מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש. לו היה ראש-הממשלה - אשר להחלמתו אני מברכו - כן עם הכנסת, עם האומה, ואפילו, יורשה לי לומר, עם עצמו - היה פותח היום את הודעתו על פרשת המדענים הגרמניים במצרים בהודאה אנושית פשוטה: טעינו. ודאי, לו אימצתי לי את הסגנון, כלפי ראש הממשלה דהיום, הנקוט בפי קודמו, הייתי משתמש בביטויים כגון: אחיזת-עיניים, גניבת דעת-הקהל, הונאת הציבור. אבל ילך כל אדם בדרכו, וישתמש כל איש בסגנונו. אני בוחר בניסוח השערתי.

אולם ראש הממשלה לא אבה להודות בשום טעות מצד הממשלה, במדיניותה, בהודעותיה. הוא יצר היום רושם, כאילו הודעתו האחרונה של הקנצלר הגרמני היא שהכניסה את הגורם החדש, המכריע, בפרשה זו. ואם לא הודה בטעות, חובתי להוכיחה על פני הממשלה.

לא דקת פורתא, אדוני ראש הממשלה, כאשר הודעת בפני הכנסת, שאצלנו נתגבשו הידיעות על פעילותם של המדענים הגרמניים במצרים לפני שנתיים. אין זה נכון. הממשלה ידעה על פעילות נפשעת זו כבר לפני שלוש שנים. קרא בין השאר את העתון הקרוב למפלגתך, "ג'רוסלם פוסט" מיום 22 ביולי 1962, ובו תמצא את הידיעה הבאה: "כבר בנובמבר אשתקד" (כלומר בנובמבר 1961) "היה ידוע לשלטונות ישראל על פעילותם של המדענים הגרמניים במצרים העוזרים לנאצר בפיתוח טילים. חלקי טילים אלה נשלחו למצרים מגרמניה". אולם האמת היא שבמשך כל השנה ההיא, מנובמבר 1961 ועד נובמבר 1962 ניסיתם, רבותי חברי הממשלה, להשתיק עובדה זו. לא סיפרתם עליה, לא לכנסת, לא לאומה, לא לדעת-הקהל הנאורה בעולם.

לפני שנתיים, בנובמבר 1962, אנחנו העלינו את הפרשה הזאת בפעם הראשונה, - ועדים חברי הכנסת על סיעותיה. ביום 12 בנובמבר 1962 השמענו מעל במה זו את אזהרתנו. לא הפרזנו בהיקף הסכנה. לא המעטנו בחומרתה. הדברים שהשמענו אז אינם חסרי חשיבות. אולם חשוב מהם יותר הוא מה שאתם אמרתם; ועוד יותר חשוב הוא מה שאתם עשיתם. אחד מדוברי הממשלה ותומכיה הנכבדים ביותר עלה על במה זו ביום 13 בנובמבר, לפני שנתיים, ואמר: "כי מי שבקי פחות או יותר במדיניות אירופית ובמדיניותה של גרמניה, לא יפקפק בכך שממשלת גרמניה לא נתנה ידה להחדרת טילים למצרים, לא ישירות ולא עקיפות". אנו הצענו ביום ההוא לכנסת להחליט על פעולה להוצאת המדענים הגרמניים ממצרים. דחיתם הצעתנו - ברוב גדול: 48 נגד 13. איך יכלו דברים אלה, איך יכול היה מעשה זה, להתפרש בבון? ישראל ואלה המדברים בשמה אינם רואים שום חומרה בפעילותם של המדענים הגרמניים במצרים. האופוזיציה הציעה להם לפעול. הרוב התומך בממשלה שלל הצעתה. האופוזיציה אמרה - לא לפי ידיעות חשאיות, אלא על פי השכל הישר - שלא ייתכן כלל כי שלטונות גרמניה לא ידעו על נסיעתם של מדענים כה מפורסמים כמו זנגר, פילץ, גרקה, הקשורים במכון הידוע בשטוטגרט הקרוי "המכון לחקר הפיסיקה ומפעלי הקרנה" למצרים, על תכלית נסיעתם ומהות פעולתם. אבל אתם אמרתם: ממשלת גרמניה לא ידעה על כך, לא ישירות ולא עקיפות. האין זה פטור גמור מכל אחריות של גרמניה המערבית לשערוריה זו, לאמור: בדור של אושוויץ, גרמנים, מדענים, נותנים בידי אויבי היהודים אמצעים לשפוך דמם?

שלושה שבועות לאחר הדיון ההוא נתקיימה מסיבת עתונאים. אחת המסובות שאלה את אורח הכבוד בה את השאלה הבאה: "הידוע לממשלת ישראל אילו צעדים נקטה ממשלת גרמניה כדי להשפיע על אזרחיה שלא לסייע בידי מצרים בייצור נשק השמד נגד ישראל"? והתשובה לשאלה זו היתה: "ריח גזענות מריח גם משאלה זו... לכן אינני מקבל הזעם הזה שנמצאו נאצים במצרים ולהטיל אחריות על העם הגרמני של עכשיו והמדינה הגרמנית של עכשיו". השואלת היתה הסופרת של עתון "דבר" הנגועה בגזענות; המשיב היה ראש הממשלה ושר הבטחון, לא אתה, מר אשכול.

הדברים האלה הגיעו לבון. האם אין בהם אליבי גמור לגרמניה שמדעניה, זו השנה השניה, עוסקים בהקמת מפעל טילים בשביל נאצר? לו בימים ההם היה ידיד ישראל באמריקה, בצרפת, בבריטניה, בא לבון ומעיר את אוזנה של ממשלת גרמניה לתופעה חמורה כל-כך, מה צריך היה הגרמני לומר לו, אם לא לצטט את הדברים מיום 13 בנובמבר, את ההחלטה מן היום ההוא ואת ההודעה מיום 1 בדצמבר 1962?

הגיעו ה"אידים" של מארס. לא נרצח לא קיסר ולא נשיא - נאסר בן-גל בשווייץ. השערוריה הזו, שאתם ידעתם עליה והשתקתם אותה שנה ומחצה, פרצה, מבחינתכם, זו הפעם הראשונה, לגבי הציבור בארץ ודעת-הקהל בעולם, בקול רעש אדיר. במשך ימים מספר קראנו את הידיעות המחרידות ביותר וראינו את התמונות המזוויעות ביותר: גאזים, חיידקים, טילים, ראשי חץ רדיו אקטיביים, כימיים. כל זאת, מן המקורות הרשמים ביותר של הממשלה, בקשר עם פעילותם של המדענים הגרמניים במצרים.

שוב תבענו לקיים דיון בכנסת; והוא נתקיים. או אז, רק אז, השמיעה שרת החוץ את דברה והכנסת קיבלה החלטה. אך בדבריה של שרת החוץ ובהחלטת הכנסת לא היה עוד הד לדברים האומללים מיום 13 בנובמבר הקודם ולא להודעה האווילית מיום 1 בדצמבר 1962. בשניהם היה הד לדברי האמת שאמרנו ב- 12 בנובמבר 1962, והכנסת החליטה לאמור: "העם הגרמני לא יוכל לפטור עצמו מאחריות להמשכתה של פעילות נפשעת זו; מחובתה של הממשלה הגרמנית להפסיק לאלתר פעילות מסוכנת זו מצד אזרחיה". לא עוד דובר על נאצים, אשר המדינה הגרמנית של עכשיו אינה אחראית להם, אלא נאמר במפורש, בשם כולנו, הקואליציה והאופוזיציה, כי העם הגרמני אינו יכול לפטור את עצמו מאחריות להמשך הפעולה הזאת והממשלה הגרמנית חייבת להוציא את המדענים האלה ממצרים. כל זאת ב- 20 במארס 1963.

אולם הגיע חודש אפריל של אותה שנה. כעבור ימים מספר, לאחר החלטה גורלית, מכרעת כזאת, של הכנסת, הופסקה באיבה המערכה אשר הכנסת ציוותה לנהל אותה. הממשלה מכחישה עד היום שחלה הפסקה במערכה ההיא. אפנה אותה היום לעתון האמריקני הגדול "ניו-יורק טיימס" מיום 1 באפריל, אשר כותב: "מיד עם שובו של ראש הממשלה" - לא אליך הכוונה, מר אשכול - "הוכרה השתקה ברדיו ובעתונות. מה שלא ברור הוא למה ראש הממשלה, שידע על המתרחש, לא פעל לפני כן?".

כעבור שנה, ב- 4 במאי 1964, עמד על הבמה הזאת אחד מאנשי הקואליציה, והוא הודיע קבל עם ועדה לאמור: "לפני יותר משנה התחלנו בפעילות ציבורית ופוליטית נגד המדענים הגרמניים במצרים, אך הפעולה הופסקה בזמנה, לצערנו". מדוע הפסקתם אז את המערכה? האם היום, אדוני ראש הממשלה, ניסית להסביר זאת לכנסת? איזו אחריות קיבלתם על עצמכם לאחר אותו רעש עצום על טילים וחיידקים וגאזים וחומר רדיו-אקטיבי? האם הסברת היום לכנסת מדוע הפסקתם את המערכה הזאת, על פי העדות של "ניו-יורק טיימס" ושל ה"לה מונד", ועל פי עדותו של איש הקואליציה היושב אתכם בממשלה אחת?

לאור עובדות אלו החלה ממשלת גרמניה לתעתע ולשטות בנו. מתחילה - היא, כמובן, לא יכלה להתעלם לחלוטין ממידה של לחץ דעת-הקהל שכבר נוצרה - מתחילה הודיעה שהיא, הממשלה, תכין הצעת חוק, אשר בלעדיה אי אפשר להוציא את המדענים הגרמניים ממצרים. אמנם קיים סעיף 26 בחוקה הגרמנית, האוסר על אזרח גרמני לתת יד לפיתוח נשק למלחמה תוקפנית, אולם, ראשית, עוד לא הוכח להם לגרמנים, שמצרים מאיימת במלחמה תוקפנית, ושנית, לא הוכח להם שהנשק המיוצר על ידי המדענים הגרמניים מיועד באמת למלחמה כזאת. מכל מקום, אין חוק אכזקוטיבי לאותו סעיף 26 לקונסטיטוציה של הרפובליקה המערב-גרמנית.

קיבלתם את ההודעה הזאת בברכה. אנחנו - הדברים כתובים, חרותים - הזהרנו אתכם באותו זמן, כי זוהי הטעיה, כי כל ממשלה הרוצה להוציא ממדינה אחרת מספר מסויים של אזרחים שפעילותם אינה לרוחה - מספר רב של אמצעים יש בידה כדי להשיג את המטרה הזאת. לשם כך לא דרוש חוק חדש. אולם אתם לא שעיתם גם לאזהרה זו. בירכתם על האפשרות שממשלת גרמניה תגיש אולי בקרוב הצעת חוק. אני סובר שהייתם צריכים להבין את ההטעיה הזאת מראשיתה, אבל ניחא, יכולתם לטעון, כי היה זה הנסיון הראשון.

כעבור חודשים מספר נודע מבון שלא הממשלה תגיש הצעת חוק, אלא שלוש המפלגות מהן מורכב ה"בונדסטאג" כיום יכינו את ההצעה הזאת. שוב היה דיון על כך בכנסת ושוב אמרנו לכם: לכו אל השכל הישר, שאלו את הוד מעלתו זה. ממשלה הרוצה בחוק, עושה דבר פשוט - היא מגישה את הצעת החוק; ממשלה מסתפקת בתמיכת הרוב, שהוא ברגיל לצדה. במקרה דנן, טוענת גרמניה, גם האופוזיציה תתמוך בהצעה זו. פירוש הדבר, שכל הפרלמנט רוצה בחוק נגד המדענים הגרמניים. למה אפוא זקוקה הממשלה למה שנקרא הצעת חוק פרטית? הרי יכולה היא להגיש את הצעת החוק ולהשיג את קבלתה, כידוע לכל מי שיש לו נסיון פרלמנטרי כשלהו במשך ימים ספורים.

האין זה כך? אמרנו לכם שהממשלה הגרמנית רוצה להרדים את דעת-הקהל בעולם. היא אומרת: עדיין לא הגשנו את הצעת החוק; המפלגות שלנו מטפלות בה.

מה עשיתם אתם, רבותי חברי הממשלה? במקום להוקיע את המהלך הזה של הטעיה נוספת, שיבחתם את יזמתן של שלוש המפלגות הגרמניות מעל במת הכנסת, בישיבת הממשלה, בעתונות וברדיו. באחד הימים ההם מתקיים דיון בכנסת על בעיה זו. ב- 26 ביוני אמר ראש הממשלה את הדברים הבאים: "הגשת הצעת החוק על ידי המפלגות, עשויה, לדעת יודעי דבר, להחיש את תהליך החקיקה ולא לעכבו. לא הייתי מייעץ לחבר-הכנסת בגין לבנות את כל טיעונו על עמוד זה שמא יתמוטט. ויש לי יסוד-מה לאזהרה זו". הרי, מר אשכול הנכבד, אתה ראש ממשלה לרשותך שירותי ביון חשאיים, דינים וחשבונות סודיים של שגרירים וצירים אינם עומדים לרשותנו. אנו ניתחנו את העובדות ללא אשליות. ואתה מצוייד בידיעות כאלו. אמרת ביום ההוא לכנסת שדווקא תכנית זו של הצעת החוק מטעם שלוש המפלגות תחיש את קבלתו, ושהעמוד שלי עומד כביכול להתפורר ולהתמוטט. ממקומי קראתי - הן המדובר היה באינטרס העליון של מדינתנו - "הלוואי ויתמוטט". לצערי, העמוד שלך פור התפורר ולא נשאר ממנו אלא זכר האשליה הזאת. אפילו אמרת לי בבטחון רב: "ויש לי יסוד-מה לאזהרה זו". איזה יסוד היה לך? ספר זאת לפחות היום לכנסת. אם הוטעית, מי הטעה אותך?

כעבור שבוע ימים נודע ששלוש המפלגות הגרמניות לא יגישו את הצעת החוק, אלא במקום יזמה תחיקתית זו יחליט הבונדסטאג בסוף יוני 1963, ממש ערב צאתו לפגרה של שלושה חודשים, פה אחד, באופן החגיגי ביותר, להטיל על ממשלת גרמניה, אחרי הפגרה, להגיש את הצעת החוק, ששלוש המפלגות התומכות בה כבר הכינו אותה, והממשלה הגרמנית לפני קרוב לשנה הבטיחה להגישה. הטעיה נוספת. תכסיס רמיה שלישי או רביעי. אף על פי כן מתכנסת ביום א' ההוא הממשלה בירושלים, וממנה יוצאת הודעה לעתונות ולעולם כולו: הממשלה רואה בחיוב את החלטת הבונדסטאג הזאת.

רבותי חברי הכנסת, נשוב לשאלה הפשוטה: מה יכלו עוד לומר ידידינו באמריקה, בצרפת ובאנגליה, שרצו ללחוץ על ממשלת גרמניה? היא ניהלה מערכת השהיה ורמיה; אבל כל שלב שבה נתקבל בברכה על ידי ירושלים. האם הם - אמריקאים, האנגלים, הצרפתים - צריכים לדאוג לבטחון ישראל יותר מאשר הישראלים עצמם? הם אומרים שמה שהגרמנים עושים מתקבל על ידינו, על ידי הישראלים, בברכה, בהכרה, בהבנה.

כך הגענו ליום 23 באפריל שנה זו. אז נודע מבון, לאחר שהממשלה שלחה מוועדה לוועדה את הצעת החוק, כי הצעת חוק זו לא תוגש לבונדסטאג; אין בה תועלת; היא תהיה נוגדת את זכויות האזרח, את החוקה. עתון מסוים יצא מגדרו, תמה, פקעה סבלנותו. ביום 24 באפריל 1964 הוא כתב את הדברים האלה: "שלשום נתבשרנו, בפעם שאיננו יודעים כמה, על השהיה נוספת בגיבוש הצעת החוק שתשים סכר לפעילות המדענים הגרמניים במצרים. עברו חודשים על גבי חודשים שבהם העבירה הממשלה את הכבוד לבונדסטאג ומהבונדסטאג לממשלה ומהממשלה לוועדה ומהוועדה לממשלה וחוזר חלילה... קשה להימנע מהרושם כי לממשלת גרמניה דבר זה נוגע כקליפת השום. נראה לה שהיא כבר נתבססה די הצורך במשפחות העמים הדמוקרטיים ובדעת הקהל שלהם, כדי שתוכל להרשות לעצמה את המשחק הבזוי של התחסדות ב"חוק המדענים". לנו נדמה, כי היא עלולה להיווכח בטעותה. זוועותיה של גרמניה הנאצית עדיין טריות בזכרון האנשים מהוולגה עד הרהיין, מכדי שאפשר יהיה לשאת בלי תגובה את הציניות שמגלה בון בפרשה זו". העתון שכתב את הדברים האלה שמו אינו "חרות", אדוני היושב-ראש; שמו - "דבר". העתון הזה רק לא הסביר איזו תרומה תרמה מדיניותה של ממשלה זו להתבססותה של גרמניה בדעת-הקהל של העמים הדמוקרטיים כדי שתוכל להרשות לעצמה את הציניות הזאת, את המשחק הבזוי הזה, במה שהם קראו "חוק המדענים".

תבענו שוב דיון בפרשה זו כולה. לא פסקנו מלדרוש מן הכנסת דיון. הוא נתקיים ב- 4 במאי, והכנסת נקראה על ידיכם לקבל החלטה שניה, שמעיקרה היתה חזרה על התוכן של ההחלטה מיום 20 במארס 1963. מה עשיתם אחרי 4 במאי 1963 עם ההחלטה השניה של הכנסת? ביוני נסע ראש הממשלה לאמריקה. כולנו ציפינו שבעקבות ההחלטה השניה של הכנסת יעורר את הבעיה ברדיו, בטלוויזיה, בעתונות, בפני הנשיא, בפני הממשלה, בפני דעת-הקהל, בפני מיליוני היהודים באמריקה; ציפייתנו היתה לשווא. משחזר, שאלנו אותו: למה החרשת? וכאשר השיב ראש הממשלה על דברינו מצא לנחוץ לפתע להודיע לעולם כולו כי מומחים חשובים, אמריקאים ואחרים, אומרים שאין למעשה חשיבות לטילים האלה שמדעני גרמניה נותנים בידי המצרים. המומחים האלה עד היום ההוא לא פתחו פיהם. הם אמרו את הדברים, כפי שנאמר עליהם, בחדרי חדרים. ראש הממשלה רק ציין שהם עלולים לפרסם את דבריהם. לו היו הם מפרסמים אותם הם בעצמם, היית צריך להשיב, כראש ממשלה ושר הבטחון בישראל: ראשית, לא אתם, רבותי המומחים, אחראים לבטחון ישראל, לחיי הילדים שבה. אנחנו אחראים. לא אתם תוכלו לומר לנו שהטילים האלה אינם רציניים מבחינת סיכון בטחוננו. אנחנו נשפוט על כך. שנית, האין אתם זוכרים שבשנות השלושים האחרונות מומחים צבאיים, מן המובהקים ביותר, פרסמו ידיעות שהטנקים של גרמניה הנאצית, שרשרותיהם נופלות במסעם, הפצצות שלה עשויות פח-תחליפים, "ארזאץ". שהנשק שלה - מפריזים בחשיבותו. כל מי שזוכר את הימים ההם, זוכר את האכספרטיזות ההן. ומשנת 1939 ועד 1945 היו צריכים מיליוני אנשים, במערב ובמזרח, לשלם בדמם, כדי להתגבר על אותו נשק, שלא האמינו המומחים ברצינותו.

מר אשכול הנכבד, היום, בתיתך הפעם אות להצדקת אזהרתנו, אתה השתמשת אפילו בנימוק נוסף, אתה סיפרת לבית ולעולם שבשנות השלושים, אילו היה מישהו אומר שתבוא השמדת יהדות אירופה מידי הגרמנים, היו חושבים שהאיש הזה "נסתרה דעתו". השמעת בדיוק מה שפיך אומר? אני אינני סובר שאנחנו נושמד במדינה שלנו, במולדתנו, כפי שהושמד עמנו בגולה. לא מניה ולא מקצתיה. די לנו בדיבורים על השמדת ישראל. להיפך. אם יתקיפונו אויבינו, נשחרר את ארצנו כולה ונזכה לגאולה השלמה. אבל אם אתה נתת דוגמה זו, שאז זלזלו אנשים בסכנה הצפויה לעם היהודי מידי הגרמנים, פירוש הדבר שאתה חוזה אפשרות של שפיכת דמי מיליונים כתוצאה מפעילות המדענים הגרמנים. אני סובר שהיתה זו הפרזה, אבל בוודאי אלפים, אולי רבבות אנשים, עלולים להיפגע. הטילים וראשי החוץ מכוונים לא נגד צבא אלא נגד ריכוזי האוכלוסין נגד הערים הגדולות. ואם ראשי חץ אלה יפלו, ביחוד אם יהיו כימיים, ובוודאי - גם זה עלול לקרות - אם יהיו נוקליאריים, הם עלולים להביא אסונות גדולים. אך לא חשת באותה מידת סכנה של דבריך, כאשר לפתע הודעת שמומחים אומרים: הטילים האלה אינם חשובים? מי בעצם ביקש זאת ממך? הלא אתה בעצמך טוען שהסכנה רצינית, אמיתית, אולי לא מיידית, - בסופו של דבר שום עם אינו חי על זמן שאול -בעתיד הנראה לעין, אפילו ברבות הימים.

הייתי רוצה להזכיר למומחים אלה מסמך היסטורי בעל משמעות גילויית. מר אנטוני אידן, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, בספרו "מול פני דיקטטורים" מגלה בימים אלה את האמת על גרמניה הלא-נאצית. וכך הוא כותב: "עתה, למשל, אנו יודעים כי המחקר בשטח הטילים האיומים החל עוד בשנת 1930 בלי שיופרע על ידי מגבלות תקציביות כל שהן ובלי הרשאה נאצית". האינטליג'נס הבריטי במשך תשע שנים תמימות - סליחה, ארבעה-עשרה שנים תמימות - לא ידע שהגרמנים, לא הנאצים, כבר משנת 1930, ברפובליקה הוויימארית, החלו את המחקר בשטח הטילים, עד שהגיעו לתוצאות מסויימות כלפי לונדון. האין ללמוד מעובדה זו לקח?

בעקבות דבריו אלה של אנטוני אידן אפשר גם לשער - אין לנו הוכחה לכך - שגרמניה מעונינת בפעילות מדעניה לא רק כדי למצוא חן בעיני מצרים ואויבי ישראל אחרים במזרח התיכון, אלא גם למען חשבונותיה היא. וביחוד, אם אנחנו קוראים מכתב קטן כזה, אדוני היושב-ראש, של השר הגרמני לפיתוח המדע, מיום 26 ביוני 1963, אל עמיתו סגן יושב ראש הבונדסטאג, מיוזמי הצעת החוק של שלוש המפלגות, לאמור: "בהצעת החוק שלך טעונה השפעה שלילית וחמורה לגבי התקדמות המחקר המדעי בגרמניה והיא אף עלולה לגרום לנו הפסדים שאינם עומדים בשום יחס סביר למטרות החיוביות שבהצעת החוק שלך אתה מבקש להשיג". דברים כדורבנות מפי שר בממשלת גרמניה.

אבל כאשר ידעתם על פעולה זו במשך שנה - שתקתם; כאשר בעקבות מאסרו של בן גל פרצה שערוריה - הכרזתם על מערכה וכעבור שבוע הפסקתם אותה; כאשר ממשלת גרמניה הודיעה, מתך התחמקות, שדרוש חוק - בירכתם אותה; כאשר היא הודיעה שלא תגיש הצעת חוק אלא שלוש המפלגות תעשינה זאת - עודדתם אותה; כאשר שלוש המפלגות ויתרו על הצעת החוק והבונדסטאג החליט להטיל על ממשלת גרמניה להגיש אותה - חייבתם יזמה זו; כאשר נודע שהצעת החוק לא תוגש והכנסת קיבלה החלטה שניה, אמרתם שהמומחים אומרים כי הסכנה איננה סכנה רצינית.

רבותי חברי הממשלה, הן אליבי נתתם, פטור נתתם, לממשלת גרמניה בכל תכסיסי ההשהיה, ואני, אדוני היושב-ראש, הבאתי את העובדות האלה, הזכרתי את התאריכים, ציינתי את המסמכים, לא כדי להוכיח את טעותכם בלבד אלא גם כדי להעלות תיזה נגד אנטיתיזה. יש אומרים שהמערכה הזאת לא תשא פרי. ובעצם במשתמע אמר זאת היום מר אשכול הנכבד. הוא העמיד אותנו על הסכנה. הוא אמר כמה דברים שאנחנו השמענו אותם במשך השנתים האחרונות תבוא הברכה עליו. אחר כך שיבח את גדולתה של גרמניה דהיום, הוא סיפר לנו על אירופה מאוחדת. רק מלה אחת לא אמר: תהיה, או לא תהיה, מערכה בכל העולם כולו נגד המדענים הגרמניים? הממשלה תפעל על פי החלטות הכנסת מיום עשרים במארס ומיום ארבעה במאי, או תסתפק בהודעה זו של מר אשכול? הן זו השאלה. שנתיים חלפו מאז הבאנו את הענין לפני הכנסת - ומה התוצאה? עכשיו, ראש ממשלת ישראל ושר הבטחון מביע את התקווה שהטלוויזיה הגרמנית, הרדיו, העתונות וכל "איש ישר בגרמניה" ישפיע על המדענים במצרים שלא יעסקו במלאכתם הבזויה. אבל מה קרה בשנתיים האחרונות? הנסיון של השנתיים האלה אינו אומר לכם ולא כלום?

אנחנו חושבים שהמערכה הזאת יכולה לשאת פרי, אבל היא לא התנהלה. החלטנו עליה לפני שנה וחצי - הפסקתם אותה. החלטנו עליה שנית בארבעה במאי שנה זו - לא חידשתם אותה. להיפך. מכאן יצאו עדויות עידוד לממשלת בון ביחס לכל תכסיסי ההשהיה שלה. מה רציתם מדעת-הקהל האמריקנית או הצרפתית או האנגלית? ראש האופוזיציה בפרלמנט האנגלי אמר לסיר דג'לס יום שהוא, מר וילסון, שנתיים כבר מזכיר לממשלה את הסכנה לישראל ולשלום העולם כתוצאה מפעילות המדענים הגרמניים. אבל מה התוצאה אם אתם אינכם מנהלים את המערכה אלא להיפך, כל מה שעשיתם עד עכשיו היה מתן יד לתכסיסי ההשהיה? - ולא ברצון רע. - איך אומר קודמך? - מתוך תום-לב. אך העובדה היא אחת. לאחר כל אלה אתם פונים לטלוויזיה הגרמנית שהיא תציל אותנו? שהיא תצילנו מידם הנפשעת של מדעני גרמניה? אוי לה לאשליה. אוי לה להטעיה.

השלחנו משלחת - בלתי שכיחה - מטעם כל הכנסת לפרלמנטים של ארבעה המעצמות הגדולות, וביקשנום להעמיד אותם על הסכנה? ההבאנו את הענין אל יהדות העולם? יהודי העולם יודעים שבטחוננו - חייהם. הנקראו לצאת בהפגנות ליד השגרירויות, הצירויות, והקונסוליות הגרמניות, בכל רחבי תבל? הבעתונים הגדולים בעולם הופיעו הודעות אזהרה באופן מתמיד נגד הסכנה הזאת? היכן המערכה? במקום סימני שאלה, אפשר להעמיד נקודות.

אנחנו מציעים לעשות את הדברים האלה באופן מתמיד ומתוך הכרת האמת. לא נאמר שיש בלבנו הבטחון, כי כל הדברים האלה יביאו את התוצאות. אבל קודם כל ננהל את המערכה ברצינות, כרצינות הסכנה. אם לא ניהלתם אותה, אלא הפסקתם אותה, איך אתם רוצים בתוצאות? איך אפשר לטעון: המערכה הזאת לא תישא פרי?

אדוני ראש הממשלה. אתה חייב, לסיכום, לומר לכנסת בעברית פשוטה: לפי דעתכם, פעולתם של מדעני גרמניה במצרים מסכנת את בטחון ישראל ואוכלוסייתה, או לא. אם אתם חושבים שאין זאת סכנה, אל תביאו פעם שניה, שלישית ורביעית את הענין לכנסת. אל תבקשו החלטות ואל תצרפו ידיכם להצעות של זולתכם. אמרו את זאת. קבלו את האחריות. ואז יהיה דיון בינינו, והוא יהיה רציני. או אתם סוברים שזוהי סכנה אמיתית, רצינית; שפעילות זו עלולה להביא לידי תשפוכת דמים. ודאי, גם אז נגבור על האויב. אבל כמות הדם שתישפך עלולה להיות מחרידה. אם זו הסכנה, לא מיד, ברבות הימים - הסיקו מסקנה. נהלו מערכה. ראו את תכסיסי ההשהיה. פנו אל דעת-הקהל. עשו. אין דרך שלישית. מצד אחד לטעון: יש סכנה; מצד שני לומר: אבל עלינו להתחשב ב"אירופה שגרמניה היא חלק ממנה". להחליט על מערכה - לא לנהל אותה; להחליט פעם שניה - לא לפתוח בה. יש בזאת בלבול רב. אין בכך שום תשועה. יש בכך עזרה לתכסיסי ההשהיה הגרמניים.

אדוני היושב-ראש, ביחס לבעיה הגרמנית השניה - התיישנות פשעי הנאצים - אומר משפטים קצרים. אני מציע שישראל תעלה את הבעיה המוסרית הזאת בפני ארגון האומות המאוחדות בעצרת הקרובה. יש לכך אסמכתה משפטית-מוסרית. יש לכך יסוד מדיני. ב- 1948 חתמו חברי ארגון האומות המאוחדות על אמנה נגד השמדת עם. הסעיף הראשון של האמנה הזאת אומר: "הצדדים השותפים לאמנה מאשרים, כי השמדת עם, בין אם נעשתה בעתות שלום ובין בעתות מלחמה, הוא פשע, על פי החוק הבין לאומי, אותו הם מתחייבים למנוע ולהעניש".

ודאי. האמנה חלה על העתיד. אבל, אם עמי תבל התרבותיים התחייבו לא רק להעניש אלא גם למנוע השמדת עם, איך יוכלו הפושעים הללו, הגרמו-נאציים, או הנאצו-גרמניים, כפי שבצדק קרא להם השופט זילברג, להלך בחופשיות מתוך סליחה וכפרה מוחלטת?

בסעיף החמישי באמנה נגד השמדת עם נאמר: "הצדדים מתחייבים להנהיג, בהתאם לחוקותיהם, חקיקה דרושה לביצוען של קביעותיה של אמנה זו, ובמיוחד להבטיח עונשין ממשיים לאנשים המואשמים בהשמדת עם".

על סמך סעיף זה יכולה משלחת ישראל להציע לאומות החברות בארגון האומות המאוחדות, שכולן יתחייבו להנהיג חקיקה במדינותיהם, לפיה על פשע השמדת עם לא תחול התיישנות. ויש לכך, כאמור, יסוד מדיני. כי הרי במערב ובמזרח יש עמים רבים, גדולים וקטנים, המעונינים, מבחינתם הם, שפשע זה לא תהיה לו סליחה וכפרה. לכן אנחנו מציעים, בכל הכרת האמת, להביא את הבעיה המוסרית, היהודית, האנושית והבין-לאומית הזאת בפני עצרת האומות המאוחדות כדי שממנה תצא הדרישה, על פי הדוגמה של אמנת 1948, נגד המחילה והסליחה האיומות של פשע השמדת עם.

ובלי מעבר כלשהו - מבעיית גרמניה לוועידת הפסגה הערבית. יש קשר בין שתיהן. בוועידת הפסגה הערבית, אדוני היושב-ראש, נתקבלו שלוש החלטות. האחת מהן, משמעותה להוסיף ולקיים מצב מלחמה עם ישראל, אך לדחות את פתיחת פעולות האיבה. למתי? כאשר אויבינו יהיו מוכנים. בוודאי, הם יכולים לעשות טעות בחישובם, אך לכך הם מתכוננים. ולנאצר, מעל לכל, להתקפה זו דרוש הנשק שיוכל להפעילו מרחוק למרחקים. ביחוד, נגד אוכלוסיה אזרחית.

ההחלטה השניה אומרת להקים פיקוד אחיד של מדינות ערב לשם פתיחת פעולות האיבה באחד הימים. וההחלטה השלישית, ייתכן ויתחילו לבצע אותה בקרוב, לנסות לחבל במפעל המים על ידי הטיית מקורות הירדן. בקשר עם החלטה זו, לפי אמונתנו, עלינו להודיע מראש לאויבינו ולעולם כולו, כי אם מישהו בתחום הריבונות שלו עושה מעשה חבלה שתוצאתו בתחום הריבונות של זולתו, אין הוא יכול לסמוך על כך שתינתן לו החסינות בתחום ריבונותו שלו. זהו הכלל הגדול בחיים הבין-לאומיים. צריך לומר זאת מלכתחילה, ועל ידי כך לנסות למנוע את החבלה. ואם אויבינו ינסו לחבל, עליהם לדעת שישראל, זכותה וחובתה יהיו לחבל בחבלה, כדי למנוע את תוצאותיה. איננו מציעים להפריז במשמעותה של ההחלטה האנטי-ישראלית אשר נתקבלה שלשום בקאהיר. אולם רק דבר אחד אומר לראש הממשלה: מקבלת החלטה זו אולי ילמד בדיעבד שאין זה מן התבונה המדינית להדביק את תו המתינות להצהרות אנטי-ישראליות. כך אפשר ללמוד מהודעותיה של ממשלת ישראל. אבל גם לא צריך לזלזל בהחלטות כאלו. אני סובר שיש חומרה מסוימת בעובדה שעשרות מדינות, ביניהן מדינות ידידותיות לישראל, ביניהן מדינות, שלא הראו עד עתה שום עוינות למדינת ישראל, בכל זאת קיבלו את הנוסח על "שלילת זכויות", על "מכשיר האימפריאליזם" ועל "החזרת זכויות גזולות", כביכול. אין להפריז, אך גם אין להמעיט בחומרת התופעה הזאת.

לאחרונה תעמולת אויבינו הולמת בכיוון זה: לטעון באוזני העולם שאנחנו היהודים באנו, כביכול, לארץ לא לנו, והשתלטנו על חלק ממנה, ומשום כך צריך "להחזיר" זכויות. יש לומר את האמת: תעמולת כזב וזוועה זו איננה עוברת בלי אותות. עלינו להזהיר מפניה, עלינו לפעול כנגדה, ובעוד מועד, דווקא לאחר ועידת המדינות הבלתי-מזדהות, כפי שאמרתי, בתוכן לא-עוינות, בחלקן הרב ידידותיות. מול תעמולת הכזב הזאת של אויבינו, עלינו להעמיד שתי אמיתות: הראשונה - זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל, על ארץ אבותיו. אז לא נדבר על - איך אמר ראש הממשלה באמריקה? - "ancient literature" (ספרות עתיקה) אלא על זכות נצחית. והזכות היא מקור כוחנו. בשם הזכות הזאת נשאנו את לבותינו לשיבת ציון ובשמה שבנו; לא בזכות הכוח שלנו הוא חלק של ארץ מולדתנו; בכוח הזכות - היא כולה שלנו. והאמת השניה - באזור הזה היינו אנחנו הראשונים שהרימונו את נס המרד והמלחמה נגד שיעבוד קולוניאלי ונתננו אות ומופת לעמים, קרובים ורחוקים, איך להשתחרר ממנו.