בשנים האחרונות הוחלט להגביר את הוראת תולדות עם-ישראל. נמצא שהנוער חסר שורשים ומנותק מאירועי העבר, בלעדיהם לא ניתן לטפח חברה בעלת ערכים. הנוער, מצדו, מגלה הוסר התעניינות ברור בעבר ההיסטורי של האומה ועבורו מתחילים חיי עם-ישראל עם העלייה השניה, ובמקרים רבים אף מיסוד מדינת-ישראל. הבעת הרצון להעמידו על מציאות היסטורית ורציפותה הארוכה בת אלפים שנה מזכה את הטוען בהבעה של תמיהה. היעדר תחושה ביחס לאירועי העבר גורם גם לרפיון הקשר בין חלקי עם-ישראל ברחבי תבל בינם לבין עצמם, ובין הקהיליה בישראל לקיבוצים השונים של עם-ישראל בגולה; קשר שהוא כה הכרחי לקיום האומה.

אין מטרתה של הרצאה זו להצביע על דרכים לשיפור מצב העניינים הלוקים בחסר, אלא להמציא מוטיבציה לשאלה:
"מה הייתה התחושה ביחס לאירועי העבר בחברה המקראית?".
כן נשאלה השאלה, שמא סיבת הגילויים השליליים בחברה בישראל הקדומה נעוצה בכך שלא השכילה לפתח תחושה היסטורית ראויה לשמה. גם בחברה הישראלית הקדומה נתגלו תופעות שליליות רבות הבאות לידי ביטוי בדברי הנביאים, ובעיקר אלה הקלאסיים. עלינו לשקול באיזו מידה גם תופעות אלה הן תוצאה של היעדר תחושה כלפי אירועי העבר. יש היגיון בהנחה האומרת כי תודעה ערה להיסטוריה היה בה כדי למנוע רבות מאותן סטיות המתגלות תוך כדי ריחוק מן הזמן בו אירעו הדברים.

עלינו לבדוק את כמות החומר וטיבו, ועל-פיו נוכל לנסות להשיב תשובה לשאלתנו:
"מה הייתה תחושת החברה המקראית כלפי אירועי העבר?".
מתברר שהחומר העומד לרשותנו מוגבל מאד. חומר היסטוריוגרפי רב אבד, ומן הנאמר במקרא נוכל לשער את היקפו הרב. מתוך הרשימה הגדולה נזכיר דוגמאות מעטות, כגון:
"ספר דברי שלמה" (מלכים א', י"א, מ"א);
"ספר דברי הימים למלכי יהודה" (שם, י"ד, כ"ט ועוד).
"ספר המלכים [369] ליהודה וישראל" (דברי הימים ב' ט"ז, י"א);
"דברי הימים למלך דוד" (דברי הימים א' כ"ז, כ"ד), ועוד הרשימה ארוכה.

אמנם, לו הספרייה העשירה הזאת הייתה בידינו, היה ערכה מצומצם במידת-מה. שמותיהם של הספרים מוכיחים שדובר בהיסטוריוגרפיה חצרנית. ככל היסטוריוגרפיה, אובייקטיביותה עומדת לשיקול הקורא בשורותיה, ויש לשקול את השקפת עולמו של המחבר, המשפיעה על הדרך בה הוצגו הדברים. היסטוריוגרפיה חצרנית נכתבת בדרך כלל כדי לתאר את אירועי הזמן בימי המלכים, וסופרי החצר היו נדרשים, או אף היו מעונינים, להעמיד את האירועים בצורה נוחה למזמין את הכתיבה, בדרך כלל המלך בעצמו או יורשיה גם אם אנחנו מצטערים על אובדן חומר רב-ערך, עלינו לדעת, שלו היה בידינו, היה עלינו להשקיע מאמצים רבים על-מנת להתקרב לאמת במידת האפשר. נשמרו ספרי הנביאים הראשונים ופרקים היסטוריוגרפיים בספרי הנביאים האחרונים, ובתוכם פרקים מקיפים, כגון בספר ירמיהו. כן נוכל לגלות הערות שוליות בספרים רבים אחרים של המקרא, מהן ניתן להסיק על הגישה להיסטוריה.

אם אלה אבדו ואלה נשמרו ניתן להסביר את הדבר מתוך החשיבות שייחסו קדמונינו להיסטוריוסופיה הנבואית. אם כך הדבר, עלינו להצטער במיוחד על אובדן היסטוריוגרפיה שנכתבה על-ידי הנביאים. כך אנו קוראים על:

"דברי דוד המלך הראשונים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הראה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החוזה" (דברי הימים א' כ"ט, כ"ט),

או

"דברי נתן הנביא ועל נבואת אחיה השילוני ובחזות יערי החוזה על ירבעם בן נבט" (דברי הימים ב', ט' כ"ט).

נשמרו - אפוא - הספרים והפרקים שנמצאו ראויים על-ידי אבותינו להיכלל בקנון; אלה שלא נמצאו ראויים לא נכללו ואבדו. אין לנו חומר שיכול לשרת את מטרתנו בחיפוש אחרי מענה לשאלתנו על תחושת אבותינו כלפי אירועי העבר, אלא הקנון לבדו. לחקר תקופות מאוחרות יותר עומדים לרשותנו ספרי עזרא ונחמיה, ספר דברי הימים, וגם ספר תהילים יוכל לספק מידע בתחום ההיסטוריה וניתן לדלות ממנו מידע על תחושת אבותינו לאירועי העבר.

חלק ניכר מן הספרות הנמצאת בידינו הוא פרי של כתיבה נבואית או לפחות פרי של עריכה נבואית. אם ברצוננו להשתמש בחומר זה להצגת בעיות בתחום ההיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה ופתרונן, עלינו לזכור שלא לשם מתן אינפורמציה בתחומים אלה הם נכתבו או נערכו. מטרת כתיבתם ועריכתם הייתה הפקת לקחים ועיצוב השקפת עולמו של הקורא בעתיד. המציאות ההיסטורית משמשת רק רקע להצגת עולם המחשבה של הכותב או המדבר. לקח זה, המבוקש על-ידי הנביאים, היה נר לרגלם בשעה שאמרו את [370] דבריהם, ובהתאם לו ניסחו את דבריהם. כך לא מתאים לעתים המשקל המיוחס לאירועים מסוימים למשקל אותו היינו אנחנו מייחסים להם בהיסטוריוגרפיה המודרנית. למלחמות דוד ולבניין ממלכתו מוקצב מקום מצומצם בלבד, אך לסיפוריו האישיים והמשפחתיים של המלך ניתן משקל רב, כי הכותב הנבואי או העורך הנבואי ראה בהם חומר חשוב להדגמת השקפת עולמו הוא ולעיצוב השקפת עולמו של הקורא.

ההערכה החיובית או השלילית של מלך אינה תלויה בעיני הנביא בהצלחת מדיניותו, אלא במידת נאמנותו של המלך לערכים הנראים חשובים בעיני הנביא. מבוכתו של הנביא מוכרת היטב כשבא להסביר את הצלחתו של ירבעם בן יואש, הצלחה הנראית לו תמוהה לאחר שעשה את

"הרע בעיני ה', לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל" (מלכים ב' י"ד, כ"ג-כ"ט).

כך נבצר מאתנו להעריך את מפעלו של המלך בממד היסטורי קר, כי ערכי הנביא הם הם אשר קובעים את ההערכה. אין בכך כלל משום הפחתת ערך המקור, כי אין זה היסטוריוגרפיה אלא היסטוריוסופיה. מאידך, ניתן לעמוד לעתים על מציאות היסטוריה מתוך דברי הנביא, לאחר שהוא מתאר אותה בזוית ההיסטורית הריאלית, על-מנת להעמיד לצידה את הפירוש הנבואי לאותם האירועים. כך מנומקת התפלגות הממלכה בימי ירבעם בן נבט בשתי דרכים:
אחת ריאלית - עול המסים,
ואחת נבואית - רצון הבורא (מלכים א' י"ב).

גם אם יעלה בידינו להצביע על ביטוי המגלה תחושה כלפי אירועי העבר, לא נצליח בדרך כלל לברר לעצמנו אם לפנינו תחושת פרט או תחושת כלל, תחושת הצעירים בחברה או הקשישים בה. אכן מרובים המכשולים בדרך בדיקתנו.

התחושה כלפי אירועי העבר עשויה להשתקף בנסיבות התאחדותה של אומה ובדרך השמירה עליה. במאה הקודמת נערכו מחקרים רבים, העוסקים ביסודות הלאומיות ובסיבות שהוליכו עמים, שבטים וקבוצות חברתיות שונות אל דרך ההתאחדות, והמסקנות עשויות להיות שונות. ניתן גם לגלות סיבות שונות, שהביאו להשגות השונות של החוקרים, כל אחד בדרכו.

האחדות הלאומית עשויה להיות מושתתת על אחד מן היסודות הבאים:
א) מוצא אתני משותף;
ב) עבר משותף;
ג) קיום אויב משותף;
ד) יחידה גיאוגרפית משותפת;
ה) דת משותפת;
ו) לשון משותפת;
ז) אינטרסים כלכליים משותפים.

אני מודה שיש מקום להוסיף על הרשימה או לערוך אותה אחרת. יתכן גם [371] שגורמים שונים פועלים יחד, וכאמור, ניתן להגיע למסקנות שונות ומגוונות כשבודקים את היסוד שהביא לאיחוד אומה מסוימת.

ברצוני לעיין ביסוד האחדות הלאומית של ישראל, כפי שהוא משתקף במקרא. בכוונתי להתייחס למקרא כאל מקור מהימן וללא גינוני ביקורת, ולבדוק את הנתונים כפי שהם ניתנים להבנה מתוך הסיפור התמים.

מאווייו של העם בכניסתו לארץ ברורים למדי, גם אם נתעלם מגורמי ההתאחדות שקדמו לשלב זה. אין לומר בוודאות, שהמלחמה נגד האויב הכנעני המשותף הייתה היסוד המאחד הבלעדי של שבטי ישראל, אך הרצון המשותף לכבוש את הארץ ולהתנחל בה נראה יותר מכל גורם מאחד אחר. גם כשמלחמת התנופה בימי יהושע מסתיימת וההתיישבות הישראלית בארץ נראית מובטחת (יהושע י"א, כ"ג), לא תמה המלחמה, והשבטים, כל אחד לעצמו (כגון שופטים, א', כ"ז-ל"ו), או בשותפות עם שבט אחר (שופטים, א', ג'), ניסו להשלים את התנחלותם.

מכאן ולהבא אין יסוד האחדות נראה כבעבר; שוב אין מלחמה לאומית כוללת ומשותפת. מתעוררת ביתר שאת השאלה "מה היסוד לאחדות הלאומית הישראלית? ", ולא בנקל ניתן להשיב עליה, אף אם קיימת - לכאורה - אחדות גיאוגרפית. אין גבולות גיאוגרפיים מוגדרים לארץ כנען גם בגבולות ההתיישבות הישראלית. נוצרות יחידות גיאוגרפיות מובדלות
- הרים ושפלות, עמקים, בקעות ומדבריות. אף כיווני ההר אינם אחידים, ובניגוד להרי יהודה והרי שומרון, משתרעים הרי הגליל מן המזרח למערב. אין אקלימו של שבט יהודה בהר הדרומי כאקלימו של שבט נפתלי בהרי הגליל, ושניהם מובדלים מאקלימו של שבט דן, המתחיל את קורותיו בשפלה.

הירדן מבדיל בין שני חלקים שונים של האומה וקדמונינו היו ערים לסכנת הפילוג המרחפת על האומה כולה בתוצאה ממציאות זו (במדבר ל"ב; יהושע כ"ב). ההבדלים האקלימיים וההבדלים במבנה ארצות השבטים גורמים גם להבדלים כלכליים ניכרים בין רועים לחקלאים, בין מגדלי דגנים למטפחי מטעים ובין כולם ליורדי-ים, ויש להניח שהם גורמים גם לניגוד אינטרסים. מתוספת לכך ההכרה השורשית בהבדלי האופי של בני השבטים, הכרה המיוסדת על מסורת אודות הבדלי אופי שבאו לידי ביטוי ברור בתולדות המשפחה (כגון בראשית מ"ט, אי-כ"ז). הסיכוי לקיים את אחדות האומה אינו גדול מאשר בשבטי יוון העתיקה, ואכן יש מקום להשוואה.

קשה למצוא את הגורם הלאומי המאחד, ואין לתמוה כלל על המסופר בספר שופטים. המשטר השבטי מונע אחדות מלאה. כל שבט פותר את בעיותיו [372] בעצמו ובמקומו, לפעמים בשותפות עם שבט שכן או כמה מן השבטים השכנים, השותפים לסכנות מחמת קרבתם הגיאוגרפית. על-פי הנתונים קשה להניח, שהשופט המושיע היה מנהיג לאומי כללי בצעדיו הראשונים, אם גם סביר שלאחר הצלחתו זכה לתהילה החורגת מן התחום בו פעל. ההתגייסות הלאומית הכללית במלחמה נגד בנימין (שופטים י"ט-כ"א) הייתה סמוכה לתקופת יהושע (שם כ', כ"ז-כ"ח), והריכוז הגדול ביותר בתקופת השופטים, שהושג על-ידי דבורה, גם הוא לא עלה על שישה שבטים. על-פי מקורות מאוחרים אפשר אולי להגיע למסקנה שיסוד האחדות הלאומית היה באמונה דתית משותפת, המתמקדת במקדש משותף. המשנה (זבחים, י"ד, ו, ותוספתא זבחים י"ג) טוענת למשכן שילה כמקדש לגיטימי יחיד בתקופה שבין יהושע לשמואל. רבים המאמרים המנסים לברר, אם יש מקום לראות בשבטי ישראל בתקופה זו כעין אמפיקטיונה נוסף יוון, ריכוז של שנים-עשר שבטים סביב למקדש משותף, אם לאו, והתשובות לשאלה סותרות אחת את האחרת.

אך, אף אם אניח, שאכן ניתן להשיב לשאלה תשובה חיובית חלקית, דהיינו, כי לפחות כך היה צריך להיות מצב העניינים, לא נוכל לאשר זאת עם קריאת המקורות המקראיים. משכן שילה מוזכר בתקופת יהושע עם הקמתו (יהושע, י"ח, א) ובקשר לשיקום שבט בנימין לאחר המלחמה הלאומית נגדו (שופטים, כ"א, י"ט). המלחמה, כפי שראינו כבר, התרחשה בפרק הקדום של תקופת השופטים. לאחר מכן נעלם משכן שילה מעינינו עד לתקופת שמואל (שמואל, א', א' ג'). אין לנו, אפוא, עדות על שילה ולא על מרכזיותה לאורך כל התקופה הארוכה של השופטים. אין בעובדה זו כדי לבטל את קביעת חז"ל, ששילה הייתה מקדש לגיטימי יחיד בכל התקופה הארוכה הזאת, אך יש בה כדי להטיל ספק אם החוק הזה אכן נשמר. אין זה המקרה היחיד במקרא, בו סותרת המציאות את החוק, כפי שנקבע על-ידי חכמי ההלכה. כך אנו קוראים אודות אתרים, שלא כולם מוסברים כ"הוראת שעה". מן האתרים המעוררים תשומת לב: שכם (יהושע כ"ד, כ"ו); עפרה (שופטים, ו', כ"ה-ל"ב); מצפה גלעד (שם, י"א, י"א); מצפה בנימין (שם, כ', א'), ובית אל (שם, כ', כ"ו-כ"ח).

מאידך, אין ספק לגבי תחושת האחדות. היא מתגלה בצורה חד-משמעית בדרישת העם להמליך מלך על האומה כולה (שמואל, א', ח' ד'-ו'). אם נשלול את קיום תחושת האחדות, המתמקדת במקדש יחיד ומאחד כשילה, ונקבע את הימצאותם של אתרים נוספים, עלינו לשאול "מה יסוד תחושת האחדות של ישראל? ". ניתן לקבוע שלעם הייתה תחושה של עבר משותף. [373] לא היה בהבדלים השבטיים הבולטים כדי לטשטש את התודעה של חוויה משותפת גדולה, שהייתה להם כבר היסטוריה בשעה שהתייצבו במשותף להניח יסודות למלוכה מאחדת. תודעה זו הייתה שורש האחדות. חוויה מעמיקה זו הייתה יציאת מצרים, לה מתלווים גם סממנים דתיים, אמונה בגאולה ובגואל המושיע את ישראל. ואין גם להתעלם מן הגורם המלווה הזה.
האמונה ביציאת מצרים וכל הכרוך בה היא היסוד הדומיננטי ביסודות האמונה של עם-ישראל. היא מלווה את העם בכל דרכיו ובכל הזמנים וניתן לגלותה בכל השלבים של ספרות המקרא. נתייחס אל אחדים מן המקורות ונדגים את ההנחה.

החוק דורש מן המעלה את הביכורים אל בית-המקדש לקרוא את פרשת הביכורים (דברים כ"ו). כרעיון מרכזי נאמר בה:

"ויוציאנו ה' ממצרים. . . ויביאנו אל המקום הזה".

ברעיון גלום גם יסוד החינוך (שמות, י"ג, ח'; שם, שם, י"ד; דברים, ו', כי-כה). האירוע מוזכר לעתים קרובות והזיכרון לגאולה ראשונה זו בצורה נסית מלווה את ישראל בכל המצבים.

יהושע ושמואל מזכירים את האירוע בדברי פרידתם מן העם (יהושע כ"ד, י"ז; שמואל א' י"ב, ח'). המלאך מייסד את תוכחתו על הזכרת יציאת מצרים (שופטים ב' א'). כן עולה הזיכרון בדברי יפתח אל מלך בני עמון (שם, י"א, ט"ז); בדברי ה' אל ישראל (שם, י', י"א); בדברי המלאך אל גדעון (שם, ו'. ח-ט); בדברי נתן אל דוד (שמואל ב', ז', ו), ובתפילת שלמה בחנוכת בית-המקדש (מלכים א', ח', ט"ז). אחד נשאר הרעיון, ישתנו המצבים כפי שישתנו. השתמשו בו הנביאים הקלאסיים בדרך תוכחתם (כגון עמוס, ט', ז') או כדי לתת תוקף לדברי נחמתם (כגון ישעיהו, י"א, ט"ז) או כדימוי לחזיונות לעתיד לבוא (שם, שם, סו). נחמיה מניחו כיסוד לכריתת אמנה (נחמיה, ט', חי--י"א) וברבים ממזמורי תהלים מהדהדים הדים של האירוע (כגון ע"ח, פ"א, ק"ו, קי"ד, קל"ו ואחרים).

העיקרון אינו משתנה, אף אם האינטרפרטציה של האירוע משתנה בהתאם להשקפת עולמו של המזכיר אותו. ירמיהו והושע זוכרים את יציאת מצרים בתחושה נוסטלגית (ירמיהו, ב', א'-ב'; הושע, ב', ט"ז). יחזקאל, לעומתם, מדבר בנימה שונה (יחזקאל, ט"ז, ד'-ו'). אף אם עמוס מזהיר בפני אשליות ומנסה להתריס נגד היהירות, אשר שורשיה ברעיון הבחירה המיוסד על הגאולה ממצרים (עמוס, ג', א', ט' ז'), משקל הרעיון בתודעת בני דורו ניכר בדברי הנביא. אם לא הייתה תחושה זו עמוקה מאד, לא הייתה יכולה לשמש מקור לבחירת הדימויים הבאים לתאר את הגאולה לעתיד לבוא (כגון ישעיהו י"א, ט"ז) או לפשר אירועים אקטואליים (כגון עמוס ד', י'). [374]

זכורה היטב גם החוויה של מעמד הר-סיני. רושמה רפה מן הזיכרון על יציאת מצרים, אך הוא קיים. מעמד הר-סיני בא לידי ביטוי במקורות בעלי אופי שונה, בנסיבות שונות ומשתנות ובצורות ספרותיות שונות. נצביע על שירת דבורה (שופטים, ה', ד'-ה'); על אמנת נחמיה (נחמיה, ט', י"ג), ועל מזמורי תהלים שונים (כגון ס"ח, ט'; ק"ג, ז'). מעמד הר-סיני והמסופר בו משמשים יסוד לדימויים, בעזרתם משתמשים מאוחרים לתאר תיאופניה (כגון תהלים, נ', א'-ד'; ישעיהו ס"ד, א'-ג').

תולדות האבות ובחירתם מוזכרות במקורות מרובים. תחושה היסטורית זו נראית בולטת ליד הזיכרון של יציאת מצרים ומקבילה לו. המעלה את ביכוריו מזכיר את האבות (דברים כ"ו, ה'), ונחמיה פותח את נאום האמנה באותו נושא (נחמיה, ט', ז'-ח'). הנביאים הקלאסיים משמיעים את דבריהם תוך כדי הזכרת סיפורי האבות בגוונים שונים. הם הניחו שהעובדות ידועות, ביקשו משומעיהם לזכור אותן, והוסיפו דברים בעזרתם יכלו בני-זמנם להבין את בעיותיהם האקטואליות. ישעיהו מזכיר את האבות ומנחם (נ"א, ב'); מלאכי מוכיח (ב', ט"ו), והושע משתית את דבריו על פירוש היסטוריוסופי של תולדות יעקב (י"ב). אליהו פתח את תפילתו על הר הכרמל תוך כדי הזכרת האבות (מלכים א', י"ח, ל"ו) וראה בנושא, בהתאם לנסיבות, גורם מלכד ומצרף.

הצבענו על שלושה נושאים אלה:
בחירת-האבות,
יציאת-מצרים
ומתן תורה כיסודות תחושת העבר של אבותינו.

אירועים רבים אחרים מוזכרים במידה בולטת פחות, אך עצם הזכרתם מוכיחה שאבותינו היו ערים לרחשי העבר. נציין כאן אחדים מהם: ימי המדבר הם נושא הנדון בהרחבה על-ידי הושע (פרק ב'). יפתח טוען לזכות עם-ישראל בעבר-הירדן המזרחי ומפרט את תולדות הכיבוש בימי משה (שופטים, י"א, ט"ו-כ"ד). ישעיהו מצביע על ימי יהושע (ישעיהו כ"ח, כ"א) ועל ימי השופטים וניצחונותיהם (שם, ט', ג'). גם זכר פילגש בגבעה לא מש בימים רבים לאחר מכן (הושע, ט', ט'), ומזמור פ"ג מחזיר את הקורא לעבר הרחוק. חקר העבר משמש מקור לעידוד בדורות מאוחרים (תהלים, ע"ח, אי-ג').

אכן, הייתה לאבותינו תחושה כלפי אירועי העבר, תחושה הנראית כיסוד לאחדות האומה. אם היו סטיות בדרך הנאמנה של האומה במרוצת הימים, וודאי שלא נגרמו בשל היעדר תחושה כעין זו. [375]