|
|
|
איזוק חשודים ואסירים וחובת השמירה על כבודם
אביעד הכהן *
פרשת נשא, תשפ"ד, גיליון מס' 542
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מילין
"חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי... אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העצור לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעצור; צלם האדם לא נלקח ממנו". דברים נכוחים אלה נאמרו לפני שנות דור באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון1. אך גם בחלוף השנים, עדיין מתגלות מעת לעת תופעות שיש בהן כדי לפגוע – "במידה העולה על הנדרש" – על כבוד האסיר.
מנתונים שונים שפורסמו2, עולה כי למעלה מ-95%(!) מכלל האסירים והעצורים – ובכללם עצורים וחשודים שטרם הובאו למשפט או שטרם הסתיים הליך משפטם - המתאשפזים או מובאים לטיפול רפואי בבתי החולים בישראל (ומניינם כעשרת אלפים בשנה ויותר), נאזקים אל מיטותיהם בכל שעות היום והלילה, אף שכולם מלווים על ידי שומר אחד לפחות ולעיתים יותר. לרוב מדובר באיזוק ידיים ורגליים, ובזמן אשפוז לרוב בצורת שתי גפיים בהצלבה למיטה ובאופן המגביל משמעותית את תנועת המטופל למשך ימים. בדרך כלל הדבר נעשה בניגוד להוראות הדין3, כללי האתיקה4, פקודות שב"ס-שירות בתי הסוהר והנחיות משרד הבריאות. בעקבות פרסום נתונים אלה אף קיימה הוועדה לביטחון לאומי בכנסת דיון מיוחד5.
תופעה זו של איזוק נפוצה מאד גם בהבאת חשודים או אסירים לתחנת המשטרה או לבית המשפט לצורך חקירה או דיון בעניינם. איזוק זה נמשך לא אחת גם בעת הדיון באולם בית המשפט, בניגוד לכללים6. לצד זאת, לעתים נעצרים חשודים בידי המשטרה בכוונת מכוון בסמוך לביתם או למקום הומה אדם, ברשות הרבים, לעיני בני משפחתם, העוברים ושבים ולא אחת גם לעיני התקשורת ש'הוזמנה למקום'7. למרות מאמצים שעשו בעבר אנשי הסניגוריה הציבורית, בתי המשפט, רשויות אכיפת החוק וארגונים שונים למגר את התופעה, עדיין היא נפוצה לא מעט. אין צריך לומר שכנגד הפגיעה הקשה בכבודו של אדם אזוק, וכך מקל וחומר כאשר הדבר נעשה "לעיני כל ישראל", בפומבי וברשות הרבים, ניצב רצונן של הרשויות לאכוף את החוק, ובמידת הצורך למנוע מחשוד או מאסיר בריחה והימלטות או שיבוש הליכי משפט8. לצד אלה, עומד גם במקרים מסוימים, הרצון לפעול בדרך של "למען יראו וייראו", כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים.
למען יראו וייראו
הובלת אדם בעל כורחו, כשהוא כפות או אזוק ברחובה של עיר ולעיני כל, עשויה לביישו ולהלבין את פניו. ותהא תכליתה אשר תהא: בין אם הדבר נעשה מתוך תכלית ברורה לביישו, ובין אם הדבר נעשה בתום לב ובלא כוונת מכוון, פגיעתה קשה וחמורה. הוא הדין לאיזוק אדם בעת קבלת טיפול רפואי.
תופעה זו ידועה היטב למן ימות עולם. כבר במקרא יש הדים לתפוצתן הרחבה של פעולות שנעשות "לעיני כל העם", והפצת דבר החטא, וחשיפת החשוד בחטא9 או העבריין ברשות הרבים. טעמה מוסבר הן בצורך להדגיש את חומרת העבירה, הן ברצון להרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים, והן במתן ביטוי לעיקרון שלפיו הענשת העבריין אינה מעשה פרטי אלא הליך של הציבור כולו10. כך, למשל במקרי ניאוף: "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא, וסקלתם אותם באבנים ומתו" (דברים כב, כד ), וכך במקום אחר: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן... או אל השפט, ומת האיש ההוא... ובערת הרע מישראל. וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" (דברים יז, יב-יג).
יש מתח בין מקורות אלה ובין מקורות אחרים לפיהם יש להימנע מביוש אדם שלא לצורך, אף אם הוא חשוד בפלילים. כידוע, מעצר חשודים בעברות חמורות היה נתון שנים רבות במחלוקת. חלק משופטי בית המשפט סברו שדי בחומרת העברה להצדיק את מעצרו של החשוד בה, למען לא יתהלך חופשי ב"שוק" ויסכן את שלום הציבור11. כבר בראשית דרכו השיפוטית, חלק מו"ר השופט מנחם אֵלון על גישה זו, והיה איתן בדעתו שאסור לשלול את חירותו של חשוד בלא תשתית ראייתית, רק בגלל חומרת העברה שבה הוא נחשד12. את דעתו זו, ששנים הרבה הייתה דעת מיעוט, ביסס השופט אֵלון על עקרונות המשפט העברי. כך, למשל, קביעתם של אמוראי ארץ ישראל עוד בתחילת המאה הרביעית לספירה שאין רשות לעצור חשוד אלא אם ניתן להוכיח שביצע בפועל את העברה. על האמירה שלפיה די כביכול בחשד בעלמא ש"פלוני הרג את הנפש" לעצור את החשוד עד לבירור משפטו, תמה רבי יוסי: "ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה!? אלא כיני [=וכי תופשין אדם בשוק ומבזים אותו?! אלא כך היא העדות:] פלוני הרג את הנפש, והרי עֵדיו שהרג את הנפש. יהא תפוש עד שיבואו עֵדיו"13. יש ליתן את הדעת לכך שמעבר לסוגיה המהותית שעניינה שלילת חירותו של חשוד, התלמוד מדגיש גם את ממד ה"ביזוי" ("ומבזין ליה") שכרוך במעצרו לעין כל ב"שוק".
המתח שבין הרצון להימנע מביוש אדם שלא לצורך לבין הרצון להבטיח את אכיפת הדין ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים עובר כחוט השני במקורות השונים. כך לא רק כאשר מדובר בעבריינות "משפטית", שתודגם עוד להלן, אלא גם כאשר מדובר בחטאים "דתיים" במהותם. כך, למשל, על הפסוק "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּחֵט הָעֹלָה תִּשָּחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" (ויקרא ו, יז-יח), אמרו חכמים14: "במקום אשר תשָּׁחט העֹלה תשָּׁחט החטאת לפני ה' – שלא לפרסם את החטאים". ומבאר בעל קרבן העדה: "לכך לא קבע לחטאת מקום בפני עצמו לשחיטתו, שלא יבינו הרואים שהוא חטאת, ומתבייש". כך גם אחד הטעמים שניתנו לאמירת תפילת העמידה ("שמונה עשרה") בלחש הוא למנוע מאנשים לשמוע את בקשת היחיד המפרט את חטאיו ומבקש סליחה על עוונותיו15.
מנגד, נאמר בתלמוד16: "מצווה לפרסם את החנֵפים", ולפי פשוטם של דברים מדובר בעבירה "דתית" ולא בעבריינות "משפטית". את טעם ה"מצווה" פירש רש"י על אתר: "מצווה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למֵדין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק". ואפילו נאמר שהביטוי "מצווה" שימש במקור זה רק במשמעות של "ראוי", ולא "מצווה" ממש, ברבות הימים היו שנתלו בו כדי לקבוע את פרסום רשעותו ועבריינותו של אדם כהיתר או אפילו כחיוב ממשי, כחלק מהעונש או ממצוות תוכחה17.
תשובות המבי"ט ורבי יהושע בנבנשת
הדגשת חובת ההימנעות מביוש אדם, בין השאר באמצעות 'הולכתו' בצורה מבזה ברחוב העיר, וכך בוודאי כשאינו אלא חשוד, עולה משתי תשובות מאלפות בספרות השו"ת18. האחת, היא תשובת המבי"ט-רבי משה בן יוסף מטראני (1580-1500), מחכמי צפת וקושטא במאה הט"ז. שנדרש למעשה המתואר בחיבורו19:
קרינו כתב איש אחד מחשובי עיר אחת שבאוטלייאנוס [=איטליה], שמו ה"ר קלונימוס, שהיה מתרעם על אדם אחד שמו מנחם קרמי20, אשר מסר אותו בידי נכרי על ידי בנו שלא כדין, על מס שלא היה חייב הוא עדיין, ולא היה נודע במה יתחייב על מס בני עירו. וכתב שציווה לנער המושל שיתפוס אותו, ויוליכו ויעבירהו דרך שכונת היהודים לביישו שהיה נתפס על חוב, מה שלא הורגל מעולם. וחילוּ פניו כמה נכבדים מההולכים עמו שיניחהו, ויהיו הם ערבים בעדו, ולא רצה. ונתפס במגדל המושל, עד אשר הלכו למושל והטעימו לו דבריו, ונראה שהיו כנים, והניחו על ערבות.
המבי"ט מתייחס למעשה בחומרה רבה, הן מפאת הפנייה ל"ערכאות של גוים"21, הן מפני ה'מסירה'-ההלשנה22, שתי עבירות שאליהן התייחסו חכמי ישראל מקדמת דנא בחומרה רבה23. לפיכך הוא קובע שה'מוסֵר'-המלשין חייב נידוי: "והעושה כן לא טוב עשה בעמיו24, וחייב עונש נידוי על זה, כי אפילו היה חייב לו מעות סך ידוע, לא היה לו רשות ללכת לאומות, כי לא עשה לו התראה לשיאמר שלא היה ציית דינא [=מציית לדין]25 ועבר על 'לפניהם - ולא לפני עכו"ם'26, ונמצא שהוא מְיַקֵר שם עכו"ם ופורץ גדר של תורה. ועוד: שהוא כמוסר חברו ליד עכו"ם... ובנדון דנן גם כן, כיון שזה [הנישום] לא היה סרבן, מי שהתפיסו ביד המושל הוא מוסֵר גמור".
לצד העבירות החמורות של 'מסירה' ופנייה לערכאות רואה המבי"ט חומרה מיוחדת גם בביושו של הנישום:
ועוד חייב עונש גם כן על מה שבייש אותו להעבירו תפוס ביד נער המושל בשכונת היהודים, כי הבושה הוא לפי המבייש והמתבייש, וכיון שאיש כמוהו היה לו בושה להיתפס ככה ברחוב עיר גדולה, חייב להיות נענש על שביישו.
בהמשך דבריו, מדגיש המבי"ט שבושה המתבטאת במעשה ולא רק בדברים – חמורה מסתם "בושת דברים", וגם בושה באמצעות "שליח" – עבירה גדולה היא, וניתן ליחסה לגורם שהביא לה: "ובושה זה הוי טפי [=יותר] מבושת דברים, אף על פי שלא ביישו הוא עצמו אלא על ידי נכרי... ולכן חייב נידוי עד שילך ויפייס את האיש החשוב. והנה הרבנים של ויניציאה [=ונציה] ובראשם הרב המובהק אשר בפדואה27, הם יראו ויחקרו על תוכן העניין איך היה, ואם אירע כמו שכתב פה או כיוצא בו, אנחנו מסכימים במה שכתוב למעלה בהסכמתם".
ביטוי מופלא להגנה על כבודם של חשודים ומניעת ביושם ברשות הרבים ניתן גם בדבריו של רבי יהושע בנבנשת (קושטא, המאה הי"ז), בעל הפירוש הנודע לתלמוד הירושלמי "שדה יהושע". נושא התשובה היה רב חשוב בקהילה, שנחשד באי תשלום מס. כתוצאה מהלשנה, הובלו הרב ובנו למעצר ברחובה של קושטא (כיום: קונסטנטינופול), כשהם מלווים במפקח מס מטעם השלטון, והכל במטרה ברורה לביישם ולהעצים את עלבונם. וכך מתוארים הדברים בתחילת התשובה, שתוכנה חשוב גם לתיאור מגמת התרופפות מעמדה של הקהילה במאה הי"ח28: "אוי לדור שכך עלה בימיו שר' אברהם בונשיניור הידוע כריק ופוחז יהיה מהעוסקים עם הצבור לשֵם ק"ק גֵירוש29 , הוא הדיין והמורשה אשר על המס מצד הקהל הנזכר... את מי עשק ואת מי רצץ30 את מוחו... אשר לא יישא פנים לזקן ונער לא יָחוֹן31, בלית דין ולית דיין. ומכלל הדברים אשר עשה שהחכם הגביר כהה"ר יעקב עוזיאל נר"ו הוא מחשובי יחידי סגולת קהלתנו... ולבעבור היות חייב לקהל שלשים או ארבעים גרושו"ש [מטבע הכסף שהיה נהוג אז] אשר עדיין לא עבר זמנם [טרם הגיע זמן פירעון התשלום] שלח לו בקי קולי [=מפקח המס] , והוציאו מביתו בחוץ וברחובות ויתפשהו בבגדו הבקי קולי הנזכר ויוליכהו למחכמה [=בית הדין] וכל העם רואים מה שלא נעשה כזה לאחד הריקים".
כפי שמתאר המשיב, מעצר זה היה בשל סכום פעוט יחסית שנדרש על ידי הממונה גובה המס עוד בטרם הגיע זמן פרעון החוב. למרות שהנישום "השיב לו שלמחרת יתנם", כבר באותה שעה "שיסה בו את ה'נחש', הבקי קולי, והוליכו בשוק הספרדים, והתפיסו בבית האסורים, וישב שם שעה אחת או יותר, אע"פ שהיה אומר למחר אתנם. כי כל כוונתו הייתה להשפיל את כבודם, כנפש האב ונפש הבן שניהם יחד, להשפילם עד ארץ ולהגיעם עד עפר". כפי שעולה מהמשך התיאור בתשובה, מעצר מבזה זה עורר מהומה גדולה בקהילה:
בתשובתו, נוקט המשיב בלשון חריפה ביותר נגד הממונה על המס שהלשין על רבי יעקב עוזיאל והביא למעצרו, ולא פחות מכך על מי שמינה אותו לתפקיד וחיזק אותו: "...ובחפשי אמתחות ספרי הפוסקים מצאתי כי זה אברהם הנזכר הוא חייב נידוי במה שעשה, שהוליך את האב בשוק עם בוקי קולי לביישו, ואת הבן נתן אל המהפכת36, מקום אשר אסירי המלך אסורים37". בהסתמכו על תשובת המבי"ט שנדונה לעיל, מוסיף ר' יהושע בנבנשת בחתימת דבריו: "דאחר שהחכם רבי יעקב עוזיאל הנזכר ובנו הם מהחשובים שבעיר כנודע, ולהם יחשב שִימַת בקי קולי והולכת בית האסורים לחרפה גדולה ולעלבון נמרץ, כי הכל לפי המבייש והמתבייש, והם מעולם לא סרבו מלפרוע... והנבזה הזה כל כוונתו הייתה להשפילם ולהפילם ולביישם, ודאי דדינו חרוץ כמו שגזר הרב ז"ל וחייב נידוי".
עמוד הקלון
איסור ביושו של אדם חל לא רק על חשוד, אלא גם על אדם שהורשע. אכן, במקרה זה עוצמתו פחותה: בעוד שחשוד נהנה מחזקת החפות, המורשע בדין הוא עבריין, וקיימת הצדקה להגבלת חלק מזכויותיו, לא רק לעניין חירות התנועה, אלא גם לעניין זכויות אחרות כגון חופש הביטוי38 ועוד. ועדיין, כאמור בראש הדברים, גם בהיותו עבריין עומדות לאדם חלק מזכויותיו הבסיסיות.
עם זאת, לצד מגמות אלה, עולות ממקורות המשפט העברי גם מגמות אחרות, שמהן עולה הגישה שרווחת גם במשפט הלא יהודי ולפיה יש להעמיד עבריין מורשע "אל עמוד הקלון", ולביישו ברבים, לרבות התווית "תו קלון" על פניו39. לעתים, לא רק שהותר לפרסם את החוטאים אלא שבנסיבות מסוימות הדבר אף היה בגדר חיוב40. במישור זה, הביוש נתפס לעתים כחלק מהליך הענישה ומהצורך בהרתעת אחרים41. וכך, כבר במקרא, לצד "כיסוי החוטא" והעלמת שמם של שני חוטאים מפורסמים בתורה - מקושש העצים בשבת42 והמקלל את שם ה'43 – פרסם הכתוב לדיראון עולם את שמם של קורח וכמה מבני עדתו, או את שמות החוטאים במעשה מדין44. וכך נאמר במדרש45: "'ושֵם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית, זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני'. כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם. פנחס פרסמו לשבח וזמרי לגנאי. עליהם נאמר, 'זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב' ". ובדורות האחרונים כתב רבי אלעזר פאפו (סרייאבו, המאה הי"ט): "חיובא רמיא [=חיוב מוטל] על יושבי כסאות למשפט ומנהיגי הקהילות לקנוס את החוטאים, לפי החטא ולפי מה שהוא אדם, אם בממון אם בבזיונות"46. אחד היה ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", שלמרות עמידתו כל ימיו על משמרת איסור לשון הרע47, התיר לבייש עבריין ולהנציח את גנותו לדורות: "כשבית דין אומרים לאדם דין אחד במה שהוא בקוּם עַשֵֹה... ואינו רוצה לקיים בשום אופן, ואין לו תשובה במה שאינו מקיים, מותר לספר גנותו ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדור"48.
סוף דבר
כאמור בראש הדברים, כאשר יש חשש ממשי שהעצור יבקש להימלט מאימת הדין, החוק מאפשר - ואולי מחייב - את איזוקו גם במחיר ביושו ברבים. עם זאת, יש לעשות שימוש בהרשאה זו בזהירות ועל פי עקרון המידתיות שחל גם במשפט העברי49. לפיכך, מקום שבו עומדות בפני הרשות כמה חלופות להשגת אותה תכלית, עליה לבחור בחלופה הפוגענית פחות בזכויות האדם ולמזער את הפגיעה ככל שניתן. וכך כתב רבי אברהם שמואל בנימין סופר (בנו של החת"ם סופר ונכדו של רבי עקיבא איגר (ברטיסלבה, המאה הי"ט), בחיבורו "כתב סופר" בראש פרשת שופטים: "ואמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ושפטו את העם משפט צדק' (דברים טז, יח) היינו נגד שופט שבכל עיר להעניש ולהוכיח אמר, כי יהיה נזהר שלא להעניש שלא כדין ושלא להוכיח ולבייש שלא לצורך". עמדה זו אומצה גם על ידי ממשלת ישראל50, ואך מן הראוי הוא כי תיושם, במידת האפשר, הלכה למעשה על מנת להגשים את ערכי היסוד של מדינה יהודית ודמוקרטית.
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3)298, מפי השופט ברק (כתוארו אז). לעניין "כבוד האסיר", ראה את פסק הדין המאלף שבו בחר השופט רובינשטיין לחתום את עשייתו השיפוטית, בעניין מתן מרחב מחיה לאסירים, בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ' השר לביטחון פנים ואח' (13.6.17). וראה עוד: אביעד הכהן, "ועבדו לעולם – על 'עולם' שאינו עולם ועל כבוד האסיר וחירותו", פרשת השבוע 437 (תשע"ד); אביעד הכהן, "על 'מאסר עולם' שאינו עולם ועל כבוד האסיר וחירותו", הסניגור 204 (תשע"ד), עמ' 20-14; אביעד הכהן, "כבוד האסיר וחירותו – בין המשפט העברי למשפט המדינה", ICON-S-IL Blog (19.3.2019).
2 ראה למשל: ניתאי בר ואח', "איזוק אסירים ועצירים בעת טיפול רפואי בבתי החולים בישראל – מחקר רב מרכזי", הרפואה 161.4 (2022), עמ' 220-215.
3 ראה: סעיף 9א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996; סעיף 11א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש], שתוקן בעקבות הצעת חוק כבילת אסיר במקום ציבורי (תיקון מס' 25), התשס"ד-2003 (תיקון מס' 38), התשס"ח-2008; סעיף 1 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.
4 נורית וגנר, נייר עמדה של הסתדרות האחים והאחיות בישראל בנושא כבילת אסירים בבתי חולים, התשס"ו-2005.
5 איזוק אסירים בטיפול רפואי 6.9.23 (knesset.gov.il).
6 ראה פסק דינו של השופט מינץ, בג"ץ 7942/19 רבינוביץ' נ' שירות בתי הסוהר (9.6.20), שם מצוטטות הנחיות שירות בתי הסוהר בנושא. להפרת ההנחיות, ראה למשל: http://www.kikar.co.il/365175.html.
7 על אף שמפכ"ל המשטרה הודה כי מעצר לעיני התקשורת מנוגד להוראות, הדבר נעשה מעת לעת. כך, למשל בעת מעצרו של ראש עיריית בת ים. ראה: המפכ"ל על מעצר לחיאני המתוקשר: נגד המדיניות (ynet.co.il).
8 ראה החריגים שמתירים איזוק ונמנו בסעיף 11א (לעיל, הערה 3).
9 מקצת מן האירועים המתוארים במקרא מתייחסים, לפי פשוטם, למי שרק חשודים במעשה שעולה כדי עבירה ובטרם הוכחה אשמתם, בוודאי לא בהליך משפטי סדור. ראה למשל פרשת מוציא שם רע (דברים כב, יב-יז) שם כבר בראשית ההליך "פורשים את הסדין" (שעליו עשויים להיות סימנים לצדקת טענת הנערה) לעיני 'זקני העיר' – ויש לשער שגם לעיני כל העוברים ב"שער העיר" – אחד המקומות המרכזיים והומי האדם ביותר בעיר, וכל זאת עוד בטרם החל הליך בירור כלשהו. וכך, מקל וחומר, היה ונתבררה "אשמתה" של הנערה, שאז דינה להיענש לעין כל. ראה שם, פסוק כ: "ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנערה, והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה, וסקלוה אנשי עירה באבנים, ומתה".
10 ראה: זאב ויסמן, עם ומלך במשפט המקראי, ת"א תשנ"א, בפרק החמישי שעניינו "מקומו של העם בביצוע גזרי דין מוות", עמ' 175–183. ביטוי דומה לכך בימינו הוא הגשת רוב כתבי האישום הפליליים בשם "מדינת ישראל נגד פלוני", ולא, כפי שהיה נהוג בעבר, רק בשם "היועץ המשפטי לממשלה" או בשם פלוני (כאשר מדובר בקובלנה פלילית).
11 ראה למשל ב"ש 1044/82 מדינת ישראל נ' מולכו, פ"ד לז(1) 78.
12 ב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' רבקה אבוקסיס, פ"ד לב(2) 247.
13 ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ח. וראה בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' ויקטור גואטה, פ"ד מו(5) 704, בעמ' 719-717.
14 ירושלמי יבמות ח, ג.
15 דניאל שפרבר, "כיסוי עבֵרות ועבריינים או פרסומם", דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, גיליון מס' 1060, תשע"ד, הפנה את שימת הלב לכמה ממקורות חז"ל שבהם ניתן ביטוי נוסף לכך. כך, למשל, בפירוש המיוחס לרש"י על המשנה במסכת אבות (ה, ה), המתארת את אחד מעשרת הנסים שהיו בבית המקדש: "היו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", וזאת כדי "שלא ישמעו אחד תפילת חברו". כך פירשו גם בעלי התוספות, מושב זקנים על התורה, בשם רב האי גאון: "להכי [=לכן] היה רווח בין איש לחברו ארבע אמות? כדי שלא ישמעו כל אחד וידוי של חברו ויתבזה עליו, שהתורה הקפידה לכסות על החוטא".
16 יומא פו ע"ב.
17 ראה למשל דברי רבנו יונה גירונדי (ספרד, המאה הי"ג), שערי תשובה, ג, ריט: "ואשר לא שת את לבו אל דבר ה' - מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו".
18 כאמור, בשתי התשובות מדובר רק בחשוד, ולא עוד אלא שלפי המתואר בתשובות דובר בחשד שמקורו בעליל בעלילת שווא, ומכאן חומרתו היתירה שבעתיים של מעשה הביוש.
19 שו"ת המבי"ט, חלק ב, סימן יג.
20 משפחת קרמי הייתה מן המשפחות הנכבדות, העשירות ורבות ההשפעה באיטליה. ראה יעקב בוקסנבוים (מהדיר), אגרות בית קרמי, קרמונה ש"ל- של"ז (תל אביב, תשמ"ג), ובמבוא שם.
21 על חומרת איסור הפנייה ל"ערכאות של גויים", ראה מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 17-13 והפניות שם. למרות החומרה שייחסו חכמים לכך, במציאות היה פער עצום בין האידיאל לבין הדין, ובכל הדורות – בכל קהילות ישראל – היה מי שעבר על איסור זה ופנה לערכאות הגוים. ראה לעניין זה: אביעד הכהן, "היבדלות ופתיחות בחיי המשפט", בתוך: מעיל תשבץ – מפגש התרבויות בין יהדות לאסלאם בימי הביניים (מרים פרנקל עורכת), ירושלים תשס"ח, עמ' 126-111; אביעד הכהן, "'אחת שאלה ועשר תשובות' – המאבק נגד פניית יהודים לערכאות וההגנה על זכות הקניין של היחיד", ספר הזיכרון למאיר בניהו, ירושלים תשע"ט, עמ' 473-407. על תופעה זו בימינו, ראה אביעד הכהן, " 'מרים יד בתורת משה'? – על פניית החרדים לערכאות משפט אזרחיות-חילוניות", תרבות דמוקרטית 15 (תשע"ד), עמ' 126-87.
22 לעניין חומרת עוון ה'מסירה'-הלשנה במשפט העברי, ראה: אביעד הכהן, "אכן נודע הדבר' – בין מוסרים למלשינים – הלכה, משפט ואידיאולוגיה", חלק א, פרשת השבוע 509 (תשפ"א); חלק ב, שם 510 (תשפ"א).
23 עד כדי כך שלא אחת גזרו על המלשין-המוסר גזר דין מוות. ראה אֵלון (לעיל, הערה 21), עמ' 11, 25; הכהן (לעיל, הערה 22).
24 יחזקאל יח, יח.
25 לפי ההלכה, היה ובעל דינו של אדם מסרב להתדיין לפני בית הדין הרבני, יכול בית הדין להוציא נגדו "כתב סירוב" ולתת בידי התובע "היתר" להתדיין בפני ערכאות של גוים. על תופעה זו ומשמעותה בימינו, ראה יעקב שפירא, "כתבי סירוב – מקהילה למדינה", משפט ועסקים כח (תשפ"ג)[בדפוס].
26 דרשת תנאים על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א): לפניהם ולא לפני גויים". וראה אֵלון (לעיל, הערה 21), עמ' 14.
27 כחכמים אחרים, נהג גם המבי"ט לדייק בתאריו. למונח "רב מובהק" יש משמעות הלכתית מעבר לתואר שגרה סתמי של כבוד. כפי שהודיעני אהוביה גורן, בשונה מקהילות אחרות, לקהילת פאדובה היה "רב מובהק" אחד, ראש הישיבה האשכנזית, ואפשר שיש רגליים לדבר שהכוונה היא למפורסם שברבני העיר, המהר"ם פאדובה. אם כנים הדברים, יש לתארך את השאלה לפני שנת פטירתו, 1565.
28 שו"ת שער יהושע, חלק ב, חושן משפט, סימן סט.
29 עם קהל "גירוש", מן הקהלים החשובים ביותר בקושטא (שהיו בה לא פחות מכ-30 קהלים שונים), נמנו יוצאי גירוש ספרד שהיגרו לעיר.
30 שמואל א, יב, ג.
31 דברים כח, נ.
32 יואל ב, ו.
33 בראשית מב, כח.
34 בבא בתרא י ע"ב.
35 מלכים ב, ו, כה.
36 כינוי לאחד ממיני העונשים שנזכרו במקרא. ראה למשל ירמיהו כט, כו: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק" (וראה עוד ירמיהו כ, ב-ג; דברי הימים ב, טז, י). מתקנים אלה הציתו את דמיון הפרשנים, והם הציעו להם פירושים שונים. התרגום מפרש "מהפכת" – 'כיפתא', היינו "כיפה", תא סגור וכיוצא בו פירש רש"י על אתר, והוסיף: "הצינוק - סדן" [מעין סַד עינוים, שהיו נותנים בו את ידיו ורגליו של העצור, לעתים, כשהוא הפוך. וראה גם מצודת ציון על אתר: "שם הכלי העשוי לסגור בו ידי התפוש"]. אכן, הרד"ק פירש בשם אביו, שה"מהפכת" היא "כלי שהוא עשוי שני עצים, ועושים בינתיים בית צוואר, ומכניסים שם את צווארי האסורים", היינו מעין הגיליוטינה בלשון ימינו. פרשנים אחרים ראו ב"מהפכת" כינוי למתקן עינויים בצורת גלגל מסתובב. ומכל מקום, בימינו אימצו את פירושו של רבי ישעיה דטראני (המהפכת – הוא בית הסוהר, והצינוק – הוא בור שבתוך בית הסוהר) והסבו את המונח "צינוק" ככינוי לתא צר ביותר שאליו נשלח אסיר שהתנהגותו רעה, כשהוא מופרד בבידוד משאר האסירים. ראה למשל תקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים), התשמ"ז-1987, הקובעות כי "בכל בית סוהר ייקבעו שני תאי הפרדה או יותר".
37 בראשית לט, כ.
38 ראה עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136.
39 ראה: שמחה אסף, העונשין אחר חתימת התלמוד (ת"א תרפ"ב), עמ' 25-23; אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין (ירושלים תשע"ג), במפתח, ערך "ביוש", עמ' 1124, וערך "קלון", עמ' 1152.
40 ראה: נחום רקובר, גדול כבוד הבריות (ירושלים תשנ"ט), עמ' 40; שפרבר (לעיל, הערה 15).
41 רֵעִי ד"ר מיכאל ויגודה הפנה את שימת הלב לכך שלצד ה"ביוש" בהליך הענישה הפלילי קיים גם "ביוש" בהליכים אזרחיים, שנועד בעיקרו להביא לאכיפת נורמה מסוימת. ראה למשל כתובות מט ע"ב (בתרגום חופשי, בעקבות רש"י): "אמר למבקשים לכפות אדם שמסרב לזון את ילדיו: כפו מכתשת על פיה, ויעמוד זה על גב שוליה בגובה, שישמעו קולו, ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים, שהעורב שומר על גוזליו ואילו אדם זה אינו רוצה בילדיו". וראה שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן נו. בנסיבות מסוימות ניתנה רשות לבייש מי שאינו נוהג בהגינות כלפי חברו, ראה סמ"ע, חושן משפט, סימן רלז, ס"ק א.
42 במדבר טו, לב-לו. לפי מסורת חז"ל, היה זה צלפחד בן חפר. ראה אביעד הכהן, " 'כי לא פורש' – פרק בהלכות מחללי שבת – בימים ההם, בזמן הזה", ספר היובל לרב ישעיהו הדרי, כתלנו טז (תשס"ד), 41-15.
43 ויקרא כד, ט-יא.
44 במדבר כא, ד.
45 במדבר רבה כא, ג.
46 פלא יועץ, ערך "קנס".
47 ראה אליקים רובינשטיין, "הלכה ומוסר לכל נפש: על חייו ופעלו של ה'חפץ חיים'", ברכה לאברהם: אסופת מאמרים לכבוד הרב פרופ' אברהם שטינברג (תשס"ח), 476-461.
48 חפץ חיים, הלכות לשון הרע, ד, ח. ואכן, בפנקסי הקהל היו נוהגים לכתוב את שמות העבריינים, ולעתים הם או קרוביהם ניסו להביא למחיקת הרישום גם בכוח הזרוע. ראה אביעד הכהן, "הזכות לבחור ולהיבחר וטוהר הבחירות", פרשת השבוע 107 (תשס"ג), והערה 15 שם.
49 A. Hacohen, "The Principle of Proportionality and its Reflections in Israeli and Jewish Law", Jewish Law Association Studies XXIII, pp. 63-75 .
50 דו"ח מזוז לבחינת נהלי כבילת אסירים בבתי חולים, התשנ"ח-1998.
"חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי... אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העצור לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעצור; צלם האדם לא נלקח ממנו". דברים נכוחים אלה נאמרו לפני שנות דור באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון1. אך גם בחלוף השנים, עדיין מתגלות מעת לעת תופעות שיש בהן כדי לפגוע – "במידה העולה על הנדרש" – על כבוד האסיר.
מנתונים שונים שפורסמו2, עולה כי למעלה מ-95%(!) מכלל האסירים והעצורים – ובכללם עצורים וחשודים שטרם הובאו למשפט או שטרם הסתיים הליך משפטם - המתאשפזים או מובאים לטיפול רפואי בבתי החולים בישראל (ומניינם כעשרת אלפים בשנה ויותר), נאזקים אל מיטותיהם בכל שעות היום והלילה, אף שכולם מלווים על ידי שומר אחד לפחות ולעיתים יותר. לרוב מדובר באיזוק ידיים ורגליים, ובזמן אשפוז לרוב בצורת שתי גפיים בהצלבה למיטה ובאופן המגביל משמעותית את תנועת המטופל למשך ימים. בדרך כלל הדבר נעשה בניגוד להוראות הדין3, כללי האתיקה4, פקודות שב"ס-שירות בתי הסוהר והנחיות משרד הבריאות. בעקבות פרסום נתונים אלה אף קיימה הוועדה לביטחון לאומי בכנסת דיון מיוחד5.
תופעה זו של איזוק נפוצה מאד גם בהבאת חשודים או אסירים לתחנת המשטרה או לבית המשפט לצורך חקירה או דיון בעניינם. איזוק זה נמשך לא אחת גם בעת הדיון באולם בית המשפט, בניגוד לכללים6. לצד זאת, לעתים נעצרים חשודים בידי המשטרה בכוונת מכוון בסמוך לביתם או למקום הומה אדם, ברשות הרבים, לעיני בני משפחתם, העוברים ושבים ולא אחת גם לעיני התקשורת ש'הוזמנה למקום'7. למרות מאמצים שעשו בעבר אנשי הסניגוריה הציבורית, בתי המשפט, רשויות אכיפת החוק וארגונים שונים למגר את התופעה, עדיין היא נפוצה לא מעט. אין צריך לומר שכנגד הפגיעה הקשה בכבודו של אדם אזוק, וכך מקל וחומר כאשר הדבר נעשה "לעיני כל ישראל", בפומבי וברשות הרבים, ניצב רצונן של הרשויות לאכוף את החוק, ובמידת הצורך למנוע מחשוד או מאסיר בריחה והימלטות או שיבוש הליכי משפט8. לצד אלה, עומד גם במקרים מסוימים, הרצון לפעול בדרך של "למען יראו וייראו", כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים.
למען יראו וייראו
הובלת אדם בעל כורחו, כשהוא כפות או אזוק ברחובה של עיר ולעיני כל, עשויה לביישו ולהלבין את פניו. ותהא תכליתה אשר תהא: בין אם הדבר נעשה מתוך תכלית ברורה לביישו, ובין אם הדבר נעשה בתום לב ובלא כוונת מכוון, פגיעתה קשה וחמורה. הוא הדין לאיזוק אדם בעת קבלת טיפול רפואי.
תופעה זו ידועה היטב למן ימות עולם. כבר במקרא יש הדים לתפוצתן הרחבה של פעולות שנעשות "לעיני כל העם", והפצת דבר החטא, וחשיפת החשוד בחטא9 או העבריין ברשות הרבים. טעמה מוסבר הן בצורך להדגיש את חומרת העבירה, הן ברצון להרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים, והן במתן ביטוי לעיקרון שלפיו הענשת העבריין אינה מעשה פרטי אלא הליך של הציבור כולו10. כך, למשל במקרי ניאוף: "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא, וסקלתם אותם באבנים ומתו" (דברים כב, כד ), וכך במקום אחר: "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן... או אל השפט, ומת האיש ההוא... ובערת הרע מישראל. וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" (דברים יז, יב-יג).
יש מתח בין מקורות אלה ובין מקורות אחרים לפיהם יש להימנע מביוש אדם שלא לצורך, אף אם הוא חשוד בפלילים. כידוע, מעצר חשודים בעברות חמורות היה נתון שנים רבות במחלוקת. חלק משופטי בית המשפט סברו שדי בחומרת העברה להצדיק את מעצרו של החשוד בה, למען לא יתהלך חופשי ב"שוק" ויסכן את שלום הציבור11. כבר בראשית דרכו השיפוטית, חלק מו"ר השופט מנחם אֵלון על גישה זו, והיה איתן בדעתו שאסור לשלול את חירותו של חשוד בלא תשתית ראייתית, רק בגלל חומרת העברה שבה הוא נחשד12. את דעתו זו, ששנים הרבה הייתה דעת מיעוט, ביסס השופט אֵלון על עקרונות המשפט העברי. כך, למשל, קביעתם של אמוראי ארץ ישראל עוד בתחילת המאה הרביעית לספירה שאין רשות לעצור חשוד אלא אם ניתן להוכיח שביצע בפועל את העברה. על האמירה שלפיה די כביכול בחשד בעלמא ש"פלוני הרג את הנפש" לעצור את החשוד עד לבירור משפטו, תמה רבי יוסי: "ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה!? אלא כיני [=וכי תופשין אדם בשוק ומבזים אותו?! אלא כך היא העדות:] פלוני הרג את הנפש, והרי עֵדיו שהרג את הנפש. יהא תפוש עד שיבואו עֵדיו"13. יש ליתן את הדעת לכך שמעבר לסוגיה המהותית שעניינה שלילת חירותו של חשוד, התלמוד מדגיש גם את ממד ה"ביזוי" ("ומבזין ליה") שכרוך במעצרו לעין כל ב"שוק".
המתח שבין הרצון להימנע מביוש אדם שלא לצורך לבין הרצון להבטיח את אכיפת הדין ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים עובר כחוט השני במקורות השונים. כך לא רק כאשר מדובר בעבריינות "משפטית", שתודגם עוד להלן, אלא גם כאשר מדובר בחטאים "דתיים" במהותם. כך, למשל, על הפסוק "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּחֵט הָעֹלָה תִּשָּחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" (ויקרא ו, יז-יח), אמרו חכמים14: "במקום אשר תשָּׁחט העֹלה תשָּׁחט החטאת לפני ה' – שלא לפרסם את החטאים". ומבאר בעל קרבן העדה: "לכך לא קבע לחטאת מקום בפני עצמו לשחיטתו, שלא יבינו הרואים שהוא חטאת, ומתבייש". כך גם אחד הטעמים שניתנו לאמירת תפילת העמידה ("שמונה עשרה") בלחש הוא למנוע מאנשים לשמוע את בקשת היחיד המפרט את חטאיו ומבקש סליחה על עוונותיו15.
מנגד, נאמר בתלמוד16: "מצווה לפרסם את החנֵפים", ולפי פשוטם של דברים מדובר בעבירה "דתית" ולא בעבריינות "משפטית". את טעם ה"מצווה" פירש רש"י על אתר: "מצווה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למֵדין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק". ואפילו נאמר שהביטוי "מצווה" שימש במקור זה רק במשמעות של "ראוי", ולא "מצווה" ממש, ברבות הימים היו שנתלו בו כדי לקבוע את פרסום רשעותו ועבריינותו של אדם כהיתר או אפילו כחיוב ממשי, כחלק מהעונש או ממצוות תוכחה17.
תשובות המבי"ט ורבי יהושע בנבנשת
הדגשת חובת ההימנעות מביוש אדם, בין השאר באמצעות 'הולכתו' בצורה מבזה ברחוב העיר, וכך בוודאי כשאינו אלא חשוד, עולה משתי תשובות מאלפות בספרות השו"ת18. האחת, היא תשובת המבי"ט-רבי משה בן יוסף מטראני (1580-1500), מחכמי צפת וקושטא במאה הט"ז. שנדרש למעשה המתואר בחיבורו19:
המבי"ט מתייחס למעשה בחומרה רבה, הן מפאת הפנייה ל"ערכאות של גוים"21, הן מפני ה'מסירה'-ההלשנה22, שתי עבירות שאליהן התייחסו חכמי ישראל מקדמת דנא בחומרה רבה23. לפיכך הוא קובע שה'מוסֵר'-המלשין חייב נידוי: "והעושה כן לא טוב עשה בעמיו24, וחייב עונש נידוי על זה, כי אפילו היה חייב לו מעות סך ידוע, לא היה לו רשות ללכת לאומות, כי לא עשה לו התראה לשיאמר שלא היה ציית דינא [=מציית לדין]25 ועבר על 'לפניהם - ולא לפני עכו"ם'26, ונמצא שהוא מְיַקֵר שם עכו"ם ופורץ גדר של תורה. ועוד: שהוא כמוסר חברו ליד עכו"ם... ובנדון דנן גם כן, כיון שזה [הנישום] לא היה סרבן, מי שהתפיסו ביד המושל הוא מוסֵר גמור".
לצד העבירות החמורות של 'מסירה' ופנייה לערכאות רואה המבי"ט חומרה מיוחדת גם בביושו של הנישום:
בהמשך דבריו, מדגיש המבי"ט שבושה המתבטאת במעשה ולא רק בדברים – חמורה מסתם "בושת דברים", וגם בושה באמצעות "שליח" – עבירה גדולה היא, וניתן ליחסה לגורם שהביא לה: "ובושה זה הוי טפי [=יותר] מבושת דברים, אף על פי שלא ביישו הוא עצמו אלא על ידי נכרי... ולכן חייב נידוי עד שילך ויפייס את האיש החשוב. והנה הרבנים של ויניציאה [=ונציה] ובראשם הרב המובהק אשר בפדואה27, הם יראו ויחקרו על תוכן העניין איך היה, ואם אירע כמו שכתב פה או כיוצא בו, אנחנו מסכימים במה שכתוב למעלה בהסכמתם".
ביטוי מופלא להגנה על כבודם של חשודים ומניעת ביושם ברשות הרבים ניתן גם בדבריו של רבי יהושע בנבנשת (קושטא, המאה הי"ז), בעל הפירוש הנודע לתלמוד הירושלמי "שדה יהושע". נושא התשובה היה רב חשוב בקהילה, שנחשד באי תשלום מס. כתוצאה מהלשנה, הובלו הרב ובנו למעצר ברחובה של קושטא (כיום: קונסטנטינופול), כשהם מלווים במפקח מס מטעם השלטון, והכל במטרה ברורה לביישם ולהעצים את עלבונם. וכך מתוארים הדברים בתחילת התשובה, שתוכנה חשוב גם לתיאור מגמת התרופפות מעמדה של הקהילה במאה הי"ח28: "אוי לדור שכך עלה בימיו שר' אברהם בונשיניור הידוע כריק ופוחז יהיה מהעוסקים עם הצבור לשֵם ק"ק גֵירוש29 , הוא הדיין והמורשה אשר על המס מצד הקהל הנזכר... את מי עשק ואת מי רצץ30 את מוחו... אשר לא יישא פנים לזקן ונער לא יָחוֹן31, בלית דין ולית דיין. ומכלל הדברים אשר עשה שהחכם הגביר כהה"ר יעקב עוזיאל נר"ו הוא מחשובי יחידי סגולת קהלתנו... ולבעבור היות חייב לקהל שלשים או ארבעים גרושו"ש [מטבע הכסף שהיה נהוג אז] אשר עדיין לא עבר זמנם [טרם הגיע זמן פירעון התשלום] שלח לו בקי קולי [=מפקח המס] , והוציאו מביתו בחוץ וברחובות ויתפשהו בבגדו הבקי קולי הנזכר ויוליכהו למחכמה [=בית הדין] וכל העם רואים מה שלא נעשה כזה לאחד הריקים".
כפי שמתאר המשיב, מעצר זה היה בשל סכום פעוט יחסית שנדרש על ידי הממונה גובה המס עוד בטרם הגיע זמן פרעון החוב. למרות שהנישום "השיב לו שלמחרת יתנם", כבר באותה שעה "שיסה בו את ה'נחש', הבקי קולי, והוליכו בשוק הספרדים, והתפיסו בבית האסורים, וישב שם שעה אחת או יותר, אע"פ שהיה אומר למחר אתנם. כי כל כוונתו הייתה להשפיל את כבודם, כנפש האב ונפש הבן שניהם יחד, להשפילם עד ארץ ולהגיעם עד עפר". כפי שעולה מהמשך התיאור בתשובה, מעצר מבזה זה עורר מהומה גדולה בקהילה:
הן אמת שבעת ובעונה ההיא, כל פנים קבצו פארור32, ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים33 לתת עליונים למטה ותחתונים למעלה34, עד היות ראש חמור35 רוכב ומנהיג על ראשי עם קודש.
בתשובתו, נוקט המשיב בלשון חריפה ביותר נגד הממונה על המס שהלשין על רבי יעקב עוזיאל והביא למעצרו, ולא פחות מכך על מי שמינה אותו לתפקיד וחיזק אותו: "...ובחפשי אמתחות ספרי הפוסקים מצאתי כי זה אברהם הנזכר הוא חייב נידוי במה שעשה, שהוליך את האב בשוק עם בוקי קולי לביישו, ואת הבן נתן אל המהפכת36, מקום אשר אסירי המלך אסורים37". בהסתמכו על תשובת המבי"ט שנדונה לעיל, מוסיף ר' יהושע בנבנשת בחתימת דבריו: "דאחר שהחכם רבי יעקב עוזיאל הנזכר ובנו הם מהחשובים שבעיר כנודע, ולהם יחשב שִימַת בקי קולי והולכת בית האסורים לחרפה גדולה ולעלבון נמרץ, כי הכל לפי המבייש והמתבייש, והם מעולם לא סרבו מלפרוע... והנבזה הזה כל כוונתו הייתה להשפילם ולהפילם ולביישם, ודאי דדינו חרוץ כמו שגזר הרב ז"ל וחייב נידוי".
עמוד הקלון
איסור ביושו של אדם חל לא רק על חשוד, אלא גם על אדם שהורשע. אכן, במקרה זה עוצמתו פחותה: בעוד שחשוד נהנה מחזקת החפות, המורשע בדין הוא עבריין, וקיימת הצדקה להגבלת חלק מזכויותיו, לא רק לעניין חירות התנועה, אלא גם לעניין זכויות אחרות כגון חופש הביטוי38 ועוד. ועדיין, כאמור בראש הדברים, גם בהיותו עבריין עומדות לאדם חלק מזכויותיו הבסיסיות.
עם זאת, לצד מגמות אלה, עולות ממקורות המשפט העברי גם מגמות אחרות, שמהן עולה הגישה שרווחת גם במשפט הלא יהודי ולפיה יש להעמיד עבריין מורשע "אל עמוד הקלון", ולביישו ברבים, לרבות התווית "תו קלון" על פניו39. לעתים, לא רק שהותר לפרסם את החוטאים אלא שבנסיבות מסוימות הדבר אף היה בגדר חיוב40. במישור זה, הביוש נתפס לעתים כחלק מהליך הענישה ומהצורך בהרתעת אחרים41. וכך, כבר במקרא, לצד "כיסוי החוטא" והעלמת שמם של שני חוטאים מפורסמים בתורה - מקושש העצים בשבת42 והמקלל את שם ה'43 – פרסם הכתוב לדיראון עולם את שמם של קורח וכמה מבני עדתו, או את שמות החוטאים במעשה מדין44. וכך נאמר במדרש45: "'ושֵם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית, זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני'. כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם. פנחס פרסמו לשבח וזמרי לגנאי. עליהם נאמר, 'זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב' ". ובדורות האחרונים כתב רבי אלעזר פאפו (סרייאבו, המאה הי"ט): "חיובא רמיא [=חיוב מוטל] על יושבי כסאות למשפט ומנהיגי הקהילות לקנוס את החוטאים, לפי החטא ולפי מה שהוא אדם, אם בממון אם בבזיונות"46. אחד היה ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", שלמרות עמידתו כל ימיו על משמרת איסור לשון הרע47, התיר לבייש עבריין ולהנציח את גנותו לדורות: "כשבית דין אומרים לאדם דין אחד במה שהוא בקוּם עַשֵֹה... ואינו רוצה לקיים בשום אופן, ואין לו תשובה במה שאינו מקיים, מותר לספר גנותו ואף לרשום את גנותו בספר הזכרונות לדור"48.
סוף דבר
כאמור בראש הדברים, כאשר יש חשש ממשי שהעצור יבקש להימלט מאימת הדין, החוק מאפשר - ואולי מחייב - את איזוקו גם במחיר ביושו ברבים. עם זאת, יש לעשות שימוש בהרשאה זו בזהירות ועל פי עקרון המידתיות שחל גם במשפט העברי49. לפיכך, מקום שבו עומדות בפני הרשות כמה חלופות להשגת אותה תכלית, עליה לבחור בחלופה הפוגענית פחות בזכויות האדם ולמזער את הפגיעה ככל שניתן. וכך כתב רבי אברהם שמואל בנימין סופר (בנו של החת"ם סופר ונכדו של רבי עקיבא איגר (ברטיסלבה, המאה הי"ט), בחיבורו "כתב סופר" בראש פרשת שופטים: "ואמר 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ושפטו את העם משפט צדק' (דברים טז, יח) היינו נגד שופט שבכל עיר להעניש ולהוכיח אמר, כי יהיה נזהר שלא להעניש שלא כדין ושלא להוכיח ולבייש שלא לצורך". עמדה זו אומצה גם על ידי ממשלת ישראל50, ואך מן הראוי הוא כי תיושם, במידת האפשר, הלכה למעשה על מנת להגשים את ערכי היסוד של מדינה יהודית ודמוקרטית.
הערות:
* פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"; עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.
1 בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3)298, מפי השופט ברק (כתוארו אז). לעניין "כבוד האסיר", ראה את פסק הדין המאלף שבו בחר השופט רובינשטיין לחתום את עשייתו השיפוטית, בעניין מתן מרחב מחיה לאסירים, בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ' השר לביטחון פנים ואח' (13.6.17). וראה עוד: אביעד הכהן, "ועבדו לעולם – על 'עולם' שאינו עולם ועל כבוד האסיר וחירותו", פרשת השבוע 437 (תשע"ד); אביעד הכהן, "על 'מאסר עולם' שאינו עולם ועל כבוד האסיר וחירותו", הסניגור 204 (תשע"ד), עמ' 20-14; אביעד הכהן, "כבוד האסיר וחירותו – בין המשפט העברי למשפט המדינה", ICON-S-IL Blog (19.3.2019).
2 ראה למשל: ניתאי בר ואח', "איזוק אסירים ועצירים בעת טיפול רפואי בבתי החולים בישראל – מחקר רב מרכזי", הרפואה 161.4 (2022), עמ' 220-215.
3 ראה: סעיף 9א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996; סעיף 11א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש], שתוקן בעקבות הצעת חוק כבילת אסיר במקום ציבורי (תיקון מס' 25), התשס"ד-2003 (תיקון מס' 38), התשס"ח-2008; סעיף 1 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.
4 נורית וגנר, נייר עמדה של הסתדרות האחים והאחיות בישראל בנושא כבילת אסירים בבתי חולים, התשס"ו-2005.
5 איזוק אסירים בטיפול רפואי 6.9.23 (knesset.gov.il).
6 ראה פסק דינו של השופט מינץ, בג"ץ 7942/19 רבינוביץ' נ' שירות בתי הסוהר (9.6.20), שם מצוטטות הנחיות שירות בתי הסוהר בנושא. להפרת ההנחיות, ראה למשל: http://www.kikar.co.il/365175.html.
7 על אף שמפכ"ל המשטרה הודה כי מעצר לעיני התקשורת מנוגד להוראות, הדבר נעשה מעת לעת. כך, למשל בעת מעצרו של ראש עיריית בת ים. ראה: המפכ"ל על מעצר לחיאני המתוקשר: נגד המדיניות (ynet.co.il).
8 ראה החריגים שמתירים איזוק ונמנו בסעיף 11א (לעיל, הערה 3).
9 מקצת מן האירועים המתוארים במקרא מתייחסים, לפי פשוטם, למי שרק חשודים במעשה שעולה כדי עבירה ובטרם הוכחה אשמתם, בוודאי לא בהליך משפטי סדור. ראה למשל פרשת מוציא שם רע (דברים כב, יב-יז) שם כבר בראשית ההליך "פורשים את הסדין" (שעליו עשויים להיות סימנים לצדקת טענת הנערה) לעיני 'זקני העיר' – ויש לשער שגם לעיני כל העוברים ב"שער העיר" – אחד המקומות המרכזיים והומי האדם ביותר בעיר, וכל זאת עוד בטרם החל הליך בירור כלשהו. וכך, מקל וחומר, היה ונתבררה "אשמתה" של הנערה, שאז דינה להיענש לעין כל. ראה שם, פסוק כ: "ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנערה, והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה, וסקלוה אנשי עירה באבנים, ומתה".
10 ראה: זאב ויסמן, עם ומלך במשפט המקראי, ת"א תשנ"א, בפרק החמישי שעניינו "מקומו של העם בביצוע גזרי דין מוות", עמ' 175–183. ביטוי דומה לכך בימינו הוא הגשת רוב כתבי האישום הפליליים בשם "מדינת ישראל נגד פלוני", ולא, כפי שהיה נהוג בעבר, רק בשם "היועץ המשפטי לממשלה" או בשם פלוני (כאשר מדובר בקובלנה פלילית).
11 ראה למשל ב"ש 1044/82 מדינת ישראל נ' מולכו, פ"ד לז(1) 78.
12 ב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' רבקה אבוקסיס, פ"ד לב(2) 247.
13 ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ח. וראה בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' ויקטור גואטה, פ"ד מו(5) 704, בעמ' 719-717.
14 ירושלמי יבמות ח, ג.
15 דניאל שפרבר, "כיסוי עבֵרות ועבריינים או פרסומם", דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, גיליון מס' 1060, תשע"ד, הפנה את שימת הלב לכמה ממקורות חז"ל שבהם ניתן ביטוי נוסף לכך. כך, למשל, בפירוש המיוחס לרש"י על המשנה במסכת אבות (ה, ה), המתארת את אחד מעשרת הנסים שהיו בבית המקדש: "היו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", וזאת כדי "שלא ישמעו אחד תפילת חברו". כך פירשו גם בעלי התוספות, מושב זקנים על התורה, בשם רב האי גאון: "להכי [=לכן] היה רווח בין איש לחברו ארבע אמות? כדי שלא ישמעו כל אחד וידוי של חברו ויתבזה עליו, שהתורה הקפידה לכסות על החוטא".
16 יומא פו ע"ב.
17 ראה למשל דברי רבנו יונה גירונדי (ספרד, המאה הי"ג), שערי תשובה, ג, ריט: "ואשר לא שת את לבו אל דבר ה' - מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו".
18 כאמור, בשתי התשובות מדובר רק בחשוד, ולא עוד אלא שלפי המתואר בתשובות דובר בחשד שמקורו בעליל בעלילת שווא, ומכאן חומרתו היתירה שבעתיים של מעשה הביוש.
19 שו"ת המבי"ט, חלק ב, סימן יג.
20 משפחת קרמי הייתה מן המשפחות הנכבדות, העשירות ורבות ההשפעה באיטליה. ראה יעקב בוקסנבוים (מהדיר), אגרות בית קרמי, קרמונה ש"ל- של"ז (תל אביב, תשמ"ג), ובמבוא שם.
21 על חומרת איסור הפנייה ל"ערכאות של גויים", ראה מנחם אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 17-13 והפניות שם. למרות החומרה שייחסו חכמים לכך, במציאות היה פער עצום בין האידיאל לבין הדין, ובכל הדורות – בכל קהילות ישראל – היה מי שעבר על איסור זה ופנה לערכאות הגוים. ראה לעניין זה: אביעד הכהן, "היבדלות ופתיחות בחיי המשפט", בתוך: מעיל תשבץ – מפגש התרבויות בין יהדות לאסלאם בימי הביניים (מרים פרנקל עורכת), ירושלים תשס"ח, עמ' 126-111; אביעד הכהן, "'אחת שאלה ועשר תשובות' – המאבק נגד פניית יהודים לערכאות וההגנה על זכות הקניין של היחיד", ספר הזיכרון למאיר בניהו, ירושלים תשע"ט, עמ' 473-407. על תופעה זו בימינו, ראה אביעד הכהן, " 'מרים יד בתורת משה'? – על פניית החרדים לערכאות משפט אזרחיות-חילוניות", תרבות דמוקרטית 15 (תשע"ד), עמ' 126-87.
22 לעניין חומרת עוון ה'מסירה'-הלשנה במשפט העברי, ראה: אביעד הכהן, "אכן נודע הדבר' – בין מוסרים למלשינים – הלכה, משפט ואידיאולוגיה", חלק א, פרשת השבוע 509 (תשפ"א); חלק ב, שם 510 (תשפ"א).
23 עד כדי כך שלא אחת גזרו על המלשין-המוסר גזר דין מוות. ראה אֵלון (לעיל, הערה 21), עמ' 11, 25; הכהן (לעיל, הערה 22).
24 יחזקאל יח, יח.
25 לפי ההלכה, היה ובעל דינו של אדם מסרב להתדיין לפני בית הדין הרבני, יכול בית הדין להוציא נגדו "כתב סירוב" ולתת בידי התובע "היתר" להתדיין בפני ערכאות של גוים. על תופעה זו ומשמעותה בימינו, ראה יעקב שפירא, "כתבי סירוב – מקהילה למדינה", משפט ועסקים כח (תשפ"ג)[בדפוס].
26 דרשת תנאים על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א): לפניהם ולא לפני גויים". וראה אֵלון (לעיל, הערה 21), עמ' 14.
27 כחכמים אחרים, נהג גם המבי"ט לדייק בתאריו. למונח "רב מובהק" יש משמעות הלכתית מעבר לתואר שגרה סתמי של כבוד. כפי שהודיעני אהוביה גורן, בשונה מקהילות אחרות, לקהילת פאדובה היה "רב מובהק" אחד, ראש הישיבה האשכנזית, ואפשר שיש רגליים לדבר שהכוונה היא למפורסם שברבני העיר, המהר"ם פאדובה. אם כנים הדברים, יש לתארך את השאלה לפני שנת פטירתו, 1565.
28 שו"ת שער יהושע, חלק ב, חושן משפט, סימן סט.
29 עם קהל "גירוש", מן הקהלים החשובים ביותר בקושטא (שהיו בה לא פחות מכ-30 קהלים שונים), נמנו יוצאי גירוש ספרד שהיגרו לעיר.
30 שמואל א, יב, ג.
31 דברים כח, נ.
32 יואל ב, ו.
33 בראשית מב, כח.
34 בבא בתרא י ע"ב.
35 מלכים ב, ו, כה.
36 כינוי לאחד ממיני העונשים שנזכרו במקרא. ראה למשל ירמיהו כט, כו: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ אֶל הַמַּהְפֶּכֶת וְאֶל הַצִּינֹק" (וראה עוד ירמיהו כ, ב-ג; דברי הימים ב, טז, י). מתקנים אלה הציתו את דמיון הפרשנים, והם הציעו להם פירושים שונים. התרגום מפרש "מהפכת" – 'כיפתא', היינו "כיפה", תא סגור וכיוצא בו פירש רש"י על אתר, והוסיף: "הצינוק - סדן" [מעין סַד עינוים, שהיו נותנים בו את ידיו ורגליו של העצור, לעתים, כשהוא הפוך. וראה גם מצודת ציון על אתר: "שם הכלי העשוי לסגור בו ידי התפוש"]. אכן, הרד"ק פירש בשם אביו, שה"מהפכת" היא "כלי שהוא עשוי שני עצים, ועושים בינתיים בית צוואר, ומכניסים שם את צווארי האסורים", היינו מעין הגיליוטינה בלשון ימינו. פרשנים אחרים ראו ב"מהפכת" כינוי למתקן עינויים בצורת גלגל מסתובב. ומכל מקום, בימינו אימצו את פירושו של רבי ישעיה דטראני (המהפכת – הוא בית הסוהר, והצינוק – הוא בור שבתוך בית הסוהר) והסבו את המונח "צינוק" ככינוי לתא צר ביותר שאליו נשלח אסיר שהתנהגותו רעה, כשהוא מופרד בבידוד משאר האסירים. ראה למשל תקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים), התשמ"ז-1987, הקובעות כי "בכל בית סוהר ייקבעו שני תאי הפרדה או יותר".
37 בראשית לט, כ.
38 ראה עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136.
39 ראה: שמחה אסף, העונשין אחר חתימת התלמוד (ת"א תרפ"ב), עמ' 25-23; אהרן קירשנבאום, בית דין מכין ועונשין (ירושלים תשע"ג), במפתח, ערך "ביוש", עמ' 1124, וערך "קלון", עמ' 1152.
40 ראה: נחום רקובר, גדול כבוד הבריות (ירושלים תשנ"ט), עמ' 40; שפרבר (לעיל, הערה 15).
41 רֵעִי ד"ר מיכאל ויגודה הפנה את שימת הלב לכך שלצד ה"ביוש" בהליך הענישה הפלילי קיים גם "ביוש" בהליכים אזרחיים, שנועד בעיקרו להביא לאכיפת נורמה מסוימת. ראה למשל כתובות מט ע"ב (בתרגום חופשי, בעקבות רש"י): "אמר למבקשים לכפות אדם שמסרב לזון את ילדיו: כפו מכתשת על פיה, ויעמוד זה על גב שוליה בגובה, שישמעו קולו, ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים, שהעורב שומר על גוזליו ואילו אדם זה אינו רוצה בילדיו". וראה שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן נו. בנסיבות מסוימות ניתנה רשות לבייש מי שאינו נוהג בהגינות כלפי חברו, ראה סמ"ע, חושן משפט, סימן רלז, ס"ק א.
42 במדבר טו, לב-לו. לפי מסורת חז"ל, היה זה צלפחד בן חפר. ראה אביעד הכהן, " 'כי לא פורש' – פרק בהלכות מחללי שבת – בימים ההם, בזמן הזה", ספר היובל לרב ישעיהו הדרי, כתלנו טז (תשס"ד), 41-15.
43 ויקרא כד, ט-יא.
44 במדבר כא, ד.
45 במדבר רבה כא, ג.
46 פלא יועץ, ערך "קנס".
47 ראה אליקים רובינשטיין, "הלכה ומוסר לכל נפש: על חייו ופעלו של ה'חפץ חיים'", ברכה לאברהם: אסופת מאמרים לכבוד הרב פרופ' אברהם שטינברג (תשס"ח), 476-461.
48 חפץ חיים, הלכות לשון הרע, ד, ח. ואכן, בפנקסי הקהל היו נוהגים לכתוב את שמות העבריינים, ולעתים הם או קרוביהם ניסו להביא למחיקת הרישום גם בכוח הזרוע. ראה אביעד הכהן, "הזכות לבחור ולהיבחר וטוהר הבחירות", פרשת השבוע 107 (תשס"ג), והערה 15 שם.
49 A. Hacohen, "The Principle of Proportionality and its Reflections in Israeli and Jewish Law", Jewish Law Association Studies XXIII, pp. 63-75 .
50 דו"ח מזוז לבחינת נהלי כבילת אסירים בבתי חולים, התשנ"ח-1998.