היו"ר ק. לוז:

אנו פותחים בדיון על הודעת הממשלה על המצב המדיני והבטחוני. רשות הדיבור לחבר-הכנסת בגין ואחריו לחבר-הכנסת דוד הכהן.

מנחם בגין (גח"ל):

אדוני היושב ראש. שלא במסגרת הדיון המדיני, עלי להבהיר בשם סיעת תנועת החירות - המפלגה הליברלית משום מה הוספנו לתבוע לקיים את הדיון המדיני-הבטחוני הזה, ולא יכולנו - עם כל הכבוד - לקבל הצעתו של חבר-הכנסת מר דוד בן-גוריון. אמנם כן, יש דברים במצב זה, שאין לומר אותם בפומבי, ובהם יש לדון בוועדת החוץ והבטחון. אבל לפי הערכתנו יש דברים שחובה לומר אותם מעל במת הכנסת באוזני העם, באוזני עמי תבל ובאוזני האויב. ולא ייתכן כלל שלאחר שנשמעה סקירתו של ראש הממשלה ושר הבטחון, תעבור הכנסת לסדר-היום והגורמים שמניתי לא ישמעו את דברה המוסמך.

יש חילוקי דעות בינינו. אנו ניתן להם ביטוי. ויש צורך מול פני האויב באחדות לאומית, וגם לה ניתן ביטוי. הדיון, לפי הערכתנו, הוא חובה פרלמנטרית-לאומית ראשונה במעלה. כך נהגנו בימים עברו, גם בימי מיבצע סיני, לפניו ואחריו; כך ננהג גם בימים אלה.

אדוני היושב-ראש. מקום שם אין בהלה - אין צורך בארגעה. לא היו ואין שום סימני בהלה בקרב העם הזה ששב והוכיח את אומץ-לבו בשעת מבחן. אולם ארגעה מלאכותית הנוגדת את העובדות, יש בה מן הנזק והיא מאפילה על ראייה החייבת להיות מפוכחת, והיא מחלישה את מידת הערנות הדרושה לעת סכנה, אם בפועל ואף בכוח. עמנו חייב לדעת את העובדות לאשורן. צר לי שראש הממשלה ושר הבטחון לא הביא אותן לפניו. אם לא עשה זאת, אמלא חובתי ואומר את הדברים בפשטותם.

מצבנו הבטחוני בימים האחרונים הוחמר. וההחמרה לא במהרה תחלוף. את האמת הזאת חייב לדעת העם שעמד במבחנים רבים. והוא יודע כי הנה הוא מוקף אויבים הרוצים להכחידו מגוי, גם אם לפעמים קמים מוכים או מכים בסנוורים המנסים להשכיח מלבו את האמת הזאת.

עמנו אינו רוצה בשפיכות דמים. בדור הזה הוא נתן, או נלקח ממנו, קרבן דמים, כמוהו לא היה מאז היות האדם עלי אדמות. הוא לא ישלים בשום פנים ואופן עם שפיכת דם יהודי בארץ אבותיו, בה דבק; עם פגיעות בריבונותו הממלכתית; עם מעשי איבה; עם חדירות; עם מוקשים; וכנגד תוקפנות זו יפעיל הוא במלואה את זכותו להגנה לאומית עצמית המוכרת במשפט הבין-לאומי.

לפני שבוע מסרה מצרים הודעה כפולה: ראשית - היא שולחת את חילותיה לעבר ישראל; שנית - אם ישראל תתקוף את סוריה, תצא מצרים למלחמה על ישראל. לאחר פרסום הודעה כפולה זו באה הסברה מוסמכת וניסתה לתת פירוש לכוונותיו של האויב. אני רוצה לקבוע במלוא האחריות כי ראש הממשלה לא אמר דברים נכונים בטענו היום באוזני הכנסת, כי אף מחוץ-לארץ, מגורמים בין-לאומיים מסוימים, באה פרשנות על הפגנה וראווה. היא באה מכאן, מגורמים ממשלתיים. והיד המדריכה את ההסברה הזאת היתה גלויה לעיני כל. לא אבוא לדון או להכריע בשאלה, אם הפרשנות הישראלית המוסמכת באה בעקבות עצות מחוץ-לארץ, או הפירושים מחוץ-לארץ באו לאחר שנשמעה הפרשנות מישראל. ולא זו השאלה המכרעת.

עובדה היא שגורמים ממשלתיים, בימים הראשונים לאחר המפנה החשוב שחל בדרום, ניסו להסביר את כוונותיו של האויב, לאמור: אין זו אלא הפגנה ואין זו אלא ראווה. וכך זיכינו את האויב משני העוונות החמורים.

הכל יודעים כי מצרים מקיימת עם ישראל מצב מלחמה. ואם מדינה כזאת שולחת לעבר גבולנו את חילותיה, את טנקיה, את אווירוניה, את תותחיה, זהו איום גלוי ומפורש בתוקפנות. כך מבין העולם כולו תזוזה מעין זו של צבאות בנקודת מפגש של שתי מדינות שביניהן - לפי הכרזת אחת מהן - קיים מצב מלחמה.

אבל הפרשנות הישראלית אמרה: הפגנה, ראווה, לא רציני - משמע, אין זה איום ממשי בתוקפנות. יש ומדינות נדרשות ומסכימות להוכיח שאין להם ריכוזי צבא בגבול מסויים. אנחנו עצמנו לא פעם אחת הזמננו מפקחים וביקשנו מהם לראות אם ריכזנו צבא. במקרה של מצרים לא היה צורך להזמין ולא צריך היה לבקש שום משקיף. היא עצמה אמרה: אני שולחת צבא לעבר ישראל ומרכזת אותו בסיני. ואילו אנחנו, על ידי הפרשנות המוטעית, המזיקה בתכלית זיכינו אותה מהעוון החמור הזה - איום ותוקפנות גלויה.

שנית, אמרה מצרים לפי נוסח קהיר: אם תתקוף ישראל את סוריה - כלומר בתנאים שתקבע מצרים - היא תצא למלחמה נגד ישראל. זהו איום מפורש בתוקפנות. שהרי ידוע שישראל לא התקיפה את סוריה. סוריה מבצעת במישרין ובעקיפין מעשי תוקפנות נגד ישראל.

ולאחרונה - רק בימים אלה הודיע הכתב של "ניו-יורק טיימס", אריך פייס, מדמשק מפי שליטי סוריה את הדברים הבאים: "השליטים הצעירים הרדיקלים של סוריה, מבלי להירתע מן האפשרויות המתרחבות של מלחמה במזרח התיכון, התחייבו באיבה בלא רחמים כלפי ישראל. 'אנו מוכנים לכל, העם רוצה להילחם' - הודיע לאחרונה מוחמד רבטבל, חבר הקבוצה השלטת. תומכי האגף השמאלי של ה"בעת" בטוחים כי לחימה של גרילה יכולה להחליש את ישראל. זו עמדתה המוצהרת של סוריה".

ובקשר עמה אומרת מצרים, שאם תפעיל ישראל כנגדם את זכותה להגנה לאומית עצמית, אזי תתקוף מצרים את המתגונן מפני תוקפנות. הרי זה שוב איום מפורש בתוקפנות. הפרשנות הרשמית אמרה גם על החלק השני של הודעת מצרים זו: הפגנה, ראווה, לא רציני.

זיכינו את מצרים בימים אלה מן העוון השני של איום בתוקפנות גלויה. בינתיים נוצרו עובדות, והעם חייב לדעת אותן לאשורן. עומדים צבאות חמושים, דרוכים, זה מול זה. ראש הממשלה גילה היום את מספר החיילים המצרים העומדים בקידמת סיני. מספר זה מגיע ל- 80 אלף חיילים, עם שריון, עם אווירונים, עם תותחים. אנחנו כמובן מוכרחים להעמיד נגדם כוח ישראלי. הרודן המצרי נוהג במה שנקרא בלעז "ברונקמנשיפ", מה שאפשר לכנות בעברית אולי "על-סיפיות". עד היכן תגיע העל-סיפיות שלנו? אף אם לא תפרוץ מערכת שדה כללית טוטלית, כאשר צבאות כאלה, מחנות כאלה, חמושים ודרוכים עומדים זה מול זה, כל דבר עלול לקרות ועלולות להתרחש פעולות איבה חמורות מאד. כמה זמן יכולים צבאות חמושים כאלה לעמוד זה מול זה מבלי שתהיינה פעולות איבה? את השאלה הזאת צריך להציג.

משום כך צריך לדבר היום בבהירות באוזני העולם ובאוזני האויב. יש פרשנות מפורסמת ערב מלחמת-העולם הראשונה. בבריטניה היה אז שר חוץ ושמו גריי. לאחר פרוץ המלחמה באו פרשנים היסטוריים ואמרו, כי גריי לא דיבר ברור עם אחת המדינות האירופיות, ולו הזהיר אותה מפני תוצאותיה של הכרזת מלחמה תוקפנית, ולו אמר בשם אנגליה דברים מפורשים, אולי היתה נמנעת אותה מלחמה ארורה.

כדי למנוע הידרדרות, כדי למנוע פעולת איבה העלולות להתפתח למערכה טוטלית, חובתך, אדוני ראש הממשלה, היום היתה לומר דברים מפורשים. חובת הכנסת היא לומר דברים מפורשים.

ודאי שזו טרגדיה, כי בשנת 1967 רואים אנו את חילות מצרים בקידמת סיני עומדים מול חיילי ישראל. לפני עשר שנים, ב- 15 בפברואר 1957, היינו נאלצים לומר את הדברים הבאים בכנסת: "אם יש משמעות במושג בשורת איוב לאומית, הרי צבא ישראל נטש היום את אל-עריש ועומד לעזוב בימים הקרובים את אבו-עגילה וקוסיימה. המקומות האלה אינם בשבילנו מושגים גיאוגרפיים, אינם רק נקודות קרב. הם גם בסיסים קדמיים מעבר למדבר האויב, בהם הקים במשך שנים את המערך התוקפני שלו, בהם הדריך פידאיונים, מהם שלח את מנקשי דרכינו. לבסיסים אלה ישוב בתרועת נצחון חיל מצרים המובס, והכל יחזור במרוצת הימים לקדמותו".

היום זו עובדה. ומשום כך חובה על הממשלה לנהל מערכה מדינית מתמדת ודחופה ביותר, מלווה דרישה שכוחות אלה, המרוכזים מול מדינת ישראל, ישובו לבסיסיהם הקודמים. ואין זו שאלה פורמלית. נכון שבימים ההם, עת דנו בנסיגה מסיני, הועלתה הצעה לפירוזו של חצי-האי סיני. אולי מאוחר מדי הועלתה הדרישה הזאת. היא לא נתקבלה. אבל זוהי שאלה של מצב מלחמה קיים, על פי הכרזתו של האויב, עם ישראל, וריכוזי מחנות כאלה זה מול זה. ולכן חייבים כל הגורמים הבין-לאומיים, הטוענים שהם מעונינים בשמירת השלום, להפעיל כל לחץ אפשרי כדי שהכוחות האלה ישובו ולא יעמדו מול פני דרומה של מדינת ישראל ועל קו שביתת-הנשק בחלק של ארץ ישראל הכבוש בידי מצרים.

שנית, חיל האו"ם שעמד במצרים וברצועת עזה - פורק ואיננו עוד. והטענות שטען היום ראש הממשלה נגד מזכירו הכללי של ארגון האומות המאוחדות - אינני בטוח אם יועילו להחיותו; כלומר: אין חיל האו"ם. מדינה ידידותית, אולי מתוך אי-הבנה, נתנה עצה מוזרה: כי לאחר שחיל האו"ם יעזוב את מצרים - אולי יוכל לעבור למדינת ישראל. עלינו לעמוד בפרץ בעוד מועד גם בשאלה זו, לבל תיווצר אי-הבנה כלשהי. מדינת ישראל לא תסכים להכניס חיל זר לשטחה הריבוני. חיל האו"ם ההוא הציל את נאצר ממפלה סופית, את מצרים - מתבוסה היסטורית. צבא ישראל ניצח במערכה לפני עשר שנים ומעלה, ואנו איננו זקוקים לשום חיל זר כדי שישמור עלינו. איננו מדינת חסות. חיילי ישראל הניצבים מול פני האויב, ולא חיל האו"ם שפורק, הם שירתיעו את האויב מפני תוקפנות. ולא צריך בענין זה להשאיר שום ספק בעיני גורם כלשהו, מלכתחילה, למען לא תיווצר אי-הבנה, דווקא משום שעצה זו - כנראה, מתוך הערכה מוטעית - באה ממדינה ידידותית.

שלישית, חופש השיט מאילת ואל אילת - חוק בל יעבור הוא, ועל כך אין להוסיף.

רביעית, האויב בדרום מאיים עלינו בתוקפנות אם אנו נפעיל את זכותנו להגנה לאומית עצמית מול התוקפנות של האויב בצפון. אילו היה איום זה מצליח, אילו היינו משלימים עם מעשי איבה, מודרכים על ידי סוריה ומבוצעים על ידי שליחיה, משום שמצרים מאיימת עלינו בתוקפנות משנפעיל את זכותנו להגנה לאומית עצמית - אזי לא זו בלבד שהיה זה נצחון בלתי-משוער לאויב, אלא מדינתנו היתה הפקר, דם יהודי היה מופקר, ריבונותינו היתה ללעג. משום כך יש לומר במפורש באוזני הכל כי האיום בתוקפנות מדרום לא יניע את ישראל להשלים עם תוקפנות מצפון. ואם תימשך התוקפנות הזאת - תעמוד ישראל בשער, ותפעיל את זכותה להגנה לאומית עצמית, והתקפה על התוקפן איננה תוקפנות אלא הגנה לאומית עצמית. הוא הדין להיפך. היום גם הסורים טוענים שאם יתרחש משהו בדרום - אזי יתקיפונו הם מצפון. אילו שוב היה האיום הזה פועל, והיינו נכנעים לאיום מן הצפון לגבי הפעלת זכותנו להגנה לאומית עצמית בדרום - היתה מדינתנו, ריבונותיה וחיי אזרחיה הפקר. ויש איום בתוקפנות מחודשת מדרום. אד היום הודיע אותו ארגון המתקרא "ארגון השחרור" ושחבריו ניצבו בקו שביתת-הנשק ברצועת עזה הכבושה, כי הוא עומד לחדש את המעשים של הפדאיון, ורדיו קאהיר קרא בגלוי לתמוך במעשים אלה, בדיוק כפי שרדיו דמשק קורא לתמוך במעשי "אל פתח". נקשיב להודעות האלה, ונאמר מלכתחילה כי שום איום בתוקפנות נוספת לא יכניע את ישראל להשלים עם תוקפנות קיימת ונמשכת.

את הדברים האלה עלינו להשמיע באוזני אויבינו, באוזני הגורמים הבין-לאומיים ובאוזני עמנו. ודאי, עמנו שוב עומד במבחן, והוא עומד בו בכבוד. בניו הלכו כפי שנקראו, והם יודעים שהשירות אינו קל, ואין לדעת מה ילד יום או ליל. אנו מתגאים בהם, ושולחים להם את ברכתנו. יהיו חילוקי הדעות בינינו על המשגים שנעשו, על המחדלים, על ההסברה המכשילה, אשר יהיו - באשר לעמידת העם מול האויב, הוא יעמוד מאוחד, ומאחורי בניו מלוכד, בהאמינו כי הם - בנינו - ירתיעו את האויב מפני תוקפנות, או ידבירוה.