לאחר השואה עלו שאלות רבות באשר להתנהגות יהודים תחת השלטון הנאצי, ובשנים שלפני הכיבוש. שאלות אלה קשות, והן פוצעות את הרקמה העדינה של חיינו במדינת ישראל. יש לזכור כי אנו מדברים על ורשה - העיר היהודית הגדולה בעולם, שמספר יהודיה שווה למספר היהודים בארץ ישראל באותה תקופה, ועל פולין, שמספר יהודיה 3.5 מיליון - פי עשרה ממספר יהודי ארץ ישראל, והם מהווים 10% מכלל אוכלוסיית פולין.

מדוע לא צפו יהודים את השואה שבפתח? האם המדיניות של יהודי פולין כלפי ממשלתם (האנטישמית) הייתה נבונה וסייעה לקיום היהודי, או שהיא עודדה את האנטישמיות? האם רבנים שעודדו חיים בחוץ לארץ אחראים בעקיפין לרצח המוני היהודים באירופה? האם עשתה ההסתדרות הציונית כל שביכולתה כדי להעלות יהודים לארץ? לפי איזה קנה מידה חולקו הסרטיפיקטים לעלייה? מה מקור הפילוג בתוך הקהילה היהודית, והאם ניתן היה למונעו? מדוע גם על סף המלחמה, בשנת 1936, כאשר האנטישמיות הגרמנית והפולנית הרימו ראש, וחוקי נירנברג כבר היו בתוקף - ניגשו לבחירות הקהילה בורשה 44 מפלגות? מדוע לאחר בחירות אלה לא הצליחו יהודי פולין ליצור קואליציה שתנהל את העיר, עד כי ראש עיריית ורשה מינה קומיסר מטעמו שינהל את ענייני הקהילה היהודית? מדוע לאחר השמדת 90 אחוז מיהודי ורשה, כאשר הוחלט על מרד - גם אז היה המרד במסגרות פוליטיות וללא איחוד כוחות?

כל אלה הם שאלות כואבות, שלא ניתן להתעלם מהן במסגרת דיון מעמיק בגורל יהודי ורשה.
יהודי פולין היו בעיקרם שומרי מצוות. תוצאות הבחירות לקהילת ורשה יעידו על כך: בבחירות בשנת 1924 להנהלת הקהילה היהודית בורשה, זכו הרשימות הדתיות ברוב הקולות וברוב חברי המועצה. הגוש הציוני זכה ב-34% מן הקולות. (גוטרמן, קהילת ורשה 199-200). בחישוב ארצי זכתה אגודת ישראל ב- %35-40 מכלל הקולות. (גוטרמן 206).

בבחירות לקהילת ורשה בשנת 1931 זכתה אגודת ישראל והחוגים הקרובים לה ברוב מוחלט במועצת הקהילה - ונציגה, מאזור, עמד בראש הקהילה חמש שנים.

בבחירות בשנת 1936 התפצלו הכוחות בין שלושה גושים שווים בגודלם: החרדים, הבונדיסטים והציונים. עם זאת, מספר שומרי המצוות בורשה היה גם אז כחמישים אחוז (גוטרמן, קהילת ורשה, ע' 370).

למרות כוחה הרב של היהדות הדתית בורשה, העלייה לארץ הייתה בשליטת החוגים הציוניים, גם הפעילות הפוליטית במישור הפולני הלאומי נוהלה בידי הציונים.
האדם ששמו קשור יותר מכל בפעילות הפוליטית במישור הארצי הוא יצחק גרינבוים. הוא עמד בראש התנועה הציונית שנים ארוכות, עד לעלייתו לארץ בשנת 1933.

גרינבוים היה בעל אופי לוחם וכך מתאר אותו אברהם לוינסון (תולדות יהודי ורשה 255):

בקיצוניות נועזה, ללא צל של פשרה, עמד גרינבוים בראש חבריו: במערכה הכבדה בחזית הראשונה, מול הריאקציה הפולנית... מזימת הממשלה הפולנית להחניק את הנציגות הפרלמנטרית של יהודי פולין הניעה את יצחק גרינבוים ליצור במערכת הבחירות לסיים השני את "בלוק המיעוטים הלאומיים", שהכניס לפרלמנט הפולני 54 נציגים יהודים. בתוכם ציונים לזרמיהם השונים.

עם קבלת עצמאותה של פולין, החלו להתגבש בה דרכי השלטון. בפולין היו מיעוטים רבים, כתוצאה מן הגבולות החדשים, שכללו שטחים בהם ישבו עמים לא-פולנים. %30-40 מתושבי פולין היו מיעוטים, ומפלגות הימין הפולניות רצו ליצור מצב בו הפולנים מחליטים על גורלה של פולין. הבחירות בפולין היו אזוריות, וחלוקת האזורים נעשתה בדרך שאזורים בהם יושבים פולנים בלבד מופלים לטובה, ושולחים נציגים רבים יותר לסיים הפולני.

כדי לסכל מגמה זו, התקיימה ב-17 באוגוסט 1922 בורשה ישיבה, בה סוכם על הקמת רשימה משותפת של "גוש המיעוטים" - היה זה גוש טכני שכלל את כל המיעוטים בפולין: יהודים, גרמנים, רוסים, אוקראינים, ביאלורוסים. המיעוטים דרשו כי פולין תהיה מדינת לאומים, ולא מדינה לאומית פולנית.

יצחק גרינבוים עמד בראש "גוש המיעוטים" שכלל בנוסף לכל העמים הלא-פולנים את כל מפלגות הימין היהודיות. גם נציגי אגודת ישראל נגררו, שלא מרצונם, לגוש זה. לא הצטרפו לגוש המיעוטים הבונד ופועלי ציון, הפולקיסטים וציוני גליציה (גוטרמן, קהילת, 188).

הצורך בהקמת גוש מיעוטים הוסבר על ידי גרינבוים, בנאום בסוף אוקטובר 22 בורשה: הקמת גוש מיעוטים תגרור נציגות יהודית גדולה בסיים, ותיהפך לכוח פוליטי בר משקל בסיים ובסנאט. בדרך זו ניתן יהיה להמשיך במאבק הפוליטי שבו הוחל עם הקמת המדינה הפולנית (נצר, יהודי, 115).

ההנחה של יצחק גרינבוים הייתה כי אפשר יהיה באמצעות כוח פוליטי לחזק את מעמדה של היהדות בפולין. הגישה הלוחמנית של גרינבוים עמדה בניגוד לגישה ה"שתדלנית" של אגודת ישראל, שהעדיפה ללכת עם הממשלה ולא נגדה. דומה כי הנחה זו של גרינבוים לא התחשבה ברמת האנטישמיות שבפולין.

על רמת האנטישמיות בסיים הפולני תעיד סטנוגרמה זו של נאום של יצחק גרינבוים בסיים, ביום 23 במאי 1919 (מתוך: יצחק גרינבוים, נאומים, עמודים 40-43):

הציר גרינבוים: לאחר עלותו לשלטון הודיע אדוני הנשיא, כי האוכלוסייה היהודית היא בעלת זכויות שוות... המציאות טפחה על פנינו. כוחות שחורים מסוימים, שהפסיקו לשעה קלה את מלאכתם הזדונית, חידשוה בעוצמה כפולה. במחצית מארס, כאילו לפי פקודה, פורצות פרעות בקאליש, בוסק, שידלוב ובעוד עיירות.. בקרב הצבא והאדמיניסטרציה מתנהלת הסתה גלויה נגד היהודים... כל אותם יהודים בעלי ערך כלשהו בעולם... תספיק להם טלגרמה אחת... כדי להבין באיזה גיהינום אנו חיים. (שאון רב, קריאות: גיהינום, גיהינום יפה. עשיתם הון רב... חוצפה! גש הלאה. תשע עשיריות של היהודים בצ'נסטוחוב מספסרים. בפלוצק ירו בחייל פולני.)
...כדי שיבינו מה מתרחש כאן.
(קולות: אף לא מילה יותר. לשלול את רשות הדיבור. הוא העליב את פולין.)
היו"ר: עלי לחכות עד שהאדונים יירגעו. (השאון נפסק). הציר גרינבוים כינה את שהותו על אדמת פולין גיהינום. אילו היה זה נכון, לא היה שום דבר מפריע לו, כיוון שאינו רואה בפולין ארץ אבות, לנער אבק פולין מנעליו. הריני קורא את הציר גרינבוים לסדר בגלל הביטוי שהשתמש בו.
(מחיאות כפיים ממושכות. קריאות בראוו. קולות: בשום פרלמנט שבעולם לא קרה דבר כזה. הלאה המחוצף! אף מילה יותר! )
הציר גרינבוים: ויעשו מה שמצפונם מצווה.
רבותיי צירים: לא היה ברצוני לדבר על כל אלה. לא רציתי לגרום לשערורייה... האדונים גלומבינסקי ודאמבסקי רצו בכך. כפי הנראה, ולכן נאלצתי לומר כל מה שאמרתי. (קולות: לך לגהינום, אם רע לך כאן. פרובוקטור!)

לא היה זה אירוע יוצא דופן. סטנוגרמה של נאום אחר של גרינבוים מראה התנהגות דומה של חברי הסיים הפולני, על מידת ה"פטריוטיות" שלהם, ועל האנטישמיות שבלבם (מתוך: גרינבוים, נאומים, עמוד 47):

הציר גרינבוים: היום התקבלה טלגרמה על משפטו של קצין בשם דאקאווסקי מדמבלין, שנערך בלובלין. הוא נאשם פעמים אחדות במעילות... גרם בשוגג או בזדון... להטבעת שש נשים. הפעם הוכח שציווה להלקות שלוש נשים הרות. בית הדין לא שעה לתביעתו של הקטיגור ופסק לאדון הזה, שהמיט חרפה על הצבא הפולני, שישה שבועות מאסר בלבד. (שאון. פרובוקאציה! מה זה! המארשאלק, זוהי האשמת הפולנים, עלבון הצבא. הוציאוהו מפה. הציר דאמבסקי: זוהי האשמה חמורה כלפי פולנים. הוציאוהו. מעליב פולנים. לגרשו. הלאה... אסור שידבר. רד מעל הבמה).

למרות האנטישמיות הגלויה של הפולנים, לא עלתה המחשבה כי גוש פוליטי יביא נזק במקום תועלת. הקמת הגוש נתפסה על ידי חלקים ניכרים של דעת הקהל הפולנית כאקט אנטי ממלכתי, כקנוניה שנועדה להפוך את פולין לרפובליקה קונפרטיבית של לאומים רבים, ולפגום באופייה הלאומי הפולני. דבר זה נוצל על ידי המפלגות הריאקציוניות והקלירקליות לתעמולה ארסית נגד היהודים. חיצי התעמולה במערכת הבחירות כוונו לעברו של גרינבוים, שעשה כביכול יד אחת עם אויביה של פולין על מנת להחריבה (גוטרמן, הקהילה, 189).

הגוש יצא לבחירות, וזכה ב-20% מהמושבים בסיים הפולני. המפלגה האנדקית האנטישמית הסיתה נגד היהודים ויצרה אווירה של פוגרום.

לאחר שהגוש ניצח בבחירות, המשיך ב"מסע הניצחון", והכריע את הכף בבחירת הנשיא. הגוש גרם לכך שלנשיא פולין נבחר גבריאל נרוטוביץ, בניגוד לרצונם של מפלגות הימין הפולניות. העיתונות הפולנית הימנית יצאה בקריאה, כי לא ייתכן שנשיא פולין ייבחר על ידי נציגי המיעוטים.

התוצאות של המהלך הפוליטי היו אלה: פרעות ביהודים, חרם נגד עסקים יהודים, סדרה של חוקים אנטישמיים, ובהם: הצעת חוק לאיסור השחיטה היהודית, הגבלת מספר הסטודנטים היהודיים באוניברסיטאות. הנשיא הנבחר נרצח זמן קצר לאחר בחירתו, ובמקומו נתמנה הגנרל שיקורסקי. זה שבר את גוש המיעוטים, כאשר נטה למיעוטים הסלאביים, בודד את היהודים והתעלם מתביעותיהם (נצר, עמ' 116).

איוולת פוליטית זו של יצחק גרינבוים, שחשב להשיג בכוח אוטונומיה יהודית בפולין האנטישמית, וליצור מעין "מדינה בתוך מדינה" (כך הבינו הפולנים את האוטונומיה) - לא גרמה לו לשנות את אופיו הלוחמני, והוא המשיך בגישתו זו בסיים הפולני, וגם במלחמותיו האחרות. רק לאחר יותר מעשר שנים, בשנת 1932 כאשר הוליך את חבריו למבוי סתום ובודד את המפלגה הציונית - רק אז נקעה נפשם של חבריו ממריבותיו, והוא עזב את פולין. אבל לא למדבר פוליטי הלך: הוא נבחר לחבר הנהלת הסוכנות בארץ ישראל, ולראש מחלקת העלייה.

השאלה מדוע רבנים לא חזו מראש את השואה, ולא דרשו מחסידיהם לעזוב את פולין ולעלות לארץ - כאשר לא היו נתונים לשער שואה כפי שהייתה - מחווירה מול השאלה מדוע לא חזו יצחק גרינבוים וחבריו בהנהגה הציונית כי דרישה לאוטונומיה תגרור אחריה פרץ של פרעות, הסתה ואנטישמיות בלתי מרוסנת.

לאחר זמן התפורר גוש המיעוטים, והמפלגות היהודיות ניגשו לבחירות לבדן. גם המפלגה הציונית התפלגה לשניים: "על המשמר" - בראשותו של יצחק גרינבוים, שהמשיכה את הקו המיליטנטי, ו"עת לבנות", שדגלה, כמו אגודת ישראל, בשיתוף פעולה עם הממשלה במקום להילחם בה.

"בד בבד עם מלחמתו בחזית החיצונית, המשיך גרינבוים את מלחמתו בחזית הפנימית כנגד ה"אגודה" ושותפיה האידיאולוגיים מקרב הבורגנות היהודית, נושאי הדגל של המינימליזם והאופורטוניזם הפוליטי. ה"אגודה" הביאה את יחסם של השלטונות לתביעות הפוליטיות של האוכלוסייה היהודית לידי דמורליזציה גמורה, וסייעה לכך שהשלטונות הורידו את התנועה הציונית למדרגה של תנועה בלתי לויאלית" (לוינסון, תולדות יהודי ורשה 255).

מלחמתו של יצחק גרינבוים באגודת ישראל הייתה עזה וללא פשרות. במאמר ב- 29.5.24 הוא כותב:

"מנהיגי אגודת ישראל משתמשים בדת ככסות לתכניותיהם לשלוט בקהילות ולהנהיג את יהודי פולין. ולמה יש לצפות מהם? די לראות כיצד הם מכלכלים את ענייניהם בתלמודי התורה שבשליטתם. הקהילה משמשת להם זירה למלחמות בין חסידים מחצרות שונות, בענייני רבנים, שוחטים ומקוואות... בפולין הקונגרסאית ובמיוחד בוורשה עומדת להתחולל מלחמת קודש. כן, מלחמת קודש בין אור לחושך" (גוטרמן, קהילת ורשה 193).

על יחסו של יצחק גרינבוים לאגודת ישראל ניתן לעמוד מנאום שנאם בסיים הפולני. השנה היא 1932, ויצחק גרינבוים נואם בפני חברי הסיים הפולנים נגד אגודת ישראל.

וזה הרקע לנאום: בבחירות 1930 נשבר גוש המיעוטים, שלא היה לו כל בסיס אידיאולוגי משותף - רוב שותפיו היו אנטישמים - והיהודים הלכו לבחירות במפלגות שונות. אגודת ישראל קיבלה 38% מהקולות, הציונים 35% , והבונד 15%. אגודת ישראל אימצה קו פרגמטי, והצטרפה לממשלה הפולנית. אגודת ישראל וויתרה על שאיפות לאומיות ואוטונומיה, דבר שלא היה לו שום סיכוי, וביקשה להגן על המסגרת הדתית של הקהילה היהודית. יצחק גרינבוים היה באופוזיציה, והתקיף משם, באזני חברי הסיים הפולנים, את ממשלת פולין על כך שהיא תומכת באגודת ישראל ומצרפת אותם לממשלה. ואלה דבריו (גרינבוים, נאומים, עמוד 373-374):

הציר גרינבוים: על חינוך דתי של היהודים אין הממשלה חושבת כל עיקר. היא דואגת לדת היהודית רק כדי למסור את השלטון הדתי על המוני היהודים לידי האדמו"רים, אשר בעת שנחוץ הם מאיצים בנאומים שלהם שיצביעו בעד רשימתה. זהו יחסה לדת היהודים.
(קול מספסלי הגוש הבלתי מפלגתי: תטפלו ברבנים שלכם כדי להעלות את השכלתם). ברבנים בעלי רמה נוהגים מושלי הנפות שלכם, אדונים, בצורה כזאת שעוד מעט לא יישאר אף אחד מהם על כנו... אתם הממשלה הפולנית שחידשה את כוחה הדועך של הבערות היהודית, ואת השפעת הצדיקים שכבר פחתה והלכה. הרי הם הפכו להיות חברים שלכם, הם יושבים על ספסלי סיעות הממשלה, יחד אתכם, אלה שהביא לכם הצדיק מגור, נאמניו ועוזריו. את מי העליתם על מרכבת הניצחון הגדול שלכם בבחירות? את מורדי האור היהודים!
(קול מספסלי הגוש הבלתי מפלגתי: מעדיף אני אותם על אדוני).
סגן היו"ר פוליאקביץ: תואיל אדוני לנהוג בזהירות באלה שאינם יכולים להגן על עצמם - הרבנים.
הציר גרינבוים: איני יכול להתפלמס עם היו"ר, אולם רצוני לציין בשביל ההיסטוריה, שזו הפעם הראשונה מגינים על הרבנים, ודווקא על האדוקים ביותר, מעל הבמה של יו"ר הסיים הפולני. ברם איני חושב שאלה שאני מכנה אותם מורדי אור נפגעו כל כך על ידי הגדרה זו. זוהי השקפתם, כי ההשכלה החילונית מביאה נזק, והחילוניות מעיקרה נחשבת אצלם לחטא...

קטע נוסף, מתוך דיון שהתקיים במועצת קהילת ורשה, ביום 15 במרץ 1932 יצביע אף הוא על התהום שהייתה בין הדתיים לציונים. וזה רקע הויכוח: אגודת ישראל זכתה בבחירות לקהילת ורשה, ועמדה לקבל את ניהול הקהילה, שנוהלה לפני כן על ידי המזרחי. בישיבה הראשונה נאמרו דברים אלה: (גוטרמן, קהילת ורשה עמוד 346-7):

הנדלס מאגודת ישראל אמר... אין בדעתנו לעזוב את הקהילה לאחר שבמשך חמש השנים האחרונות שימשה מעין סניף של ההסתדרות הציונית. אין אנו מופתעים ממעשיהם של הציונים, באשר הם קיבלו עליהם לאחרונה לטפח שנאה ליהדות שומרת המצוות, ולהשתמש באלימות כנגדה. מטרתם לתת מכת מוות ליהדות המאמינה, הם גזרו כליה על המוני העם הדתיים, בדיוק כמו ה"אנדציה" [=מפלגה פולנית אנטישמית].
מ' קירשנבוים, מהגוש הציוני קטע את דבריו וצעק לעברו: אגודת ישראל חשוכה יותר מ'אנדציה'. היא דומה לאנשי היטלר.

האיבה בין המחנות הייתה בלתי ניתנת לגישור. באחת הישיבות של קהילת ורשה, התפרצו לאולם ציונים, ופצעו את היושב ראש, מאזור, איש אגודת ישראל. חמישה חודשים של דיונים היו דרושים כדי שהמועצה תחליט על גינוי הציונים על מעשה זה. הדבר נעשה בישיבה ביום 15 במרץ 1932. (גוטרמן, קהילת 346).

על היכולת לשיתוף פעולה כותב גוטרמן דברים אלה (קהילת, ע' 299):

שני המחנות היריבים, 'אגודת ישראל' והגוש הציוני הלאומי, שמרו על משחק פרלמנטרי הוגן. 'אגודת ישראל', אם מתוך רצון להגיע לשלום בית, ואם מתוך פחד בפני זעמה של אופוזיציה חזקה, וכן בהעדר ניסיון ואנשים מתאימים, גילתה נכונות מסוימת להתחלק בשלטון עם הגוש הציוני, אולם הצד שכנגד לא שיתף עמה פעולה, וסרב להשתלב בצורה כלשהי בהנהלה ובמועצה. הכוונה המוצהרת של הציונים לשמש אופוזיציה לוחמת נגד הרוב האגודאי, בישרה זעזועים חמורים אשר היו עלולים למוטט את הקהילה כולה ולשים לאל את התקוות לאוטונומיה לאומית ליהדות פולין.

דומה כי דברים אלה מראים כי שיתוף פעולה של אגודת ישראל והדתיים, שהוו רוב יהודי פולין, עם המפלגה הציונית היה בלתי אפשרי: הייתה זו מלחמה ללא פשרות - ושיתוף פעולה פירושו היה וויתור על כל היקר והחשוב ליהודים הדתיים.
גרינבוים לחם בכל כוחו בפוליטיקה השתדלנית, שכמה ממנהיגי גליציה רצו לכפות על ה"קולו" (=לובי) היהודי. הוא לחם באופן קבלת הזכויות כ"מתן בסתר", כפירורי זכויות המושלכים מעל שולחן הפריץ. (לוינסון, תולדות, 255).

גישה לוחמנית זו לא עלתה יפה. הברית עם המיעוטים איכזבה: הם נמנעו מתמיכה בהצעות היהודים, אם מתוך ניגודי אינטרסים, אם מתוך אנטישמיות. חלק גדול מהצירים היהודים נטה להינתק ממדיניותו הלוחמת של גרינבוים, ולמצוא דרך להידברות עם שלטונות פולין. גם ממשלת פולין העדיפה את אלה שויתרו על תביעותיהם הלאומיות, וראתה בצירי 'שלומי אמוני ישראל' את נציגיהם האוטנטיים של היהודים (גוטרמן, קהילת 190).

ההסתדרות הציונית התפלגה לשניים: סיעת "על המשמר", וסיעת "עת לבנות". סיעת "על המשמר" הייתה בתחילה השלטת בהסתדרות הציונית, ובראשותו של גרינבוים ייצגה את הקו המיליטנטי במאבק נגד הממשלה הפולנית, ונגד המחנה הדתי. לא רק נגד אגודת ישראל לחמה, אלא אף נגד המזרחי, שהיה חלק מההסתדרות הציונית (גוטרמן, קהילת 275).

הגישה של גרינבוים, וסיעת "על המשמר" לא התקבלה גם על דעת חבריו הציונים בסיעת "עת לבנות", ולא על דעת הרוויזיוניסטים והמפלגות הדתיות. גישה זו הביאה, בסופו של דבר, לבידוד היהודים, ולא תרמה להישגים פוליטיים. גישה זו תרמה לסופו של השלטון הציוני בקהילת ורשה, בשנת 1932 (גוטרמן, קהילת, עמוד 289). אותה שנה עזב גרינבוים, לאחר מריבות עם חבריו, את פולין, עבר לפריז, ומשם לארץ ישראל.

כאשר עזב גרינבוים את פולין היה חבר הסיים הפולני. הוא עלה לארץ, נבחר להנהלת הסוכנות, אך סרב להתפטר מן הסיים. הסיבה: המועמד שאחריו היה נציג המזרחי, וגרינבוים העדיף שהמקום בסיים יהיה בלתי מאוייש, ובלבד שלא יכנס במקומו איש המזרחי.

האקורד האחרון של גישה לוחמנית זו בא לידי ביטוי בשעתה הקשה של קהילת ורשה. בחירות 1936 לקהילת ורשה נערכו שעה שהאנטישמיות הנאצית הרימה ראש בגרמניה, ושלחה שלוחות לפולין. ברחבי פולין היו פוגרומים ובסיים הייתה תחיקה אנטישמית. תוצאות הבחירות הראו שוויון בין המתמודדים: 5 צירים לכל אחד מן הגושים: אגודת ישראל, ציונים ו'בונד'. סיעת "על המשמר" הציונית סירבה להצטרף לקואליציה עם אגודת ישראל, וזו לא יכלה ליצור קואליציה עם הבונד, שהיה ארגון אנטי דתי מוצהר. למרות הידיעה ששיתוק המועצה יביא לכך שראש עיריית פולין ימנה קומיסר שינהל מטעמו את קהילת ורשה - סירבה "על המשמר" לכל קשר עם אגודת ישראל. ואמנם - קהילת ורשה נוהלה על ידי קומיסר מטעם עיריית ורשה הפולנית, ומלחמת העולם השנייה מצאה את הקהילה ללא מנהיג וללא הנהגה

אחת השאלות המנקרת ללא הרף היא זו: מדוע לא עלו יהודים לארץ ישראל? אילו היו עולים לארץ, לא היו נהרגים בשואה. והשאלה חריפה עוד יותר: רבנים רבים העדיפו את החיים באירופה על פני החיים בארץ, והתנגדו לעלייה. האם לא רובצת עליהם אחריות להרג? בפרק זה נברר עד כמה אפשר היה לצפות מראש את השואה, ומה הייתה עמדת הרבנים לעלייה לארץ ישראל.
האמנם התנגדו רבנים לעליה לארץ ישראל? הדעה השלטת היא כי הייתה הסכמה כללית של רבנים, ששללה עלייה לארץ, ובגלל הסכמה זו נמנעו יהודים מעלייה. יש לבדוק הנחות אלה מבחינה היסטורית.

"העלייה הראשונה" לארץ התקיימה בשנים 1903-1882. עלייה זו החלה בעקבות הפרעות ברוסיה, ואורגנה בידי הבילויים. עלו כ-300 משפחות מרוסיה, כ-450 חלוצים מרומניה ותימנים מעטים. (ברבות השנים ירדו רוב העולים שעלו בעלייה זו). בעקבות עלייה זו החל בירור רעיוני ביחס אל העלייה לארץ מנקודת מבט הלכתית. בשנת 1892 כתב רבי אברהם מסוכצ'וב, בספרו "אבני נזר", שהיה סמכות הלכתית בפולין, תשובה בעניין עלייה לארץ ישראל:

"בדבר אשר מקרוב נתרבו קוני אדמה בארץ ישראל, אשר במשך איזה שנים יוכלו להתפרנס ממנה - כשר הדבר לעשות כן, ומחויבים אנו לעשות כך או לא?"

התשובה כלולה בספר "אבני נזר" סימן תנ"ד. מסקנת דבריו היא זו: צריך לעלות לארץ ישראל אם הדבר אפשרי. אם שלטונות הארץ מאפשרים עלייה, העלייה אף חובה. אבל יש לזכור עיקרון אחד בסיסי: יש לעלות לארץ ישראל אם יש אפשרות להתקיים בה, ולהתפרנס מעבודה בארץ. חיים בארץ, כאשר מקורות המחייה הם כספים המתקבלים מתרומות מחוץ לארץ - אינם נחשבים לחיים בארץ ישראל.

עמדתם של המפלגות השונות בפולין ביחס לארץ ישראל הייתה שונה מקצה לקצה. ההתנגדות לארץ ישראל הייתה נחלתם של מפלגות השמאל והבונד - ולא של המפלגות הדתיות. נבחן תחילה את עמדתן של המפלגות השונות - דתיות ולא דתיות כאחד - כלפי ארץ ישראל.

אגודת ישראל, ורובה של האורתודוקסיה, צידדו בהתיישבות דתית בארץ ישראל, אך התנגדו לציונות. ה'פולקיסטים' והמתבוללים לא התנגדו להלכה לתמיכה ביישובה של ארץ ישראל, אלא שלמעשה ניצבו תכופות בצד שונאי הציונות, באשר לדידם צורכי המקום קודמים לתמיכה ביישובה של ארץ ישראל. ה'בונד' וה'מאוחדים' התנגדו בנחרצות להתיישבות בארץ ישראל ולציונות. המזרחי ופועלי ציון כללו במצעיהן את העלייה וההתיישבות בארץ ישראל בתחום פעולתה של הקהילה (גוטרמן, קהילת ורשה .(135

הציבור הדתי שמר על קשר עם ארץ ישראל. התארגנות של חסידים ליישוב ארץ ישראל החלה אחרי הצהרת בלפור (2.11.1917). מתפללי בית החסידים ברחוב נלבקי 43, רובם סוחרים אמידים, ובראשם ר' יצחק גרשטנקורן, יסדו בשנת 1922 את אגודת "בית ונחלה", שלימים הקימה את העיר בני ברק, ויצחק גרשטנקורן היה ראש העיר. הרבי מגור עודד את בניית הארץ, באומרו "כל מה שהיהודים עושים למען ארץ ישראל, יש לסייע בידם". הרבי גם ביקר בארץ מספר פעמים, עזב את פולין ועלה לארץ בשנת 1940, חדשים מעטים לאחר הכיבוש הנאצי. גם האדמו"ר מאלכסנדר והאדמו"ר מרדזימין עודדו את ישוב הארץ.

בשנת 1924 נוסדו שתי חברות התיישבות על ידי שני אדמו"רים: חברת "נחלת יעקב" וחברת "עבודת ישראל". שתי אלה שמו למטרה ליישב בארץ חסידים מיוצאי פולין - וכתוצאה ממאמציהם עלה על הקרקע "כפר חסידים" ליד חיפה. ישוב נוסף הוקם בכפר עטה, על ידי חסידיו של רבי קלונימוס שפירא, שנרצח על ידי הנאצים במחנה בודזין (לווינסון, תולדות יהודי ורשה 269).

במחצית השנייה של שנות העשרים, לאחר שעליית גארבסקי (העלייה הרביעית) נכשלה, ואלפי יהודים חוזרים לורשה מארץ ישראל, יוצא לאור על ידי חוגי אגודת ישראל עיתון שמטרתו להכין את הקוראים לעלייה לארץ: יש בו אינפורמציה על ארץ ישראל, שיעורים באנגלית ובערבית, כהכנה לישיבה בארץ. וזה צילום העמוד הראשון של העיתון: