מנחם בגין (תנועת החירות):

האפשר לאהוב אדם אשר את פניו לא ראית, את קולו לא שמעת, ותורה מפיו לא קיבלת? הדור אשר ילדותו נשרפה באשה של מלחמת-העולם הראשונה על מהפכותיה, אשר נעוריו נחרכו בלהבת המלחמה השניה על תהפוכותיה, שעיניו ראו את הנוראה בשואות של עם נרדף, ואת המופלאה בתקומות של אומה לוחמת, - הדור הזה לא הכיר את הרצל, אך נפשנו נקשרה בנפשו.

לנגד עיני רוחנו נגול ספר אגדת קדומים, והיא כולה אמת. ונפתח, ונקרא, ונלמד, ונדע. איש, אחד, מעורה בסביבתו, המבקש בה את אשר בו, את היופי, איש העולה בבטחה בסולם החברה שמוצב לפניו, לפתע מגיעה אליו ממרומים או ממרחקים או ממעמקים, קריאה. ומני אז אין דמי לו עדי יומי האחרון עלי אדמות עדי העלותו, בחייו ובמותו, את עמו עלי הדרך המוליכה אל התחייה. לא; אין זו ראשית המאה החמש-עשרה, בה נערה תמימה שומעת קולות המצווים עליה להסיר מצור, לגרש אויב, להכתיר מלך, והיא באמונת דורותיה מציתה אש, בה היא נשרפת בעוד חזיונה חי. הפלא גדול הרבה יותר. זהו סוף המאה התשע-עשרה, תקופת השכלתנות והפקפקנות, ובה שומע בנה קול: קום והושע את עמך. והוא מצית את האש, והוא שורף את עצמו בעוד חזונו לא אוכל, אלא מקים, לדורותיהם, את מגשימיו.

תחילת המפנה כך היא נראית אף לו: "אני מעבד את הרעיון. לא, הרעיון מעבד אותי. מצבים כאלה נקראו בלשון ימים מקדם: השראת שכינה", אלה דבריו.

מנין אהבת הרצל? מקורה ברגש אנושי, שאין פשוט ואין אצילי הימנו: הכרת תודה. רבים מכחישים, אם בעצב ואם בחיוך, את קיומו של רגש זה. אדם, הם אומרים, המיטיב עם זולתו ובייחוד עם עמו, אחת נחלתו: כפיית טובה.

יורשה לי, אדוני היושב-ראש, לסתור את הטענה המקובלת. השוללים את הכרת התודה, משום שישנה כפיית טובה, ידמו לאלה שישללו את האהבה משום שישנה שנאה, את האמת משום שישנו כזב, את הצדק משום שישנו אוון, את הטוב משום שישנו רשע. בקיום הסתירות הללו אולי צפון מסתורין הקיום. והעובדה, הידועה לנו גם משחר נעורי האומה, כי הכרת התודה למי שמיטיב עמה עולה אחר מותו - עובדה זו אינה אלא מאשרת את קיומו הנצחי של רגש אנושי זה ומבשרת את נצחונו הבלתי-נמנע, על אף כפויי הטובה ועמלם, כי שווא הוא.

הרצל עצמו התקומם נגד כפיית הטובה. הוא גם חשש מפניה. הוא אף מוכן היה לא להתחשב עמה. בשעת התמרדות משלימה רשם: "אני מוכן לכל - גם לכפיית טובה מצד אלה שהם חייבים ביותר להכיר תודה". אך היו גם שעות אחרות, ובהן לחש לנפשו לאמור: "מה שהייתי ליהודים, יעריכו הזמנים הבאים אחרי יותר מאשר ההמון הרב בימי". או: "שמי יגדל לאחר מותי". או "אמנם רבות נלחמו בי ולעגו לי ... לעומת זה קיבלתי את שכרי ... באהבת עמי". ועוד: "דומני, כי אזכר בין אלה שהרבו ביותר להיטיב לאנושות". ובעיקר: "דומני, כי בשבילי פסקו החיים והחלו דברי ימי עולם". כאלה דבריו. היש עוד מי שיפקפק, כי אמת הם?

על מה הכרת התודה להרצל, לא של דור גאולים אחד אלא של כל הדורות הבאים? הוא יצר, אחרי הפסקה שאין דומה לה בתולדות העמים, את המדיניות הלאומית. הא כיצד? מדיניות בלי מדינה? כן! וזו גדולת היצירה: יש מחסר. וזו חכמתה, שמקורה הכרת השליחות. איך, במה, ומתי נתן הרצל לעם-בלי-מדינה מדיניות להקמת המדינה? הוא רושם: "היום אני אומר: אני אנהל עניינים עם אדוני הארץ כאחד מהם". הוא קובע: "כל הדבר צריך להיעשות על-פי הכלל הפשוט ביותר שבעולם, לאמור: "do ut des והוא מכנס, מתוך התמרדות גלויה נגד המנהיגות הרשמית של דורו, את הכנסייה הלאומית היהודית - כך הוא רואה ומכנה את קונגרס הציונים - המקבלת ומצהירה את מגילת הזכויות של העם היהודי, בשובו, או ברצותו לשוב, למולדתו.

זאת הייתה פרשת הדרכים. באחת מהן הלך, או הוסיף לכת, השתדלן היהודי, כפוף הגו; בשניה, בחדשה, החל לעלות, ולהעלות, המדינאי היהודי, שסמכותו ככוחו בשליחותו. "יזכרו, שהם באי-כוחה של האומה הישראלית המפוארת ברגע היסטורי". זו קריאתו של הרצל לחברי משלחת, העומדת בראשותו להתייצב לפני אחד השליטים האדירים בימיו.

ואיך נטע בנו הרצל את השאיפה למלכות, לחידוש ימינו כקדם? הוא לא רק חזה את רעיון המדינה בגדולתו; הוא גם ראה אותו בפשטותו. ואולי מפליאה הפשטות מן הגדולה. הרצל המחיש בפני עצמו, ובפני כל אלה שהיו מוכנים לקרוא לעצמם תלמידיו, את מדינת היהודים על דגלה ועל חוקתה, על משפטה, על נציגיה וחייליה, על שאיפתה לצדק חברתי, בעריה, כפריה ודרכיה, אפילו על אות ההצטיינות שלה, כמובן, הרצל ידע, כי הפרטים עשויים להיות שונים מן המוצעים.

"איני חושב אפילו רגע אחד, שמדינת היהודים תקום באותה צורה שתיארתיה, החי הולך ומתפתח באופן בלתי - תלוי באדם, שנטעו או חוללו". אבל הוא תיאר פרטים כדי להוכיח, כי אין הוא, כותב אוטופיה, אלא רואה מציאות. הדבר נראה פלא, כל דבר טבעי הוא פלאי. כך הסביר והמחיש והחדיר אמונה.

העיקר בעיניו היה מה שהוא הגדיר כרצון המדינה, כלומר, אמונת העם בכושרו להקים ולקיים את מדינתו. "האם אלה, שיסדו את המדינות, שהן גדולות עתה, היו חזקים, חכמים, משכילים, עשירים מאתנו היהודים דהיום? עוד בימינו אלה התכוננו יוונים, רומנים, סרבים, בולגרים - וזה נבצר מאתנו?" כך הוא שואל ומוכיח.

מה מופלא הדבר? שלושים וחמש שנה לאחר שדברים אלה נשמעו, ובעוד בתוך האומה נטוש ויכוח טראגי, האם צריך, האם אפשר, האם אף מותר, להגשים את חזון הדורות הממלכתי שחודש על-ידי הרצל, יוצאת אותה תמיהת שכנוע מפי האיש אשר כל ימי חייו נשא בגאווה את התואר: תלמידו של הרצל, בהרימו את דגלו, בחדשו את רעיונו, בשאתו את חזונו.

"כן, אנו רוצים מדינה. כל אומה עלי אדמות, אפילו האומות הקטנות והצנועות ביותר ...לכולן מדינות משלהן. אולם כאשר אנחנו ... תובעים לעצמנו רק אותם תנאים, מהם נהנים האלבנים, שלא לדבר על הצרפתים או האנגלים, אומרים לנו, כי זה יותר מדי".

כך דיבר, באזני בני עמו וכל באי העולם, זאב ז'בוטינסקי, בעמדו לפני הוועדה המלכותית לבריטניה. רצון המדינה, פלא הטבעיות, כוח האמונה.

אולם - ישנם אומרים - הרצל לא הגיע לרעיון המדינה על-ידי ציון, אלא בא לציון על-ידי רעיון המדינה. זה נכון. הרצל עצמו ציין את זאת, או הודה בכך בהזדמנויות שונות. אפס, זכותנו הנצחית על ארץ אבותינו הייתה חרותה כה עמוק בלבו, עד אשר ביחס לארץ זו ורק ביחס אליה, חזה בתנאים מסוימים אפשרות, וראה הצדקה של מלחמת כיבוש משחררת. באחד הימים הביאו לפניו סטודנטים יהודים הצעה - של נחיתת אלף מתנדבים ביפו. וזו הייתה תגובתו האופיינית: "אני יעצתי להסתלק מהרעיון הגאריבלדאי היפה הזה, באשר האלף הזה עוד לא ימצא, כדוגמת אותם ממארסלה, אוכלוסין שהוכנו לכך במובן הלאומי". עוד לא ימצא...

יום אחר, מסתמנת לכאורה אפשרות של חילופי ריבונות בקפריסין. מתוך השערה, כי בעלי הריבונות החדשה, אם תבוא, יסכימו להתיישבות יהודים, חושב הרצל ומעיר: "אנו נתאסף אז על האי, ובאחד הימים נצא לארץ ישראל ונקחנה בכוח, כפי שלקחוה מאתנו".

כן, הרצל בא לארץ ישראל בדרך הדאגה לעם ישראל. ואיך החל השחרור הראשון מבית העבדים? ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. כך היה בכל הדורות, ראשית הדאגה ותכליתה היא לעם הסובל, המשועבד, המפוזר, המושפל, המעונה, המושמד. ופעלו העיקרי של המשחרר הוא להפוך את אנקת הסבל לזעקת החירות. לראות את העם בעניו, לדעת ולהראות את הדרך לגאולתו. אלמלא רעיון המדינה, בגדולת פשטותו, מה היה עלינו אף במולדתנו? הן ידוע, לא רק לנו, כי עם יכול להיות עם עבדים גם בארצו. ואנחנו, לו עבדים נשארנו, ולא נשארנו. כן התאחדו וישתזרו ויהיו לשלמות בדור התקומה: הדאגה לעם, אהבת המולדת, השאיפה לחירות.

בדאגתו ובאהבתו ובשאיפתו הקריב הרצל את עצמו.

זוהי סיבה מיוחדת להכרת התודה הנצחית. רבות הדרכים, בהן אפשר לשרת עם: ביצירת המחשבה, בעמל כפיים, בעט ובאת ועוד, וכולן חשובות. אולם העליונה בדרגות השירות היא מסירות הנפש, כי בלעדיה אין משנים גורל, ופדות מעבדות בלעדיה אין. מי כישראל היודע או החייב לדעת את זאת?

אנו מתבוננים בראי כתביו הגלויים של הרצל ורואים ענק רוח מתייסר בנפשו. הוא חש כי לעמו אין זמן. "האם תהיה זו הפקעה מכוח מהפכה מלמטה, או החרמה מכוח ריאקציה מלמעלה? האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות האלו ביחד ועוד אחרות", כך הוא שואל ומשיב ורואה וחרד. ואולי הוא מרגיש, כי גם לו אין זמן. לכן כה רבים הייסורים הנסתרים. הרעיונות, המחשבות וחיפושי דרך להצלה מעירים אותו; מאז נקרא, באשמורת השלישית של הלילה, אין עוד תנומה לעפעפיו. חוט נקשר ונקרע, תקווה עולה ונעלמת, דרך נמצאת ונחסמת, ציפייה, אכזבה, חקירה עצמית: האם לא שגיתי? נחמה עצמית: אולי יהיה זה לטובה? רגישות, התגברות, עייפות, התעוררות, פגיעה, השתריינות, רוך הנפש, קשיות העורף - זהו האדם במלחמתו, זהו הלוחם באנושיותו. כך שירת הוא והתייסר תשע שנים ויכלה את עצמו בייסורי שירותו.

בשאתנו עינינו לגדולתו של הרצל, אין אנו חייבים לקבל אותה אמרה של קארלייל, שהיא לא פחות פשטנית משהיא מפורסמת: קורות האנושות היו תולדותיהם של אנשים גדולים.

אולם יכולים אנו לאמץ את הערכתו היסודית. הוא גם אמר: "אף אם הסתכלותנו באדם גדול תהיה בלתי-מושלמת, אנו תמיד נזכה על-ידה, כי הוא נושא האור החי, וטוב ונעים להיות קרוב לו". ואם גדולים, מורים אדירי מחשבה ומחדשי הלכה, כך חשו בקרבם להרצל, על אחת כמה וכמה אנחנו.

מאכס נורדאו, שכה קרוב היה לו, לא היסס לומר: אם לעם היהודי קם אדם כהרצל, עוד יש תוחלת. ואילו זאב ז'בוטינסקי, שראהו פעם אחת בלבד, כתב אחרי שנים רבות:

" ...ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות ... רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו".

מיד לאחר שנפל בחיר הגורל, עוד בראשית דרכה של הציונות הממלכתית, הבטיח נושאה בימינו, לאמור:
נקר נקר בשן צורים בדרך,
זחל נזחל במוט עלינו ברך,
אך חי השם - שירך יושר עד תום.

ואנחנו, בני הדור שזכה, בייסורים ובקורבנות, לאתחלתא דגאולה, יכולים לומר, בזכות הדאגה והאהבה, בשם צדק השאיפה ומתוך האמונה, שניטעה בלבותינו, בגאולה השלמה למולדת ולאומה: עוד השיר לא תם, אך הוא יושר עד תום.