אבל אין הדברים האלו אמורים אלא כשהתקנה היא כללית על כל בני הקהל, אבל להתנות על שנים או שלושה מבני הקהל תקנה שאינה כשאר בני הקהל, לאו כל כמינייהו [=אין הם יכולים], שאם נתמנו מבני הקהל לסדר ענייניהם הוא בדבר השווה לכל נפש, אבל לחייב מקצתן ולפטור מקצתן באותה מידה עצמה, לא נתמנו³⁸.

ואף בנדון דנן, אם הסכימו שיפרע כל מי שנותן מעות לערלים בריווח אחד למאה, ואחד המרבה ואחד הממעיט ייתן כפי מה שהוא נותן לערלים - הרי הסכמתם קיימת ואין גם אחד יכול לעכב בידם. אבל להסכים על הפורעים במס ששים גרוש שיפרעו גם כן אחד למאה, ואותם שאינם פורעים ששים גרוש לא יפרעו אחד למאה, אף על פי שהם נותנים אלף גרוש לערלים בריווח -
אין שומעין להם, דאדרבה לקתה מידת הדין³⁹ לחייב למי שהוא פורע הרבה במס ולפטור למי שאינו פורע הרבה, ואלו דברים שאין הדעת סובלתן⁴⁰, כיון שהעשיר פורע כפי שבח ממונו וגם הבינוני יפרע כפי שבח ממונו⁴¹.

* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.

1 בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת (30.7.23). פסק הדין ניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים ונימוקיו המפורטים פורסמו ביום 26.10.23.
2 אביעד הכהן, "חקיקה אישית (פרסונלית)", פרשת השבוע 538 (תשפ"ד).
3 סוגיה זו עלתה לדיון גם במשפט הישראלי בעקבות פטורי מס שעוגנו בחקיקה. ראה למשל חוק הנשיא חיים ויצמן (גמלה ועיזבון), התשי"ג-1953, וסעיפים 4-3 שם. ברבות השנים, בוטל חוק זה ובמקומו נקבע ההסדר שבסעיף 9(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ולפיו יינתן פטור ממס על "תשלומים, שירותים וטובות הנאה המשתלמים או הניתנים מאוצר המדינה לנשיא או לנשיא לשעבר או לשאיריו בקשר למילוי תפקידו כנשיא, למעט משכורת וקיצבה". לימים, בשנת 2018 הורחב פטור זה והוחל - גם רטרואקטיבית - על ראש הממשלה.
4 אחד המסים הנפוצים ביותר בהקשר זה היה "מס הבשר" או "מס סחורות", מעין מכס ('גאבילה' בלשון חלק מהמקורות), שהרווחים ממנו שימשו למימון משכורות "כלי הקודש" בקהילה (כגון רב, שוחט, חזן) ולהקמת מוסדות חינוך ומימונם.
5 ראה: יעקב בזק, הלכות מיסים במקורות העבריים, ירושלים, תשכ"ד; אביעד הכהן, "פרשנות דיני מיסים – בין המשפט העברי למשפט המדינה", ספר יעקב נאמן (אהרן ברק, דוד גליקסברג עורכים), ירושלים תשפ"ג, עמ' 148.
6 על חשיבותם של עקרונות אלה באופן מיוחד בדיני המס, ראה אביעד הכהן, "צדק ויושר בדיני המס", פרשת השבוע 105 (תשס"ג).
7 כך, למשל, תקנת קהילת הואסקה שבספרד משנת 1340, פטרה מתשלום מס הגולגולת אנשים שהונם לא הגיע כדי 50 סולידוס ((Solidus. ראה יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (ת"א, תשמ"ז), עמ' 123.
8 בער, שם. על פטור "כלי קודש", אנשי דת ומוסדות דת ממיסים מסוימים בדין הישראלי, ראה: דוד גליקסברג, מיסוי מוסדות ללא כוונת רווח, נבו, 1995; אריאל פינקלשטיין, מיסוי ענף המקובלים בישראל, ירושלים תשע"ו; ע"א 3159/19 הרב יקותיאל אבוחצירא נ' פקיד שומה – היחידה הארצית לשומה (18.10.20) [גילוי נאות: הח"מ ייצג את המערער בתיק זה].
9 לפטור תלמיד חכמים מתשלום מס שורשים עמוקים. כבר בתלמוד (בבא בתרא ז ע"ב - ח ע"א) נפטרו "תלמידי חכמים" משני סוגי מיסים: מס למלך ("כרגא") ומס שנגבה לצורך הגנת העיר, וזאת מן הטעם ש"רבנן לא צריכי נטירותא" [=חכמי תורה אינם נזקקים לשמירה]. לעומת זאת הם חויבו בתשלום מס לצורך "כריא פתיא", דהיינו: מס לחפירת בורות מים (רש"י) או לתיקון הדרכים (תוספות בשם רבנו חננאל). ברבות הימים התפתחה אודות פטור זה ספרות משפטית ענפה ביותר במקורות המשפט העברי. ראה למשל: יוסף הקר, " 'אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ' - ניתוח היסטורי-הלכתי של תשלום מס הג'זייה על ידי חכמים בארץ ישראל במאה השש-עשרה", שלם ד (תשמ"ד), 118-63. חלק מהטוענים לפטור "מי שתורתו אומנותו" משירות בצה"ל בימינו נסמכים על הלכות אלה. לעניין זה, ראה לאחרונה: Aviad Hacohen, "'Neither Seen nor Found': Why is the Mi Sheberach Prayer for IDF Soldiers Absent in the Lithuanian Haredi Community?", in: Praying for the Defenders of Our Destiny: The Mi Sheberach for IDF Soldiers, Aviad Hacohen and Menachem Butler eds. (Cambridge, MA, 2023), pp. 265-316.
10 ראה למשל טור, חושן משפט, סימן קסג: "ואדם שהוא בטל ואין לו שום משא ומתן בעיר, אם בני העיר פייסו בשבילו, כגון כשבא גובֶה המס לגבות חוק הקצוב והוא מטילו על בני העיר לפי אמידת דעתו עד כדי קצבתו, ואמרו לו בני העיר 'אדם זה בטל הוא ואינו ראוי לפרוע המס' ומחמת זה פטרו, וגבה מהם חלקו שנתמעט, צריך לשלם להם חלקו שהטיל עליהם, אבל אם מעצמו פטרו גובֶה המס - פטור אף על פי שהטיל חלקו על שאר בני העיר".
11 שו"ת הריב"ש, סימן קלב. מלשון הפתיחה "עוד שאלת" עולה לכאורה כי תשובה זו היא המשך לשאלות הקודמות מסימן קכח ואילך, שנשלחו כולן "לבגאיה, לרבי שם טוב הלוי". הנמען, ר' שם טוב הלוי, נמנה עם תלמידי הריב"ש ולימים היגר לאלג'יר.
12 יש כאן עדות לצורך בהסכמת כל בני הקהילה - כדעת חלק מן הראשונים, דוגמת רבנו תם - לתקנה שטמון בה פוטנציאל לפגיעה בממונו-קניינו של אדם. לעניין זה, ראה מנחם אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 581-580.
13 טיבה המדויק של "נתינת חוק" זו לא נתבאר. לדעת חלק מחכמי ההלכה, דובר על תשלום סכום מסוים שנתן סוחר לשליט, והיווה מעין 'תעודת ביטוח' בשבילו שהשליט לא 'יפריע' לו במסחרו. ראה למשל תשובת אחיו הבכור של ר' חיים בנבנשת בעל כנסת הגדולה (ר' יהושע בנבנשת, בעל "שדה יהושע"), שנזכרה ללא ציון שמו המפורש בשו"ת בעי חיי, חושן משפט, חלק א, סימן רמא ("כשהסוחרים נותנים חוק למלך כדי שלא יגיע להם נזק בשביל סחורתם"), ובהמשך שם: "... ואותו 'חוק' הוא כסף גולגולת, כמו שנוהגים היום במצרים, שתיכף בא הסוחר בעיר לוקחין ממנו הכרא'ג".
14 בלשון התשובה נרמז ש'שידוך' זה היה פיקטיבי, ואולי נועד רק לשם יצירת מצג שלפיו מקום מושבו האמתי של אותו סוחר הוא ב'מדינת הים', על מנת להתחמק מתשלום מס במקום מסחרו האמיתי. הסתייעותו ב"אנשי זרוע" מטה את הכף לכך.
15 על "אנשי זרוע" יהודים בימי הביניים, ראה למשל אברהם גרוסמן, "עבריינים ואלמים בחברה היהודית באשכנז הקדומה", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), 152-135; נחום רקובר, "אלים בהליך השיפוטי", בתוך שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 136-107.
16 בהמשך הדברים העלה הנישום טענה של פטור מכוח "כפל מס", שהייתה בין הטענות הנפוצות ביותר בדיני המס במשפט העברי.
17 לצד הפן הפורמלי, שעניינו בתוקפו המשפטי של הפטור, היו לו השלכות רבות משמעות גם במישור החברתי, של ה"נשיאה בנטל" המשותפת לכל. על היבטיה החברתיים והכלכליים של 'מדיניות המס' בקהילה היהודית, ראה למשל יהודה אלטשולר, התפתחותם ומשמעותם של מיסי הקהל באשכנז מראשית ההתיישבות ועד למגפה השחורה, עבודה לתואר דוקטור, רמת גן תשס"ט.
18 שו"ת מהרי"ק, סימן סו. עדות חשובה על הדרך שבה פנו יהודי איטליה לשליט המקומי באופן יזום וביקשו ממנו פטור ממס (ואולי גם מהתחייבויות אחרות) מצויה בקטע שפירסם ראובן בונפיל, "קווים לדמותם החברתית והרוחנית של יהודי איזור וויניציאה בראשית המאה הט"ז", ציון מא (תשל"ז), עמ' 80, הערה 64. מדובר בטיוטת בקשה שהגיש שמואל מפירושה ("גיבור" פרשת הגט תמרי-ונטורוצו שהסעירה את כל חכמי הדור). בבקשתו, מבקש שמואל מהדוכס: "הוד מעלת הדוכס, וינטורה בן משה, יהודי מפירושה, עבד אסיר תודה של הוד מעלתך, מתחנן בכל הענווה, שבטובך ובחמלתך כדרכך תואיל להעניק לו חסד גדול, שאהיה חופשי ופטור מכל חוק ותקנה שנעשו או שעתידים להיעשות נגד היהודים, שדרים ושיבואו לדור בפירינצי, ושחנינה גמורה [=פטור מלא] תוענק למתחנן זה, כעבד נאמן ואסיר תודה ביותר של הוד מעלתך, על מנת שיוכל ביתר נוחות לעסוק בלימודיו, הואיל ומתחנן זה מעולם לא עשה ולא ביקש לעשות משא ומתן ולא עסק אחר, רק להתנהג במידות טובות, ואין לו עסק עם אחרים מלבד נוצרים מלומדים ובעלי מידות אחרים".
19 מונח זה, "בעלי חנויות", רווח מאד בספרות המשפט העברי, בעיקר באיטליה וסביבותיה, כשם 'מולבן' למלווים בריבית. בשל האיסור שקיים בנצרות ובאסלאם על הלוואה בריבית, נדרשו הרבה מהשליטים בימי הביניים לסיועם של היהודים בקבלת הלוואות ואשראי כספי. כנגדו העניקו למלווים הנחות ופטורים שונים. שכיחותה של תופעה זו משתקפת היטב גם בתולדות התקופה (כמה מגדולי הרבנים, כגון פרשן המשנה הנודע, רבי עובדיה מברטנורא, והנוסע היהודי המפורסם רבי משולם מוולטירא, בני סוף המאה הט"ו, עסקו לפרנסתם בהלוואה בריבית), וגם בספרות העולמית (הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא מחזהו של שייקספיר ה"הסוחר מונציה" והמלווה היהודי שיילוק שניצב במרכזו). במקורות המשפט העברי יש דיון נרחב בהיבטיה של תופעה זו, הן במישור ההלכתי והמשפטי, הן במישור ההיסטורי. לדוגמה בעלמא, ראה: חיים סולוביצ'יק, הלכה, כלכלה ודימוי עצמי - המשכונאות בימי הביניים (ירושלים, תשמ"ה); הרב שלמה יוסף זוין, "משפט שיילוק לאור ההלכה", בתוך: לאור ההלכה, ירושלים תשל"ח; אביעד הכהן וזלמן סורוצקין, "בנקאות ללא ריבית והיתר עיסקא ב'מדינה יהודית ודמוקרטית' – הלכה ואין מורים כן?", שערי משפט 4 (תשנ"ט), 100-77.
20 כפי שעולה מתוכנה וסגנונה, שאלה זו הגיעה אלינו שלא בצורתה המקורית (השאלה המקורית חסרה אך ניתנת לשחזור בקירוב לאור תוכן התשובה) והיא כוללת דיון בכמה היבטים של הכלל "דינא דמלכותא דינא".
21 לדעות חולקות, ראה להלן.
22 הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן שסט, סעיף ח.
23 בית הדין הרבני עשה שימוש במקור זה כדי לקבוע – בין שאר נימוקיו - שאין תוקף מדין "דינא דמלכותא" לנורמה בדיני עבודה שהוחלה על מגזר המורים (הגם שמספרם בישראל עולה כדי רבבות רבות!). ראה תיק בדר"א אשדוד מס' 1323-35-1 מיום 13.7.08 (פורסם בנבו). בפסק הדין מובאים עוד שלל מקורות בעניין זה. כך, למשל, דברי המרדכי (בספר מרדכי השלם, בבא קמא, סימן קנ, עמ' קפו) בשם ר' אליעזר ממיץ (מבעלי התוספות) שכתב "דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא כשהמלך משווה מידותיו על כל בני מלכותו, אבל אם משנה מידותיו למידה [=צ"ל: למדינה?] אחרת - לא הוי דיניה דין. וראה עוד: שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא (ירושלים תשל"ה), עמ' 109; הרב עזרא בצרי, "הוצאת מטבע זר לחו"ל", תחומין ז (תשמ"ו) 351, בעמ' 359. ג' פרישטיק, "דינא דמלכותא והמנהג הבינלאומי: לקביעת הוגנות דין המלכות", סיני קי (תשנ"ב), עמ' קעז-קפה.
24 שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קפא. על ייחודו, ראה: שמואל שילה, "הרב יעקב ריישר בעל הספר שבות יעקב: האיש בזמנו לזמנו – ולזמנינו?", אסופות (ספר שנה), יא (תשנז), עמ' סה–פו.
25 התואר 'קצין' שימש כתואר רווח בקהילה היהודית לאחד מפרנסיה.
26 ראה הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן קסג, סעיף ו: "מי שמחל לו השר חלקו במסים, אם בא על ידי בקשתו - צריך ליתן להקהל חלקו, ואם פטרו מעצמו [=השר פטרו מיוזמתו-שלו] - הרי הוא שלו לבד". והשווה לתשובה שהובאה במאמרי, "חקיקה אישית" (לעיל, הערה 2), משו"ת המהר"ם מרוטנבורג.
27 לעניין זה הוא מצטט את דברי המהרש"ל - רבי שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז), ים של שלמה, בבא קמא, פרק י, סימן כא.
28 שו"ת אשדת הפסגה, חלק ב, חושן המשפט, סימן א (דף ס ע"ב). חכמי הבלקן כתבו חיבורים מיוחדים ועשרות תשובות בדיני המס במשפט העברי. ראה בהרחבה אביעד הכהן, "תרומתם של חכמי קושטא, שאלוניקי ואיזמיר למשפט הציבורי העברי", אור במושבותם ב (ש' גליק עורך), ירושלים [בהכנה לדפוס].
29 ה'מוריאה' הוא כינוי לחצי האי הפלפונסי, בדרום יון. בשו"ת שונים מתייחסים אליו כיחידה גאוגראפית נבדלת. ראה למשל כנסת הגדולה, הגהות טור, אבן העזר, סימן עה.
30 היא העיר לאריסה (??????) שבצפון מזרח יוון.
31 "משא מלך ושרים" – כינוי למיסים, ראה הושע ח, י.
32 על משקל האמור בשירת דבורה (שופטים ה, ב) " בפרֹע פרעות בישראל בהתנדב עם", וכאן תוך כדי רמיזה לכך שתשלום מס הוא גם פירעון חוב, אבל יש בו גם מימד שלילי של "פרעות"-צרה גדולה.
33 ככל הנראה הכוונה היא למס שהוטל על נכסי מקרקעין מסוג 'מירי'. ראה גם שו"ת אשדת הפסגה, שם, סימן ב.
34 על נטיית חכמי ההלכה לצמצם את תחולתו של פטור מתשלום מס שניתן לאדם ישירות מהמלך, ראה למשל שו"ת הריב"ש, סימן קלב (בסופו). על מגמות מנוגדות בעניין זה, לצמצום פטור או להרחבתו, ראה: אביעד הכהן, פרשנות תקנות הקהל במשפט העברי, עבודה לתואר דוקטור, ירושלים, תשס"ג, עמ' 329-314.
35 שו"ת נבחר מכסף, חושן משפט, סימן קיב.
36 מחבר התשובה, רבי יאשיהו פינטו, נולד בחלב, עלה לירושלים בשנת 1625 ושהה בה פרק זמן קצר, שלאחריו עבר לצפת וממנה שב לחלב, לאחר פטירת בנו.
37 "חבר עיר" הוא כינוי לחכם או לחכמי התורה שבעיר, שהסכמתם – כשל הסכמת "אדם חשוב" - הייתה דרושה לשם מתן תוקף לתקנת הקהל. ראה אֵלון (לעיל, הערה 12) עמ' 581 והערה 110; עמ' 611 והערה 242; עמ' 613.
38 דברים דומים לעניין המגבלות שחלות על בני הקהילה - אפילו מדובר ברוב משמעותי שלהם - בהתקנת תקנותיהם, מופיעות בשו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קעח: "... ומכל מקום אם הִתְנוּ כל בני העיר בכך וקיבלו עליהם כל הקהל - תנאם מועיל לאותם שבאו באותו תנאי ולבאים אחריהם. אבל אם היה אחד בעיר שלא רצה באותו תנאי, אינו בכלל תנאם, שלא כל כמינו [=שאין כוחו] של קהל לגזול את ממונו של זה ולקחת אותו לעצמן. על חובת הציבור להישמר מפגיעה בקניינו של המיעוט, ראה (לעניין הפקעת מקרקעין): אביעד הכהן, "וכי הרבים גזלנים הם? על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט 1 (תשנ"ז), 54-39.
39 "לקתה מידת הדין" הוא ביטוי תלמודי (ראה למשל בבא קמא פה ע"ב) הרווח גם בספרות המשפט העברי לציון תוצאה משפטית שפוגעת בעקרונות הצדק והיושר.
40 כחכמי הלכה אחרים, מעבר לנימוק הפורמלי מוסיף המשיב שהתקנה מנוגדת גם ל"שכל הישר" ("דברים שאין הדעת סובלתן") וגם משום כך דינה להיבטל. על השימוש ב"שכל הישר" כנימוק רווח במשפט העברי, ראה: אביעד הכהן, " 'מה הועילו מסכימים בהסכמתם?' – התערבות שיפוטית ופרשנות חוזה המנוגד ל"שכל הישר" ונוגד את תקנת הציבור", פרשת השבוע 530 (תשפ"ג), והמקורות שנזכרו שם, הערה 19.
41 דומה שיש כאן הד לגישה שלפיה אפשר ואין לקבוע בכל מקרה שיעור מס פרוגרסיבי אלא לעתים יש להעדיף קביעת שיעור מס אחיד. לגישה זו יש הדים גם במקורות רבים אחרים שעניינם בדיני המס במשפט העברי ואכמ"ל.

---

---