לימוד המקרא באשכנז במאות הי"ב והי"ג
משה טוביה פישר
הגיגי גבעה ח', תש"ס
(הודפס ללא ההערות)
|
תוכן המאמר:
לימוד המקרא באירופה לימוד המקרא באשכנז במאה הי"א לימוד המקרא אצל תלמידי רש"י הנימוקים להזנחת המקרא ביקורת שיטתו של "האפודי" סיכום תקציר: מה היה מקומו של לימוד המקרא באשכנז במאה הי"ב והי"ג? לדעתו של גויטיין החלו להזניח את לימוד המקרא בשל עיסוקם המתמיד בתלמוד. כנגדו טען בן ששון שהסתמך על דבריו של מ' ברויאר, שגם בדורות בעלי התוספות וחסידי אשכנז עסקו חכמי ישראל בפרשנות המקרא, ובהוראתו לתלמידיהם. מתוכנם ומסגנונם של רבים מחיבוריהם ניכר היטב, שהיו בקיאים בתנ"ך ועסקו בפירושו. אף על פי כן אין ספק שבחוג הלומדים ובעלי הבתים המשכילים לא נחשב לימוד המקרא ופירושיו, להוציא פירוש רש"י, לעיסוק הראוי להתכבד בו. במקרא עצמו עסקו כאמור גדולי החכמים, וגם עמי ארצות שלא הגיעו לתלמוד. מילות מפתח: לימוד גמרא, רבנו גרשום מאור הגולה, ר' פתחיה מרגנסבורג, ספר חסידים, האפודי. |
במרכזים שהיו נתונים להשפעתם של גאוני בבל כמו בבל ומצרים, תפס לימוד המקרא מקום נכבד ביותר. הגניזה הקהירית העשירה אותנו גם בנושא זה. תעודות רבות ומרתקות נתגלו בגניזה ואותן תיעד ש"ד גויטיין בספרו סדרי חינוך בימי הגאונים ובית הרמב"ם. תעודה חשובה נוספת המתארת את לימוד המקרא במזרח, נכתבה על ידי הנוסע המפורסם רבי פתחיה מרגנסבורג, ובה מתאר רבי פתחיה את שראה בסיבוביו בבגדאד וסביבתה.
אך מה היה מקומו של לימוד המקרא באשכנז בתקופה זו? בסוגיה זו דנו שני חוקרים. ש"ד גויטיין וח"ה בן-ששון. גויטיין שחקר באופן יסודי ומעמיק את נושא לימוד המקרא בארצות האיסלאם, הצביע בצורה חד משמעית על חוסר התייחסות היהודים ללימוד המקרא באשכנז באותה תקופה:
"עדות זו, המשיכה לפי תומה, היא חשובה ביותר. היא מוכיחה ברורות שסדר הלימוד בדורות ההם לא היה כלל מקובל בישיבות אצל האשכנזים, כלומר שהתלמוד נלמד כיסוד וכעיקר של הכל..."(ש, ד, גויטיין סדרי חינוך בימי הגאונים ובית הרמב"ם, מכון בן צבי, תשכ"ב ע' יח).ובמקום אחר הוא קובע שיהודי ארצות הגניזה עדיין דבקים במקרא ובעברית, שעה שיהודי אירופה המרכזית בייחוד במפנה המאות הי"ב-הי"ג, החלו להזניח את המקרא בשל עיסוקם בתלמוד, ובכך דומים הם לשכניהם הנוצרים, שהחלו להזניח את המקרא בשל התמסרותם לסכולסטיקה.
אחת ההוכחות של גויטיין היא מדברי ר' פתחיה מרגנסבורג שהתפעל מן הידע הרב של בני בגדאד במקרא וכן מן המבטא המדויק של הלשון העברית שמגלים אפילו פשוטי העם בכל מקום בארצות המזרח. וכך מספר ר' פתחיה:
"ואין עם הארץ בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס שלא ידע כל עשרים וארבעה ספרים וניקוד ודיוק וחסרות ויתרות..."ח"ה בן ששון - מתייחס לדברי גויטיין כאל "סיכום של דעה קדומה המקובלת, לדאבוני, במחקר אך אין לה על מה שתסמוך".
העברית של רבי יהודה החסיד וחוגו, סותרת כל אותו משפט קדום על שקיעת יהודי אירופה המרכזית בתלמוד והזנחת העברית והמקרא. העברית שלהם ביסודה היא לשון המקרא והמשנה ואין צריך לומר שהעברית של "הסובב", של ר' פתחיה, עצמה היא כזו, וכשר' פתחיה מתפעל מן הידיעה הרבה של בני בגדאד במקרא, אל לנו לשכוח שבגדאד אינה משתייכת לארצות הגניזה, שאליהן התייחס גויטיין. בן-ששון מוכיח שהדעה השוללת את לימוד המקרא וידיעתו מיהודי אשכנז היא מוטעית,
"שהרי ההסתמכות בספרות חסידי אשכנז היא הרבה יותר על דברי המקרא מאשר על דברי חז"ל. כמו כן החכמים הבאים מפרובנס ומצרפת (בעידן הפריחה של הפרשנות המקראית) קשרו קשרים אמיצים עם יהודי מצרים וללא ספק השפיעו גם בזה". (חיים בן ששון, דרך חדשה אל עולם הגניזה, ציון מ"א, ע' 36)גם א' אייגוס תומך בדעה שהספרות מן המאה העשירית ועד המאה ה13- הייתה מושתתת כמעט כולה על התנ"ך והתלמוד, עובדה זו מוכיחה על לימוד המקרא בחוגים רחבים באשכנז. גם א' גרוסמן נוטה לדעה זו.
גרוסמן פרסם איגרת "חזון ותוכחה" מאשכנז מן המאה הי"ד, שבה הכותב האשכנזי מתקין מספר תקנות. בין "דברי התורה" שאת לימודם חייב הכותב במסגרת התשובה שתיעשה בארץ ישראל, נכללו גם מעט מכ"ד ספרי המקרא בכל יום. גרוסמן מסיק מתוכן האיגרת:
ש"אפשר שניתן לצרף דברים אלה למה שהועלה נגד ההפרזה שבביקורתו של פרופיאט דוראן על מיעוט העיסוק במקרא באשכנז. העובדה שהמציע עומד על הצורך החיובי ללמוד מקרא בכל יום, לימוד שוודאי הכיר באשכנז מולדתו, יכולה אולי להעיד על ההפרזה שבדברי 'האפודי' ". (א' גרוסמן, איגרת חזון ותוכחה, קתדרה 4, תמוז תשל"ז ע'190-198)במאמר זה נבדוק את המקורות העוסקים בלימוד המקרא באשכנז ואולי יעלה בידינו לאושש אחת מן הגישות שלפנינו; אך בטרם נתמקד באשכנז, נבדוק את מצב לימוד המקרא בארצות אירופה, פרט לאשכנז.
לימוד המקרא באירופה
(א) בספר "חוקי התורה" שנתחבר כנראה בדרום צרפת מלמדים את הנערים מקרא כשלב מכין ללימוד הגמרא הנלמדת כבר מגיל עשר.
"אמרו חכמים: בן עשר למשנה, או יכניסו הנער בגמרא מסכת ברכות" (מעניין שדילגו על לימוד המשניות)(ב) ר' מאיר ברבי שמעון המעילי, איש נרבונה, כתב על דברי ר' אליעזר:
"מנעו בניכם מן ההגיון" (ברכות כח ע"ב): " 'הגיון' פירש רש"י 'מקרא'. והא דאמרינן 'ישליש אדם שנותיו שליש במקרא', דווקא שליש ולא שימשך אחרי המקרא טפי ויניח המשנה והתלמוד".(ג) גישה דומה משמיע ר' יוסף האזובי (המאה הי"ג בעיר פרפיניאן, פרובנס):
"עסוק פעם בדקדוק או בפסוק, אבל רוב עסקך שית בגמרא" גם חכמי איטליה לא העריכו, כנראה, את העיסוק במקרא, ועל כך התמרמר ראב"ע בשירו הסטירי "נדוד הסיר אוני".כשהוא מתאר חכם המחרף בן תורה היודע מקרא.
(ד) מדברי רבנו תם עולה שלא כדאי להקדיש זמן ללימוד המקרא, שהרי:
"בתלמוד שלנו אנו פוטרים עצמנו מחובת לימוד המקרא והמשנה, שכן המקרא והמשנה בלולים בתלמוד".ר' אברהם בן עזרא הספרדי מבקר את דברי רבנו תם אלה וכותב:
"ויש חכמים שלא למדו מסורת גם דקות הלשון בעיניהם הבל, גם לא קראו מקרא, אף כי הטעמים רק מימות הנעורים למדו... כך אין נכון למשכיל להיותו ריק מחכמת המקרא, כי כאשר ימצא בתלמוד כתוב 'שנאמר' לא ידע באיזה ספר הוא. והנה מי שלא למד המקרא לא ידע לקרות הפסוק..." (ראב"ע יסוד מורא פראג 1833, חלק א' ע' יב)למעשה, טוען ראב"ע שהתלמוד נמצא חסר, כאשר אין יודעים את המקראות שבהם דנה הגמרא.
לימוד המקרא באשכנז במאה הי"א
באחת מתשובותיו של רבנו גרשום מאור הגולה, טוען מלמד נגד בעל בית שאינו עומד בדיבורו.
"אמרת לי להיות בביתך ללמד בנך כל המקרא... ולמדתי לבנך עד שהשלים כל המקרא".כנראה, הכוונה אינה כל המקרא ממש - אלא לאותם ספרים שנהוג היה ללמדם. גם רש"י מזכיר פירוש לפסוק ביחזקאל מפי רבו מורה הגמרא ומקרא אשר שמע מפי רבו. גם לרש"י לימוד המקרא הינו חובה נורמטיבית ולא עניין לחובבים לענות בו. רש"י מצטט מדרש הקובע שתלמיד חכם חייב להיות בקי בכ"ד ספרים:
"מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין הן האמורים בספר ישעיה (ג, יח-כד), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים".
לימוד המקרא אצל תלמידי רש"י
המקורות המעטים שהבאנו מתייחסים לתקופות שלפני רש"י, למאה הי"א, אך בדורות שלאחר מכן, בדור תלמידי רש"י ותלמידי תלמידיו, חל מפנה משמעותי בכל הקשור ללימוד המקרא והוראתו. מרדכי ברויאר מנסה להבין את הסיבות שגרמו לשינוי יסודי זה. לדעתו,
"הלימוד האינטנסיבי של הגמרא וההלכה בישיבות לא הותיר זמן למקרא, והתכנית של החינוך הגבוה, הישיבות, השפיע כמובן, גם על ההוראה בחינוך היסודי שהתרכז בעיקר בהכנת הנערים לקראת כניסתם אל הישיבה". מ, ברויאר, ספר הזיכרון לרב ד"ר דוד אוקס, בר אילן תשל"ח ע' 261-242)ועוד מעין "היתר" למיעוט לימוד המקרא כבר נתן רבנו תם, מכיוון,
"דבתלמוד שלנו אנו פוטרים עצמנו מחובת הלימוד של המקרא והמשנה, שכן המקרא והמשנה בלולים בתלמוד".מן המאה הי"ג ואילך הולך ומתמעט באשכנז העיסוק השיטתי במקרא. מעניינים דברי ר' יהודה בן הרא"ש בצוואתו לבניו:
"גם תקבעו עתים ללמוד הפסוק בדקדוק ופירוש, ולפי שבקטנותי לא למדתי אותו כי לא הורגלו ללמדו באשכנז, לא יכולתי ללמדו בכאן" (הכוונה בספרד, אחרי שהרא"ש עבר לספרד עם בנו ר' יהודה).כפי שנראה להלן לא היה בלימוד המקרא אתגר ראוי לשמו שכדאי להקדיש לו זמן ועניין. פרט ללימוד שגרתי של פרשת השבוע במסגרת
"שניים מקרא ואחד תרגום",שהיה קשור ישירות לתפילה בבית הכנסת.
גם תלמידי הישיבות, אשר הקדישו חלק מזמנם להעתקת ספרים, העתיקו פירושים והלכות בלבד, אך זנחו את המקראות ועסקו רק בתורה שבעל-פה. במקרא עסקו בעיקר שתי קבוצות: גדולי ישראל, תלמידי חכמים, בהם רבים מבעלי התוספות מזה; ועמי הארצות שלא היו מסוגלים להתמודד עם סוגיות הש"ס ומפרשיו מזה. במשך הזמן הפך לימוד המקרא לימוד "בדיעבד", המתאים לבעלי בתים פשוטים שאינם מסוגלים ליותר ולנערים חלשים.
עדות לכך הם תקנות שו"ם משנת ד' תתק"פ (1220) שבהן נכתב שכל אדם יקבע לו זמן ללימוד:
"אם אינו יכול בתלמוד, יעסוק במקרא ובפרשה או במדרש לפי יכולתו, אחד המרבה ואחד הממעיט, רק שלא יהיה אנוס".קרוב לוודאי שתקנות אלו תוקנו בעקבות רבנו תם שקבע חד משמעית שניתן לצאת ידי חובת לימוד המקרא ["שליש"] תוך לימוד התלמוד הבבלי, הבלול במקרא ומשנה.
אחת הדעות "בספר חסידים" - המייצג את מגוון דעותיהם של חסידי אשכנז - מדרגת את לימוד המקרא בתחתית סולם העדיפויות של לימוד התורה, בזו הלשון:
"כיון שראה [בעל 'הלכות גדולות'] שהלבבות מתמעטין, עשה הלכות גדולות בקוצר... כי אדם שעוסק בתלמוד ושוכח, טוב שילמד 'הלכות גדולות' ויחזור, שידע המצוות, ואם גם זה אינו יכול לדעת ילמוד אגדות או מקרא ואם גם זה לא ידע אם יודע לכתוב, יכתוב ספרים וישאל". (ספר חסידים סימן תשמה)כאן המקום להעיר, שדווקא "ספר חסידים" המגלה בקיאות מפליאה במקרא כולו - יעידו על כך הציטוטים הרבים לאין ספור - מייעד את לימוד המקרא רק למעוטי הדעת והדרדקים.
גם חכם לא ידוע שחי במאה הי"ג, או אולי במאה הי"ד, מציע ליהודים הטרודים בעסקיהם לעסוק במקרא:
"...וכן יש שטרוד במזונותיו ואין לו לב ללמוד, ואם יעסוק בקרייה ובמדרש יעלה בידו, זה טוב מלא כף נחת וגו' ".לעומת הדעה שהבאנו לעיל מ"ספר חסידים" המתייחסת ללימוד המקרא שלא ביחס הראוי, היו בין גדולי חסידי אשכנז וחכמיה שראו כלימוד המקרא דווקא יסוד ובסיס להבנת כל התורה, ועל כן הם היו מצטערים על מיעוט לימוד המקרא. ר' אלעזר מוורמס (וורמייזא) פונה לתלמידי חכמים ומזרזם ללמוד מקרא. לדעתו, על מנת להבין את התלמוד, דרושה ידיעה יסודית בכל חלקי המקרא. ר' אלעזר תובע מן הלומדים שלא להזניח את לימוד כל המקרא עם התרגום, כדי שיוכלו לעמוד על סוד לשון הקודש. בפירושו לפסוק "תורת ה' תמימה" הוא כותב:
"טוב לדעת המקרא, כי מצוות רבות נלמד מדברי קבלה (נביאים) כמצוות... 'לא תאכלו על הדם' (ויקרא יט, כג) מדברי שאול (שמואל א', יד לד)... על כן טוב למשכיל שיתבונן לסוד לשון הקודש מן המקרא שממנו תוצאות חיים, סוד התורה... ואין נכון לנבון המשכיל להיות ריק מחכמת המקרא ומי שלא ידע המקרא לא ידע לקרוא הפסוק ע"כ התורה נאמנה לתלמוד ומחכימת פתי". (ערוגת הבושם, מהדורת א, א, אורבך, חלק ד תשל"ג ע' 110-111)דברי ר' אליעזר מוורמס שהיה מחשוכי חסידי אשכנז, סותרים את הנאמר ב"ספר חסידים", אך אין זה אומר שר' יהודה החסיד חולק עליו, באשר "ספר חסידים" לא מידי מחבר אחד יצא, רבי יהודה החסיד רק ערך וסידר את "ספר חסידים", אך לא כתב אותו.
גם בעל "אורחות צדיקים" יוצא נגד הגישה הפסולה לדעתו בהזנחת לימוד המקרא ואלו דבריו:
"וכן עתה רוב הלומדים מודים בעצמם שאין לומדים כהוגן ויודעים שאין לומדים בדרך הישר, כי מרוב טורח הפיטפוטים שהם מפטפטים, הם מתבטלים לגמרי, ולא ישיגו ללמוד לא תורה ולא נביאים ולא כתובים ולא אגדות ולא מדרשים ולא שום הכמה, מחמת רוב תחבולות שלהם". (אורחות צדיקים, שער התורה, ע' רלא)מדברי בעל "אורחות-צדיקים" ומדברי ר' אלעזר מוורמס מחסידי אשכנז שומעים אנו על היחס השלילי שנהגו בני אשכנז ללימודי המקרא, ונגד יחס זה שניהם יוצאים חוצץ.
הנימוקים להזנחת המקרא
בעל "מחזור ויטרי", רבנו שמחה ויטרי, תולה את הסיבה במציאות הכללית הקשה:
"כיון שרבתה עניות ודלות והיו צריכין למעשה ימיהם, לא היו יכולים לעסוק בתורה תמיד ולשלש בכל יום. וסמכו על התלמוד לבדו כמו שאמרו חכמים 'כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא' (קהלת א') זה תלמוד, שמקרא ומשנה ומדרש בו, ועקרו לקרות בנביא בכל יום אחר התפילה". (מחזור ויטרי,ע' 26 סימן מ"ז)הסיבה הסוציו-אקונומית שגרמה לדעתו דווקא לעיסוק בתלמוד ולא במקרא מעניינת, שכן על פניו נראים הדברים הפוכים - שהרי התלמוד מצריך יכולת אינטלקטואלית גדולה יותר ושלוות נפש וראש פנוי יותר מן המקרא, הנלמד אצל החסיד ב"ספר חסידים" על ידי חלושי הדעת והשכל שאינם מסוגלים ללמוד תלמוד. ייתכן שלפנינו לימוד זכות על כלל ישראל שבאותו דור גם אם ההסבר, לעניות דעתי, איננו הגיוני די הצורך.
גישה אחרת והבנה אחרת מלמדנו נכד רש"י, הרשב"ם. בבואו להתחקות אחרי הסיבות שגרמו לנטישת פשוטו של מקרא - מרחיק הרשב"ם לכת עד לתקופת התלמוד. הרשב"ם רואה בנטישה זו מעין ירושה שקיבלנו מחכמי התורה הראשונים - קרי חכמי התלמוד - שהרי הבבלי מעלה לא פעם את ערך לימוד התלמוד על זה של המקרא.
"והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא ולפי שאמרו חכמים 'אל תרבו בניכם בהגיון', וגם אמרו 'העוסק במקרא מידה ואינה מידה, העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו (בבא מציעא לג, ע"א). ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמרינן במסכת שבת (סג, ע"א) הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולא תלמודא ולא הוה ידענא ראין מקרא יוצא מידי פשוטו". (פירוש הרשב"ם לתורה, בראשית ל"ז)למרות זאת, רואה הרשב"ם צורך לדבוק בהיגד הברור המופיע מספר פעמים בש"ס
ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו".ואכן בפירושו לתורה הוא דבק בשיטה זו, אף שהוא מאמין כאיש הלכה מובהק וכמפרש התלמוד,
"כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינים על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלושים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלוש עשרה מידות של ר' ישמעאל". (פירוש הרשב"ם לבראשית לז)הרשב"ם רואה ברש"י, אבי אמו, את הדוגמה לפרשן הפשט:
"וגם רבינו שלמה, אבי אמי, מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא...והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". (שם. שם)
ביקורת שיטתו של "האפודי"
מכל מה שראינו עד כה ניתן להסיק ש"השליש" שהוקצב למקרא לא מומש תמיד באותם ימים באשכנז. ההשלמה עם "התחליף", התלמוד הבבלי שכלל גם את המקרא, נתקלה כהתנגדות נמרצת מצד החכם הספרדי ר' יצחק פרופיאט דוראן המכונה "האפודי" (ע"ש ספרו "מעשה אפוד"). ר' יצחק חי בספרד בסוף המאה הי"ד, והיה משוכנע ללא צל של ספק שהפורענויות שפקדו את יהודי אשכנז נבעו מהזנחת לימוד המקרא. וכך הוא מתאר את מצבם הרוחני של חכמי אשכנז:
"והנה גם בימים האלה והזמן הזה גואה אני חכמי ישראל וגדוליהם מתרשלים מאד מהמקרא ודי להם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ועדיין אולי אם תשאלם על פסוק אחד לא ידעו מקומו איו, וגם יחשבו לסכל מי שיטריד זמנו במקרא כי התלמוד הוא העיקר. והחולי הזה חזק מאד בצרפת ואשכנז".לעומת זאת מפאר הוא את הקדמונים ובמיוחד את רש"י
"הרב הגדול שהעמיק בהכנת המקרא וכתב עליו פירושיו הנאים". (סיני גיליון המאה, מוסד הרב קוק, תשמ"ז ע' תשנה-תשנו)דברי האפודי המייחסים לחכמי אשכנז בורות במקרא, לדעתי, מוגזמים ביותר. המשפט
"אולי אם תשאלם על פסוק אחד לא ידעו מקומו"אינו משקף את האמת ההיסטורית. האמנם נעלמה ממנו העובדה שרבים מבעלי התוספות, המשיכו בפרשנות המקרא מתוך רצון לסייע בידי לומדי המקרא בהבנת הנלמד, והיו גם חכמים שעסקו בלימוד המקרא יחד עם תלמידיהם?
"שיטת לימודם של בעלי התוספות התפשטה והשתלטה גם על סוגי ספרות האחרים לא רק ספרי הפוסקים והשאלות והתשובות של חכמי צרפת ואשכנז הן 'תוספות' - מבחינת שיטתם דרך הסברתם והרצאתם - אלא אף פירושיהם לתורה לתפילות ולפיוטים ". (א, א, אורבך, בעלי התוספות תשי"ד ע' 16)כדאי גם לעיין בעבודתו של י' גיליס ספר תוספות השלם - אוצר פירושי בעלי התוספות. לדעתו, מספר מפרשי התורה ופירושיהם של בעלי התוספות אינו נופל ממספר פירושי בעלי התוספות על התלמוד, אלא עוד עולה עליהם מבחינה מסוימת. מה שמקומם ביותר, לדעתי, בדבריו של האפודי הוא הקשר שהוא מקשר בין הזנחת לימוד המקרא לאסונות הנוראים שנחתו על קהילות ישראל באשכנז.
והנה כמה ציטוטים חריפים ביותר:
"הנה כי כן זה הגלות לסגירת דלתות הספר הזה המקודש... ולכבות הנרות להתעצל מהעיון בו חרה אף ה' ונתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים וכי חטאו בתורת ה' ".לדעתו, גם בצרפת ואשכנז לא נרדפו היהודים כל הימים שעסקו בלימוד התנ"ך בהדרכת גדולי המפרשים, רק אחרי מות דורות המפרשים, ניתכו עליהם גזרות קשות. גם על יהודי ספרד עברה כוס התרעלה מרגע שזנחו את לימוד התנ"ך. ורק חבל ארגון נותר לפליטה בגלל עיסוקם במקרא:
"וכל המתעצלים מהמקרא ומתרשלים מחקירתה בו אמרו 'בדברי ה' מאסו וחכמת מה להם"ניתן לומר כי אהבת המקרא ואי הכרת יהדות אשכנז מקרוב, העבירה אותו על שיקול דעתו; שהרי מעולם לא ניתן לקשור בין הרס הקהילות להתרשלות בלימוד המקרא, ומעולם לא ניתן להוכיח את כוחו הרב של המקרא בתור מגן ומושיע בעת צרה. ההוכחה המכרעת של האפודי הייתה המציאות עצמה, וזו כמובן אינה הוכחה. דב רפל מסכם את דבריו של האפודי בזו הלשון:
"כוחו המיסטי של התנ"ך ועמדות אי רציונאליות אלה מסבירות את הפשטות שבה מציג האפודי את עמדתו האי רציונאלית על התנ"ך, ואין אתה יודע על מה לתמוה יותר, אם על העדר התייחסות לתכנים הוודאיים של התנ"ך או על ריבוי דברים בדבר סגולותיו המיסטיות של התנ"ך, גם כשהוא נקרא ללא כוונה וללא הבנה, ועל כוחו להציל את לומדיו מגזרות ופורענויות". (דב רפל, הקדמה, ספר מעשה אפוד)ואם זו גישתו של האפודי, מהו כי נלין עליו וגם נעריך את דבריו כבני סמכא.
בין חכמי ספרד היה גם ר' יצחק אברבנאל שלא ראה בעין יפה את מיעוט לימוד המקרא. בפירושו למסכת אבות על ההיגד "בן חמש למקרא" (ה, כא) הוא כותב,
"והנה אמרו שבן הא ראוי לחנך הנער למקרא, וראוי שתדע שהזמנים האלה שיזכור כאן הם כולם לעניין תלמוד זמני ההתחלה ולא זמני התכלית, כי הנה לא אמר שעד ה' שנים יעסוק במקרא ולא עוד, כמו שעושים עוד היום האשכנזים, כי אם כהיותו בן חמש שנים יתחיל להתלמד במקרא... ובן עשר ראוי שיתחיל במשנה, לא שיפסיק מהמקרא עדיין, אבל שיוסיף עליה דבר מהמשנה... שבחמש שנים בהיות למודו כהוגן (לא) ידע לקרוא כל כ"י הספרים". (אברבנאל פירוש למסכת אבות, נחלת אבות)אברבנאל טוען שחמש שנים של לימוד המקרא אינן מספיקות, את המקרא יש ללמוד עוד ועוד, אלא שחמש שנות לימוד אינטנסיבי תהיינה ערובה לידיעה טובה שתפתח לו את השער לכ"ד ספרי התנ"ך, ולא רק לחומש ולפרשת השבוע כנהוג לדעתו אצל האשכנזים.
עדות חיצונית מעניינת המפריכה את הדעה שבאשכנז לא למדו מקרא, שמענו מפיו של איש דת נוצרי, הדרשן ברטולד (BERTHOLD) מרגנשבורג. הוא הטיף לקהל שומעיו והזהירם שלא יעזו להתווכח עם היהודים בענייני דת ואמונה בגלל נחיתות הנוצרים בידיעת המקרא:
"כשם שהנוצרים אינם מלומדים במקרא, כך היהודים מלומדים בו מאד. ניסיונות כאלה יוכלו רק להפסיד לאמונה הנוצרית, כי תשובת היהודי יחלישנה, אתם חפצים תמיד לבוא במלחמת דברים עם היהודי אבל אתם אינכם מלומדים בכתבי הקדש והם מלומדים בם... ועל זה יש איסור מתורתנו ומהאפיפיור, כי איש לא יבוא בדברים עם היהודי חוץ ממי שמלומד מאוד". (מובא אצל גידמן, התורה והחיים, ע' 110)יש להניח שברטולד לא התכוון ליהודים הפשוטים שבאו בקשרי מסחר עם הנוצרים שכניהם, אלא דווקא לרבנים, לתופסי התורה, שהתווכחו עם הכמרים. כאשר פירוש המקראות היווה את נושא הויכוחים וכל צד פירש את המקרא על פי דרכו לצורך הוכחת אמיתות דתו ואמונתו.
אכן במאות הי"ב-הי"ג נוצר מגע הדוק בין יהודים לנוצרים בגלל הויכוחים שהולידו נורמה פולמוסית מובהקת בפירושים של חלק מן הפרשנים. ראשוני המפרשים למרות שהיה להם מגע עם הנצרות, נמנעו מלהתפלמס עמם בגלוי, אבל במאות הי"ב-הי"ג נוטה הפרשנות לצד הפולמוס ומגיבה לפרשנות הנוצרית. מן הבולטים שבין פרשני הפולמוס היו ר' יוסף קרא, הרשב"ם, ר' יוסף בכור שור ור' אליעזר מבוג'נסי. הצורך בסוג פירושים זה נבע כנראה מן העובדה שרוב חכמי הנוצרים הגדולים של המאה הי"ב נטלו חלק פעיל במאבק נגד היהדות, שמצא את ביטויו בעיקר בתחום פרשנות המקרא.
סיכום
"וכל אדם יקבע ומן ללמוד אם אין יכול בתלמוד יעסוק במקרא ובפרשה או במדרש לפי יכולתו".ואמנם בדרך האופיינית להם העלו חסידי אשכנז את הדרישה לטפח את לימוד המקרא בין עמי הארצות. יתרה מזו, הם תבעו את עלבונו של המקרא אף בין הלומדים, שכן המקרא הוא "כמת מצווה" כלומר מצווה שאין לה עוסקים ואין לה דורש, והעוסק בה שכרו כפול. ועוד, מלימוד המקרא,
"תוצאות חיים וסוד התורה ואין נכון לנבון המשכיל להיות ריק בחכמת המקרא".
