היו"ר ק. לוז:

הכנסת תעבור לדיון על סקירת ראש הממשלה. רשות-הדיבור לחבר-הכנסת בגין, ואחריו - לחבר-הכנסת רימלט.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אדוני היושב-ראש, בשמחה הריני מצטרף לברכתו של ראש הממשלה להחלמתו של אדוני ולשובו לעבודה. ברוך רופא חולים.

הודעתו של ראש הממשלה, אדוני היושב-ראש, על כוונתו לבטל את רשיונות התנועה ברוב האזורים בהם עדיין קיים, מתוך סטייה בולטת אפילו מתקנות החירום 1945, מוסד הקבע המינהלי הקרוי ממשל צבאי - ראויה לברכה. אולם הודעה זו גם מאפשרת לנו וגם מחייבת אותנו לשוב ולסקור את הבעיה בשלמותה.

בעיתונות נמסר כי מר אשכול, בהיותו בדגניה - א' או ב' לא אזכור. הודיע, שאין הוא מבין למה לא בוטלו ההגבלות לפני שנים מספר. לשכת ראש הממשלה, כעבור מספר ימים, הכחישה את הפיסקה הזאת מדבריו. מאחר שבבית הזה אין כמעט איש שלא התנסה במסירה בלתי-מדויקת של דבריו, ניטיב לעשות, רבותיו חברי הכנסת, אם על-פי הכלל הגדול של הלל, המהולל בחכמת הלב, ניתן אמון בהכחשה.

אולם את אשר ראש הממשלה אמר שלא אמר - אני מוכן לומר. אכן, למה לא בוטלו הגבלות אלו לפני שנה או שנתיים או שלוש שנים? למה בוטלו אך עתה? כל חברי הכנסת זוכרים כי מדי עלות בעיה זו לדיון לפנינו , היינו שומעים שיעורים ארוכים, מקיפים, כוללי חידושים אדירים, גיאוגרפיים ואתנוגרפיים, על מספר מדינות ערב המקיפות את מדינת ישראל, על אוכלוסייתן, על איבתן, על ההכנות המלחמתיות שלהן. מה נשתנה מבחינה זו בין השנים 1963 1962, 1961? אמנם, לא קם האיחוד המשולש: קהיר-דמשק-בגדד, אלא להלכה. אבל בינתיים קם האיחוד הזוגי, סוריה-עיראק, הוא פחות מסוכן מן הראשון, אך אין לומר שאין בו סכנות. נכון, לעת עתה יותר משבאים חיילים עיראקיים לסוריה, הולכים חיילים סוריים לעיראק, כדי לעזור בדיכוי האכזרי של מרד החופש של הכורדים. אבל יש אפשרות להניח, על-פי ההודעות הרשמיות. של שליטי שתי הארצות, שבאחד הימים עלולה להופיע יחידה צבאית עיראקית בגבולה הצפוני של ישראל, זו ודאי תהיה התפתחות לרעה ולא לטובה, ועלינו לשים לב אליה. כלום לא היו מעשי תוקפנות של הסורים במשך השנים האחרונות? האם לא נחטפו אזרחים ישראליים משטח הריבונות של מדינתנו, והם מוחזקים עד עצם היום הזה בתנאים החייבים להחדיר חרדה ודאגה בלב כל אחד מאתנו? מה נשתנה לטובה מן הימים ההם עד היום הזה?

איני רוצה להשאיר שום ספק בלבות חברי הכנסת ביחס לדעתנו על הקשר המלאכותי שנוצר בין המוסד המינהלי הקרוי ממשל צבאי ובין בעיות הבטחון החיצוני של מדינתנו. מעולם לא היה קשר ביניהם. הממשל הצבאי לא הרחיק מלחמה; ביטולו לא יקרב את השלום. זה עניין פנימי, כולו פנימי שלנו, וצריך לשקול אותו ולהתבונן בו בעיניים פקוחות, מבחינת דאגת-האמת לביטחון הלאומי וגם מבחינת כיבוד העיקרון המקודש, בו דבק לבנו מימי הרצל ונורדאו וז'בוטינסקי, של שיווי זכויות, הלכה למעשה, במדינת היהודים לכל אזרח, ללא הבדל מוצא, דת ולאום, אם אין סתירה ביניהם.

ומבחינה פנימית? די לשאול אם משהו נשתנה בשטח זה, כדי לדעת את התשובה. לכך נשאלת, חוזרת ומוצגת, השאלה: הן זו ממשלת המשך; אם אסור היה לבטל את ההגבלות הללו, - והן נפשו של הממשל הצבאי, לפחות מבחינת ההלכה הרשמית, - לפני שלוש שנים; מדוע מותר לבטל אותן השתא? אם אפשר לבטלן בשנה זו - מדוע אסור היה, כפי ששמענו, ולא בלי קצף, להעבירן לפני מספר שנים?

אך עובדה היא שעתה התרוקן הממשל הצבאי לחלוטין מתוכנו הביטחוני הפנימי. תמיד שמענו את הטענה, שהעיקר במוסד זה הוא עניין הרשיונות המאפשרים לשלטונות לפקח על תנועת האוכלוסין הערביים, וגם להזהירם שאם לא יתנהגו כהלכה, לא יוכלו לנוע. עתה התבשרנו שלא יהיו עוד כלל רשיונות תנועה ברוב המכריע של האזורים הנידונים. לשון אחרת: את התוכן ביטלו, את הצורה מקיימים. את הגרעין זרקו, על הקליפה שומרים. הוציאו את הכספית מן המדחום, ואותו נוצרים למקרה של מחלה.

אני סובר שההגיון מחייב לעשות את ההפך, לכל הדעות, הצורה שלילית היא. לא יימצא איש בבית זה שיטען כי טוב הדבר אם אנשי צבא מפקחים על אזרחים. בטוחני שהכנסת כולה תהיה מאוחדת בדעה שמפקדים צריכים לפקד על חיילים, ואזרחים על אזרחים, זה הכלל הגדול במדינה חופשית.

הצורה שלילית והתוכן איננו עוד. למה לשמור על הצורה השלילית תוך כדי ביטול התוכן, עליו נאמר כי חיובי הוא? דרך זו אינה עומדת בפני הביקורת של השכל הישר.

אנו הצענו דרך אחרת ואנו חוזרים ומציעים ללכת בה לממשל הצבאי אין עוד כל משמעות ביטחונית. נודיע על כוונתנו לבטלו. תקנות החירום משנת 1945, עליהן הוא נשען, הכנסת החליטה לגביהן שנוגדות הן את היסודות של מדינה דמוקרטית. אמנם כן, ההחלטה נתקבלה לפני שנים רבות. האם משום כך לא צריך לקיים אותה? או אולי להפך? לפחות. עתה, באיחור רב, צריך לתת כבוד לכנסת ולרוב שדיבר בשמה, בקבלו את ההחלטה ההיא.

לכן, צריך להודיע על כוונתנו לבטל את תקנות החירום הבריטיות, שדוברי מפלגת השלטון השמיעו כלפיה מלים, אשר לא אחזור עליהן היום, כה חריפות הן.

אין אנו מציעים לבטל תקנות אלה ולהשאיר חלל ריק מבחינת הבטחון. אנו מחייבים סמכויות לרשויות האזרחיות והצבאיות גם יחד לשעת חירום. אך עלינו להכין חוק משלנו, ישראלי, הגון, ממשי, עם תוכן בטחוני, אשר ייכנס לתוקפו בטרם תבוטלנה תקנות החירום משנת 1945. זו הדרך.

לו היו אומרים לנו: נבטל את הממשל הצבאי ונשאיר את תקנות ההגנה משנת 1945, היינו אומרים: לא טוב, לא מושלם יהיה המעשה. וכן להפך. אילו אמרו לנו: נבטל תקנות ההגנה משנת 1945, אך נקים או נקיים את הממשל הצבאי - היינו אומרים: לא נכון המעשה, לא שלם. אנו חייבים ויכולים לבטל את תקנות החירום משנת 1945 וחייבים ויכולים לבטל את הממשל הצבאי הנשען עליהן, שאין בו שום משמעות ביטחונית. אבל לפני שעושים אנו מעשה זה, ניתן למדינה חוק בטחון לשעת חירום.

אנחנו מציעים להתחיל להכין את החוק הזה. אפשר להכינו לא בדרך אחת בלבד. לאחר הודעות רשמיות-למחצה שנתפרסמו מעל דפי עיתון "דבר", לפיהן חוגים מוסמכים מפרשים צעד זה של הממשלה כצעד לקראת ביטול סופי, אמנם הדרגתי, של הממשל הצבאי, איש לא יאמר עוד כי מי שתובע ביטול זה מרים ידו על בטחון האומה ומוכן להפקירו. אנחנו יכולים אפוא לפנות אל הממשלה ולהציע לה, שהיא תכין הצעת חוק זו, על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, על-ידי ועדת השרים לענייני בטחון, או על-ידי ועדה משולבת משתיהן, ואנחנו נדון, בשיקול רב ומתוך דאגת-אמת לביטחון, שאיננו חייבים כלל להודיע כי היא מקננת בלבנו, בהצעה הזאת, ויחד נמצא את הדרך למתן ביטחון אמיתי למדינה ולכל אזרחיה.

אם לא תיאות הממשלה ללכת בדרך הזאת, אני מציע לכנסת שתוקם ועדה מקרב חבריה, ועדת-משנה מטעם ועדת החוץ והבטחון, ועדת-משנה מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדת-משנה משולבת משתיהן, ועדה שאנחנו יכולים להקים אותה על-פי הסכמה בין-מפלגתית, ויחד נשב ונדון, כאזרחים וכיהודים, איך לפתור את הבעיה הזאת מתוך דאגה כפולה: ראשית כל - לביטחון האומה; שנית - לעקרון של שיווי הזכויות לכל האזרחים.

אני סובר, אדוני ראש הממשלה, שאם אתה וחבריך תלכו באחת מדרכים אלו, תיווכחו לדעת במהרה שבעניין זה יש מידה רבה של אחדות בתוך הכנסת, על אף כל חילוקי-הדעות. כי במידה שבעיה נוגעת לביטחון האומה, לא פעם אחת בלבד הוכיח הבית הזה שהוא יכול להתלכד מעבר לכל חילוקי-הדעות בין סיעותיו.

בעברי מבעיית הממשל הצבאי, שעם התרוקנותו המוחלטת מתוכנו, שווא מדביקים לו את תו הבטחון הלאומי, לבעיות מדיניות וביטחוניות אמיתיות, אעלה לפני הכנסת, קודם כל, את פעילותם הנפשעת של המדענים הגרמניים במצרים.

גברתי היושבת-ראש, מה עוללו לנו מדענים אלה? חובתי להודיע לכנסת, ועל-ידה לאומה, כי יש יסוד להניח כמעט בוודאות, שבמצרים החל ייצור הטילים, אשר את הידע ליצירתם ואת חלקי החילוף להרכבתם סיפקו לה מדעני גרמניה. הסופר הצבאי של "הארץ" הודיע לפני מספר שבועות שהמדענים האלה גם התקינו או תיקנו מכשירי ניווט או היגוי לטילים האלה. סופר ה"טיימס" הודיע שהידע הזה בשטח הטילי והנשק הבלתי-שיגרתי, אם המדובר הוא בראשי החץ, ניתן למצרים ב99%- על-ידי מדענים זרים. קרי, רובם, אם לא כולם, גרמנים.

יוצא, שאלמלא מדענים אלה, היה חולף זמן, שאי-אפשר כלל לדעת מה גבולותיו, עד שהאויב הזה היה רוכש את אמצעי ההשמדה ההמונית הניתנים להפעלה ממרחקים, להם נישאת נפשו מאז, מאחר שיודע הוא כי בכל התנגשות שדה בין צבאותיו לבין צבא ישראל, המה יינגפו. מעתה נחיה בצל הטילים המצריים. משיוצרו ויוצבו, ודאי לא ניבהל. אם באחד הימים תיטרף דעתו של האויב והוא ינסה להפעילם, לא נושמד כי נחיה, והוא ישלם את מלוא המחיר בעד שפיכת דמנו. אבל הצל אפל וארוך, והדם יקר מכל יקר, והסכנה אמיתית. עליה דיבר גם שר החקלאות, באמרו, אך לפני שבועות מספר, כי מפעילותם של מדעני גרמניה במצרים נשקפת למדינתנו אחת הסכנות הביטחוניות החמורות ביותר, ובעתיד הלא-רחוק. השינוי הזה איננו כמותי; הוא איכותי, זהו שינוי יסודי באמצעי הלחימה וניסיון ההשמדה של אוכלוסייה אזרחית שניתנו בידי אויב אכזרי, המסוגל להפעיל כלי התקפה מסוג מסוים אפילי נגד בני עמו, על אחת כמה וכמה נגד האומה הזאת שנואת נפשו.

בקשר עם המדענים הגרמניים ופעילותם הנפשעת במצרים הרינו מאשימים את גרמניה דהיום במשחק כפול, גס, ציני דוחה, כלפינו וכלפי אויבינו. ויואילו נא הסניגורים של גרמניה דהיום לא לומר לנו, מתוך היתממות: כלום מדינות אחרות אינן מנהלות משחק כפול במזרח התיכון, ואולי אפילו בחלקי תבל אחרים? ישנם שני הבדלים, והם מכריעים. שום עם, אין רובצת עליו האחריות להשמדת שליש מן העם היהודי; ומשום עם, עד עצם היום הזה, לא באו לידי נאצר אמצעי ההשמדה ההמונית האלה.

המשחק הגרמני הכפול הזה מצא לאחרונה את ביטויו בביקור המשולש של אזרחים גרמניים אצלנו ואצל אויבינו. במדינתנו ביקר הר שטראוס; בסוריה ובמצרים ביקרו מאיוניקה ומרטין. שלושתם חברי הבונדסטאג, שלושתם נמנים על אותה מפלגת השלטון הגרמנית. האורח שלנו אמר: אשוב הביתה ואעשה כל מה שבאפשרותי כדי להביא לידי חקיקת חוק נגד המדענים הגרמניים במצרים, חבריו לפרלמנט ולמפלגה, בהיותם בדמשק ובקהיר אמרו: בשובנו הביתה נשתדל שלא יתקבל חוק כזה. שבו לבתיהם, תיקנו את דבריהם - כפי שפורסמו על-ידי סוכנויות הידיעות השונות - וכך אמרו: גם אם יתקבל חוק כזה, לא תהיה לו כל משמעות מעשית לגבי פעילותם של המדענים הגרמניים במצרים לנו מבטיחים חוק; להם מבטיחים חוסר משמעות של החוק. האין זה משחק כפול? האם עוד תוסיפו ללכת שולל אחרי אורחיכם הנכבדים והבטחותיהם?

אבל יש גם אספקט פנימי לבעיה הזאת, ואעמוד עליו. מבחינה פנימית, גברתי היושבת-ראש, זאת היא פרשה של השתקה ושל הזנחה, של מחדל ושל חוסר שיקול, של שיקול רע ושל קלות-ראש שכמותה קשה למצוא בתולדות העמים. מאז נודע לנו על פעילותם של המדענים הגרמניים במצרים, לא זו בלבד שבמשך זמן ממושך שתקה הממשלה, אלא כעבור תקופה זו היא אף פטרה הלוך ופטור את ממשלת גרמניה מאחריותה היא לפעילותם של אזרחי ארצה במצרים.

חייב אני לומר מיד: ממשלת גרמניה היא היחידה שיכולה הייתה להפסיק פעילות זו. לא חוק, לא המפלגות, לא הבונדסטאג ולא הבונדסראט, רק הממשלה. ובטוחני שלא יימצא איש על הספסלים אלה, שמתוך ניסיונו הממלכתי והמדיני יטען ברצינות, שיש ממשלה אחת בעולם שאין לאל ידה להשפיע על מספר אזרחים של ארצה, שיפסיקו פעולה זו או אחרת בחוץ-לארץ, או לפחות לנסות להשפיע עליהם. אבל אתם פטרתם את ממשלת גרמניה מאחריותה היא, אף-על-פי שהכנסת החליטה, כי עליה מוטלת החובה להפסיק פעילות נפשעת זו בארץ אויב.

איך פטרתם? אדבר רק על התקופה האחרונה, ולא אשיב עוד להודעה, בתשובה לסופרת "דבר", על "ריח של גזענות", על נאצים הפועלים במצרים, ורצון להטיל אחריות על מדינת גרמניה והעם הגרמני של עכשיו. זה שייך לעבר, אם כי לא נשכח. לא אדבר אלא על התקופה האחרונה.

בחודש מארס, כלומר לפני שבעה חודשים, נפתחה המערכה שאנו דרשנו מכם לפותחה זמן רב לפני כן. לאחר שנפתחה המערכה המדינית ההיא, באה ידיעה מבון ששלוש מפלגות בבונדסטאג החליטו להכין הצעת חוק. מיד אמרתם: זו הדרך לפתרון הבעיה. אם כך, למה תדאג ממשלת גרמניה? יש הצעת חוק, הבונדסטאג ידון בה בכל השלבים, נחכה עד שתתקבל, למה צריכה ממשלת גרמניה לפעול? הצעת החוק הפרטית הוסרה מן הפרק, אף-על-פי שראש הממשלה, בוודאי מתוך הטעייה מצד אחד מיועציו, הטעה את הכנסת ביולי ואמר שזוהי הדרך המהירה לקבלת החוק - ובמקומה באה החלטה שהבונדסטאג מבקש את ממשלת גרמניה להכין את הצעת החוק. זה היה ביום שישי. ביום א' נתכנסה הממשלה בירושלים ומיד נודע שהיא מברכת על החלטה זו של הפרלמנט הגרמני. שוב, למה תדאג ממשלת גרמניה? הבונדסטאג החליט. הוא יצא לפגרה. המדענים הגרמניים במצרים לא יצאו לפגרה. במשך שלושה חודשים הצליחו לעשות משהו בשטח הטילים וראשי החץ, ניווטם והיגויים, עברו שלושה חודשים. הבונדסטאג התכנס. ראש הממשלה אמר שהוא מצפה להגשת החוק. מה יהיה כתוב בהצעת חוק זו? רבותי חברי הממשלה, אל תאמרו, במטותא מכם, שאינכם יכולים לדבר בשם ממשלת גרמניה. אתם חייבים לדעת, בשביל העם הזה, מה יהיה כתוב בחוק, אם יוגש, ואימתי יתקבל. אם צודקים האדונים מאיוניקה ומרטין, מה בצע בחוק זה? אני רוצה לשאול את הממשלה ואת הכנסת כולה: מה ההבדל מבחינה מעשית, מבחינת ביטחוננו ועתיד ילדינו, בין המצב, בו המדענים הגרמניים יושבים במצרים ועושים את אשר הם עושים, ואין חוק המחייב רשיון בשביל מדענים גרמניים אם הם רוצים לפעול ביצירת נשק באחת מארצות-חוץ, ובין מצב, בו חוק כזה ישנו ואין לו שום משמעות ביחס להרחקתם של המדענים ממצרים?

האמת היא שגם בשטח זה נתתם לממשלת גרמניה אליבי. עוד ביולי השתא נאמר באופן רשמי: "הממשלה הגרמנית והפרלמנט הגרמני צריכים וחייבים להעביר חוק. אם זה יוציא את המדענים הגרמניים, אינני יודעת. אבל בלי להתייחס אפילו לתכליתיות של הדבר, הם חייבים לעשות זאת". אם אין תכליתיות - מה טעם בחוק? אכן, תמיהה גדולה בלבי. חברי ממשלה זו אוהבים להתפאר בגישתם המעשית לבעיות.

מה קרה לכם, רבותי השרים? מדוע פתאום נעשיתם כל-כך תיאורטיים? מדוע אתם משחררים את החוק הגרמני העתיד להתקבל, אם יתקבל, ממשמעות מעשית? מדוע אתם אומרים לגרמנים: אפילו חוק בלי תכליתיות, אבל קבלוהו! זהו אליבי מובהק.

מאז נתעוררה בעיה זו, חלפו שנתיים. מנובמבר 1961 ידעו בקרב שלטונות ישראל, הממונים על ביטחוננו הלאומי, על תופעה נוראה זו. במחצית הזמן ההיא שתקו לחלוטין. במחציתה השניה של התקופה מיאנו, על אף דרישתנו, לפתוח במערכה מדינית. בשבעת החודשים האחרונים נפתחה המערכה בגלל מקרה. היא הופסקה. אבל בכל התקופה הזאת לא יצאה מירושלים קריאה אחת מטעם הממשלה לממשלת גרמניה: עליך האחריות, העם שאת עומדת בראשו אחראי להשמדת שישה מיליון יהודים; פה נתקבצה שארית הפליטה, ואזרחי ארצך, לא נאצים שברחו מכס המשפט, אלא אזרחים שומרי חוק שלך יושבים במצרים ונותנים בידי האויב של ישראל אמצעים להשמדת אלפים או רבבות של אזרחי אותה מדינת יהודים; עליך האחריות, ואת חייבת להרחיק אותם. הודעות הפוכות מהודעה זו נמסרו בשם הממשלה ומטעמה.

אין פלא שגם דעת-הקהל העולמית נרדמה. אפילו בפני ארגון האומות המאוחדות לא הועלתה בעיה זו בכל היקפה ומשמעותה. משפט אחד הושמע בנאום של הגברת שרת החוץ על "מדענים שכירים הפועלים במצרים". אם הם שכירים, אולי שוב ממשלת גרמניה אינה אחראית להם? מה קרה לנו? איזה ליקוי מאורות? מדוע איננו אומרים את האמת בפשטותה? מדוע אנו מוכנים להתעלם מסכנה זו? אתם יודעים כי היא אמיתית. ואל תאמרו לנו שאין צורך ליצור בהלה. אחרונים אנו בבית הזה שאפשר להאשים אותנו ביצירת בהלה. אבל רק ידיעת הסכנה האמיתית, יש בה תוחלת למנוע את מימושה. העם הזה לא ייבהל. אבל הוא צריך לדעת שבאופק הופיעה סכנה שכמותה לא הייתה מאז קום המדינה. למען השם, ולמען ביטחוננו. שימו קץ לאליבי בלתי-פוסק מטעם ממשלת ישראל כלפי ממשלת גרמניה. ואם הממשלה לא אמרה זאת, תאמר זאת האופוזיציה.

חייב אני לשאול עוד שאלה אחת: מהו הצעד המעשי שעשיתם עד עכשיו כדי להביע מורת-רוח כלפי הסבילות של ממשלת גרמניה בקשר עם פעילות מדענים גרמניים במצרים? את ה"עוזים"' אתם שולחים; את הפגזים אתם מייצאים; את המדים אתם תופרים; את היד אתם מושיטים; את ראש הממשלה החדש אתם מברכים; את ראש הממשלה הקודם אתם מפארים ומעריצים ומשבחים. מה היה הצעד האחד ויחיד לפחות שעל-ידו תאמרו לגרמניה כי משהו חמור מאד קרה במשולש גרמניה-מצרים-ישראל בשטח הביטחוני? לא כך נהגתם במדינה אחרת. כוונתי לדרום-אפריקה. ביחס לדרום-אפריקה, גברתי היושבת-ראש, אני רוצה לומר בפשטות מה אנו חושבים הן על האפליה הגזעית הנהוגה בה והן על עמדת הממשלה ביחס אליה.

הבית הזה מאוחד כולו בגינוי ללא סייג של האפליה הגזעית. אין עם בעולם הבוחל בה יותר מן העם היהודי. יכול אני לומר שבתוך העם הזה אין אנשים המגנים אפליה זו יותר מאתנו. כמונו - כן; יותר מאתנו - לא.

אנו התנגדנו לפני שנה להצבעת משלחתנו באו"ם בעד סנקציות כלפי דרום-אפריקה ואנו סבורים שעמדתנו הייתה צודקת ועמדת הממשלה מוטעית. משלחתנו הרימה יד בעד החלטה, המחייבת אותנו קודם כל מפני שהצבענו בעדה, לנתק את היחסים עם דרום-אפריקה, לנתק את הקשר הימי והאווירי וגם לתמוך בדיון במועצת הביטחון על אפשרות גירושה מן האומות המאוחדות. אני מניח - אינני יכול לומר בביטחון - כי אפילו אלה שחייבו את ההצבעה ההיא, לא היו כל-כך מאושרים מצעדים מסוימים שנעשו בעקבותיה. אני רוצה להביע תקווה, שכאשר תועלה באו"ם הצעה לגרש את אפריקה הדרומית משורות הארגון הבין-לאומי, משלחתנו תצביע נגדה. איננו צריכים להוכיח על-ידי שום הצבעה העלולה לפגוע באינטרס הלאומי שלנו, שאנו אנטי-גזענים ובוחלים באפליה על כל רקע שהוא. אם האו"ם יתחיל ללכת בדרך של גירושין של מדינות העושות עוול לאזרחיהן, לאן נגיע? לו נוצר תקדים כזה, מי יודע, לאן ונגד מי יופנה הוא בגלל הרכבה של העצרת הכללית של האו"ם?

אבל כלפי דרום-אפריקה עשיתם צעד אחר צעד את ההפגנה; אתם על-ידה מוכנים, רוצים, תאבים להביע מורת-רוחה של מדינת ישראל כלפיה. לאחרונה החזרנו את הציר משם והודענו שלא נשלח ציר במקומו, הצבענו כפי שהצבענו. נכון, אפליה גזעית דבר נורא הוא, מקומם את הנפש. אבל לכל הדעות - וחייב אני לומר זאת - מדרום אפריקה לא באו מדענים לקהיר לעזור לנאצר ביצירת טילים וראשי חץ נגד ישראל. שום מעשה איבה כזה לא עשתה פרטוריה נגד ישראל.

היכן הצעד להבעת מורת-רוח כלפי גרמניה על הפעילות הנפשעת של אורחיה-מדעניה, להוכחה שהעניין רציני, רציני ביותר, כי חל שינוי מהותי במצבנו הביטחוני? אני מוכן להסכים לדעה שהובעה מעל במה זו, כי כיום גרמניה אינה האויב של מדינת ישראל, מאחר שאינה מאיימת עלינו במלחמה. אבל גרמניה עשתה מעשה איבה נורא נגד מדינת ישראל. אם אתם טוענים שממשלת גרמניה לא שלחה את המדענים האלה, איש לא יוכל לומר שאיזה תא ממלכתי טמיר לא שלח אותם או לא ידע מלכתחילה על צאתם. אבל הממשלה הגרמנית יודעת על קיומם ופעילותם שם. האם עשתה היא משהו כדי להחזירם משם? - לא כלום. ואתם לא הוכחתם אפילו את רצינות התגובה שלנו. מה יגידו עמים אחרים?

רציתי אפוא להסב את תשומת-לב הממשלה לבעיה חמורה זו ולתבוע ממנה:
א) אל תפטרו את ממשלת גרמניה מן האחריות שלה וממנה תתבעו החזרת המדענים האלה ממצרים.

ב) הוכיחו הלכה למעשה את מורת-רוחנו כלפי הסבילות של ממשלת גרמניה לגבי פעילותם של אזרחיה במצרים, ואז אולי תגויס דעת-קהל יהודית ולא-יהודית.

אמנם איחרנו כבר הרבה. בכל זאת הידע חשוב גם בהפעלה וגם בהצבה, על-ידי פעולה אפשר עוד למנוע סכנות נוספות, בתנאי שהפעולה תהיה אמיתית, רצינית ובכיוון הנכון.

בקשר עם הבעיה המדינית היסודית, הייתי רוצה להסב את תשומת-לבה של הכנסת לתופעה מעניינת, לוויכוח בין שר הבטחון לבין סגן שר הבטחון על אסכולות הבטחון. אני סובר שבטחונה של מדינת ישראל אינו שייך לשליש אחד של האומה, אלא לשלושת שלישיה. אין שום אסון כאשר יש חילוקי-דעות בין חברים למפלגה אחת. אבל אין זה פשוט כל-כך אם בין שר הבטחון לבין סגן שר הבטחון יש חילוקי-דעות על אסכולה, על הדרך כיצד אפשר לתת בטחון למדינה. אדרבא, ילמדונו רבותינו, בכנסת, לא בהיכל התרבות. כאן המקום הנכון. ילמדונו רבותינו מי מוכן לסמוך על צי של מעצמה זרה, מי מוכן להשתית את ביטחוננו על ערובה זרה ומיהו הטוען שכוחנו, תוחלתנו וביטחוננו הם אך ורק בצבא, ונדע מהי הדרך. אם מישהו יאמר לנו שכדי למנוע התנגשות עם האויב, או כדי לגבור עליו, בסופו של דבר אין לנו אלא לסמוך על כוחנו שלנו ועל נכונות ההקרבה, שהיא אם הגבורה, של הנוער העברי - הרי ישמיע באוזנינו "חידוש" אדיר; הוא יכול להוסיף עליו כהנה וכהנה, למשל: שתיים ועוד שתיים הן ארבע, או: כדור-הארץ מסתובב סביב השמש ועל צירו, ועוד. (כן, כן, אדוני ראש הממשלה: כדור-הארץ מסתובב גם סביב כדור השמש וגם על צירו. זהו ה"חידוש".) אבל אם יטען מישהו כי כל הבעיות המדיניות והביטחוניות של ישראל מצטמצמות לכוח צבאי - לדעתנו זהו "ביור" (על משקל "וולגריזציה" בלעז) של בעיה זו כולה, והייתי גם מבקש לא לנסות לערבב ברית עם ערובה, ולהטיל את שתיהן בשק אחד, ואותו - הימה.

מי שיודע אלף-בית במדיניות ובהיסטוריה, יבין את ההבדל היסודי בין ברית הדדית לבין ערובה חד-צדדית. אלמלא היה הבדל ביניהן, תולדות העמים היו של עריבים ומעורבים. ולא היא. תולדות העמים הן של בריתות, כרותות וחרותות, להגנה, להתקפה, או להגנה-והתקפה; מקוימות, מופעלות וגם מופרות. אבל העובדה שבריתות הופרו, עוד לא יצרה שום תיאוריה בעולם שבגללה צריך לוותר על עצם הרעיון של ברית. נהפוך הוא. גם המדינות שיש להן כוח אדיר להשמדה הדדית מחפשות בריתות. משל למה הדבר דומה? אם בגלל העובדה שיש גירושין, יטען מישהו שאין עוד טעם בנישואין. ההבדל בין ערובה לבין ברית בשבילנו הוא כהבדל שבין יהודי חסות לבין יהודי חירות; בין שתדלנות לבין מדיניות, איננו רוצים ערובה חד-צדדית, מדיניות של בריתות עלינו לנהל.

כאשר אנו העלינו לפני שנים רבות את רעיון הברית עם צרפת, נאמר לנו: מוטב ידידות בלי ברית מאשר ברית בלי ידידות. יפה מאד. אבל למה לא תיתכן ברית עם ידידות, ברית מתוך ידידות? לכל הדעות, אהבה עם נישואין עדיפה ממנה בלעדיהם, נישואין עם אהבה עדיפים מהם בלעדיה.

סגן שר הבטחון ש. פרס:

בתנאי שיהיו אישה ובעל.

מנחם בגין (תנועת החירות):

אינני חושב שהשוואה מדויקת עד כדי כך, סגן שר הבטחון. גם בהשוואות לא צריך לעשות וולגריזציה.

עלינו לשמור על כוחנו ולהגבירו, ועלינו לנהל מדיניות של בריתות. למדינת ישראל יש אויבים, ומעובדה זו נגזר הצו לחפש ידידים, ואם אפשר - בעלי-ברית, לא נותני ערובה.

אבל מן האוריינטציה הכללית הזאת אני רוצה לעבור לאוריינטציה מיוחדת במינה. אנו הרי חיפשנו את ההסבר ההגיוני, המשכנע: משום מה לא נעשו כל הצעדים הדרושים והפשוטים שנתבקשו מאליהם בקשר עם פעילות המדענים הגרמניים במצרים. אמרנו: אולי הנימוק החומרי. קצפתם מאוד. שאלנו אתכם: אולי בעיה פנימית - פן תראה דעת-הקהל בארץ שמדיניות מסוימת פשטה את הרגל; כביכול היתה צריכה לתת לנו בטחון - ודווקא מן הארץ ההיא בא עלינו אסון בטחוני. הכחשתם. לא היתה ברירה אלא להניח שיש איזה דיבוק אוריינטציוני, בבחינת "יום סגריר כי יבוא" - הלוואי שלא יבוא.

האוריינטציה הגרמנית הזאת היא אומללה לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה מדינית. אין עוד ספק שאוריינטציה זאת איננה יכולה אלא להוסיף מידה של עוינות של הגוש האירופי-המזרחי. אני סובר שכיום הדברים נראים בעליל. יש מה שנקרא "הפגת המתיחות" בעולם, מלים שראש ממשלת גרמניה לשעבר שכח איך לבטא אותן בשפתו. כל האנושות מברכת עליה. איננו יודעים בגלל מה היא באה; אולי בגלל סין, שהאופטימיות שלה מתבטאת בזה שאם תפרוץ מלחמה אטומית, מחצית האנושות תישאר. אוי לאוזניים שכך שומעות: מיליארד וחצי אנשים נשים וילדים יושמדו! היא מאשימה את מוסקבה ברביזיוניזם, ומוסקבה אותה - בדוגמטיזם. אולי הסיבה היא בדיות של אמצעי ההשמדה ההדדיים של אמריקה ורוסיה. איננו יודעים את הסיבה. באחד הימים אולי נדע אותה.

יש הפגת מתיחות בין-לאומית. אבל מוקד הסכנה העיקרי באירופה ובעולם כולו - נשארה גרמניה. הדברים האלה נאמרים במפורש. מהי אפוא התבונה המדינית, אנו חוזרים ושואלים אתכם, להטיל דווקא את האוריינטציה שלנו ואת הקידות שלנו ואת ההשתחוויות שלנו ואת הברכות שלנו לאותו מוקד? לפיכך אנו מציעים, מבחינה מדינית ולא רק מבחינה מוסרית, לשים קץ לאוריינטציה הגרמנית האומללה כפי שהייתה בשנים האחרונות.

דווקא גישה זו, דווקא הנכונות למצוא גשר ונקודת-מגע גם עם אירופה המזרחית, תחייב אותנו - בוודאי לא תמנע אותנו - לדבר גלויות, בכאב ובכנות, על היהודים בברית-המועצות. אך לפני שאשמיע דברי עליהם - אני סובר שגם זכותי וגם חובתי לפנות, לא אל הקומוניסטים, אלא אל ברית המועצות וממשלתה, כאחד מאלה שנבחרו על-ידי העם הזה, ולומר להם: אנא, כשאנו מדברים על בעיית יהודי ברית- המועצות, אל תנסו עוד להטיל עלינו ובנו את הדחליל מרעיד-העצמות, של עבדים או של פחדנים, של "תעמולה אנטי-סובייטית". ניסיון משותף לנו. כשאנו הסברנו, כי אנשים חפים מפשע, לא רק לאלפים אלא לרבבות ולמיליונים, הוצאו באישון-לילה מבתיהם והורדו למרתף, עונו ונורו - כלום לא אמרתם שזאת תעמולה אנטי-סובייטית? בא היום והודיתם כי כך היה, הוכחתם שלא גילוי האמת על המעשים הנוראים האלה היה בבחינת תעמולה נגד ארצכם ומשטרכם. המעשים האלה, והכחשתם וסתירתם - הם היו התעמולה האנטי-סובייטית האמיתית. כשאנו הסברנו - גם בגלל ניסיונות אישיים - שבמחנות-ריכוז מסוימים ברחבי הארץ האדירה נמקים אנשים למיליונים, ומתים לרבבות, מתוך רעב וחולי ועבודת-פרך - האם לא אמרתם שזאת תעמולה אנטי-סובייטית? בא היום והתרתם את פרסום החוברת על "היום האחד ההוא". ושוב אושרה האמת הזאת.

יכול הייתי להמשיך. אבל שתי דוגמות אלו מספיקות, אל בדיבור זה על תעמולה אנטי-סובייטית.

אינני חושב שצריך לשחק פה באנונימיות, אדוני ראש הממשלה היום אמרת משפט סתום על "ארצות מסוימות בהן נשללות זכויות היהודים". למי התכוונת? אין זה סוד כמוס. "קול ישראל" היום, ומחר העתונות כולה, יכתבו שהכוונה היתה לברית-המועצות. כך אמרו גם אחרי נאומה של הגברת שרת-החוץ באומות- המאוחדות. מה הטעם ב"מסוימות" הזאת? אנו מדברים על אחת הבעיות הרציניות ביותר של עמנו; הכוונה היא ליהודי ברית-המועצות.

קראנו שביום הכיפורים האחרון התפללו בבית-הכנסת במוסקבה שלושת אלפים יהודים. שם גרים חצי מיליון יהודים. על שלושת אלפים אלה מה נאמר? גבורה נפשית; הוכחה שלא נותקה השרשרת של קידוש השם. אין זה פשוט להופיע, לאחר כל מה שהתרחש, בגלוי, לאור היום, לא בבית סגור אלא ברחובות מסביב, ולומר: יהודי דתי אנוכי, עברי אנוכי, ואת ה' אלוהי השמים אני ירא. נרכין ראשנו בפני גבורה זאת, אבל לא נשכח. 3,000 נפש מחצי מיליון זה כמעט חצי אחוז. רק אלה רצו להתפלל? חובתנו המפורשת לומר: אי-אפשר לדכא את אמונת ישראל. אם ממשלת ברית-המועצות רוצה להוכיח שאין בה אפליה כלפי יהודים ואמונתם, תיתן-קודם כל - ליהודים להאמין כדרכם ולהתפלל על-פי אמונתם. זה העיקר, אבל הפתרון הוא בשיבת ציון.

אני סובר שמותר לנו לומר במפורש: הפתרון האמיתי הוא על-ידי רפאטריאציה. לא במקרה אני משתמש במושג זה. גם ברית-המועצות דרשה רפאטריאציה של הארמנים, אף-על- פי שלא זו בלבד שהיו מחוץ לגבולותיה, אלא אף לא היו אזרחיה.

הארץ הזאת היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי וכאשר אנו מדברים על עליית יהודים, פירוש הדבר שיבה למולדת. ברית-המועצות צריכה לאפשר ליהודים בארצה להודיע מי מהם רוצה לשוב למולדת ההיסטורית של העם היהודי, כפי שדיבר עליה על-פי האמת גם מר אנדרי גרומיקו, אבל לפני שש-עשרה שנה. אפשר לסמוך שהם כבר ימצאו את הדרך לקבוע מי רוצה לעלות ולשוב. בסופו של דבר ברית-המועצות לא תהיה המדינה הקומוניסטית היחידה שכך ולא אחרת פתרה את הבעיה היהודית. הבעיה הזאת לא תיתן לה עוד מנוח. אין איש רוצה לפגוע בשום גורם בעולם מבחינת האינטרסים הלאומיים של ישראל, אבל עמנו לא יוכל לוותר - לאחר שהושמדו שליש מבניו - על רבע מאלה שנותרו ולהשלים עם הינתקותם ממנו. כל אדם טוב ושוחר חופש יוסיף לתבוע את הזכויות האלו. למען האנושות כולה, ולא רק למעננו, טוב אם הפעם תהיה אוזן קשבת לפנייה הזאת מירושלים ביחס ליהודי ברית-המועצות.

לבסוף, גברתי היושבת-ראש, אם נותרו לי עוד מספר דקות, הייתי רוצה לעמוד בהסכמתה על בעיה יסודית של המשק הלאומי.

שמנו לב שחברי הממשלה, לאחרונה, החלו להכריז בקול, בעיקר מעל במת ועידתם, כי מגמתם להקים במדינתנו חברה סוציאליסטית. אנו נכבד כל אידיאל גם אם אין אנו מקבלים אותו, אם אין הוא נושא עבדות ועוול במקום אותו שילוב של חירות וצדק, בו טמונה הקידמה האנושית האמיתית. אבל רציתי לשאול את ראש הממשלה ואת חבריה, מדוע הם חידשו את ההכרזות האלו, שהושמעו מפיהם לפני עשר שנים ומאז נשכחו, בימים אלה דווקא? האם לא ברור לכולנו שבשנות השישים הון-המתת שזרם במשך עשר השנים האחרונות ירד מטה מטה? האם לא ברור לנו שאם אנו רוצים לפתח את משקנו דרוש לנו - מעל לכל - הון השקעות מכל הסוגים, אבל בעיקר הון של משקיעים פרטיים? מדוע דווקא על סף תקופה כזאת החלטתם להשמיע את הכרזותיכם ההן?

המספרים פשוטים ובדוקים. הגירעון במאזן המסחרי בשנת 1950 היה 263 מיליון ל"י ובשנת 1962 - 330 מיליון ל"י. במאזן התשלומים, ב1950- מיליון ל"י, בשנת 1962. 434 מיליון ל"י. בשמחה אשלים את דבריך, מר אשכול, על ירידת הגירעון בשמונת החודשים האחרונים ב47- מיליון ל'"י בדיוק. בשנת 1962 בחודשים ינואר-אוגוסט היה הגירעון 232 מיליון ל"'י, בשמונת החודשים של השנה הזאת הוא מסתכם ב185- מיליון ל"י. אבל על-פי מספרים אלה לכל הדעות גם בשנה הזאת יהיה הגירעון למעלה מן 200 מיליון ל"י. איך נכסה אותו בימים הבאים? איך נתקרב לעצמאות הכלכלית ולמשק חי הנושא את עצמו אם לא על-ידי השקעות הון?

(חבר-הכנסת י. כסה קורא קריאת-ביניים)

אני חושב שמאז נשמעו המלים "סוציאליזם בימינו", "לשנה הבאה במדינה סוציאליסטית", גם אתה למדת משהו ותוסיף ללמוד.

חובתי היהודית היא גם להסב את תשומת-לבם של יריבינו הנכבדים, למי ולמה נדבק ה"איום" הזה בימינו, תאמרו כי אין זה מחייב אתכם, אבל הביטו וגם האזינו - הוא נדבק למשטרים חד-מפלגתיים, דיקטטוריים, לאויבים המושבעים של ישראל. כדאי להיזהר.

לפי הכרתנו, לא עת הכרזות סוציאליסטיות היא. עת לבנות, עת לפתח, עת להקים תעשיות, עת ליצור מקורות עבודה ופרנסה, עת להעלות, עת לקלוט, עת השקעות היא ועידודן - -

גדעון בן-ישראל (מפא"י):

גם אתה למדת משהו, מר בגין.

מנחם בגין (תנועת החירות):

לא רק להלכה אלא למעשה, ומכל ארצות תבל.