מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש. דברינו הראשונים, מן הדין שיהיו מופנים אל בני עמנו. בימים האחרונים שמענו דברים רבים, מלאי סתירות, המסוגלים לבלבל כל לשון, להביך כל אומה, להאפיל על כל מחשבה. לפי הכרתנו, אין סיבה למבוכה, אין הצדקה לבלבול ואין שום יסוד לאיבוד העשתונות, גם אם קריאתו של ראש הממשלה דהיום, אל מה שהוא כינה "חובתה המוסרית של גרמניה" לא תישמע בבון. רווח והצלה יעמדו ליהודים לא מארץ השמדת היהודים. לא אלמן ישראל; לא רק כוחו עמו, גם ידידים לו, ידידי אמת. אולם, אדוני היושב-ראש, השעה מחייבת התבוננות, חשבון-נפש, מחשבה בהירה וקביעת דרך.

גם ראש הממשלה השתמש היום בשיגרה הלשונית לאמור: ממשלת גרמניה המערבית נכנעה לסחטנות של מצרים. אין זו הגדרה מדוייקת. לא פחות מכפי שנאצר רצה להכניע, ביקשה בון להיכנע. את התיזה הזאת אשתדל להוכיח.

בימים אלה פרסם העתון "אל-גומהוריה" את הדברים הבאים: "מי יכול היה להאמין כי יבוא יום וקאהיר תאמר דברה ובירות המערב לא רק יאזינו לו, אלא גם ירעדו מפחד, מרעד", רעד, פחד, בכל בירות המערב. מפני מי? מפני רודן שאוכלוסיית ארצו רעבה ללחם יותר מאשר אוכלוסייתה של כל מדינה אחרת בעולם, זולת חלקים מסויימים בהודו. מפני מי? מפני רודן שעצם קיומו תלוי בעזרה כספית מן המערב וב ציוד צבאי מן המזרח, שלא יכול היה להמשיך ולהתרברב אפילו יום אחד אלמלא עזרת זרים זו. מפני מי? מפני מפקד עליון של צבא, אשר אפילו השבטים של האימאם מכים בו. פחד ורעד בבירות המערב. אחת מהן, בוודאי המפוארת שבהן, היא פאריס. צרפת מספקת נשק למדינת ישראל זה שנים, בגלוי. היא סיפקה לנו את הציוד העיקרי ביבשה ובאוויר. ה"אם-אקסים" אינם נעלמים; ה"מיסטרים" אינם מיסתוריים. ה"ווטורים" (עיט) אינם צבועים. כל העולם יכול לראות אותם; כל בני ישראל מתבוננים בהם. לא עלה אפילו על דעתו של נאצר להשמיע איום קל שבקלים נגד נשיאה של צרפת, ממשלה ועמה, לאמור: הפסיקו מיד את המשלוחים האלה, אחרת....

וושינגטון היא אחת מבירות המערב, בוודאי האדירה שבהן; לפני ימים מספר נודע לנו כי בזמן הקרוב יוצאו לעיני כל הטילים המצויינים נגד האווירונים מדגם "הוק", שסופקו לנו על ידי ממשלת ארצות-הברית, ואפילו לא חלם הרודן המצרי לומר לממשלת אמריקה: אם לא תוציאו בחזרה את הטילים האלה ממדינת ישראל או אם לא תפסיקו את אספקתם, אעשה לכם מעשה שתתחרטו עליו. אין שום רעד ואין שום פחד. אלא ממשלת גרמניה הזמינה את הלחץ המצרי במו ידיה, כדי להצדיק את אשר עשתה בימים אלה.

הידיעה הראשונה, בחודשים האחרונים, אשר הופיעה בפומבי, על משלוחי ציוד צבאי לישראל, היתה מבון. ל"ניו-יורק טיימס" יש בבירת גרמניה שליח מוכשר ושמו ארתור אולסן. הוא היה הראשון אשר פרסם מבון את הידיעה על העיסקה של 80 מיליון דולר עם פרטי פרטים ביחס לסוגי הציוד. כמה אופיינית היא העובדה, שלא מוושינגטון באה הידיעה, לא מקאהיר באה האינפורמציה - היא באה מבון עצמה. מובן מאליו שכך הגיעה לעולם כולו, כי ה"ניו-יורק טיימס" נקרא גם בקאהיר. פירוש הדבר, שהם רצו שייקרא בקאהיר, כי ביחס לאינפורמציה עצמה, יש לשער ששירותי המודיעין למיניהם מזמן קיבלוה. או אז קם הלחץ וממשלת בון, ככתוב ב"אל-גומהוריה", החלה לרעוד מפחד, וכנאמר בהודעות הרשמיות לנו: נכנעה לכוח העצום, הצבאי, הכלכלי, הבין-לאומי שהתרכז בגדות הנילוס.

זו אחת התופעות של צביעות היחס לישראל שיש, לפני הכל, להוקיעה לעיני העולם כולו.

שוב, רבותי חברי הממשלה וחברי הכנסת, עובר זעזוע, או כפי שאמר ראש הממשלה, "מתעורר זעם" בתוך העם היהודי ובין אזרחי ישראל על יחסה של גרמניה. אך האם לא שאלתם את עצמכם מדוע, מדי פעם בפעם, בשנים האחרונות, מתעוררים זעזועים כאלה, לא ביחסים בינינו לבין צרפת, לא ביחסים בינינו לבין כל מדינה אחרת, לא ביחסים בין שתי מדינות ובין שני עמים - עמנו ומדינתנו, מדינתם ועמם? יש לעשות את חשבון-הנפש, אדוני היושב-ראש. על מה השענתם את היחסים בין מדינת ישראל לבין מדינת הגרמנים?

גרמניה שואפת להיות שוב גדולה, חזקה, מאוחדת. מי שלא יעשה שקר בנפשו, אם במערב ואם במזרח, יודה ויודיע שחלוקת גרמניה היא גורם לשמירת השלום באירופה. גרמניה איננה מכירה בגבול אודר-נייסה, ואיננה מכירה בהחזרת הסודטים לצ'כוסלובקיה. גרמניה דהיום טוענת שהסכם מינכן הוא בר-תוקף, והיא שואפת להשיב לעצמה את השטחים שנשדדו בהסכם מינכן על-ידי היטלר. גרמניה דהיום שואפת לקבל נשק אטומי, וביחס לנשק אטומי זה, כמות מסויימת נהפכת לאיכות מכרעת.

יש אומרים כי ארצות-הברית של אמריקה, על -ידי הארסנל שלה בפצצות האטומיות והמימניות, מסוגלת להשמיד את ברית-המועצות שבע או שמונה פעמים. יש אומרים כי ברית-המועצות, על ידי הארסנל שלה בכלי ההשמדה שלה, יכולה להשמיד את ארצות-הברית שלוש או ארבע פעמים. כאילו להשמיד פעם אחת, לא היה מספיק.

פירוש הדבר שאם גרמניה תקבל, כפי שהיא שואפת לקבל באחד הימים, נשק אטומי ומימני, הרי על ידי כמות מסויימת של נשק זה תהיה מסוגלת להשמיד כל מדינה אשר נגדה מופנות שאיפותיה.

בשים לב לשלוש העובדות האלה, אי האינטרס המשותף ביניהם לבינינו? אנחנו מעונינים בשמירת השלום באירופה לא פחות מאשר כל עם אירופי. הבאנו הנה את הציביליזציה ואת הטכנולוגיה של אירופה, גם אם מבחינת התרבות מחדשים אנו את הערכים הנצחיים, הלאומיים והכלל-אנושיים שניתנו לנו ולעולם כולו על ידי אבותינו. מבחינת נוסח החיים היום-יומיים, ודאי שמדינתנו היא מעין המשך ים תיכוני של אירופה, ומי שטוען כי משום כך אנחנו כביכול גוף זר באזור המזרח התיכון, הרי אין הוא יודע מה הוא סח.

כל התפתחותה של האנושות היא בימים אלה בכך שהציביליזציה והטכנולוגיה, היידע והמדע שנצטברו באירופה, עוברים מזרחה. זוהי השאיפה לשוויון בתנועה למעלה, במקום שהתרדמה במשך דורות, שהיתה אופיינית למזרח, תבוא, מתוך הורדה, על המערב. אבל, סיבה נוספת.

אחרי סיום מלחמת-העולם השניה, פרצו דליקות ומלחמות רבות ברחבי תבל, ותמיד נשמעת הטענה כי במלחמות מקומיות אלה טמונה סכנה של התפשטותן. זו טענה צודקת. אבל עובדה היא שזה למעלה מעשרים שנה רואה האנושות דליקה בלאוס, בקוראיה, בוויטנאם, בסואץ, כמעט בכל אזורי העולם, ולא פרצה מלחמה כללית. היא גם לא תפרוץ כתוצאה מן התבערות המקומיות, עליהן כל איש צריך ויכול להצטער הפורצות בפינה זו או אחרת.

לעומת זאת, כל איש, כל ילד, יכול להבין כי לו היתה פורצת מלחמה באירופה על הסודטים או על האודר-נייסה, על השאיפות של גרמניה עליהן מדברים מיניסטרים בקבינט הגרמני, לא רק רסיסים של מפלגות מסויימות, הרי זוהי מלחמה עולמית בשעת פריצתה של מלחמה מקומית-כביכול כזו. ואין עם בעולם כולו החייב לחרוד לאפשרות כזו כעמנו, ואת זאת אין צורך לפרש. כך באירופה. ומה במזרח התיכון?

הדובר פון-האזה אמר כי היחס בין גרמניה לבין מדינות ערב הוא יחס של ידידות מסורתית. מתי החלה המסורת המופלאה הזאת? בימי מלחמת-העולם הראשונה עוד לא היו מדינות ערב עצמאיות באזור זה. ואם מדובר בשאיפת הערבים להוציא את השלטון התורכי מרחבי האזור שבו נמצאים הערבים, הרי גרמניה היתה בצד השני של המתרס.

כוונתו של הדובר הגרמני היתה אפוא לתקופה שבין שתי המלחמות, ובייחוד לתקופה של מלחמת-העולם השניה, ובזאת הוא צדק. "ידידות מסורתית": מקהיר עד בגדד ציפו רבים לבואו של הגואל ששמו היה רומל. משום הידידות המסורתית הזאת תומכת גרמניה, זה שנים, בכל אויבינו, ובכל השטחים. לא רק הכלכליים, גם הצבאיים.

ה"ניו יורק טיימס" גילה כי בשנת 1952, בטרם קם הצבא הגרמני החדש, נשלחו קציני הוורמאכט הקודם למצרים כדי להקים בשבילה תעשיית ארטילריה. הפיקוח עליהם היה במשרד הכלכלה. אולי משום כך, חבר הכנסת פרס, שלח ידידך, מר שטראוס, את האיגרת הסודית שאתה העברת לו לפני מספר שנים בענין המדענים הגרמניים במצרים, אל מה שהגרמנים תמיד מכנים "די צושטנדיגה בהרדה" הרשות המוסמכת - זוהי מלה מרעידה לבבות בגרמניה. לאמור: אל משרד הכלכלה והתחבורה. ויש משהו בכך מימי ון-זקט עד הימים האלה. כבר בשנת 1952 החלו הגרמנים לחזק את צבאה של מצרים, וכך הם עוזרים כל השנים לאויבינו, בעקבות "הידידות המסורתית" בין גרמניה לבין מדינות ערב. אין אפוא שום שותפות אינטרסים בינינו לבין גרמניה. לא באירופה, לא במזרח התיכון, לא ביחס לשלומנו שלנו, לא ביחס לשלום העמים האחרים. התיתכן ידידות בינינו?

אולי די היה להציג את השאלה הזאת; אולי אין צורך להשיב עליה, אבל בישראל קרה משהו מוזר מאד. את המלה היפה, העברית, הפשוטה, הטבעית, האנושית - רכש, תרגמו ללועזית מלאכותית - אמוציה. וכאשר בא אליכם יהודי ואמר לכם: איך אנחנו יכולים להתיידד עם עם אשר הקים משטר דמים ורצח, קיים אותו ועודדו והידדו, ובמשטר הזה הושמדו שישה מיליון מבני עמנו, אנשים, נשים וטף - כאשר נשאלה השאלה האנושית הזאת, התשובה היתה: אמוציה. והביטוי של המלה הזאת היה כזה, כאילו כבר ניתן הפסק-דין. כל גבר ראוי לשמו יתבייש ברגש שכזה. אולי נשים סנטימנטליות יקבלו אותו ויאמצו אותו אל לבן. אבל גבר, מדינאי, מנהיג - לא יתחשב ברגש כזה.

ובכל זאת, אני סבור - אם מותר לי אחרי ראש הממשלה לומר זאת - שכל הבית יתאחד סביב ההכרה האנושית הפשוטה, שבדור ההשמדה לא תיתכן ידידות, ידידות אמת, בין עם המושמדים ובין עם המשמידים.

על איזה יסוד נבנו אפוא היחסים בינינו ובין גרמניה? על הבור. על מה שנמצא בבור הזה ועל מה שיימצא בו לעולמי עד - לא אספר. הכל מבינים. אך המלה שנשמעה משני הצדדים היתה: יעילות. מצד גרמניה - יעיל מאד. ד"ר גולדמן סיפר בקונגרס הציוני - ואני את דבריו שמעתי במו אוזני - שאחרי הסכם לוכסמבורג בא ד"ר אדנאור לניו-יורק, בה נערכה לכבודו סעודה חגיגית, אשר אליה הוזמנו האנשים החשובים ביותר בתחום המשק, המדיניות והעתונות של ארצות הברית של אמריקה. קם הקנצלר הגרמני ואמר את הדברים הבאים: "אני, ראש ממשלת גרמניה, לא הייתי מעז לבוא לעיר זו, בה גרה האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר בעולם, אלמלא הסכם זה שד"ר גולדמן היה בין יוזמיו". יעיל מאד. גרמניה לא יכלה כלל לחלום על השפעה כל שהיא בקרב דעת-הקהל בארצות-הברית של אמריקה, אלמלא החלה לשלם.

סגן ראש ממשלת גרמניה דהיום, הר מנדה, מוסר הודעה כבירה: "אם מצרים או מדינות ערב אחרות יכירו בממשלת גרמניה המזרחית, תכיר מיד ממשלת גרמניה המערבית במדינת ישראל". חברי הכנסת שומעים את הקולות הבוקעים מבון? השמים לב לשחצנות הגרמנית הזאת לגבי מדינת שארית הפליטה? היא אינה קיימת בשבילה כגורם. אזרחיה אינם אנשים. מדינת ישראל איננה מדינה. היא קלף... אם יכירו מדינות ערב בפנקוב, מיד תכיר בון במדינת ישראל, תעשה אותה מאושרת, תשלח אליה שגריר שלה, כדי שצה"ל ינגן בקבלת הפנים שלו "דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס".

גם מצד ישראל טענו: יעילות. לכן החילונו שולחים "עוזים" לצבא הגרמני; לכן החילונו תופרים מדים בשביל הצבא הגרמני. אדרבא, היכולים אתם להסביר באופן רציונלי - לא, לא אמוציונלי, לא לא. כי הרי מלה זו היא עלבון ביחס לגרמנים, הרי היא תרגום מלאכותי ואווילי של המלה הגדולה, רגש - אבל באופן רציונלי, שכלי, היכולים אתם, אנשי "יום הסגריר", להסביר לנו מדוע אנו צריכים לשלוח "עוזים" ומדים לצבא הגרמני על מפקדיו ששירתו את היטלר, על מפקדיו שהקיפו אזורים שלמים ברוסיה ובפולין בטבעת ברזל עד שה"איינזצגרופן" השלימו מלאכתם? מדוע? התשובה היא: זה יעיל.

מדוע אנו צריכים להזמין משלחות ולשגר משלחות לגרמניה? מדוע אנו צריכים להגיע לאפולוגטיקה הגובלת באנומליה או באי-נורמליות, שכל מעשה שגרמניה עושה אותו, יש לו הסבר חדש, כפי ששמעתם בימים אלה: "מה יש, גם ארצות-הברית לא שלחה לנו נשק ב- 1948". כבר משווים את גרמניה לארצות-הברית של אמריקה. כאילו שכחו שב- 1948 אמנם קיבלנו - ותמיד נודה בכך, ותמיד נודה על כך - נשק מצ'כיה, בלי ספק בהסכמת מוסקבה ובידיעתה, אבל שילמנו בעד הנשק הזה בדולרים שקיבלנו מארצות-הברית של אמריקה. זו האמת, וגם בה צריך להודות, וגם עליה צריך להודות.

ה"ג'ואיש אובזרבר", עתון שיש לו קשר כל שהוא עם חוגי משרד הבטחון, מפרסם ידיעה בכותרת אדירה לאמור: "במקום מדענים גרמניים במצרים, יבואו מדענים אמריקאים". נציג ארצות-הברית של אמריקה מכחיש ידיעה זו בשקף קצף, ובצדק. העלינו מעין חופת הגנה על גרמניה? מכאן, ומן ה"גואיש אובזרבר", יצאו ידיעות, שאם חס וחלילה המדענים הגרמניים יעזבו את מצרים, יבואו במקומם מדענים סובייטיים, וארצות-הברית לוחצת כביכול על גרמניה להשאיר את מדעניה במצרים, שמא יבואו מדענים סובייטיים. ודובר ארצות-הברית מכחיש ברוגז ובזעם ידיעות אלו - ובצדק.

ברית-המועצות, אילו רצתה לשלוח מדענים לטילים למצרים כלום צריכה היתה לחכות ארבע-חמש שנים? ברית-המועצות, אילו רצתה לשלוח טילי קרקע - קרקע למצרים, צריכה היתה לחכות עד שייצרו אותם מדעני שטוטגארט בשביל מצרים? איזו מחשבה אווילית, ואיזו מחשבה תינוקית. אבל אנו מוכנים, למען האפולוגטיקה של גרמניה, של כל מה שהיא עושה, להסתכסך עם דעת-הקהל של ארצות-הברית, לפגוע שלא לצורך בברית המועצות; אם ברית-המועצות שולחת נשק לאויבינו - והיא שולחת אותו - צריך להוקיע אותה. אבל סתם לפגוע בה, ללא הצדקה, ללא יסוד של עובדות, מדוע? זו היא השאלה - מדוע? והתשובה היא: "יעילות".

עכשיו, רבותי, רואים אתם איזו סכנה היא לבנות מדיניות לא על הכרת אינטרס משותף, לא על ידידות אמת, אלא על יעילות. הסכנה מבנין מדיניות כזאת צפויה קודם כל למדינת ישראל. מה יהיה גורלנו, אדוני ראש הממשלה, גברתי שרת החוץ, כל חברי הבית - לו היו כל האומות הולכות בדרך זו שאתם קבעתם אותה על רקע היחסים עם גרמניה? אם כולם יפעלו וינהגו על-פי היעילות, יגידו אמריקאים: לנו יעיל יותר לעמוד בקשרים הדוקים עם העולם הערבי הגדול מאשר עם המדינה הקטנטונת בת 2.5 מיליון תושבים. אם היעילות היא הקובעת, מדוע באחד הימים לא תגיד מדינה ידידותית ביותר אותם הדברים או דומים להם? אפילו מבחינת גרמניה, אם היסוד הוא יעילות, היא באה עכשיו לכלל מסקנה שהיעילות דורשת ממנה לעשות מה שעשתה.
אין לך עם בעולם החייב להיזהר יותר מפני היסוד הציני, האווילי, המתחכם והטפשי, הזה במדיניות: "היעילות" - כעמנו אנו. בנפשנו הדבר.

עתה עברו עליכם זעזועים. ואנו עדים לכפילות בתגובות. לפתע מגלה מר דיין שגרמניה בכלל אינה מייצרת נשק חשוב. לפני זמן-מה התלחשתם בקול רם, שסיוע בטחוני זה הוא חיוני ביותר לנו. היום אתם אומרים שאמנם זהו נזק, אבל הנזק המכריע הוא דווקא המדיני. ביום שישי, לפי שידורי "קול ישראל", חשבו שגרמניה היא מתחת לכל; במוצאי שבת כבר נדרש העם בישראל לחשוב אחרת: לא כל כך נורא, לא כל כך רע.

איך יכולים אתם בכפילות כזו לטלטל אומה במצבה זה? הרי עליכם להסיק אחת ולתמיד את המסקנה ולקבוע את הדרך. והדרך העיקרית, אדוני היושב-ראש, שבה עלינו ללכת היום, היא לא לפנות לבון, "לחובתה המוסרית ולמצפונה", אלא לראות את הסכנה האמיתית. מעולם לא הסברתם לעם הזה את ההבדל המכריע, מבחינת עתידנו ובטחון אוכלוסייתנו, בין כמות זו או זו של נשק מקובל לבין טילים, ראשי-חץ כימיים, רדיואקטיביים, אולי גם אטומיים. וההבדל הוא מכריע. כלי נשק חשוב, זה נכון. אבל זהו ציוד שהיום אתם אומרים שאפשר לקבלו ממקורות שונים וזה רק ענין של מאמץ כספי. פירוש הדבר שכביכול היתה זו עיסקה, ולא חיונית מבחינת הבטחון.

לא כן הנשק האחר. הטילים וראשי חץ מכוונים נגד אוכלוסיה אזרחית בריכוזיה. יהיו לנו אמצעים נגדיים. אבל אם באחד הימים יופעלו הטילים האלה - תשפוכת הדמים עלולה להיות נוראה. בשביל מה? - בשביל שארית הפליטה. מעולם לא אביתם להסביר את ההבדל הזה.

והיום, אדוני היושב-ראש, יש אירוניה מסויימת בידיעות המהלכות בינינו. אנשי יום הסגריר אומרים לפתע: אהה, אמרנו לכם שאם תתחילו עם המדענים הגרמניים, תפסיק גרמניה את המשלוחים האלה. איזו הפיכת יוצרות. הרי קרה בדיוק ההיפך. אנשי יום הסגריר דרשו להפסיק את המערכה נגד המדענים הגרמניים. היא הופסקה. וגרמניה הפסיקה את המשלוחים. זו היא האמת.

אדוני היושב-ראש, בעוד חודש תמלאנה שנתיים מאז קיבלה הכנסת את החלטתה המפורסמת נגד מדעני גרמניה במצרים. שנתיים ימים. איך הגרמנים שיטו בנו; איך הערימו על דעת-הקהל, בעזרת המחדל של ממשלת ישראל. הצעת חוק ממשלתית - חולפים חודשים; הצעת חוק שתוכננה על ידי שלוש מפלגות - חולפים חודשים; החלטת הבונדסטאג, שלפיה תביא הממשלה אחרי הפגרה את הצעת החוק - שוב חולפים חודשים; הבונדסטאג מתכנס, הצעת החוק עוברת לוועדה - חולפים חודשים נוספים. אין תכלית בהצעת החוק, היא לא תוציא את המדענים - חולפים עוד חודשים והעולם מתבונן, ירושלים מברכת על הצעת החוק הממשלתית, התלת-מפלגתית, על החלטת הבונדסטאג. וגרמניה בסדר כלפי דעת-הקהל.

קיבלתי ידיעה מוסמכת, לא רק מידידינו חברי הצה"ר באמריקה, אלא גם מחברי ההסתדרות הציונית, ZOA, שהם ניסו להפעיל בארצות-הברית את דעת הקהל למערכה נגד מדעני גרמניה במצרים, ומשגרירות ישראל נאמר להם: אל תעשו דבר.

אתם לא זו בלבד שהפסקתם את המערכה נגד המדענים הגרמניים - אסור להרגיז את הגרמנים יותר מדי - אלא שאתם למעשה מנעתם אפילו אחרים - כפי שמסרתי את הדברים שבמו אוזני שמעתים, ואתם יכולים לבדוק אותם - מלעשות זאת.

אתם סברתם שבענין גורלי זה יספיק דו-שיח בינינו לבין בון. מתחילה - סודי, נסתר, בין סגן שר הבטחון לבין בן-היענה הגרמני. אחר כך פרץ הענין החוצה. לא יכולתם עוד להשתיקו. החלה והופסקה המערכה, המשכתם בדיאלוג המצומצם.

שנתיים חלפו מאז, אדוני היושב-ראש. בנובמבר שנה זו תמלאנה ארבע שנים מאז החלו מדעני גרמניה לפעול במצרים. מה הם כבר נתנו למצרים, זו שאלה. אבל השאלה המכרעת היא, מה הם יתנו למצרים אם לא יוצאו משם? באיזו סכנה הם יעמידו את עמנו, מבחינת שפך הדם האפשרי, אם יוסיפו לשבת שם עוד שנה, עוד שנים, כפי שגרמניה המערבית רוצה בכך?

מאחרי המוסד המדעי בשטוטגארט, ממנו באים מדעני גרמניה למצרים, חוזרים ושוב באים להליופוליס, עומדים על-פי הזמנת השר הגרמני זייבום - זה שדרש החזרת הסודטים השדודים לגרמניה - הפירמות הגרמניות: דיימלרבנץ, בוש, מראון-באואר, א.א.ג. סימנס סינהרג, מייבך, היינקל, דולמיט, אדלתאל וכמובן מסרשמידט.

התעשיה הגדולה והכבדה ביותר עומדת מאחרי המוסד הזה שממנו באים מדעני גרמניה למצרים. ואתם עוד מעלים על דל שפתותיכם את האפשרות, שאולי זוהי יזמה פרטית של מדענים. הרי הממשלה הגרמנית אחראית להם. אילו רצתה - מזמן היתה מוציאה אותם; אילו במקום הדיאלוג, הייתם מנהלים עם גרמניה את הפולילוג; לא דו-שיח, אלא רב שיח בהשתתפות העם היהודי ודעת-הקהל הנאורה; אילו בארצות הברית של אמריקה נתקיימה המערכה המתמדת, באופן שנציג גרמני, כפי שאמר ד"ר אדנאור, לא היה מעז (לא מבחינה פיסית אלא מוסרית) לבוא אל ניו-יורק רבתי על מיליוני היהודים שבה כאשר הגרמנים נותנים בדור של אושוויץ כלי השמדה המונית נגד יהודים, - יש להניח כי מזמן היו נאלצים להוציא את המדענים שלהם.

אדוני היושב-ראש, אנחנו מציעים היום לבית להתאחד סביב ההכרה, ששיתוף-הפעולה הגובר והולך בין גרמניה על שני חלקיה, המדעי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, לבין מצרים המקיימת מצב מלחמה עם מדינת ישראל, ומאיימת במפורש בבוא היום, כאשר תהא מוכנה לכך, לאסור עליה מלחמת הכחדה, היא סכנה לעמנו וסכנה לשלום העמים.

שנית, התפקיד הדחוף ביותר המוטל עלינו, על העם היהודי ברחבי תבל ועל דעת הקהל הנאורה, הוא לפתוח, לחדש ולנהל את המערכה המדינית להוצאת מדעני ההשמדה הגרמניים ממצרים.