"שילומים מגרמניה"

כנסת נכבדה. ב- 13 במארס 1951 קרא לפנינו שר החוץ מר שרת את האגרת ששיגר לאמריקה, לאנגליה לצרפת ולרוסיה בענין הקרוי בפיו: "שילומים מגרמניה".

בוויכוח על האיגרת ההיא ניסיתי להתחלק עם כל חברי-הכנסת בזעזוע הנפשי שעבר עלי בקראי את הדברים הבאים:

"לא תיתכן כל התקדמות לקראת החזרת כבודה של גרמניה כעם בקרב משפחת העמים, כל עוד לא יסודר ענין השילומים לעם היהודי".

דברים אלה אינם נתונים לשום פירוש. הם ברורים לחלוטין, הם אומרים שאם יסודר ענין הפיצויים מגרמניה ליהודים - אז, על פי דעת ממשלת ישראל, תיתכן גם תיתכן החזרת כבודה של גרמניה כעם בקרב משפחת העמים.

רבותי היריבים, אז רעשתם, געשתם, הפרעתם והעללתם עלי שאני מעליל עליו, שהוא מוכן למשא ומתן עם גרמניה. הרב נורוק הזקן השביע אז את שר החוץ לבל יעשה את "הפשע הלאומי" של מגע עם גרמניה. והנה עתה מתעתדת הממשלה הזאת ללכת לבון הנאצית. אדוני בן גוריון, אתה גערת באחד מחברי הכנסת על שנסע לברלין ואמרת: "נסעת לברלין הנאצית". האם ברלין היא נאצית, ובון אינה נאצית? האם התיאוריה שגרמניה המזרחית טובה והמערבית אינה טובה, לא תביא לתיאוריה שגרמניה המערבית היא דמוקרטית והמזרחית היא נאצית?...

ממשלת אדנאואר

אולי תגידו שממשלת אדנאואר היא ממשלה גרמנית חדשה, לא נאצית? עליכם לדעת מי הוא אדנאור. אני שואל: באיזה מחנה-ריכוז ישב בשלוט היטלר בגרמניה, לאיזה בית סוהר הושלך בגלל משטר הדמים של הנאצים? אני שואל: מי הם עוזריו של אדון אדנאור? השיבו: כמחצית העובדים במשרד החוץ של אדנאור הם חברי המפלגה הנאצית. ועמהם תשבו לדיון - עם "המומחים" של ריבנטרופ, עם "המומחים" של ויצסאקר, עם המרצחים שהכשירו את הקרקע, להשמדת מיליוני אחינו בספרם בעולם שהידיעות על רדיפות היהודים אינו אלא "גרויל-פרופורגאנדה" (תעמולת זוועה).

הגרמנים - נאצים!

ואולי תגידו, שעם הממשלה הזאת, המוכנה לתת חלק מן הרכוש, אפשר לשאת-ולתת, כי לא עליה האחריות על הרצח? אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו ששה-עשר מיליון גרמנים בטרם הגיע לשלטון. היו שנים-עשר מיליון קומוניסטים וסוציאל-דמוקראטים בגרמניה. היכן הם נמוגו? בצבא הגרמני היו שנים-עשר מיליון חיילים, בגסטאפו מיליונים, ב- ס.א. וב- ס.ס. מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי, ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?

מי נתן לכם סמכות?

טענה בפיכם: אם לא נלך לקבל מהם את הרכוש, הרי נשאיר אותו בידי הגזלן. והנה, כבר פורסמו המספרים. אתם מצפים לכל היותר לשלוש-מאות מיליון דולר בסחורות גרמניות נאציות. אתם אמדתם את הרכוש היהודי השדוד בששה מיליארדים דולרים, ופירוש הדבר שאתם הולכים לקבל 5% מן הרכוש היהודי השדוד, ואתם משאירים בידי השודד הרוצח 95% מן הרכוש היהודי השדוד. ההבדל הוא בזה, שאלמלא הלכתם ל-בון - הרי הרכוש הוא שדוד וגזול, ותביעת ישראל עומדת בעינה; אך אם תלכו לבון, כאשר תחתמו על הסכם עם גרמניה הנאצית - הרי בהסכמתכם, בחתימתכם, תודיעו בשם עם ישראל כולו, בשם מיליוני נרצחים, כי 95% מן הרכוש היהודי מן הדין שיישארו בידי הרוצח, בידי השודד. מי שמכם? מי נתן לכם סמכות לכך? כלום אלה שאינם עוד נתנו לכם יפוי-כוח כזה?

למי אתם הולכים לתבוע את הרכוש? אביא דוגמה פשוטה: שמעון שלח אש בבית אביו של ראובן ובלהבות נשרף אביו של ראובן. מה הוא עושה? יש שהוא מוותר על הבית, כי הרי בבית הבוער עלה אביו באש. יש שהוא הולך לבית-הדין, שם את עצמו תובע אזרחי, ועל ידי פסק דין דורש הוא החזרת דמי הבית שעלה באש. אבל באיזה שבט פרא תראו את בנו של הנרצח הולך אל הרוצח ודורש ממנו את דמי הבית? אבל אתם, בנים שכולים, יתומים מאבותיהם, הולכים אל הרוצח במישרין. לא לדרוש "כופר נפש" כפי שאתם אומרים, אלא כביכול כדי לקבל את דמי הבית שנשרף ושבתוכו נשרפו אבותיכם. באיזה שבט פרא אתם רואים תועבה כזאת? למה תהפכו את עם ישראל, אשר למד תרבות ולימד תרבות מזה ארבעת אלפים שנה?

אתם בניתם את היסוד למשא-ומתן עם גרמניה הנאצית על ידי האיגרת של מר שרת.

האמנם העם הגרמני לא השתתף בפשע?

אבל יש גם יסוד שני לגשר שעליו עבר אדון שרת מירושלים העברית לבון הנאצית, וזוהי ההודעה של מר אדנאור עצמו. ראויים אתם לכך שאקרא הודעה זו בלשון המקורית, בלשונו של השליח לדבר עבירה, שבתיווכו מנהל אתכם האדון אדנאור משא-ומתן, אבל הבית הזה, כל עוד לא נתקבלה בו ההחלטה הפאטאלית - לא לי אלא לכולנו, לא לשנים אלא לדורות - יקר לי כבודו, ועל כן אקרא הודעה זו בעברית. וכך אמר הער אדנאור:

"אני קובע שהעם הגרמני ברובו המכריע סלד מפני הפשעים האלה. אני קובע שהעם הגרמני ברובו המכריע לא השתתף בפשעים האלה".

ועוד אמר האדון אדנאור: הממשלה הגרמנית תהיה מוכנה יחד עם נציגי היהדות וממשלת ישראל לפתור את בעיית תיקון המעוות, בשפתו הטמאה "וידר גוט מאכן" (תיקון המעוות) - של הצד החמרי של הבעיה, כדי להקל על מציאות הדרך לטיהור הנפשי של סבל שאין לו גבול.

אחד מחברי-הכנסת האשים את האדון שרת, ואותך האדון בן-גוריון, שאתם החזקתם את האיגרת הטמאה בטרם קרא אותה מר אדנאור לפני יועציו הנאצים. אם זה נכון - אוי לכולנו. אתם קראתם, אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן עם הגרמנים הצעה שלפיה העם הגרמני ברובו סלד מן הפשעים האלה, לא השתתף בהם. אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם "צור זאלישן רייניגונג איינס אונאנדליכן ליידס" (לטיהור נפשי של סבל אין קץ). ואם לא קראתם - למה ראה מר שרת מראש באגרת הזאת התחלה למשא-ומתן? ואם קראתם ואישרתם - ידע עם ישראל על איזה גשר הוקם הקשר בין ירושלים העברית לבין ממשלת בון הנאצית. את האיגרת של אדנאור קראו מיליוני גרמנים, מיליוני אמריקנים, מיליוני צרפתים; האיגרת הזאת חדרה ללב הגויים. כל אומות העולם ידעו: זהו הבסיס שעליו תקבלו כסף "כתשלום בעד סבל אין קץ". איך ינודו לנו, איך ישימונו לבז! למי דמינו? ההסתייגויות שלכם יהיו כתובות עברית - מי יקרא אותן? לעיני הגויים תהיה רק עובדה אחת: ישבתם לשולחן אחד עם רוצחי עמכם, הודיתם שהם מסוגלים לחתום על הסכם, שהם מסוגלים לקיים הסכם, שהם עם - עם במשפחת העמים.

קנאת הגויים

הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו - בעיקר בזו לנו. ובדור זה שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה - בדור שבו זכינו לעמדת-כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות - אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו.

אתם עוד תקימו חברת "דוי-פל", על משקל "דויטשלנד-פלשתינה", ותפיצו את הסחורות הגרמניות בצרפת, תפיצו אותן באנגליה, תפיצו אותן באמריקה; תהיו לסוכני הנאצים, למפיצי הסחורות הנאציות. איך יבוזו לנו בגויים כאשר יהודי, שליחה של ממשלת ישראל, יעמוד בחנותו בארגנטינה ויכריז: "קנו סחורה, זוהי סחורה טובה, 'מייד אין ג'רמני'". הרי בזה אתם משמיטים את היסוד מתחת לרגלינו, אתם מעמידים בסכנה את כבודנו ואת עצמאותנו. איך יבוזו לנו!

ועל איזה רקע בינלאומי קורה הדבר? - שגרירנו המוכשר באמריקה השתמש בביטוי "גרמניה המתחדשת". אכן, גרמניה מתחדשת. חמשים מיליונים מזה ועשרים-וחמשה מיליונים מזה. התעשיה שלהם פורחת. 19 מיליון טונה של פלדה בשנה - אלה הישגיה של "גרמניה המתחדשת". צ'רצ'יל הקדיש את מחצית ספרו לתיאור העוורון והטמטום שהביאו לזיונה מחדש של גרמניה ולמלחמת העולם השניה. היום הוא עצמו עומד בראש המצעד לזיונה מחדש של גרמניה. מתוך עוורון, מתוך פחד-אימים, מחזירים לעדר-הזאבים הטבטוני את השיניים והצפרניים שנעקרו ממנו. ואנחנו ניתן לזה יד? אנחנו נגיד שהם עם, שהם מסוגלים למשא-ומתן, שהם יקיימו הסכם שאמריקה או אנגליה יחתמו עליו?

אדוני בן גוריון, אילו במקום לדבר על פשיטת-רגל של ציוני אמריקה היית מזעיק את יהדות אמריקה להסברה בקרב העם האמריקני על הסכנה הצפויה לעם האמריקני עצמו מזיונה מחדש של עדר הזאבים הזה - אז אולי היה המצב אחר. אילו היתה היהדות האדירה הזאת קמה ואומרת: גרמניה לא תזויין מחדש - אולי היה המצב אחר. אולי אפשר היה עוד למנוע את האסון הזה. אך אתם התחברתם עם מתבוללים, והמתבוללים - עשרם עמד תמיד ביחס הפוך לאומץ-לבם ולנאמנותם לציון. וכך אמר אחד ממנהיגי המתבוללים היהודים: "אם ההמשלה החליטה לזיין מחדש את גרמניה - זה לא עסקנו". אלה הם שותפיכם.

אוי לנו, כי אנו רואים חמש שנים לאחר גמר המלחמה, איך קם הרוצח הנאצי הגרמני על רגליו, איך הוא לוקח נשק. כיום הוא עודנו מדבר רכות עם האמריקנים והצרפתים; עוד מעט, כאשר יקבל כוח בידיו, ישמיע את קולו האמיתי.

ואולי כל הנימוקים מיותרים המה. למה חשבונות, על מה ההסברות? הרי יש חשבון אחד - חשבון הדם היהודי. יש נימוק אחד: יהודים, נציגי ממשלת ישראל, עומדים לשבת על יד שולחן אחד עם הרוצחים הגרמנים.

פניה לבן גוריון

ועל-כן אסיים דברי במספר פניות. פנייתי הראשונה היא אליך, אדוני בן גוריון. אני פונה אליך לא כיריב אל יריב - כיריבים תהום בינינו, אין גשר, לא יהיה גשר, תהום דמים היא. אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה! זוהי תועבת התועבות בישראל; לא היתה כמותה מזמן היותנו לגוי. ואני מנסה לתת לך מוצא. כיריב לא הייתי נותן אותו, כיהודי אתננו: לך אל העם, ערוך משאל-עם. לא מפני שאני מציע לערוך הצבעה עממית בענין זה; אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה בטרבלינקה, באושבינצים, בפונארי, שם הצביעו יהודים בעינויי המוות: לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא-ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם.

הלא אין לכם רוב בעניין זה בכנסת. חלק מחברי מפלגתכם מתנגדים - ואני גאה על כך שיהודים, אף על פי שהם יריבי, אף על פי שהם שונאים אותי, מתנגדים למשא-ומתן טמא זה. חלק מן "הפועל המזרחי" מתנגד, חלק מן "המזרחי" מתנגד, חלק מ"אגודת ישראל" מתנגד. הרי אתם מיעוט בענין זה. אלא מה? - הטלתם בכוח הזרוע, הפחדתם את אדון פנקס בהורדתו מן הכסא הזה והעברתו לכסא אחר...

שר התחבורה ד. צ. פנקס:

אל תדבר שטויות! אותי אין מפחידים! אפילו בגין אינו מפחיד אותי, עם כל הגבורה שלו.

מנחם בגין (תנועת החרות):

לכו אל העם. והיה אם העם יגיד הן ייתכן שכל אחד יסיק את מסקנתו ויאמר: אכן חציר העם, ואולי כל הקרבנות לא היו כדאיים. אבל אז תוכל אתה להגיד: העם מאחרי, 51% מן העם מוכנים לשאת-ולתת אתם. אך אם העם יאמר לאו - לא תפסיד. הרי אתה דמוקרט. תרכין את ראשך בפני רצון העם. למה תקח על עצמך את ההכרעה כאן? הרי אין לך רוב בעניין זה. זהו המוצא. למען השם, אני קורא לך: לך התייחד עם עצמך, הרף, העמד את העניין לפני העם כולו - ואולי ירחם.

פניה לחבר הכנסת הערביים

פנייתי השנייה היא לחברי-הכנסת שנבחרו על ידי אזרחי המדינה הערביים. חלילה לי לשלול מהם זכות פורמאלית של הצבעה. שווי-זכויות הם. אני מאמין בשוויון זכויות, אני מאמין בהגשמת חזונו של ראש בית"ר, של מורנו הגדול: "בו ירוה לו משפע ואושר, בן ערב. בן נצרת ובני, כי דגלי, דגל טוהר ויושר, יטהר שתי גדות ירדני". זכות פורמאלית לכם להצביע בעניין זה; אבל הבחינו בין זכות פורמאלית לבין זכות מוסרית. זהו עניין שלנו, דמם של אמותינו, אחינו ואחיותינו מעורב בו, תנו לנו להכריע בעניין זה...

פניה למפלגות הדתיות

פנייתי השלישית היא לחברי המפלגות הדתיות. הלכתם אל העם בבחירות לא בשם הענין הזה. הלכתם אל העם בבחירות בשם דת ישראל, בשם תורת ישראל. מה לתורת ישראל ולמשא-ומתן עם עמלק? הרי תמחקו על ידי הצבעה כזאת פסוק שלם, קדוש ומקודש בתורה - "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". איך יילחם השם בעמלק, אם אתם, מגיני הדת, תצביעו בעד שלום עם עמלק, בעד קבלת כסף מעמלק?

היום עשרה בטבת, יום זכרון לכולנו, גם יום זכרון לאבי, גם יום זכרון לאומי. (רעש באולם - קריאות מספסלי מפא"י) אני עומד לפניכם, חברי המפלגות הדתיות, כיהודי מאמין בן מאמין ומתחנן לפניכם: אל תעשו את המעשה הזה. קואליציה, אופוזיציה - חיי אדם הם בני חלוף, קל-וחומר חיי קואליציה. איך לא ראיתם? הרי אשתקד על גיוסן של בנות דתיות התפלגתם, ועל ענין זה לא תהיו מוכנים להשיב בלאו? התייחדו עם מצפונכם, עם אמונתכם. איך יאמין הנוער העברי בדת ישראל ובאמונת ישראל כאשר דבריה-נציגיה מרימים יד בעד משא-ומתן עם גרמניה? ועל כן, ברגע האחרון התייחדו, התכנסו, שבו ודונו, חוסו על העם הזה, אל תתנו יד לתועבה אשר מזמן מעשה פילגש בגבעה לא היתה כמותה בתולדותינו.

ועתה חברי-הכנסת מכל הצדדים, אני בא לסיום דברי, אני יודע כי זה אחד הרגעים המכריעים בתולדות עמנו. אני יודע גם מה נשקף לי ולחברי, ואני אומר לכם...

שר-הפנים מ. שפירא:

האם הנעשה בחוץ זוהי דרך היהדות? ואתה פונה אלינו!

מנחם בגין (תנועת החרות):

אני אומר לכם לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה. לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה! אתם טענתם כי "מבויים" הוא הזעם, והנה לפני רשימה: הרב מימון, הרב מרדכי נורוק, פרופסור קלאוזנר, דוד שמעוני, אשר ברש, אורי צבי גרינברג, ד"ר דבורז'צקי, יעקב כהן, אברהם סוצקובר - זה זעם מבויים? לו היה זה זעם מבויים...

הישיבה נפסקה בשעה 18:45

היו"ר י. סרלין:

אני מתכבד לחדש את ישיבת הכנסת. הייתי נאלץ להפסיקה מאחר שלא נעניתי על ידי חבר הכנסת בגין שיחזור בו מביטויו הפוגע בראש הממשלה. אני מתכבד להודיע לבית, שחבר הכנסת בגין חוזר בו מדבריו, מפגיעתו בראש הממשלה, ומן המשפט שבו אמר: אם הוא לא ידבר - אף אחד לא ידבר.

בהזדמנות זו אני רוצה לומר לבית, שאני מצטער - ואני מניח שאני מביע בזה את רחשי הלב של כל חברי-הכנסת - על מה שהתרחש בזמן נאומו של חבר הכנסת רפאל ובזמן נאומו של חבר-הכנסת בגין; ועל הקריאות שחיללו את כבוד הכנסת. ואני פונה לחברי-הכנסת: עוד הדיון לפנינו, דיון חמור ונוקב לשני הצדדים - יש לשמור על קור הרוח, לשמור על כבוד הבית, לכל הפחות לשמור על כבוד הבית פנימה ולאפשר לכנסת לסיים את הוויכוח, ויהיה סיומו אשר יהיה, בכבוד וכראוי לכנסת ישראל ולחברי-הכנסת.

רשות-הדיבור לסיום הנאום לחבר-הכנסת בגין.

מנחם בגין (תנועת החרות):

אני מאשר את הודעתו של כבוד היושב-ראש; אני מאשר אותה לא כתוצאה מלחץ, כתוצאה מאיומים בהוצאתי מן הכנסת - הוצאתי מן הכנסת זהו דבר קל בעיני, כאשר המדובר במערכה זו - אני מאשר אותה, משום שעוד יש לי תפקיד למלא כאן, אולי האחרון, ואני אמלא אותו עד תומו.

רצח בפינסק

ב- 1919 אירעה טרגדיה בעיר יהודית, עיר נידחת, אם כי עיר ואם בישראל, ושמה פינסק. גנרל פולני אנטישמי הוציא שלושים-וארבעה יהודים, חשד בהם שהם בולשביקים, העמיד אותם אל הקיר, רצח אותם. אני אז נער הייתי. לימדוני לומר שיר על ההרג ההוא. את כל המלים אינני זוכר, אך את המשפט הזה עדיין אני זוכר: "בעסער קומט נישט צו דער סדר נאכט" (מוטב שלא תבואו לליל-הסדר). העולם היה אז אחר והוא נזדעזע בגלל רצח שלושים-וארבעה יהודים. מורגנטאו בא מאמריקה; נשלחה ועדת-חקירה מאנגליה; הממשלה הפולנית - במחציתה אנטישמית ובמחציתה לא אנטישמית - הקימה ועדת-חקירה פארלאמנטארית, והנה על סמך החלטה של ועדת-החקירה הפארלאמנטארית ההיא הציעה הממשלה הפולנית לבני המשפחות השכולות לתת פיצויים על מה שאירע לאבותיהם ואחיהם. והממשלה הפולנית לא היתה אחראית במישרין לרצח. הממשלה הפולנית הסתייגה מן הרצח, והיא הציעה לבני המשפחות פיצויים. ואז - על כך מספר לנו הספר המונח לפני - התכנס הוועד הציוני בעיר פינסק, קרא לכל המשפחות הללו ואמר להם:

"אם יקבלו פיצויים יחטאו לזכרם של הקדושים וגם יהיו לדראון; יאמרו שהיהודים מכרו את נשמות הקדושים בכסף ממש, ובאותו מעמד נכתב פרוטוקול שבו הוטעם, שבכסף לא ימכרו את הדם השפוך, ורק אם ייענשו הרוצחים כדי רשעתם, אז יכופר העוון. על הפרוטוקול הזה חתמו ראשי המשפחות והוא נשלח למיניסטריון הצבאי וכך נסתיים הדבר".

ומה שהבין הועד הציוני בעיר פינסק, לא תבין ממשלה במדינת-ישראל? מה שהבין הועד הציוני בעיר פינסק, לא יבין בית-המחוקקים העברי? כי הרי אילו הייתם מצליחים להחתים את הגרמנים, לאחר שתחתמו אתם על הסכם הדדי, על הודעה מעין זו:

"אנו הגרמנים, שרצחנו ששה מיליון יהודים, נותנים לכם שלוש מאות מיליון דולרים במשך עשר שנים, ואנו מסכימים שתוסיפו לשנוא אותנו, אנו אחראים לרצח של ששה מיליון, איננו מבקשים מכם כפרה" -

אילו הייתם מצליחים להחתים אותם אפילו על הודעה כזו, הרי העובדה בעינה תישאר, הרי אתם בכל זאת לוקחים כסף במישרין מן הרוצח על סמך הסכם הדדי, על סמך פשרה. דרשתם כך וכך, הם מסרבים לתת את הסכום כולו, הם יתנו פחות, אתם תסכימו. ייחתם הסכם, לעיני כל, עם הרוצחים - הרי זה מוכרח להיות כופר נפש.

יהרג ואל יעבור

באתי להזהיר, ואני מזהיר: חברי-הכנסת מכל הסיעות, ענין זה לא יוכל לעבור. אם יש טעם במלים "קידוש השם", אם יש תוכן במונח "ייהרג ובל יעבור" - זהו הטעם וזהו התוכן. ייתכן שזהו נאומי האחרון בכנסת, ואינני יכול שלא לומר לכם דברים פשוטים מאד, בודאי יוצאים מלב שותת דם - אולי ייכנסו ללבותיכם. שלוש שנים ישבנו אתכם בכנסת, היינו במיעוט. אתם הייתם הרוב. נבחרתם כרוב. קיבלנו את הדין. לא באנו לכנסת הזאת מבית עשירים, מחיי נחת. חברי ואני באנו הנה אחרי מלחמה שנמשכה שנים. נרדפנו על צוואר, לא הונח לנו, פרסים הובטחו בעד ראשינו, בלשים חיפשונו בכל רחבי הארץ, סיכנו את נפשנו עשרים-וארבע פעמים ביממה. זכינו, המשעבד נסוג, קמה המדינה בחלקה של המולדת השסועה, הגענו לבחירות.

היחס למחתרת

ועוד מאורע אחד היה לפני הבחירות. האדון בן-גוריון יזכור אותו. הוא ציווה לירות בי בתותח. אני עמדתי בתוך אניה בוערת בלהבות אש, ראיתי את אחי, בחורי, תלמידי, נופלים נרצחים; בידי בחורי, תלמידי, אחי היו מכונות-יריה, מרגמות, רובים. נתתי את הפקודה - מול אויב - לא להרים יד, והם שמעו. ובכנסת הזאת, במשך שלוש שנים, אילו החלטות קיבלתם, שקוממו את נפשנו. יצאנו אחרי החלטות אלה בראש חפוי, עצובים מאד, אולי לא הצלחנו בשליחותנו. ואחרי החלטות הללו הלכנו, חברי ואני, אל הנוער ההוא, שאתם קוראים לו בשמות, והוא מחרף נפשו למוות למען עמו וארצו, והוא נתן מדמו, שנים-עשר ממנו עלו לגרדום ושירת התקוה על שפתותיהם עד הרגע האחרון - יצאתי אל הנוער הזה, למוד-המלחמה, יודע-קרב, ואמרתי לו: זוהי הכנסת שלנו, הממשלה שלנו. הרוב מכריע, נלך אל העם, ננסה לשכנע אותו. אם לא נצליח - מה עוד יכולים אנו לעשות? זהו עמנו. אחר כך הלכתי לגולה, נפגשתי עם רבבות יהודים, הם עדים, הם יאשרו את דברי, ואמרתי להם: הממשלה הזאת, ממשלה אחרת - ממשלה יהודית היא. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום שבו ישנה ממשלה יהודית. הממשלה שלנו היא, ממשלה שלי היא - כך אמרתי ליהודי אמריקה, ארגנטינה, מכסיקו - ויהיה הרכבה אשר יהיה. כך חינכנו את הנוער שלנו. את הכל קיבלנו אף כי זעפה נפשנו. רצינו לחנך את העם הזה לחיי מדינה, לחיי חופש, לחיי עצמאות, לחיים תקינים, אחרי אלפיים שנות גלות. כלום אין גם לנו ילדים? כלום אין גם לנו נשים? כלום אין מגיעים לנו חיי משפחה שקטים? כלום אין גם לנו איזו זכות שהיא לחיות כאזרחים חפשיים במדינה הזאת?
הרי את הכל נתנו למען הקמתה. מאומה לא קיבלנו; לא פיקוד, לא צבא, לא משטרה, לא ממשלה, לא משרה - שום דבר! באנו אליכם וביקשנו שתכירו בזכויותיהם של הלוחמים ההם כזכויות חיילים - וסירבתם: שנתיים סירבתם. ראש הממשלה אמר, שכל עוד תשב הממשלה הזאת, לא תתן הממשלה אף פרוטה לאלה - ואלה, קטועי-רגליים, קטועי-ידים, אינבאלידים לכל ימי חייהם, משפחות שכולות, עניות והרוסות. גם את זאת קיבלנו. שוב הלכנו אל הנוער הזה ואמרנו: עוד נהפוך לבם; עוד נשכנע אותם; אין דבר - מדינתנו היא.

יש דברים היקרים מן החיים

כך לימדתי את הנוער הזה. כך למדתי מאבי ומורי. אבל עוד דבר למדתי ממנו, ואותו גם לימדתי: יש דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם. יש דברים בחיים שהם נוראים מן המוות עצמו. וזהו אחד הדברים האלה עליו ניתן את נפשנו, עליו נהיה מוכנים למות. נעזוב את משפחותינו, נאמר שלום לילדינו, ולא יהיה משא-ומתן עם גרמניה.

עמים הראויים לשם זה עלו על בריקאדות בגלל עניינים הרבה יותר פעוטים. על עניין זה - אנחנו, בני הדור האחרון לשעבוד והראשון לגאולה, אנחנו שראינו את אבותינו נסחבים אל תאי-הגזים, אנחנו ששמענו את שקשוק גלגלי רכבות המוות, אנחנו שלנגד עינינו הושלך האב הזקן לנהר יחד עם חמש-מאות יהודים מבריסק דליטא המפוארת, והנהר האדים מדם, אנחנו שלנגד עינינו נרצחה האם הזקנה בבית-החולים, אנחנו שלנגד עינינו אירעו כל המאורעות שאין דוגמתם בהיסטוריה - אנחנו נחשוש לסכן את נפשנו כדי למנוע משא-ומתן עם רוצחי אבותינו? היינו כובשים פנינו בקרקע אילולא היינו קמים. אנו מוכנים לכל, לכל, כדי למנוע את החרפה הזאת מישראל. אני מקווה שנמנע אותה.

בככר ציון, לחמשה-עשר אלף יהודים, שנתכנסו מתוך זעם, בגשם וקור, אמרתי: לכו, עמדו סביב הכנסת. לא תפריעו לדיוני הכנסת. כל דברי הפרובוקאציה, כאילו היה בדעתנו להפריע לדיון בכנסת - לשוא! אמרתי: לכו, עמדו, הקיפו את הכנסת, כמו בימי רומי, כשנציב רומאי רצה להציב פסל בהיכל, נזעקו היהודים מכל קצוי הארץ, הקיפו את הבית, ואמרו: עברו על גופותינו. אמרתי: תהא הדומיה שלכם זועקת כי לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה. התקיפו אותם בפצצות גאז מתוצרת גרמנית, ואז התחולל מה שהתחולל.

ואני אומר לכם, רבותי: אוי לי שהגעתי לכך; אשרי שזכיתי לכך! יש עוד נוער בישראל. לא, אין הנוער הזה רוצה מלחמות, אין הוא רוצה קרבות, אין הוא רוצה למות; הוא רוצה לחיות, יש לו זכות לחיות. אבל הגיעה השעה שבה מוטל הכל על כף-המאזניים. האם לא נקיים את המצווה הזאת? - קיים נקיימנה.

זוהי קריאתי האחרונה לכנסת: למנוע שואה מעם ישראל. הן בתחתית הגהינום נשמע קול השטן - למה עוד הביא אחרי השמדתו? שפך דם יהודי על כסף גרמני. למה ולשם מה? הרי הכסף יוזל, יוצא, ילך וייעלם, והחרפה תישאר!

אני יודע שיש לכם כוח. יש לכם בתי-סוהר, מחנות-ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות-יריה. אין דבר. על ענין זה, יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית אלי סלע. על ענין צודק נילחם עד הסוף. הכוח הפיסי, במקרים כאלה, אין לו כל ערך; הוא הבל ורעות-רוח.

אני מזהיר, אך אינני מאיים. על מי אאיים? אני יודע כי תסחבונו למחנות-ריכוז. היום אסרתם מאות. אולי תאסרו אלפים. אין דבר, הם יכלו, הם ישבו. נשב יחד אתם. אם יהיה צורך - ניהרג יחד אתם. ולא יהיו "שילומים" עם גרמניה.

ויעזור לכולנו האלהים, שנמנע את השואה מעמנו, למען עתידנו ולמען כבודנו.

אדוני היושב-ראש, יואיל לרשום לפניו ויואיל למסור לידיעת השלטונות במדינה, כי החל משעה 4:00 היום, אני, חבר-הכנסת, במידה שחל עלי חוק החסינות הפארלאמנטארית, רואה חוק זה כבטל ומבוטל.