תקציר: קוים לדמותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והשקפתו על כלל ישראל. מילות מפתח: הרב קוק. |
גדולי התורה בישראל - אינם מעור אחד. יש מהם שהנם גדולים בידיעת פרטי-הלכותיה של תורה, בקיאים בהם, ומעמיקים בהם. אך בכללותיה של תורה, ביסודותיהם, במחשבתה, בהשקפת עולמה - כמעט שאינם עוסקים. ידיעה כללית להם בכל אלה, ותו לא. אין הם רואים בכל אלה עניינים שיש לענות בהם, שיש להרבות בהם עסק וטפול, להעמיק בהם, לחדור אל תוך תוכם, להעמיק שאלה ולהגביה למעלה. אין נפשם נוטה לעניינים אלה, והריהם לומדים ממקום שלבם חפץ ועוסקים בפרטי הלכותיה של תורה, ולא בכללותיה. אך יש גדולי תורה - יחידים בכל דור ודור - אשר נפשם לא תמצא את סיפוקה בעסק-הפרטים, והריהי חותרת אל יסודי-תורה, מגביהה עוף אל מרחבי-כללותיה ומעמיקה עיון במחשבת התורה, בהשקפת עולמה הרחבה והמקפת. מן הבדלי-מהות אלה שבין גדולי תורה - תוצאות להבדלי-תפקיד. אותם מגדולי-התורה, אשר אך פרטי הלכותיה עניין להם לענות בו - תפקידם בחיי ישראל להורות ולדון, להבדיל בין האסור והמותר, בין הטמא והטהור, בין החייב והפטור - להלכה ולמעשה. וממילא שדה פעולתם בין שלומי-אמוני-ישראל הוא, בין אותם בחירי ישראל, המאמינים בד' ובתורתו והמודים בלב שלם כי מה שאסרה תורה - אסור, מה שטמאה - טמא, ומה שחייבה - חייב. אלה יטו אזן וישימו לב לדברי הגדולים בהלכות התורה, המורים ודנים להם על-פיה. אך אותם נידחי ישראל - בנידחי הרוח הכתוב מדבר - אשר פגה אמונתם בד' ובתורתו, אלה ימצאו מחוץ לשדה-פעולתם של הגדולים בהלכות התורה. הם לא יטו לבם להוראה אשר יורו ולדין אשר ידונו הגדולים בהלכות התורה. והגדולים הללו, בהכירם בעובדה מרה זאת - ישלימו עמה על-כורחם, ולא יכונו דבריהם כי-אם לשלומי-אמוני-ישראל, המטים אוזן למוצא-פיהם. אך לא כן אותם היחידים שבין גדולי-התורה, אשר עניינם בכללותיה ויסודותיה, אשר במחשבת-התורה ובהשקפת-עולמה חיי-רוחם. הללו - נשמתם חובקת זרועות עולם, ולא יוכלו לצמצמה ולסגרה במסגרת, ולו גם במסגרת מובחרת, של בחירי-ישראל, של שלומי-אמוניו. את כל ההוויה כולה ישוו לנגדם תמיד, ובמיוחד - את סגולת ההוויה, את כנסת ישראל. וכחטיבה אחת יראוה - כולה, על כל זרמיה, על כל חלקיה. ואף מן הנדחים שבה, מן קטני-האמנה - לא יוכלו להתעלם. ומשאת-נפשם תמיד - להטותם מדרכיהם. העקלקלות ולהוליכם באורחא דמהמנותא. ומתוך משאת-נפש זו - ישפילו עצמם וירדו "מן ההר אל העם", לחזות "מאי עמא דבר", לירד לסוף דעתם של תועי-דרך ולהבין מדוע תעו. ובהבינם לנפש התועה, בירדם לסוף דעתו - יוכלו להעלותה ולתקנה כנפשם. לא כפושעים יראו להם קטני-אמנה - כי אם, כאנוסים, אנוסים על-פי הדעת, תועים הם בדרכם - כי טועים הם בדעתם, ובטעותם - תראה להם דרכם כדרך אמת והלכו בה. ויש להעמידם על טעותם ולהאיר נתיבתם. את המאור שבתורה יש לגלות להם, את עולמה המחשבתי, הרחב והמקיף, את מרחבי-מרחביה ואת מעמקי-מעמקיה. ובהגלות לעיניהם כל זאת - תאור נפשם באור האמונה והלכו באורחותיה. יחידים הם גדולים אשר כאלה בכל דור ודור. יחידים הם גם בדורותינו. ויחיד ומיוחד בין היחידים הללו - היה הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. באישיותו נתגלמה, במובן הנעלה ביותר, אותה הדמות הנפלאה של גדול-תורה הגדול בכל התורה כולה, בפרטיה ובכלליה, בעולמה המעשי-ההלכתי ובעולמה הרוחני המחשבתי, בכל מרחבי-מרחביה ובכל מעמקי-מעמקיה. ובאישיותו נתגלמה אותה דמות יקרה של גדול-תורה הרואה לפניו תמיד את כנסת-ישראל כולה, על כל זרמיה ופלגיה, למן שלומי-אמוניה ועד נדחיה-רחקיה. את כל האומה כולה ראה לפניו. את כולה אהב וישא את-נפשו לרומם ולהעלות את כולה. ובהיותו שתול בדור אשר רבו בו נדחי-רוח, לא יכול להתעלם מהם. כלתה נפשו להעלות גם אותם לאורחא דמהמנותא. וירד "מן ההר אל העם", לראות ולדעת: על מה ולמה רבו בו נדחים? מדוע נטו אלה מדרך אמת? מה עול מצאו באורחא דמהמנותא, כי רחקו מעליה? במאמרו הנפלא "הדור"* - אחד מראשוני מאמריו - יורד הוא "ירידה צורך עליה" זו, אל הנדחים בדור, מתאמץ הוא לחדור אל תוך נפשם, למצוא סיבות ירידתה. והריהו עומד שם ותוהה: |
"דורנו - הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון, קשה למצוא לו דוגמא בכל דברי-ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים. חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד - גם רם ונשא; הוא כולו חייב - גם כולו זכאי...".
|
"מוזר הוא הדור הזה: שובב הוא, פראי הוא, - אך גם נעלה ונשא... מעבר מזה - חוצפה ישגא, "אין הבן מתביש מאביו", "נערים פני זקנים ילבינו", ולעומת זה - רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה עולים ומתגברים, הכוח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה...".
|
כאן עומד רבנו על המיוחד שבנידחי-דורותינו. בדורותינו אין עזיבת-תורה מזדהית עם שפלות אנושית. רבים הם אנשי-מעלה, אשר "רגשי החסד היושר, המשפט והחמלה" חיים בהם, ועם זה עוזבי תורה הם. עובדה זו ראה רבנו. והרי לא היה בדור מי שירד כמוהו לעמקה של תורה, ומי שהקיף כמוהו את כל מרחביה, ומי שהכיר כמוהו כי האמת והצדק ברום-מעלתם אך בתורה הם, וכי נקודות אמת שיש בתורות זולתה - הריהם כלפיה כניצוצות-אור לגבי השמש, כי אך בה האמת השלמה. ומשום כך לא היה עוד כמוהו מי שתמה על העובדה, אשר מבקשי אמת בדור, מבני אותו עם אשר לו נתנה תורת-אמת זו ואשר חי בה בכל מהלך-תולדתו - יעזבו מקור מים חיים זה, לחצב להם בורות נשברים, ויבקשו אמת מפי כל מיני מורים שבעולם ומפי כל-מיני תורות שבעולם, ואך את תורת-עמם יזנחו, ואך אליה לא ישימו לב. ואת תימהונו הגדול והכואב - הביע במשפטיו אשר הובאו לעיל, בהם העמיד, זו לעומת זו, התגברות רגשי היושר והצדק בדור, ועם זה - הלבנת פני זקנים, פני דורות עברו ופני תורתם אשר קבלוה ומסרוה. ובתימהונו הגדול - העמיק לחדר אל נפש הדור, לדעת פשר הדבר. וזה אשר העלה בחדירתו ואשר הביע באותו מאמר, להלן: |
"חלק גדול מהדור הצעיר אינו חש כל כבוד למה שהורגל - לא מפני שאופלה נפשו, לא מפני שנשפל מאותו הגבול שהחוק והמשפט עומדים עליו... כי אם מפני שעלה עד המקום, שלפי אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט על-ידו על החוק והמשפט, על המסורת והאמונה בכלל, על כל טהור וקדוש... מפני מעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה - הועם זהב ושונא הכתם הטוב. עד שנדמה לו שהכל שפל הוא הרבה מערכו".
|
כך. עזיבת-תורה על ידי בני הדור הצעיר - לא משפלות נפש היא נובעת אין הדור שפל. רוצה הוא באמת ובצדק. אך עוזב הוא את "המסורת והאמונה", את "כל טהור וקדוש", באשר בעיניו - "הועם זהב ושונא הכתם הטוב", באשר "נדמה לו שהכל שפל הרבה מערכו". אין הוא רואה את המאור שבתורה. אין הוא רואה כי היא הזהב והיא הכתם הטוב. - ומדוע? - "מפני מעוט העבודה בתלמודם של יסודי הרגש והדעת שבמרחב התורה". כי תופשי-תורה בדורות האחרונים - הרבו לעסוק בפרטי- הלכות שבתורה, אך לא ביסודי הרגש והדעת שבמרחביה ולא גילו לעין כל את המאור הגדול שבה, את האמת האלקית-הנצחית שבה. וכך נתעלמה האמת הזאת מעיני בני הדור הצעיר, "ויהי להם דבר ה' צו לצו, צו לצו, קו לקו, קו לקו, זעיר שם, זעיר שם". אך כפרטי-הלכות נראתה להם כל התורה, אך כמצוות וחוקים מכבידים - ותו לא. כך היא התורה בעיני הדור הצעיר. כך הוא |
"אותו הצביון שהורגל בו עד כה שיביט על ידו על החוק והמשפט, על המסורת והאמונה בכלל, על כל טהור וקדוש".
|
ועל-כן - "הועם זהב ושונא הכתם הטוב"... זוהי הדיאגנוזה למחלת-הדור, שנקבעה על-ידי רופא הנפש הגדול, על-ידי רבנו. וקורא הוא, הרופא הגדול הזה, מעמקי-לבבו האוהב והכואב, לרפא את המחלה הנוראה הזו - והוא אומר: |
"הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצוא את הפתח! - נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש - דווקא בגבול ישראל! - "אחזתיו ולא ארפנו - עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי...".
|
"אחזתיו ולא ארפנו" - זוהי הדרך! - אל להרפות מן הדור הצעיר, אל להתייאש ממנו - כי אם להראות לו את הדרך, לגלות לפניו את המאור שבתורה, להודיע לו "שימצא מה שהוא מבקש", את האמת והצדק, את תיקון העולם ושחרור האדם, את כל הנשגב והנעלה - "דווקא בגבול ישראל...". וזאת הייתה דרכו של רבנו כל ימי חייו. על כן היה היחיד והמיוחד בין גדולי התורה בדורותינו אשר לא היה אך מורה-הוראה לשלומי-אמוני-ישראל, כי אם - מורה הדור, מורה לאומה כולה. את כולה שיוה לנגד עיניו תמיד. את כולה שאף לרומם ולהעלות, ולמען קיום שאיפה זו - מסר את נפשו כל ימיו. ומה צר כי לא הובן. כי היה יחיד ובודד ונשאר להיות יחיד ובודד - כל ימי חייו. לו הבינוהו רבים, לו הלכו רבים בדרך-הקודש אשר לו, לגלות את מאור התורה לדור, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה - כי אז היו פני הדור אחרים לגמרי, כי אז, לא היה רובו של דור רחוק מן התורה, כאשר הוא היום לעינינו. אך עוד לא כלו כל הקצין. עוד יש לתקן את המעוות! כל הכואב את כאב ירידתה של תורה באמת ובתמים - ילך נא בעקבות רבנו, לקרב לבבות באהבה, להאיר במאור-תורה לאחים התועים, להשיב בנים נדחים אל חיק הורתם. |
הערה:* "הדור" - מאמר ראשי בחוברת: "עקבי הצאן", קבוצת מאמרים מאת אברהם יצחק הכהן קוק, עבד לעם קדוש על אדמת-הקודש פה עיה"ק יפו והמושבות תובב"א, ירושלים תרס"ו. |