היו"ר נ. ניר רפאלקס:

הדיון הוא סיעתי. ראשון הנואמים - חבר הכנסת בגין.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש. עומדים אנו באביב 1965. באביב זה מציעה מדינת גרמנים למדינת היהודים לכונן תקינות מוחלטת, סופית, מופגנת ביחסים ביניהן, להחליף שגרירים אשר בקבלתם, על פי הסדר הקבוע בפרוטוקול הדיפלומאטי, יישמעו צליליהם של שני שירים. האחד הוא זה אשר מיליוני יהודים, בין הים הבאלטי לבין הים השחור, שרוהו: "לשוב לארץ אבותינו", לפני ועד שנתפשו, נכלאו, הורעבו, עונו, נורו, נשרפו, נחנקו. והשיר השני הוא זה, שהגרמנים אף הם במיליוניהם, בין חופי האוקיינוס האטלנטי עד גדות הוולגה, שרוהו, כאשר תפשו וכלאו והרעיבו ועינו וירו ושרפו וחנקו את היהודים האלה.

אך היה אביב אחר - הוא של שנת 1945. באביב ההוא סגרו שני מחנות אדירים בתנועת מלקחיים מן המערב ומן המזרח על ארץ הדמים, שקמה זו הפעם השניה בתולדות דור אחד להשתלט על העולם. ואכן הדבירוה והכניעוה ללא תנאי.

במלחמה נופלים אנשים, נהרגים חיילים. ובמלחמות גרמניה השניה נהרגו ונפלו יותר אנשים מאשר בכל מלחמות אנוש הקודמות. אף על פי כן, כאשר תמה המלחמה ומוכרז נצחון, יש חדווה בלב, הכרת ישועה וגאולה. לכן גם אם עמים אחרים במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, סבלו מאכזריותה הבהמית של גרמניה - אזרחיהן של מדינות אלו, בניהם של עמים אלה, חייליהן של אומות אלו יצאו במחול, הטילו כובעיהם למעלה, שמחו ודצו על הנצחון שהושג.

עם אחד לא שמח - כי איננו. בין הים הבלטי לבין הים השחור, מגדות הוולגה ועד האוקיינוס האטלנטי, רוח רפאים מהלכת בעשרות כרכים, במאות ערים, באלפי עיירות, בהם חיו במשך דורות יהודים, נשותיהם וטפם; תמימי-דרך, ברי-לבב, בני-תרבות - אינם עוד. כאילו בלעתם האדמה. אין עוד העם היהודי הגדול - שישה מיליון איש - שישמח בשמחת הנצחון על חיית-הטרף שנקרעו ממנה ציפוניה.

דוד הכהן (מפא"י):

דווקא אנו המנצחים.

אריה בן-אליעזר (תנועת החירות):

אתה נשארת בחיים בחסד.

מנחם בגין (תנועת החירות):

ועל העם הזה, הגדול, האדיר והקדוש כתב במגילות חרוכות משורר הגיטו הסגור, המורעב, הנידון, יצחק קצנלסון לאמור:

"הה, היראה, עמי, לי! קום, ידיים פשוט ושלח מני בורות העמוקים, מילין אורכם, מלאים הם וגדושים, שכבה עלי שכבה, משורפות בסיד אשר שופך, עלו! עלו! אשר ברובד התחתון, מתחת לעומקו שבגושים! צאו כולכם, מתוך טרבלינקי, מאושוויינצ'ים, מסוביבור, הכל, מבלז'יץ בואו, מפונרי, ומעוד, מעוד! פינות לרוב! פעורי עיניים, בזעקה קרושה, יללה היא ואין קול, מני ביצות שקועים עמוק, מטיט יוון, מרקב-אזוב - צאו, צאו, אשר יובשו ונטחנו ונשחקו, יתייצב כל הקהל, בחוג סביבי, כמו במחול מחניים, מעגל גדול אחד נכון - סבים, סבות, אבות ואימהות וילדיהם בחיק, יחד אם וגם עולל, - עלו נא, עצמות יהודיות, מאבקות צאו ומגזרי סבון".

עשרים שנה חלפו מן האביב ההוא. ועל כגון דא יכולים אנו לומר: כבר עשרים שנה חלפו? והרי שבר בת-עמנו עודנו בעצמותינו, בנפשותינו, בכל ישותנו. ומאידך גיסא - רק עשרים שנה חלפו מאז, וכבר מחליטה הממשלה של מדינת היהודים להחליף שגרירים עם מדינת הגרמנים?

לפני שאתם, חברי הכנסת, תיקראו הלילה להחליט, ידידים ויריבים כאחד, התבוננו נא בשאלה: את מי ייצג שגריר הגרמנים בישראל? לכאורה ציר או שגריר מואמן על ידי נשיא ארצו אל נשיא המדינה אליה הוא נשלח. אבל האמת היא שכל שגריר מייצג את עמו כולו.

והנה יבוא אלינו שגריר גרמניה, דגלה מעליו והמנונה מלפניו, ואת מי הוא ייצג? ביום 5 במארס 1933, חודשיים לאחר שילוד השטן הגיע לשלטון בגרמניה, נתקיימו בחירות. עדיין היו בגרמניה דאז מפלגות שונות. ובבחירות השתתפו כולן. והראיה: הסוציאליסטים קיבלו 7 מיליון קולות; הקומוניסטים קיבלו 5 מיליון קולות; יחד 12 מיליון גרמנים. ומאז ועד אביב 1945 נעלמו כולם, לא באושוויץ, לא בפונארי, לא בתאי הגזים, ולא בבורות. הם נעלמו בתוך העם הגרמני המהייל את היטלר. ואילו המפלגה הנציונלסוציאליסטית קיבלה בבחירות אלו 17 מיליון קולות. אך אפשר לשאול: בכל זאת נתקיימו הן לאחר שהנאצים השתלטו על גרמניה, אולי השפיע הטירור על חלק מן הבוחרים?

ביום 10 באפריל 1932, כשנה לפני שהשתלט היטלר על גרמניה, נתקיימו בחירות לנשיאות המדינה ההיא. ובעד אדולף היטלר הצביעו 13 מיליון גרמנים. ב- 31 ביולי אותה שנה נתקיימו בחירות כלליות לרייכסטאג הגרמני ו- 13,750,000 גרמנים הצביעו בעד המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית, בבחירות חופשיות, דמוקרטיות, ברפובליקה הווימארית. היכן הם מיליונים אלה? הגרמנים שהיו בשנת 1932 ו- 1933 בני חמישים, בוודאי אינם עוד בחיים. אבל אלה שהיו בני 40, בני 35 בני 30, בני 25, בני 20, בני 18, בני 15 - רובם ככולם הם בגיל העמידה ומהלכים בני חורין בארצם. אף את אלה, אדוני היושב-ראש, מיליוני גרמנים שהטילו, מתוך הכרה, בחופש גמור, את הפתק בעד המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית, שקמה להשמיד את אחרון היהודים - לו יכלה לבצע את זממה - אף את אלה ייצג שגריר גרמניה בירושלים ובישראל. היה ארגון נוער בגרמניה. שמו היה היטלר-יוגנד. עד 1938 מנה הוא שבעה מיליון ילד וילדה, נער ונערה. עדיין לא הטילו כפיה ממלכתית על הארגון הזה, וההורים הגרמניים מרצונם החופשי שלחו את בניהם ובנותיהם להיטלר-יוגנד. והראיה, עד 1938 ארבעה מיליון מבני הנוער הגרמני עדיין לא נמנו עם ההיטלר-יוגנד, ואילו ב- 1939 יצא צו גיוס לכל בני הנעורים הגרמניים ומאז מנה ארגון הנוער הגרמני הזה 11 מיליון חברים והוא כלל בתוכו ילדים מגיל 6 עד 18.היכן הם המיליוני האלה של הנוער הגרמני דאז שהם כיום בני 35, 40? אף אותם, שספגו בשחר ילדותם ונעוריהם את תורת הנאציזם, הגזענות, הרודנות, הטרור, כוח הזרוע המדביר, שנאת יהודים תהומית והשמדת אחרון היהודים - אף אותם ייצג שגרירה של גרמניה במדינת היהודים.

היה היה ארגון נאצי ושמו ואפן-ס"ס, זה הנפשע בארגונים הנאצים ששפך דמנו כמים. הוא מנה 400 אלף איש. חלקם ודאי נהרגו או מתו, אבל רובם נותרו בחיים ועמם בא בדברים יושב-ראש הפרלמנט הגרמני, הר גרסטנמאייר, כדי לשכנע אותם שהם יצביעו בעד מפלגתו בבחירות. גם אותם, את מאות אלפי המרצחים של הוואפן-ס"ס ייצג שגרירה של גרמניה במדינתנו.

לאחר שהגיעו הנאצים לשלטון, הגיש היטלר לפני הרייכסטאג הצעת חוק הרשאה שנקראה "החוק לביטול מצוקת העם והרייך". ברייכסטאג ההוא היו 288 חברים נציונאלסוציאליסטים. אבל בעד קבלת קבלת החוק, שבן לילה הפך את גרמניה לתלויה לחלוטין באיש אחד, ילוד השטן, אשמדאי, הצביעו 441 חברי הרייכסטאג, מכל המפלגות, זולת הסוציאליסטים. הקומוניסטים לא ישבו עוד ברייכסטאג, ובין 441 חברי רייכסטאג האלה היו נציגים של המפלגה השלטת כיום בגרמניה. גם אותם ייצג השגריר הגרמני בישראל.

בשנת 1945 היו 11 מיליון חברים במפלגה הנציונאלסוציאליסטית. היכן הם? מקצתם מתו, מקצתם נהרגו. כמה נותרו מהם, עשרה מיליון, תשעה מיליון, שמונה מיליון? כל המיליונים האלה הם כיום אזרחים שווי-זכויות בגרמניה דהיום; גם אותם ייצג השגריר הגרמני בבירת ישראל הנצחית.

היה היתה עיירה פולנית קטנה, אושווינצ'ים, לא מהלך עוד בה אחד הס, בנו של קתולי מאמין שאביו רצה לעשותו כומר והוא נעשה למפקח על מחנה ההשמדה בו נחנקו שני מיליון וחצי המיליון יהודים, ובתוכם מאות אלפי ילדים ותינוקות שלנו. אבל באושוויץ, במחנה ההשמדה, היו מיתקנים, היו תנורים, היו כבשנים. מי בנה אותם? הגסטפו הכריז על מכרזים בגרמניה לאספקת המיתקנים האלה. הפירמה העתיקה מארפורט, "טופפ אונד זינה" סיפקה את התנורים והכבשנים. כאשר נפתח מחנה אושוויץ, נמצא בו מכתב מאת האדון טופפ ובניו, בו נאמר: "אנו מציעים מיתקן שימושי למילוי פחם ולהעברת האפר ומזלג מתכת להכנסת הגופות לתוך הכבשנים".

הס נתלה באושוויץ על ידי הפולנים, אבל הפירמה טופפ ובניו קיימת. המזכירה שכתבה את המכתב הזה חיה. המהנדס ששרטט את התכנית הזאת חי. הפועלים שיצקו את הכבשנים האלה, חיים. גם אותם ייצג שגריר גרמניה במדינת היהודים.

כדי להחניק את היהודים השתמשו באושוויץ בגז ששמו "ציקון ב'". הוא נוצר על ידי אי. ג. פארבן. הס איננו עוד. הפירמה הכימית הנודעת הכבירה אי. ג. פארבן קיימת, מנהליה חיים, פועליה מייצרים. שתי פירמות גרמניות קיבלו את הרשיון לספק לאושוויץ את ה"ציקלון ב'". האחת מהמבורג והשניה מדסאו. הפירמה מדסאו, דעגעש, סיפקה לאושוויץ את הרעל הזה כדי להחניק שני מיליון אנשים, והיא סיפקה לא רק את הגז, אלא גם מיתקני איוורור כדי שהתאים האלה יוכלו לעמוד מאווררים לאחר שהוצאו ששת אלפים, שמונת אלפים, שנים-עשר אלף הגופות למען יוכלו להיכנס לתאים יהודים, ששת אלפים, שמונת אלפים, שנים עשר אלף, יום אחר יום, ולקבל את הרושם שהם נכנסים לבית מרחץ.

ד"ר גרהרד פטרס, המנהל הראשי של הפירמה דעגעש מדסאו, שסיפק את ה"ציקלון ב" הועמד לדין בגרמניה וקיבל חמש שנות מאסר. הוא מהלך מזמן חופשי בחוצות הקריות הגרמניות. גם אותו ייצג השגריר הגרמני בישראל.

במשפטו של ד"ר דרינג בלונדון נתגלו ניסויים בגופותיהן של נערות יהודיות, בנות ארבע-עשרה עד שש עשרה, בעיקר אלו שהובאו מן הבלקנים, שכמוהם לא נעשו בגוף האדם ובנפשו מאז ברוא אלוהים את האדם, ויצור האדם את השטן. אך גם נתגלה כי פרופסור ד"ר הירט, ראש המכון האנטומי באוניברסיטה של שטרסבורג, כתב מכתב לשלישו של הימלר, בחג המולד 1941, ובו אמר: "יש לנו אוסף של גולגלות של כל הגזעים, אך מן הגזע היהודי אין לנו אלא מספר קטן של גולגלות לדוגמה. המלחמה במזרח נותנת לנו את ההזדמנות להתגבר על הקושי".

פרופסור ד"ר הירט, שהעמיד בגרמניה אלפי רופאים והשביע אותם בשבועת היפוקרטס, לא הסתפק בבקשה לגולגלות יהודיות לניסויים האנטרופולוגיים שלו, אלא ביקש לשמור על שלמותם. וכך כתב לשלישו של הימלר: "לאחר שייגרם המוות ליהודי, שבראשו אין לפגוע, יכרות הרופא את הראש מן הגוף וישלח אותו בפח סגור באורח הרמטי".

התעודות ההיסטוריות מוכיחות כי אלפי רופאים גרמניים עסקו בניסויים אלה וידעו עליהם והיום הם מרפאים את חולי גרמניה. גם אותם ייצג השגריר הגרמני בירושלים.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת. אני מקווה שאיש לא ינסה היום להתעלל בנו ולומר, כי גם בקרב עמים אחרים יש פושעים ועבריינים וכולם שולחים ומקבלים שגרירים. אך כדי למנוע התחכמות מתעללת זאת אומר מיד: נכון, יש עבריינים בקרב כל העמים, ואנחנו איננו יוצאים מן הכלל. ומשום כך, בקדוש שבימות השנה, אנו מתירין להתפלל עמהם. אבל אי העבריינים האלה - ואי הפושעים הללו? אל תעליבו עבריינים רגילים בקרב כל העמים בהשוותכם אותם לפושעים האלה, לדוקטורים האלה, לגלובקים האלה, להולנדרים האלה, לשרדרים האלה. גם אותם ייצג השגריר הגרמני בישראל.

כך גרמניה דאתמול, על מיליוני חברי המפלגה הנאציונלסוציאליסטית הס.א. הס.ס. ההיטלר-יוגנד, הרופאים הקטלניים המרצחים, שאותם את כולם, ייצג הוד מעלתו שגרירו של נשיא הרפובליקה הפדרלית הגרמנית במדינת ישראל.

אך מה על גרמניה של היום? יש כאלה בינינו האוהבים להקים לעצמם דחלילים, כדי להפילם, והם טוענים, שיש כאלה בתוכנו האומרים שגרמניה דהיום היא בדיוק כמו גרמניה דאתמול. מעולם לא נשמעה טענה כזאת. יש הבדל בין גרמניה דהיום לגרמניה דאתמול. גרמניה דהיום, אין בה עוד הסודטים. גרמניה דהיום מחולקת. השטחים ממזרח לנהר אודר, שבמאה ה- 11 וה- 12 היו נחלת הסלבים וגרמניה דאז רדפתם, השמידתם, גירשתם באש ובחרב, השטחים האלה חזרו למדינת הסלבים. וההבדל העיקרי, אושוויץ, טרבלינקה, פונרי, אינם עוד בתחומי גרמניה. והכבשנים אינם מעלים עוד את העשן המתאבך.

יש הבדלים. ואם מישהו יאמר לי שגרמניה של היום אינה גרמניה של הנאצים, הוא יתחייב בהוכחה לאור התעודות והעובדות הללו. אבל ודאי, לא בשלטונם של כל הנאצים. היכחיש מישהו שהנאצים דאתמול הם של גרמניה דהיום? האם הם נעלמו? הם נהרגו, הם מתו? האם כולם אינם, והאם לא בשמם מדבר שגרירם?

ועתה, אדוני היושב-ראש, בדברנו על גרמניה דהיום ובעמדנו בפני מפנה היסטורי ביחסים בינינו וביניהם, תרשו ליהודי להשמיע j'accuse כלפיה, כלפי גרמניה דהיום.

אני מאשים את גרמניה דהיום בתרמית כלפי כל העולם התרבותי. תחת לחץ הגובר והולך של דעת הקהל העולמית, יחליטו אולי שני בתי-הנבחרים של גרמניה להאריך את מה שנקרא חוק ההתיישנות לגבי פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות. זאת התרמית הגרמנית. מרצחים שהרגו מאות אלפי אנשים, נשים וילדים, בעומדם בפני דין גרמני, מקבלים שנתים, שלוש ארבע שנות מאסר. עוזרו הראשי של אייכמן, קרומיי, מרצחם של 400 אלף יהודים הונגריים בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השניה, מהלך חופשי. עוזרו של העוזר הזה זוכה בבית המשפט. אחיות רצחניות שעל פי "פקודה" רצחו אלפי אנשים חולים, מזוכות ויוצאות לחופשי והקהל מריע לכבודן.

אני מאשים את גרמניה דהיום שרק בחבל אחד, בוואריה, 11 אלף מתוך 12 אלף מורים שלה היו נאצים פעילים, אנשי ס.א. וס.ס. שהדריכו את הנוער ואת דור המרצחים, וכיום הם מוסיפים לחנך את הנוער הגרמני.

אני מאשים את גרמניה דהיום כי הפיקוד העליון של צבאה המחודש רובו ככולו מורכב מגנרלים שנשבעו שבועת אמונים לאדולף היטלר וקיבלו, העבירו וביצעו את פקודתם של המראשאלים מינשטיין ורייכנאו. בימי מלחמת העולם השניה כתב המרשאל מינשטיין, הנחשב לחייל המכובד ביותר בגרמניה של היום: "החייל (כלומר החייל הגרמני) חייב להראות הבנה להכרח של נקמה חמורה ביהדות". אנו יודעים מה פירוש המלים "נקמה חמורה ביהדות". והמרשאל רייכנאו כתב: "החייל חייב להבין את הצורך של נקמה חמורה אך צודקת ביהדות התת-אנושית". אנו יודעים מה פירוש המלים "נקמה צודקת" גרמנית ביהדות.

אני מאשים את גרמניה דהיום כי 17 מבין שופטי בית המשפט העליון בקרלסרואה היו נאצים, שופטי זדון, דייני רשע שהפכו את המלה "צדק" לקללה אנושית ושלחו אנשים חפים מכל פשע לגרדום ולפני כיתת היריה.

אני מאשים את גרמניה דהיום, כי 27 נשיאים של בתי המשפט המחוזיים שלה, כולם שופטים נאציים לשעבר שידיהם מגואלות בדם.

אני מאשים את המיניסטרים הגרמנים ולדימיר קרופט ועמנואל פרויסקר בכך שהיו קצינים בס.ס. וחברים במשמר המיוחד של אדולף היטלר.

אני מאשים את שר החוץ הגרמני שרדר בכך, שהיה חבר המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית ומנהיג בס.ס. הרצחני.

אני מאשים את שר המשפטים שפר בכך, ששיבח את אדולף היטלר כמושיעו של הרייך הגרמני.

אני מאשים את שר התחבורה זיבום בכך, שהיה יועץ כלכלי של הנאצים בשלזיה ובצ'כוסלובקיה המודברת והמעונה.

אני מאשים את ד"ר לודוויג ארהארד, אשר מתוך חישובי תועלת גרמניים ציניים, בעומדו לחוץ אל הקיר, מצד אחד, ומצד שני בהתייצבו בפני מחאה אדירה של כל העולם התרבותי, הציע - למען גרמניה, למען האינטרסים שלה, למען טהר את עצמו ואת עמו באורח חולף, - לכונן יחסים דיפלומטיים, או אולבריכטיים, עם מדינת ישראל; אני מאשים את הקאנצלר הגרמני דהיום בכך שהוא שיתף פעולה עם המשטר הנאצי כל שנות קיומו. אני מאשים את ד"ר לודוויג ארהארד בכך שהיה יועץ אישי של הגאולייטר הנודע לשמצה, בירקל, במחוז הסאר ועמד בראש המכון ההיטלריסטי למחקר כלכלי.

כזאת היא, אדוני היושב-ראש, גרמניה דהיום. אבל תוכלו לשאול: ומה על העמים האחרים? גם הם סבלו מידי הנאצים, נלחמו בגרמניה והדבירוה. גם הם יודעים.

גבירותי ורבותי, חברי הכנסת. כדי להשיב, אשאל אתכם: גרמניה השמידה 70 מיליון רוסים? 60 מיליון אמריקאים? 18 מיליון אנגלים? 16 מיליון צרפתים? 3 מיליון בלגים? זה המספר של יהודים, באופן יחסי, שהשמידה גרמניה - שליש מעם שלם. ולא יהיה שום הבדל - זאת השאלה המכרעת ההיסטורית - ביחסם של עמים אל גרמניה וביחסינו אנו אל גרמניה? ולא יהיה שום הבדל ביחסינו אל עמים אחרים וביחסינו אל גרמניה? הם שולחים שגרירים לגרמניה, אנו נשגר צירים אליה; גרמניה שולחת אליהם צירים, גרמניה תשלח אלינו ציר. נורמליזציה. שום הבדל? זאת השאלה.

רגש - עוד מעט תתרגמו את המלה הזאת ללועזית "אמוציה", וכל הגיבורים בבית ישראל, אשר הוכיחו עד הימים האחרונים איך כלפי פנים הם מונעים ומונהגים על ידי אמוציה של שנאה וקנאה, - יאמרו: זו אמוציה שצריך להתגבר עליה. רק הרגש שואל את השאלה: לא היה כל הבדל? אני שואל את השכל, את ההגיון: שום הבדל ביחסים בינינו לבין הגרמנים? בינינו לבין עמים אחרים? יש שגריר צרפתי בישראל, שגריר אמריקאי, שגריר רוסי, שגריר פולני, שגריר בלגי - יהיה גם שגריר גרמני? שום הבדל ביחסים במשולש הזה ביניהם לבין גרמניה ובינינו לבין גרמניה? היכן השכל? היכן ההגיון ההיסטורי של עם זה?

מה אדיר הוא הסמל. בשבת האחרונה קרא המפטיר, בר המצווה והמבוגר, את הפרשה על שאול, שמואל ואגג העמלקי. הפרשה הזאת מתחברת, מעבר לחמש מאות שנה ומעלה, עם הכתוב על פי ה' ביד משה לאמור: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים". והמשך הכתוב - עליו עוד אעמוד - מסתיים, אף על פי שבראשיתו נאמר "זכור", במלים "לא תשכח". את המלים "ויזנב בך" תרגם אונקלוס "וקטל בך". את המלים "אשר קרך בדרך" מפרש רש"י: כל האומות היו יראות להילחם בישראל ובא זה והראה להם מקום. גם כלפי ימינו, מי עוד יוסיף על הפירוש הזה של רש"י?

מעבר למאות ואלפי שנים מהדהד הכתוב הזה במגילה החרוכה של יצחק קצנלסון, והוא כותב: "כל גרמני בן מוות הוא. ידיו של כל גרמני מלוכלכות בדם יהודי, בדם ילד, או זקן או אשה". ואף על פי כן, מורי ורבותי, אין ולא תיתכן בימינו מלחמת נקם. יש מלחמת שחרור, יש מלחמת מגן, יש מלחמת כורח. אין ולא תהיה מלחמת נקם. איננו יכולים למחות מתחת שמי ה' את העם הגרמני. איננו יכולים. איננו יכולים לקיים את קריאתו של יצחק קצנלסון, לנצל כל הזדמנות כדי לפגוע בכל גרמני משום שידיו של כל גרמני מגואלות בדמו של ילד יהודי. איננו יכולים. אבל מה יכולים אנו לעשות?

מישהו בוודאי ידבר גם היום על קיצוניות. מה יכול להיות מתון יותר מאשר לבקש את העם הזה ואת המדינה הזאת שלא יתידדו עם הגרמנים בדור ההשמדה, לא ישתגררו אתם ולא יצטיירו אתם ואל ינגנו הימנונם הטמא "דויטשלנד, דויטשלנד איבער אלעס אין דער וועלט", ולא יניפו את דגלם הטמא שנישא מעל בתים חרבים ועיי מפולת בהם נקברו אבותינו ואימותינו? מה אפשר לדרוש יותר מבחינת מתינותו של האדם?

אחרי כל מעשה באים מורינו ורבותינו ואומרים: אבל אנו לא שכחנו ולא נשכח. עושים הסכם בין עם לעם, בין מדינה למדינה, הוא הסכם של תשלומים. איש המליצה קורא לו במלה שיש לה משמעות אחרת לגמרי במקור: "הסכם שילומים". העולם כולו קורא לכך הסכם סליחה וכפרה והמציאות מוכיחה את הטענה העולמית הזאת. ולנו אומרים: לא שכחנו ולא נשכח. נשק המוצר בידיים יהודיות נשלח לידיים גרמניות, ובין אלו - ידיים אשר עשו את מלאכת הדמים. ואומרים תמיד נזכור. אומרים שגרמניה דהיום איננה כגרמניה דאתמול; העבר - עבר; זו גרמניה אחרת לגמרי. מותר להתקרב אליה, מותר לתת לה ריהביליטציה מוסרית גמורה, ואומרים: לא שכחנו ולא נשכח. איך? ודאי כל אחד ואחת מכם, כולכם, זוכרים, לא שכחתם, לא תשכחו. איך תוכלו? אבל המדובר הוא בזכירה לאומית, באי-שכחה של עם שלם. ואתם עושים במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות, מאז החלו הגרמנים לשלם - לא לפני כן - מעשה אחר מעשה, פעולה אחר פעולה, צעד אחר צעד, האומרים: עם זה, נוער יהודי זה, איך עוד יזכור, איך יקיים עוד את המצווה לא תשכח, מול הדגל הגרמני ובשמעו את ההמנון הגרמני.

זהו, אדוני היושב-ראש, האספקט ההיסטורי והמוסרי בשאלת כינון יחסים עם גרמניה. הוא מכריע. אבל יש גם אספקט מדיני ובטחוני.

כאשר עמד היטלר ב- 30 בינואר 1939 ברייכסטאג והשמיע את ההודעה הבאה: "אם הפיננסיסטים היהודיים שוב יצליחו להטיל את העולם למלחמה, התוצאה תהיה השמדת הגזע היהודי בכל אירופה", העולם שמע ולא האמין. עמנו האזין, לא קיבל. אבל, לאחר הנסיון, אם אויב היהודים אומר שהוא רוצה להשמיד אותם, התגובה הראשונה של כל יהודי צריכה להיות: אני מאמין שהוא רוצה בכך. אין זה מקרה שהמסוכן באויבי ישראל דהיום, נאצר, מחפש זה שנים כלים כדי להשמיד את היהודים, את האזרחים, את הנשים ואת הילדים. הוא יודע שבצבא לא יוכל - לא בדור זה ולא בדורות הבאים - לצבאנו, בשום מערכת שדה, לכן הוא מבקש נשק להשמדה המונית, נשק שאפשר להפעילו ממרחק למרחקים, והוא מתחיל לייצר נשק זה. בעזרת מי? בעזרת מדענים גרמניים. אנחנו עומדים כיום במארס 1965. שנתיים חלפו מאז קיבלה הכנסת את החלטתה המפורסמת, והמדענים הגרמניים מוסיפים לשבת במצרים. קם סכסוך חולף בין מצרים לבין גרמניה, והמדענים מודיעים שהם יוסיפו לשבת במצרים ולייצר את נשק ההשמדה בשביל נאצר. הגרמנים שיטו בנו, ובעולם כולו, עם החוק נגד מדענים אלו. היכן הוא?

נשער בנפשנו, חברי הכנסת, שלאחר בואו של ד"ר בירנבאך עם הצעתו הנדיבה, - איך אמר אחד מחברי הכנסת, של "חשבון נפש" גרמני - בשמו של ד"ר לווויג ארהארד, ממשלת ישראל אומרת: non possumus, איננו יכולים, אנחנו בני דור ההשמדה, לקשור אתכם יחסים דיפלומטיים תקינים, נורמליים, אך עשרים שנה לאחר אושוויץ, לאחר טרבלינקה, לאחר פונרי; אתם הגרמנים, תתנו נשק השמדה בידי המסוכן באויבי ישראל, הוציאוהו משם - איזה תוקף אדיר היה ניתן לדרישה זו, אחרי סירוב זה, בכל העולם כולו? אבל, אתם עשיתם להיפך. לחצתם את היד הגרמנית המושטת אליכם. איך עוד תדרשו להוציא מיד את המדענים הגרמניים ממצרים? תפנו לגרמניה, והיא תאמר לכם: מה אתם רוצים מאתנו? אינכם רואים שנכנסנו עכשיו לריב עצום, חסר תקדים, עם כל העולם הערבי כדי להכיר בכם, כדי לתת לכם שגריר גרמני, ואתם דורשים מאתנו שמיד, בעקבות אותו ריב, שוב נסתכן בחמת הערבים ונוציא ממצרים את המדענים שלנו?

שמעתי את הד"ר גולדמן מספר בקונגרס הציוני, ששרים גרמניים אמרו לו: איננו יכולים להוציא את המדענים הגרמניים ממצרים, יהיה זה מעשה איבה כלפי המצרים, אנחנו מחזיקים מדענים בהודו, בפאקיסטן ובכל רחבי העולם. המצרים ישאלו: מדוע רק מארצנו אתם מוציאים את מדעניכם? שמעתם הסבר? עתה יינתן לו תוקף כפול ומשולש. גרמניה נמצאת, למען ישראל כביכול, בסכסוך עם העולם הערבי. אתם רוצים שהיא תריב עמו גם על המדענים הגרמניים? והתוצאה של מדיניות זו תהיה - שגריר גרמני יישב בירושלים, ומדען גרמני יישב בקהיר. מה יש להעדיף מבחינת בטחונה של ישראל ועתידה וחיי בניה וילדיה?

לפני כמה שבועות אמרתם: גרמניה מתכחשת להסכם שחתמה עליו; אינה מספקת עוד את הנשק שהבטיחה לשלחו, ונשק - אמרתם - עדיף מיחסים דיפלומטיים. עכשיו תאמרו: יחסים דיפלומטיים עדיפים מנשק? משום שגרמניה אומרת במפורש שהיא לא תשלח עוד את הנשק. מתך צביעות ידועה, מתוך האאופמיזמים המפורסמים, אין היא אומרת: לא נשלח נשק לישראל, היא אומרת: גמרנו אומר לא לשלוח עוד נשק לאזורי המתיחות, קרי ישראל. ואם תדרשו ממנה להמשיך ולשלוח שוב נשק, יגידו לכם: מה אתם רוצים מנפשותינו, הרי התחייבנו בפני נאצר. ראשית, נפסיק את משלוחי הנשק לישראל. שנית, נקשור עמה יחסים דיפלומטיים, אבל, אתם רוצים גם יחסים דיפלומטיים וגם נשק, והרי אנחנו כבר בסכסוך עם הערבים. מבחינתכם, לא לדידנו, מה עדיף?

גרמניה נמצאת כיום בסכסוך עם הערבים. הוא יסתיים ויעבור במהרה. מצויים בינינו אנשים אשר בתרועה קיבלו את הבשורה מבון על קשירת יחסים דיפלומטיים תקינים. יש לפעמים יום שאדם חייב למלא חובה שאין בלתי נעימה ממנה, להסיר צהלה, להשתיק שמחה. אל נא, בצהלתכם ובשמחתכם, רבותי, אומרי הן דהיום. "ברוגז" בין מדינות חולף. אחרי מבצע סואץ ניתקו כל מדינות ערב את היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה ועם צרפת. ועתה? די לשאול. לא יחלפו - מתוך הכרת אחריותי הריני אומר - חודשים רבים, בוודאי לא שנים, והסכסוך הזה יחלוף, וגרמניה תפייס את מדינות ערב. ואיך היא תרוץ אחריהם כדי לשכך זעמם? מה לא תתן להם עוד תמורת היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל? היא כבר נתנה לאויבינו מיליארד דולר. היא כבר שלחה להם מומחים לכל - ובעיקר לנשק השמדה.

עתה יש בינה לביניהם סכסוך עובר. כדי לבטל אותו בשנים הבאות - מה לא תתן גרמניה לאויבי ישראל? מה אפוא עדיף? שגריר גרמניה בירושלים, - מדען גרמני, כסף גרמני, מומחה גרמני בקאהיר, בבגדד, בדמשק, ועוד?

ראש הממשלה אמר היום: כולנו נמצאים במאבק בין הרגש לבין השכל. אינני מסכים לדבריו. בענין זה אין שום הפרדה בין הרגש הטהור, הקדוש, לבין ההגיון ולבין השכל. חד הם. כרגש השכל, כלב המוח, מצווים עלינו לא לעשות נורמליזציה מוחלטת, סופית, לעיני העולם כולו, בדור ההשמדה, בין עם המושמדים לבין עם המשמידים. אבל אם נכונים הדברים כי כולנו נמצאים במאבק, במטותא מכם, רבותי חברי הכנסת - נלך אל העם; נשאל אותו. מה פגם אתם יכולים למצוא בהצעה כזאת? אלה יחסים דיפלומטיים עם מדינה סתם? הרי זה מפנה היסטורי. פעם אחת בחיינו נחליט על כך, פעם אחת ויחידה בחיינו. בואו ונשאל את עמנו. יאמר כל יהודי במצפונו - הן או לאו. לא עמדה השאלה הזאת לדיון ציבורי לפני שלוש שנים. מעולם לא עמדה לדיון. תנו לכל יהודי להחליט - הן או לאו.

לכן אנחנו מציעים היום לערוך על שאלה גורלית, היסטורית, מוסרית, מדינית, בטחונית, חסרת-תקדים, סגולית, מיוחדת במינה זו - משאל-עם כללי בישראל.

אך בוודאי - כפי שידוע לי - גם את ההצעה הזאת תדחו. גם את החיוב היהודי, הלאומי שבשלילת הצעת גרמניה דהיום, לא תקבלו. אנחנו נישאר היום במיעוט. לא בפעם הראשונה. מאז נקראנו לפלא של ביתר וציון וסיני, היינו בתקופות שונות במיעוט, עם המיעוט. וכאשר לעת זקנתנו, ביודענו שלא יחלפו עוד ימים רבים ויהי עלינו לפנות את מקומנו לבנינו אחרינו, אנו עושים את חשבון נפשנו ודרכנו, מסתכלים לאחור ושואלים את עצמנו: הצדקנו או החטאנו לעמנו על אשר אז אמרנו את דברנו ועשינו מעשינו אף על פי שהיינו במיעוט - יכול אני, הערב הזה, אדוני היושב-ראש, לומר בשם ידידי: לא. אין לנו במה להתבייש. אין לנו סיבה לכבוש פנינו בקרקע ולהשפיל ראשינו. להיפך, מן הימים שנשאנו את דבר האמונה במדינה היהודית, עד היום שמורנו ורבנו דרש לפנות את יהודי אירופה בטרם יעלה עליהם הכורת, - זכינו לשמוע מפי אנשים כשלום אש ז"ל, וייבדל לחיים ארוכים מר יצחק גרינבוים, את הדברים הבאים: אנו מבקשים סליחה, מחילה וכפרה או מצטערים על אשר התנגדנו לתכנית האווקואציה. - ומן היום בו החילונו במלחמה נגד שלטון נכרי כדי לפלס לבני האומה את הדרך לחיי חירות וכבוד, עד היום בו התנגדנו להסכם ה"שילומים", ועד היום הזה - על אף היותנו במיעוט, אנו יכולים להרים ראשנו ולומר: לא חטאנו לעמנו. צדקנו.

גם היום, אדוני היושב-ראש, נישאר במיעוט. מעולם לא קיבלנו את התיאוריה של איבסן ב"אויב העם" שלו, לפיה המיעוט תמיד צודק. גם אם הצליף איבסן במסלפי הדמוקרטיה, התיאוריה של איבסן היא אנטי-דמוקרטית. אנו דוחים אותה. אבל בוודאי לא נקבל את התיאוריה שהרוב תמיד צודק. כמה פעמים בדורנו טעה הרוב טעות פטאלית, ובעיקר הרוב המכריע בפרלמנט הדמוקרטי הבריטי שהתייצב בימי מינכן מאחורי נוויל צ'מברלן?

אנו משוכנעים שהרוב טועה. מר לנו; צר לנו. צר לנו על אשר בתוכו נמצאים יהודים בני עמנו, אשר על אף יריבות, עברנו עמם כברת דרך היסטורית בסבל, בקרבן ובמלחמה. מר לנו וצר לנו על אשר בתוכו נמצאים גם ידידים. אנחנו נישאר במיעוט, אבל אנו יודעים כי נמלא את חובתנו כלפי עמנו וארצנו, כאשר נאמר הלילה הזה, להצעת הגרמנית, לאו מוחלט. ונישא את דברנו בקרב ישראל: זכור - לא תשכח.