעל דירה ביקש לממש ערבות לתשלום דמי שכירות דירה ששכרה ממנו אחת החטופות. הוא הוסיף והתרה שאם לא ייעשה כן, ידרוש את פינוי הדירה1.
אלמלא החוק שנחקק ביזמת משרד המשפטים בסמוך לאחר תחילת המלחמה בעניין דחיית מועדים2, דומה שהדין היה לצד המשכיר. אכן, על פי הדין הישראלי מניעת שימוש במושכר שאינה קשורה בדבר מה שאירע בגוף המושכר או בדרכי הגישה אליו אלא באירוע שאירע לשוכר בעוד המושכר עצמו נגיש וראוי לשימוש, כמו במקרה דנן, אינה משמשת עילת פטור מתשלום דמי השכירות3.
אפילו יגדירו בתי המשפט את הנסיבות שאירעו לשוכרת כסיכול4 ויחילו עליה את הפטור הקבוע בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, אין בסעיף זה אלא הגנה מפני אכיפה ופיצויים ולא מפני ביטול החוזה על ידי המשכיר בשל הפרת חובת התשלום על ידי השוכרת5.
כאמור, לעת עתה שוכרים שנחטפו לעזה מוגנים מפני פינוי מכוח הוראת השעה ולפיה אם "נדחה מועד לפי הוראות סעיף זה, לא יראו זאת כהפרת החיוב בחוזה..."6. עם זאת, יש לשים לב שהוראת השעה אינה מעניקה פטור מתשלום אלא רק דחיית מועדו.
בדיוננו להלן נראה שנושא זה של כוח עליון (אונס) המונע מן השוכר להשתמש במושכר - להבדיל מפגיעה בגוף המושכר או בדרכי הגישה אליו, שנדון בגיליון קודם7 - שנוי במחלוקת יסודית בין הראשונים והפוסקים.
שיטת רוב הראשונים – אין עילת פטור
לכאורה, כולי עלמא מודים שכאשר שימוש במושכר נמנע בשל אונס אשר אירע לשוכר, להבדיל מאונס שאירע למושכר, ההפסד נופל על השוכר ולא על המשכיר, ועליו להמשיך ולשלם את דמי השכירות. זאת בשל אופיו הקנייני של חוזה שכירות נכסים, השונה משכירות פועלים שהיא בעלת אופי אישי-אובליגטורי8.
וכך פוסק הרשב"א9, רבי שלמה בן אדרת (ברצלונה, המאה הי"ג), בעניין השוכר בית ומת באמצע תקופת השכירות, שמאחר שהמושכר ראוי לשימוש, חייבים יורשיו להמשיך ולשלם את דמי השכירות עד סיום תקופת השכירות, על אף שאין להם עניין בהמשך השכירות:
הרשב"א מבחין בין מניעה אובייקטיבית לשימוש במושכר ובין מניעה סובייקטיבית, הקשורה בדבר שאירע לשוכר ולא למושכר, והוא מטעים:
נראה שהוא הדין אף אם מניעת השוכר הייתה בנסיבות של "מכת מדינה". כך, למשל, כאשר רוב תושבי המקום, והשוכר ביניהם, לקו לפתע במחלה המונעת מהשוכר לעלות אל הדירה המושכרת, או שהשוכר נסע לחו"ל ואינו יכול לשוב ארצה בשל ביטול הטיסות עקב מגפה עולמית12.
כך עולה מהשגתו של רבי אפרים נבון13 (טורקיה, המאות הי"ז-י"ח) על פסקו של המהרש"ך - רבי שלמה כהן14 (טורקיה, המאה הט"ז) בעניין שוכר חנות בשוק הזגגים שנאסר עליו בהוראת השלטונות להמשיך ולנהל בה את עסקו. אחד מנימוקי הפטור שמעלה המהרש"ך הוא שמניעת השימוש של השוכר הייתה בגדר "מכת מדינה":
על כך משיג רבי אפרים נבון, בעל 'מחנה אפרים':
ה'מחנה אפרים' מטעים שמאותו נימוק יש להצדיק את פסקו של מהר"ם מטיקטין17-רבי מנחם דוד בר' יצחק תלמיד הרמ"א (המאה הט"ז), בעניין שוכר בית שברח באמצע תקופת השכירות מפחד מגפת דֶבֶר שנפלה על העיר. מהר"ם מטיקטין פוסק, שאף שהבריחה מן העיר הייתה בשל מכת מדינה, השוכר חייב להמשיך ולשלם את דמי השכירות, ונימוקו עמו: "דהכא [=כאן] לא היתה המכה בבתים אלא בבני אדם".
ה'מחנה אפרים' מאמץ את דבריו ומחדד: "משום דסבירא ליה [שהוא, המהר"ם מטיקטין, סבור] דהמכה לא נגזרה על הבתים אלא על האנשים, והמשכיר אומר לו הא ביתא קמך [=הנה הבית לפניך]"18.
אמנם יש התמהים19 על פסקו של מהר"ם מטיקטין ולדעתם בכגון זה יש לשוכר טענת "מכת מדינה". אולם נראה שטעמם הוא, שיש לראות במגפה גם פגם בבית עצמו, שאינו ראוי למגורים20.
על פי גישה זו, כמו על פי גישת החוק הישראלי, לשוכרת דירה שנחטפה לעזה אין עילת פטור מתשלום דמי השכירות. ככל שמניעת השימוש במושכר באה בעטיין של נסיבות הקשורות בה ולא במושכר, ועם כל הצער שבדבר, עליה לשאת בסיכון ולא על המשכיר.
שיטת מהר"ם מרוטנבורג – יש עילת פטור
יוצא דופן בין הראשונים הוא המהר"ם מרוטנבורג (אשכנז, המאה הי"ג). לדידו, כל מניעה בהשגת מטרת השכירות, אף שאינה קשורה במושכר אלא בשוכר עצמו, היא עילה לפטור מתשלום. כך לדוגמה, כאשר הוא דן בשוכרת בית שנפטרה במהלך תקופת השכירות, הוא פוסק21, שלא כמו הרשב"א, שאם דמי השכירות לא שולמו מראש22, היורשים פטורים מלשלם את דמי השכירות לתקופה שאחרי פטירתה, אף שהמושכר עומד וראוי לשימוש.
מהר"ם מרוטנבורג מקיש בעניין זה בין שכירות נכסים לשכירות פועלים. כשם שסיכול העבודה שלשמה נשכר הפועל (כגון שהושכר להשקות שדה ובינתיים ירד גשם ואין למעביד צורך עוד בהשקיה) מהווה עילה לפטור את השוכר-המעביד מתשלום23, כך באותה מידה סיכול סובייקטיבי שמנע מהשוכר את השימוש במושכר מהווה עילה לפוטרו מתשלום24.
על פניו היה מקום לתמוה על היקש זה שעושה מהר"ם מרוטנבורג בין חוזה שכירות פועלים, שהוא לכאורה בעל אופי אישי, לבין חוזה שכירות נכסים, שהוא בעל אופי קנייני25. אולם אין לתמוה על כך שכן המהר"ם כופר כליל בהבחנה זו ומגדיר גם חוזה שכירות פועלים כחוזה בעל אופי קנייני26. מכאן ברור ההיקש שבין שכירות פועלים לבין שכירות נכסים, ומכאן גם, שכל אונס, לרבות אונס סובייקטיבי, משמש לשוכר עילת פטור.
בהתאם לכך, לפי המהר"ם מרוטנבורג, שוכר דירה בקומה עליונה שלבו נחלש ואינו יכול לעלות לדירה, רשאי לבטל את השכירות בטענה אונס ולהיפטר מתשלום דמי שכירות27.
וכמו כן, לשוכרת הדירה שנחטפה לעזה יש אפוא עילת פטור מתשלום דמי השכירות, שכן חזקה על המשכיר שבמקרה זה הוא מוכן לוותר על דמי השכירות, כשם שחזקה על פועל שהוא מוותר על שכרו היה ומעסיקו נאנס ואינו יכול להעסיקו עוד.
פסיקת ההלכה
הלכה למעשה, לנוכח מחלוקת ראשונים זו בין מהר"ם מרוטנבורג לבין הרשב"א28, אין לחייב את השוכר בתשלום דמי שכירות (ובלבד שפינה את הדירה). מאחר שהוא 'מוחזק' (שכן דמי השכירות עדיין בידו), הוא יכול לטעון "קים לי"29 [=נוקט אני] כדעת מהר"ם מרוטנבורג. רק אם שילם מראש לא יוכל לדורש השבה30.
במקרה אחרון זה, מאחר שהמשכיר קיבל כבר את דמי השכירות, הוא זה שייחשב 'מוחזק', וייפטר מהשבה אפילו אם מניעת השוכר אירעה בשל מכת מדינה, שכן יכול הוא לטעון "קים לי" כדעת הרשב"א שלפיה אין לשוכר עילת פטור מתשלום. ואכן, כך פסק הרב מנחם מנדל שפרן, שנשאל אודות שוכר דירה שנמנע ממנו לחזור ארצה בתקופת התפשטות מגפת הקורונה31. ודומה שכך היה פוסק גם בעניין השוכרת שנחטפה לעזה.
לסיום נאמר שאפילו נדחה את שיטתו היחידאית של מהר"ם מרוטנבורג32 ונפסוק כדעת רוב הראשונים שלפיה אין לשוכר עילת פטור, בימינו יהיה מקום לקחת בחשבון את הוראת השעה שחוקקה הכנסת המאפשרת דחיית מועד תשלום דמי השכירות. חקיקה זו הוגנת וראויה בנסיבות החריגות של המלחמה, ודומה שתוקפה יהא יפה גם לפי המשפט העברי33.
הערות:
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי, משרד המשפטים. תודתי לידידי ורעי הרב חיים צפרי על המחקר והעיון המשותף.
1 ראוי לציין שדיווח זה הוכחש על ידי בעל הדירה. ראה https://www.ynet.co.il/economy/article/hjn3rzezp.
2 חוק דחיית מועדים (הוראת שעה – חרבות ברזל) (חוזה, פסק דין או תשלום לרשות), התשפ"ד-2023 (החוק פורסם ברשומות ביום 18.10.23) (להלן: חוק דחיית מועדים). על פי סעיף 1 החוק חל בין השאר על "(5) מי שהיה נעדר, חטוף או שבוי בתקופה הקובעת הראשונה, כולה או חלקה".
על פי סעיף 2(א) לחוק: "נקבע בחוזה מועד לעשיית פעולה בידי אדם הזכאי לדחיית מועד בתקופה הקובעת הראשונה, והמועד האמור חל בתקופה הקובעת הראשונה, יידחה המועד האמור ב-145 ימים או עד יום כ' באדר א' התשפ"ד (29 בפברואר 2024), לפי המוקדם (בסעיף זה – תקופת הדחייה), ובלבד שהאדם הזכאי לדחיית מועד או מי מטעמו הודיע על כך לצד שעימו התקשר בחוזה; הצהיר אדם או מי מטעמו על היותו זכאי לדחיית מועד, חזקה היא כי הוא זכאי כאמור כל עוד לא הוכח אחרת".
3 ראה סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. ואכן מן הפסיקה עולה שהשוכר יזכה בפטור רק אם החוזה היה בעל אופי אישי. כך, בת"א (שלום תל אביב-יפו) 45581/96 אהוד גיסמר נ' יעקב פאפו (17.12.1998), פטר בית המשפט את עזבונה של שוכרת חנות שמתה מהמשך תשלום דמי שכירות, משום שעל פי תנאי החוזה הייתה השכירות אישית ובלתי ניתנת להעברה. לעומת זאת, במקרה דומה, בתא"מ (שלום כפר סבא) 12761-06-14 אילנה קרול נ' לאון לוי (1.10.2015), לא הכיר בית המשפט בעילת הסיכול משום שחוזה השכירות לא היה אישי. עמדה זו קרובה לעמדת רוב הראשונים שנראה להלן בסמוך.
4 אין ספק שסוכלה מטרת המגורים של השוכרת (והלא מטרה זו הייתה ידועה גם למשכיר ולמעשה עמדה בבסיס החוזה ביניהם), אולם המלומדים נחלקו בשאלה אם "סיכול המטרה" כלול בהוראת הסעיף המדבר על "סיכול הקיום" של החוזה. טדסקי סבור שלא והוא קורא לתיקון החוק (ראה גד טדסקי, "סיכול החוזה", מסות במשפט, ירושלים תשל"ח, עמ' 106, 116-114). לא כן ידין: "סבורני כי ברוח הקודיפיקטיבית הפועמת בחוק זה... התכוון המחוקק לכסות את מלא הקשת של סיכול, כולל 'סיכול המטרה', וכי יש לתת לכוונה זו משקל גדול יותר מן הניתוח האנליטי של הנוסח" (ראה אורי ידין, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ירושלים 1979, עמ' 154-153). וכך נוקטים רוב המלומדים, ראה לדוגמה גבריאלה שלֵו ואפי צמח, דיני חוזים, מהדורה רביעית, ירושלים תשע"ט, עמ' 781, לדעתם סעיף הסיכול בחוק הקיים כולל גם סיכול המטרה מאחר שכאשר אין עוד לנושה עניין בקיום החוזה, הרי החוזה "שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים", כהגדרת הסיכול בסעיף 18(א).
5 אמנם הוא עלול להיחשב כמי שנוהג בחוסר תום לב (ראה ע"א 409/78 דוד גולן נ' עדנה פרקש , פ"ד לד(1) 813, בעמ' 821) אבל עניין זה תלוי בנסיבות והוא נתון לשיקול דעת בית המשפט. תודתי לד"ר אפי צמח שהעמידני על נוקדה זו.
6 סעיף 2(ג) לחוק דחיית מועדים.
7 מיכאל ויגודה, "עוד על סיכול חוזים, חלק ב: חוזי שכירות נכסים – מושכר שנמנע השימוש בו", פרשת השבוע 536 (תשפ"ד).
8 מיכאל ויגודה, "סיכול חוזים עקב מגפת הקורונה, חלק א: חוזי עבודה ושירותים", פרשת השבוע 501 (תש"ף).
9 שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שכח (מובא בהסכמה בבית יוסף, חו"מ, סוף סימן שיב). וראה גם (ביתר קיצור) שם, חלק א, סימן אלף כח, בשם הראב"ד.
לא למותר להעיר שאף שגם הם רואים בשכירות עסקה מעין קניינית ("שכירות כמכר ליום"), הראב"ד והרשב"א הם המקילים ביותר עם השוכר בכל הנוגע למושכר שנמנע השימוש בו. כך לדוגמה, לדעתם אם הוחרם המושכר ("נלקחה לאנגריא"), פטור השוכר מתשלום דמי השכירות יהיו נסיבות ההחרמה אשר יהיו (בשונה מן הרמב"ם המחייב את השוכר אם ההחרמה הייתה "בדרך הליכתה", כפי שהרחבנו בגיליון קודם, לעיל, הערה 7). לדעתם, השוכר חייב לשלם רק תמורת אפשרות ההנאה בפועַל מהמושכר במשך השכירות, שהעמדתה היא מחיובי המשכיר, ולא תמורת זכות הקניין החלקית בו. ראה חידושי הרשב"א, בבא מציעא עח ע"א, ד"ה אומר לו. לא כן כאשר השוכר הוא שאינו מסוגל לממש את זכות השימוש שהועמדה לרשותו על ידי המשכיר.
10 הרשב"א מתמודד עם הטענה לפיה יש לפטור את היורשים מכוח הכלל "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף" (בבא קמא צט ע"א). על פי כלל זה, חוב השכירות הולך ומתגבש עם התקדמות השכירות, ומשמת השוכר היה מקום לטעון לכאורה שהחיוב מפסיק. הרשב"א דוחה טענה זו (שם, ד"ה גם אם באנו): "דמכל מקום אין השוכר רשאי לצאת בכל יום ויום ולחשב עמו לשעות, אלא מחוייב הוא שלא להניח לפני זה עד זמנו".
11 כך עולה לכאורה גם משו"ת הרא"ש, כלל צב, סימן ג. הרא"ש דן בשוכר בהמה שאיחר בהחזרתה בשל הצפת הנהר, ופוסק: "אם שכר הבהמה לימים, לא שייך ביה טענת אונס כל כך, כי היה התנאי בכל יום שיעכבנה יתן שכרו". וכך נפסק בעקבותיו בשולחן ערוך, חו"מ, סימן שי, סעיף ג: "ראובן השכיר בהמתו לשני ימים לילך ולחזור, ובחזרתו [של השוכר] ביום השני גדל הנהר עד שהוצרך לעכב יום אחד, אם שכרה לימים, פשיטא שצריך ליתן לו שכירות כל יום ויום". ואם כך הדין לעניין עיכוב אובייקטיבי בהחזרת המושכר (הצפת הנהר), בודאי שכך הדין כאשר אונס סובייקטיבי מונע מן השוכר שימוש במושכר בתוך תקופת השכירות המוסכמת! ואכן ראה הרב גרוסמן בשו"ת נצח ישראל, סימן ג, ס"ק ג. הוא דן בשוכר מכונית שבאמצע תקופת השכירות לקה בלבו ואושפז, ופוסק לאור הלכת הרא"ש והשולחן ערוך, שהשוכר חייב בתשלום דמי השכירות גם בתקופת האישפוז בה נמנע ממנו מלהשתמש במכונית.
12 ראה הרב מנחם מנדל שפרן (להלן, הערה 31).
אמנם ראה הפסק שיצא מטעם בית דינו של הרב שפרן בתקופת מגפת הקורונה לפיו: "מי ששכר דירה או חדר במירון לל"ג בעומר, ונסגר הישוב כדי שלא יגיעו אנשים לציון הרשב"י, אין צריכים לשלם השכירות, ואף כשכבר שילמו - מחזירין, שסגירת מקום זה נחשב כמכת מדינה" ("הודעה מטעם בית הדין [הישר והטוב]", אסיא קיז-קיח (תשפ"א), עמ' 76, סעיף ג). ואף שהבית עצמו ראוי לשימוש ורק ההגעה אליו נמנעת ממי שאינם תושבי המקום, אולם מאחר שמדובר בבתים שכל ייעודם השכרה לתיירים, סגירת היישוב נחשבת למכת מדינה למושכר, ועל כן חייב המשכיר להחזיר לשוכר את דמי השכירות. וראה מנחת אשר – בתקופת הקורונה, מהדורא תליתאה, ירושלים סיון תש"פ, סימן יז. הוא סבור שהוא הדין גם לגבי שוכר שנתקע בחו"ל, ככל שהמדובר באזור שבו רוב השוכרים הם בני חו"ל. בכגון זה הפגיעה אינה רק בשוכרים כי אם גם במושכר שאינו עומד להשכרה, וממילא יש לשוכרים עילת פטור מתשלום דמי השכירות בטענת "מכת מדינה". עם זאת, מאחר שהשוכר אינו מפנה את הדירה, הוא פוסק על דרך הפשרה שעליו לשלם מחצית מדמי השכירות. וראה שם, סימן יח.
13 175. מחנה אפרים, הלכות שכירות, סימן ז, ד"ה וראיתי למהרש"ך.
14 שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן קצח.
15 בבא מציעא קה ע"ב.
16 לביקורת דומה כנגד מהרש"ך ראה שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קסא, ד"ה ואין סברא, ומעיר שם שכך נוקט גם שו"ת ראנ"ח, סימן לח, ד"ה במה שטוען. שניהם דנים בשוכר חנות שהכנסותיו נפגעו עקב הטלת מכס על סחורתו, ופוסקים שמאחר שהחנות עצמה לא נפגעה, אין לשוכר עילת פטור. יש להעיר, שאפשר שמהרש"ך מסכים ש"מכת מדינה" אינה עילת פטור כאשר האונס פגע בשוכר, ולא הוסיף נימוק פטור זה אלא משום שהוא רואה בסגירת החנות על ידי השלטון משום פגיעה במושכר, וכפי שהעיר פעמוני זהב (אנקווא), סימן שלד, סעיף א, ד"ה אך.
17 הוא מייחס את הדברים למרדכי, אבל ברור שהכוונה לפסק מהר"ם מטיקטין שנדפס במרדכי דפוס קראקא שנ"ח, עמ' סב, ד"ה ראובן. לההדרת הפסק ראה אריה פרייזלר, "תשובות מהר"מ מטיקטין שהושמטו מספרי הרי"ף המצויים", מוריה, שנה כח, גליון ח-ט (אב תשס"ז), עמ' כב, בעמ' כה-כז
18 וראה: קצות החושן, סימן שטז, ס"ק א (שהזכיר פסק זה אגב אורחה בלא להסתייג ממנו); שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן קפ, ד"ה ועוד דגם (שהביא אותו בהסכמה); ערוך השולחן, חו"מ, סימן שלד, סעיף יב (גם הוא מסכים עם פסק מהר"ם מטיקטין אבל לא מטעמו, אלא מנימוק אחר שלא זכיתי להבינו).
19 ראה: ש"ך, חו"מ, סימן שלד, ס"ק ג; וט"ז, שם, סעיף א.
20 כך העירו: שו"ת גלי ים (רבינוביץ), סימן לח, ד"ה והנה הטו"ז בסימן של"ד (עמ' 120); פרייזלר (לעיל, הערה 17), הערה 8. וראה ויגודה (לעיל, הערה 7), הערה 24.
וראה: שו"ת חינוך בית יהודא, סימן ק, ד"ה ומ"ש מהר"ם; הרב שלום מרדכי הלוי סגל, "בענין מכת מדינה ושאלות שעלו בתקופת הקורונה", בית אהרן וישראל רט (תש"פ), עמ' לו-קטו, בעמ' פז-פח. לדעתם, מהר"ם מטיקטין אמר את דברו רק כאשר לא ברחו כולם מן העיר ואף שברחו רובם, שכן הבית ראוי עדיין למגורים למיעוט שנותר בעיר. אבל אם היה הדֶבֶר חזק עד שהוכרחו כולם לברוח, ברור שיש לראות את הבית כבלתי ראוי למגורים, ומודה מהר"ם מטיקטין שהשוכר פטור.
על פסקו של מהר"ם מטיקטין, ראה עוד: חקרי לב, חו"מ, חלק ב, סימן פא, ד"ה והנה ראיתי (שמסתפק אם לקבל אותו); שו"ת מנחת אשר, חלק ב, סימן קכ, אות ח; הרב שלמה לוינגר, "ביטולים בשכירות בתים בשעת הסכנה – תשלומי שכירות עבור הימים שלא דרו השוכרים בבית", הישר והטוב יג (תשע"ב), עמ' קנט, בעמ' קסד.
21 שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן אלף ב (מובא במרדכי, בבא מציעא, סימן שמה).
22 אפשר שהגיון ההבחנה בין תשלום מראש לאי-תשלום מראש, הוא שבתשלום מראש נחשב המשכיר כמי שאינו מוותר על זכותו (ראה ההערה הבאה), ועוברת חובת ההתניה במקרה של מניעת שימוש אל השוכר.
23 בבא מציעא עו ע"ב - עז ע"א (ראה ויגודה, לעיל, הערה 8, ליד ציון הערה 9). וכך פסק מהר"ם מרוטנבורג בעניין שוכר מלמד לבנו ומת הבן או חלה. ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן אלף ב (מובא במרדכי, בבא מציעא, סימן שמה). נראה שהפטור מבוסס על חזקת מחילה של הפועל (המשכיר את כוח עבודתו), שמסכים לוותר על תשלום שכר בעד עבודה שלא ביצע בפועל, ואם אינו מוותר - עליו להתנות על כך.
תנאי לפטור הוא שהסיכול היה צפוי באותה מידה לשני הצדדים, אבל אם השוכר היה אמור לצפות את הסיכול יותר מן המשכיר, עליו היה להתנות שייפטר מתשלום ומשלא עשה כן – הפסיד (וכפי שהוא בדין שכירות פועלים, ראה ויגודה, לעיל, הערה 8, ליד ציון הערה 10).
24 הוא מוסיף שאמנם בעניין מי ששכר "ספינה סתם" כדי להוביל בה "יין זה" (בבא מציעא עט ע"א), אם טבעה הספינה עם היין, השוכר חייב להמשיך ולשלם את מלוא דמי השכירות, אף שאין לו עניין בהמשך השכירות. אולם הוא מסביר (בעקבות ריב"ן, ראה תוספות, שם, ד"ה אלא), שהדין שם שונה משום "שגם בעל הספינה הפסיד ספינתו", ומשכך נסתרת חזקת המחילה (לעיל, הערה 23).
25 ואכן בשל הבדל מהותי זה דוחה הרשב"א את ההיקש בין שכירות פועלים ובין שכירות נכסים. ראה חזון איש, בבא קמא, סימן כג, ס"ק יב.
26 ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סימן קכה: "עבד עברי גופו קנוי לבעל הבית... ומלמד וכל מיני פועלים לעבד עברי דמו לכל מילי". וראה גם תשובות מיימוניות, ספר קניין, סימן לא, גם משם עולה שמהר"ם מרוטנבורג אינו רואה הבדל מהותי בין עבד עברי ובין פועל, ובשניהם יש למעסיק זכות מעין קניינית.
לגישה הפוכה לפיה ההיקש בין שכירות פועלים ושכירות נכסים אפשרי ונכון משום שלא זה ולא זה בעלי אופי קנייני אלא שניהם בעלי אופי אישי, ראה: ב"ח, חו"מ, סימן שיב, ס"ק יט (בסופו); ש"ך, חו"מ, סימן שלד, ס"ק ב. אבל ראה על כך ביקורתו של חזון איש, בבא קמא, סימן כג, ס"ק יג, ד"ה בש"ך. וראה ברכיהו ליפשיץ, עובד וקבלן: בין קניין לבין התחייבות, ירושלים תשנ"ד, בעמ' 50, שגישה זו הייתה מקובלת על הראשונים עד הרמב"ם, ורק לאחר מכן עלתה שיטת החיוב.
27 ראה הרב יעקב אברהם כהן, עמק המשפט, חלק ה, שכירות בתים, נתניה חש"ד, סימן מט, אות ח, ד"ה ועיין (עמ' תרטו).
28 שתי הדעות הובאו על ידי הרמ"א, חו"מ, סימן שלד, סעיף א, והסיק: "לכן [כלומר, לאור מחלוקת זו] אם קבל השכר כולו, אין צריך להחזיר כלום [שכן יכול המשכיר לטעון 'קים לי' כדעת הרשב"א]". רבים תמהים, מדוע תלה הרמ"א את דין אי-החזרת תשלום ששולם מראש במחלוקת מהר"ם מרוטנבורג והרשב"א? הלא מהר"ם מרוטנבורג עצמו סייג את פסקו וכתב: "אם לא נתנה אמם כבר כל השכירות"! והוצעו פתרונות שונים, שאין כאן מקום להאריך בהם (נעיר רק, שבדרכי משה, שם, ציטט בהמשך דבריו את תשובת מהר"ם מרוטנבורג בזה הלשון: "אם כבר נתנה השכירות צריך בעל הבית להחזיר ליורשין נגד מה שלא דרה בה", ולפי גרסה זו אין מקום לתמיהה. ופלא שלא מצאנו מי שהעיר על כך).
29 על טענה זו ראה: חנינה בן-מנחם,"טענת קים לי - לקראת ניתוח יוריספרודנטי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם) עמ' 60-45; הרב רצון ערוסי, "יחס הגרי"א הרצוג לשיטת ה'קים לי'", משואה ליצחק, ירושלים תשס"ט, עמ' 442-450
30 כפי שפסק הרמ"א (לעיל, הערה 28), לנוכח שתי הדעות. וכך נוקטים: שו"ת בני אהרן (לפפא), סימן כט; שו"ת פרח מטה אהרן (פרחיא), חלק א, סימן צד; שו"ת תורת חסד (פרחיה), סימן רנז; חקרי לב, חו"מ, חלק ב, סימן פב, עמ' קלא ע"ד, ד"ה לדידי.
אבל ראוי לציין שיש פוסקים הסבורים ששיטת מהר"ם מרוטנבורג דחויה מן ההלכה. ראה: שו"ת צמח צדק (שניאורסון), חו"מ, סימן מה, ד"ה הילכך; שו"ת עדות ביהוסף (אלמושנינו), חלק ב, סימן יח, ד"ה שוב (שו"ת מהר"ש הלוי, סימן לה, מתלבט אם ראוי לומר "קים לי" כשיטת מהר"ם מרוטנבורג). כך נוקט גם מנחת פתים, חו"מ, סימן שלד, סעיף א, ד"ה לכן: "נראה עיקר לדינא, דבמת השוכר אין המשכיר מפסיד כלום, כי דעת המרדכי [כלומר, דעת מהר"ם מרוטנבורג] יחידאה נגד כל הפוסקים". ועוד הוא מוסיף (שם, ד"ה והנני): "וגדולה מאוד התמיהה בעיני על רמ"א וש"ך, שבסימן שי [סעיף א] סתמו כהרמב"ם גבי חמור [שחלה או שהוחרם], דצריך לשלם שכרו מִשָּלֵם [=שלם]. אם כן מכל שכן במת השוכר, דאין המשכיר מפסיד כלום. ולא דמי כלל לשכירות פועל". והוא נשאר בצריך עיון. וראה מחנה אפרים, הלכות שכירות, סימן ה, שמכריע גם הוא כרשב"א (אבל אינו מתייחס לשאלת "קים לי").
31 תודתנו נתונה לו על שהואיל להעביר לנו פסק זה ופסקים נוספים שנתן בקשר למשבר הקורונה. ראה גם שיעורו המוקלט בקול הלשון, "שו"ת בנושא קורונה מבית הישר והטוב – חוה"מ פסח תש"פ", https://tinyurl.com/shafran-korona-5780. ועוד ראה הרב אברהם דרברמדיקר, שו"ת הקורונה, תמוז תש"פ, חלק א, פרק א, שאלה א. וראה "הודעה מטעם בית הדין [הישר והטוב]", אסיא קיז-קיח (תשפ"א), עמ' 76, סעיף א. וראה לעיל, הערה 12.
32 ראה לעיל, הערה 30.
33 ראה אליאב שוחטמן, "הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל", שנתון המשפט העברי טז-יז (תש"ן-תשנ"א), עמ' 500-417.