המסע שאני רוצה לקחת אתכם הערב אליו, הוא מסע רחב, והנושא באופן יחסי הוא חדש: פסיכו-היסטוריה. בוודאי תשאלו את עצמכם מה הקשר בין פסיכולוגיה והיסטוריה, האם לכל פסיכולוגיה יש גם היסטוריה, והאם להיסטוריה יש פסיכולוגיה. ייתכן מאד שיש מין קשר שאיננו נראה בהתחלה. אחת המטרות של הרצאתי הערב היא להראות את המפגש בין שני המדעים, או שתי גישות שונות להסתכל במערכת החיים; ודווקא לחקר התקופה העכשווית, דווקא לחקר המצב ההיסטורי ההווה, תורמת הפסיכו-היסטוריה תרומה רצינית - וזה מה שאני אנסה להדגיש הערב.

הפסיכולוגיה עוסקת בתחומים שונים. אדגיש הערב באופן מיוחד שני ענפים עיקריים -
הענף האחד: הפסיכואנליזה, אשר מנסה להבין את התהליכים העמוקים והבלתי-מודעים של חיי הנפש של האדם;

הענף השני: חקירת מאורעות עכשוויים מודרניים ומשמעותם לחיינו היום-יומיים.

אציג בפניכם רק שתי דוגמאות: הגישה האחת אומרת:
- האם אנחנו יכולים ללמוד מחקירת אדם כמו ביסמרק, היטלר או טולסטוי, על תקופתו.

- האם אנו יכולים ללמוד ממה שהוא כתב, מתוך התלבטויותיו האישיות ומתוך התפתחותו האישית - לא רק על האדם, אלא על תקופתו כולה.

מצד שני,
- האם אנו יכולים להבין מאורעות היסטוריים כמו השואה, מלחמת העולם השניה או מלחמת וייטנאם כתהליך חברתי, המבוסס על אירועים ודינמיקה חברתית, ויש לו הסבר דינמי היסטורי מיוחד, אשר יכול להעשיר את הבנתנו ויכול להעשיר גם את החברה בכללותה, כדי להבין את עצמה ואולי גם להוציא מסקנות מן הדברים האלה.

היסטוריה מתארת תקופה או אירועים אד אינה באה לשנות התנהגותם של בני אדם. מן המקובלות הוא, שאנו איננו לומדים מן העבר כדי לתקן את חיינו.

מחשבה נוספת:
- האם ההיסטוריה שלנו, של עם ישראל היום, בתקופה זאת, יש לה משמעות היסטורית מיוחדת?
- האם אנחנו מבינים ולומדים מהאירועים שבהם אנחנו נתקלים היום, בחיינו המתחדשים בארץ?

שני אירועים [279] מרכזיים מעסיקים אותנו יום יום, ואין לנו אפשרות להתנער מהם: השואה. וכל מה שקשור אליה,
והציונות ובניין הארץ, ראשית גאולתנו.

לא אכנס לדיון שטחי, כפי שאנחנו שומעים לעיתים קרובות, בשאלה: האם לולא השואה לא הייתה קמה מדינת ישראל. אנסה להגיע במשך הזמן למשמעות עמוקה יותר, למשמעות דינמית אישית של התהליכים, ולהתייחסותו של כל אחד ואחד מאתנו למאורעות האלה. כפי שאמרתי, נדמה לי שאנחנו איננו יכולים להשתחרר מלעסוק בבעיות אלו. וכאן באה
הפסיכו-היסטוריה לעזרתנו. היא מקשרת בין האירועים הכלליים לבין ההתייחסות האישית חברתית.

אעיר הערות כלליות אחדות על פסיכו-היסטוריה. פרויד, שהוא אבי הפסיכואנליזה, היה הראשון אשר ניסה לנצל את המידע שהוא פיתח בעבודתו עם אנשים בעלי בעיות נפשיות, להבנת אירועים היסטוריים מצד אחד, ותהליכים אישיים-כלליים מצד שני.

הנושא הראשון בו עסק היה ניסיון להבין מה היא בעצם מטרת ההיסטוריה. הוא שאל כיצד ניתן להבין את תהליכי ההתפתחות ההיסטורית מנקודת מבט אנושית ופסיכואנליטית. הוא שאל, האם ישנו מאורע מרכזי בחיי האדם ובהיסטוריה, שממנו נובעים אח"כ מאורעות אחרים, ומן המאורעות האלה אנו יכולים להבין את תהליך ההיסטוריה. הייתה לו תזה מעניינת, שהיום ברור לנו שהיא אינה נכונה - הוא ראה ברצח ראש שבט מאורע היסטורי שכיוון את ההיסטוריה מראשיתה. התהליך היסודי, שבו מנסה הדור הצעיר לכבוש את השלטון מראש השבט, חוזר שוב ושוב בכל ההיסטוריה; האם הרצח הוא יסוד ההיסטוריה מנקודת מבטה של הפסיכואנליזה. בכל התהליכים ההיסטוריים רואים את החזרה של כיבוש השלטון מאדם מבוגר על-ידי צעיר ממנו. הוא ביסס את הרעיון הזה על תורה מעניינת בדבר התסביך האדיפלי, שבה הראה, בעצם, שכל ילד מנסה לכבוש את אמו, או הילדה את אביה, ובצורה כזאת להיכנס לתהליך המשפחתי. הוא העביר את התפיסה האדיפלית מתחום חיי המשפחה אל ההיסטוריה. כפי שאמרתי, תהליך זה אינו מתקבל היום מבחינה מדעית, אבל בתקופתו של פרויד היה כאן חידוש מהפכני, תגלית מעניינת שעיקרה העברת תפיסות פסיכולוגיות אל תהליכים היסטוריים.

קומפלקס אדיפוס מתבסס על אגדה מן המיתולוגיה היוונית, בה הרג אדיפוס המלך, בלא יודעין, את אביו והתחתן עם אמו. פרויד מניח שזאת תופעה אוניברסאלית אשר משפיעה על תהליך ההתפתחות של כל צעיר. הילד צריך להשתחרר מתלותו הילדותית באמו ולהעביר את רגשותיו להזדהות עם אביו. פרויד טוען שילדים רבים נעצרים בתהליך האדיפאלי ואינם מגיעים [280] לעצמאות ואי-תלות בחייהם. פרויד מדגיש כאן את ההשפעה המכרעת של תהליכים בלתי מודעים בחיינו. הוא הניח שאותם תהליכים בלתי-מודעים פועלים גם בהיסטוריה. על רעיון זה הוא ביסס את התהליך של הפסיכו-היסטוריה.

הדבר השני שפרויד עשה - וכאן הצלחתו הייתה קצת יותר גדולה - היה להראות שאפשר להבין דמויות היסטוריות על רקע התורה הפסיכואנליטית.

המסות הראשונות שהוא כתב היו על ליאונרדו דה-וינצ'י ומשה. ליאונרדו היה ילד בלתי רגיל, שהרגיש את עצמו נדחה מן החברה. הוא נלחם בחברה כדי שתקבלו ותכיר בו כאדם בעל זכויות שוות לבני תקופתו. הרגשת חוסר בטחון עצמי הפכה לצורך להוכיח את עצמו מעל ומעבר לבני תקופתו. הוא הפך, בגלל שאיפותיו, לאמן יוצר בעל דרגה גבוהה מאד.

את פרויד העסיקה במשך כל ימי חייו שאלת השתייכותו לעם היהודי, הוא גדל בתקופה בה חלו שינויים כבירים בחברה ובתרבות המערבית. הוא מזכיר כיצד העליב גוי את אביו, דבר שהשאיר עליו רושם בל יימחה. גישתו אל יהדותו הייתה בתחילת חייו שלילית; אך כתוצאה מרדיפת היהודים במלחמת העולם השנייה, ובעקבות גירושו מאוסטריה האהובה עליו, השתנתה גישתו, דבר שאמנם לא התבטא בצורה ברורה ביותר בכתביו. פרויד כתב עבודה על משה והסביר בדרכו כיצד עלה משה לשלטון ומה היו התלבטויותיו כמנהיג של שבט סרבני, מלא תהפוכות, כמו עם ישראל.

הוא הניח שמשה היה מצרי שהונחה על ידי המצרים ותפס את השלטון בשבט זר. הוא רצה להביא מהפכה בעם המצרי דרך עם ישראל. המהפכה בשלטון המצרי לא הצליחה, ואז השתלט משה על השבט הישראלי. שלטונו לא היה בטוח במשך כל ימי חייו; שוב ושוב התנכלו לו, עד שרצחו אותו ולקחו את השלטון מידיו. פרויד הסביר את התפתחות המונותיאיזם על רקע תפיסת שלטון של אדם נדחה מעמו, שחיפש קומפנסציה בשבט אחר, אך גם שם הוא לא נתקבל בסבר פנים יפות, ובסופו של דבר נדחק ונדחה. גם כאן, הוא מכניס, בעצם, את הרעיון המרכזי של תפיסת שלטון כדי להביא להמשך ההיסטוריה.

הבאתי את שתי הדוגמאות האלה כדי להראות מה היו הרעיונות היסודיים שפרויד פיתח בתורת הפסיכואנליזה, על מנת להבין תהליכים היסטוריים. במשך חמישים השנים האחרונות התקדמנו הרבה דווקא בתחום תפיסת האדם בהיסטוריה, ומאורעות היסטוריים בתקופה שלנו.

תלמידו של פרויד, אריק אריקסון, שעליו בוודאי שמעו המחנכים שביניכם, [281] כתב ספר יסודי על התפתחות האדם מנקודת מבט חברתית. 'חברה וילדות'. פרויד, משום מה, הזניח את חקר הסביבה בה חי האדם ומתפתח. הוא ראה את כל התפתחותו של האדם כתהליך אינטרא פסיכי. ואילו אריקסון מראה בספר הזה תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים בהתפתחות האדם. הוא ביסס את תפיסת ההיסטוריה שלו במידה רבה על מאורעות דינמיים של תקופתו הוא. הוא רואה את התפתחות ההיסטוריה בת זמנו דרך העיניים האישיות שלו. הוא רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מתקופתו, ומסביר את המאורעות בני זמנו בהתאם לתפיסתו האישית, המתבססת על תורת הפסיכואנליזה.

אריקסון מנסה לבסס על השקפה זאת גישה היסטורית-פסיכולוגית. הוא מדגיש שאדם המשפיע על תהליכים היסטוריים או תרבותיים עושה זאת מתוך גישה פסיכולוגית. במחקרים ההיסטוריים שכתב, הוא מדגיש את הגורמים האישיותיים. בשלב זה עלינו להעמיק מעט בתהליך ההיסטוריה של אריקסון עצמו, כדי להבין את הנושאים שהעסיקו אותו במשך חייו. בעבודות הרבות שכתב במשך חייו הוא התמודד עם מספר נושאים:
גישה אל הדת: אריקסון גדל בבית יהודי ציוני, אך בגלל ההיסטוריה האישית שלו לא הרגיש מקובל בחברה הזאת וברח ממנה. היום הוא נוצרי מאמין.

גישה ללאום: הוא פליט שנדד בחייו ממקום אחד לשני, עד שמצא מולדת חדשה. מגרמניה, שם למד, ברח לדנמרק, וכאשר לא הסתדר שם, היגר לארצות הברית, שם הרגיש במשך שנים רבות כזר ולא מקובל. הוא העסיק את עצמו בחקר אנשים שניסו לגאול את עמם, דוגמת גנדי. העסיק אותו היטלר כאישיות פתולוגית. הוא חקר בצורה מעמיקה את התפתחות הילד בסביבתו והגדיר מושגים כמו מורטוריום ומשבר הזדהות.

משבר ההזדהות היה מושג מרכזי בחייו, והוא ראה בו מושג המאפשר להסביר תופעות פסיכולוגיות וחברתיות רבות בתקופתנו. הוא עסק הרבה בניסיון להסביר את מעמדה של האשה בחיי המשפחה ובחברה המודרנית.

אריקסון נולד בסוף המאה (ב-1898) והרגיש כמי שחי בין שתי מאות. שייך למאה התשע עשרה, אך רואה את עצמו גם כמישהו שעיקר חייו במאה העשרים.

המעבר הזה ממאה אחת לשניה הוא בעל חשיבות רבה בשביל אריקסון ובשביל תורתו. אריקסון נולד לאם ואב דניים. אביו התגרש מאמו בגיל צעיר, ואמו התחתנה עם רופא ילדים יהודי. אריקסון חונך במשפחה זו והיה ילד מאומץ. כפי שהוא מגדיר את עצמו, לא היה שייך לאף חברה - הגויים לא קיבלו אותו מפני היותו יהודי, והיהודים לא קיבלו אותו מפני [282]
שהיה גוי. במשך תקופה עיקרית של חייו נדד בין שני המחנות - לא התקבל בחברה האירופית בגלל היותו יהודי, ולא התקבל בחברת היהודים בגלל היותו בן לאם לא יהודייה. באוטוביוגרפיה שלו מסביר אריקסון את התהליכים הרגשיים הקשים שעבר ומסביר כיצד הביאו אותר המאורעות האישיים לחינוך לפסיכואנליזה ובסופו של דבר לחקירת מאורעות היסטוריים מהפכניים בתקופתנו. אריקסון עוד יעסיק אותנו בהמשך דברינו.

אריקסון כתב ראשית כל על שתי דמויות מרכזיות בתקופתנו: על גנדי ועל היטלר. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע דווקא שתי הדמויות האלה, וכאן מתגלית הדיכוטומיה בחייו. מצד אחד העסיקה אותו הבנת צורר היהודים, שכן הוא עצמו סבל מתהליך השואה, גורש מגרמניה ונדד שנים רבות באירופה, מבלי למצוא את עצמו ואת מולדתו.

ומצד שני מצא עניין בגנדי, האדם שהנהיג את עמו נגד שלטון הבריטים, לא בכוח אלא בהתנגדות פסיבית. גנדי הביא לעמו שלום ועצמאות ללא מלחמה. דווקא שתי דמויות אלה - אחד רוצח וצורר והשני מנהיג שהביא את עמו לניצחון, דרך הפסיביות - הן שתי הדמויות או שתי הגישות המרכזיות שנפגשו באדם אחד בגלל ההתנסות המיוחדת בהיסטוריה.

אריקסון, שנולד בין שתי תקופות, שלא הייתה לו זהות אישית וזהות משפחתית, שנדד והתקשה למצוא מולדת, שהתקשה למצוא זהות מקצועית וחיפש את זהות האישה - היה מוטרד בכל הבעיות הללו ועסק בהן מבחינה מדעית. הוא מסביר את דרכו בחיים על רקע הפסיכו-היסטוריה האישית שלו. כל הפרטים האלה הובאו כדי להראות מה תרומתו של אריקסון למדע החדש הזה.

הדגשתי כבר שאריקסון משתמש במושג מרכזי - הזהות האישית. הוא מדגיש שכל אדם בתהליך ההיסטוריה שלו עובר תהליך של משבר האני. אם אנחנו רוצים להבין אדם, נצטרך להבין אותו דרך הקריזה האישית, דרך הבעייתיות האישית דווקא בגיל ההתבגרות.

מעניין שאריקסון מתרחק בגישתו זו מפרויד. פרויד ראה דווקא בתקופת הילדות, בתקופה האדיפלית, את התקופה המרכזית בחייו של האדם. אריקסון רואה את הבעיה של גיל ההתבגרות, בעיית הזהות האישית, כבעיה המרכזית בחייו של האדם. לפי דבריו מביא משבר ההזדהות את האדם לתהליך של התגברות אישית, של העמקה בבעיותיו האישיות וקביעת זהותו הסופית. התפתחותו של האדם זרועה משברים ותהפוכות, משברים אלה מעצבים את אישיותו של האדם. [283]

אנחנו רואים את התפתחותו האישית של אריקסון ואת המסקנות האישיות. שהוא הוציא מן ההתמודדות האישית, לעצמו ולתקופתו. אנחנו רואים כאן את ההשפעה של הפסיכולוגיה והתפתחותו האישית של האדם, או ההיסטוריה האישית. אנחנו עוד נצטרך לראות איך נוכל לצעוד את הצעד הנוסף, מן המשבר האישי אל המשבר ההיסטורי או ממשבר היסטורי אל זהות אישית.

- האם נוכל ללכת מן ההיסטוריה הכללית אל ההיסטוריה האישית ומן ההיסטוריה האישית אל ההיסטוריה הכללית?
אריקסון מציע לנו את המעבר הדו-סטרי הזה להבנת הפרט, להבנת הפרט בתוך הכלל, ולהבנת תהליכים היסטוריים בתוך תקופתנו.

הדגשתי את חשיבותו של גנדי בשביל אריקסון כדמות להזדהות. אצל גנדי מדגיש אריקסון את דחייתו מאביו: אביו של גנדי הראה את דחייתו על ידי ביקורת אישית. לאביו של גנדי היה הומור דוקרני. גנדי התרחק בילדותו במתכוון מאביו, כי לא ידע להסתדר אתו. בגיל צעיר ברח מן הבית. הוא עבר משברים אישיים קשים עם אשתו שגם אותה עזב. הוא בילה זמן רב בנכר עד שחזר אל מולדתו כדי להלחם בדרכו המיוחדת לעצמאות עמו. גנדי היה פציפיסט והתנגד לשימוש בכוח. אריקסון מסביר את גישתו זו של גנדי בכך שהוא לא הסתדר עם תוקפנותו המילולית של אביו. ומשום שנדחה בהיותו ילד, פיתח קומפנסציות יתר כדי למצוא את מולדתו.

היטלר והתנועה הנאצית בכלל, העסיקו הרבה את אריקסון. תופעת הנאציזם היא תופעה הנחקרת היום שוב ושוב. היא אינה יורדת מסדר יומה של החברה המודרנית. אין כמעט אדם שאינו מוטרד מן התופעה הזאת. בצורה זו או אחרת, השפיעו היטלר וגרורותיו על גורלו של העולם המערבי בכלל, ועל גורל היהודים בפרט. היטלר הרס את חייו המקצועיים של אריקסון. היטלר והתנועה הנאצית היו בעיניו של אריקסון התגלמות הרשע וההרס שהביא שואה לעולם המערבי. אריקסון ניסה להסביר במושגים פסיכו-היסטוריים את הופעתו של היטלר בתקופתו.

חייו של גנדי ותנועת השחרור הלאומית שלו היו אנטיתיזה לתנועתו של היטלר. היטלר בשיגעונו הרס את תרבות המערב וגזל מאזרחי גרמניה את.. מולדתם; גנדי לעומת זאת העניק בדרך שלום עצמאות לעמו. עם דרך זאת יכול היה אריקסון להזדהות.

ספר אחר שאריקסון כתב הוא לותר הצעיר. בעיניו של אריקסון לותר הצעיר הוא צעיר מהפכן, אשר נתן לעולם המערבי הקתולי דת שהיא אנושית ואישית יותר. הדת וההזדהות הדתית היוו בעיה עבור אריקסון. הוא נולד [284] בבית נוצרי וחונך בבית יהודי. גורש מגרמניה משום היותו יהודי. במשך כל ימי חייו לא התקרב ליהדות. הוריו מאמציו חיו בארץ כציונים. אריקסון לא קשר אתם קשרים ולא הזדהה עם גורלם. הוא מצא כנראה את דרכו אל משפחת המוצא שלו, למרות שאביו הטבעי התגרש בילדות המוקדמת של אריקסון מאמו, וקיבל על עצמו את הדת הנוצרית. בספרו על לותר הצעיר מתמודד אריקסון עם גישתו לדת. במחקר הפסיכו היסטורי מראה אריקסון כיצד פתר לותר את הבעיה האישית שלו בכך שיסד את הפרוטסנטיות כזרם נוצרי.

מכאן אנחנו עוברים לנושא אחר בדיון הפסיכו היסטורי, שמטרתו, כפי שאמרתי, להבין מאורעות של תקופה במשמעות היסטורית. אני אצטט שלושה מתקרים שמנסים לבנות תזה לגבי מאורעות היסטוריים ומשמעותם להתפתחותם האישית של האנשים שהשתתפו במאורעות היסטוריים אלה.

ליפטון, פסיכיאטר בארצות-הברית, מתאר כיצד השפיעה הטלת הפצצה האטומית על הירושימה על האנשים שהתנסו בה ונשארו בחיים; חלק מהם נפגעו פיזית, אך עבור כולם היה זה זעזוע נפשי כבד. במחקר מעמיק ומעניין מאוד הוא מראיין אנשים שנפגעו בהפצצה זו, ומנסה להבין את תגובותיהם. כתוצאה מן המחקר הוא מגיע להחלטה מעניינת לגבי התנהגות בני אדם במצבי מתח. ספר עב כרס נכתב על נושא זה ומסקנות מעניינות הוסקו, הן מבחינה אישית והן מבחינה כללית. האנשים שעמדו במאורע מזעזע זה השתנו בצורה משמעותית. הם מסתכלים על החיים בצורה אחרת ומגיבים אחרת כלפי הסביבה. ליפטון טוען שפצצת הירושימה לא השפיעה רק על האנשים שהיו קורבנותיה אלא על האנושות כולה.

מחקר אחר, שאותו ביצע ליפטון, עוסק באנשים שהשתתפו במלחמת וייטנאם. קראנו מעט על מה שהאמריקנים עוללו לאוכלוסייה בווייטנאם. ושוב, ראיין ליפטון באופן אישי חיילים שהשתתפו במלחמה זאת והגיע למסקנות מעניינות לגבי השאלות -
- איך בני אדם מרגישים כשהם רוצחים?
- איך בני אדם בונים לעצמם מנגנוני הגנה כדי להצדיק את מעשיהם?

חיילים שהשתתפו במלחמת וייטנאם נפגעו מן הזוועות שהתרחשו שם בצורה עמוקה, ולחלק מהם יש קשיים נפשיים רבים לחזור לחיים רגילים. הם נפגעו בחייהם האישיים ובחייהם החברתיים. ליפטון מראה שאי אפשר היה לאדם להשתתף במלחמה הזאת ולא להיפגע ממנה באופן אישי. השינויים שתלו אצל חיילים אלה השפיעו על החברה כולה. אלה השפעות פסיכו היסטוריות.

מכאן יש לצעוד רק צעד קטן כדי להבין את המשמעות של השואה מבחינה [285] פסיכו-היסטורית לגבי עם ישראל. כולנו חיים בצל השואה, אלה שהיו בעצמם הקורבנות, שהיו במחנות, אלה שברחו מן הצורר הנאצי ואיבדו את קרוביהם, או אלה שרק נפגשו בצורה זו או אחרת עם ניצולי השואה. אין ספק שקיימת כאן השפעה פסיכו-היסטורית מעמיקה. הייתה כאן השפעה אישית וגם השפעה חברתית. עם ישראל על כל פלגיו אינו אותה חברה כפי שהיה לפני המאורע המזעזע הזה. אין ספק שיש צורך להתייחס בצורה מעמיקה לתופעה הזאת.

הציונות והקמת מדינת ישראל צריכות למצוא גם הן את ביטויין הפסיכו-היסטורי. שיבת עם ישראל למולדתו, פיתוח מרכז חברתי מדיני, התפתחות תרבותית מדעית ומדינית - הם גורמים המשפיעים על כל פרט לחוד ועל כל החברה בכללותה.

- מה הביא אישים מרכזיים ככצנלסון, בורוכוב, ארלוזורוב, בן-גוריון ואשכול לציונות?
- איזו הזדהות מיוחדת מצאו בתנועה הציונית?
- מה השפיע עליהם לעזוב את משפחותיהם, מולדתם ותרבותם, ולעבור לארץ זרה כמו ארץ-ישראל?
- מה היו הגורמים האישיים וההיסטוריים שהשפיעו עליהם?

אין ספק שגם הציונות הדתית תרמה תרומה נכבדה. ההיסטוריה האישית של הרב צבי קאלישר, הרב קוק, משה שפירא ואחרים -
- מה קשר אותם לציונות הדתית, ומה הייתה התרומה הפסיכו-היסטורית שתרמו לעם ישראל ולתורת ישראל?
המקצוע החדש מסוגל להשליך אור ולהיות מפתח להבנת מאורעות היסטוריים בני זמננו ותופעות חברתיות מיוחדות.

לתשומת לבו של אריקסון זוכה תנועה חברתית נוספת. הוא מנסה להבין את משמעותה המיוחדת של התנועה לשחרור האשה. לאריקסון יש יחס מיוחד לאמו, (על התייחסותו לאשתו ולילדיו אין אנחנו לומדים מכתביו). היא באה אתו, לאחר הגירושים מבעלה הראשון, לגרמניה, והתחתנה שם עם בעלה השני, רופא ילדים יהודי. בבית הזה קיבל אריקסון חינוך יהודי ציוני. מאוחר יותר הוא לא הלך בדרך זאת. הוא נעשה למטפל בילדים בעייתיים בהדרכתה של אנה פרויד, בתו של זיגמונד פרויד. היא נהפכה לו לאם רוחנית, והוא שמר לה אמונים כל ימי חייו. זאת אולי הסיבה לכך שמעמדה של האישה העסיק את אריקסון במשך כל חייו. הוא כתב הרבה על הקשר האידיאלי בין גבר ואישה וחקר את ההבדלים הפסיכולוגיים שבין המינים. מתוך הסתכלות במשחקי ילדים, הוא למד שיש הבדל בולט בין משחקי ילדים לבין משחקי ילדות. הבנות מפתחות ובונות שטח מוגדר ופנימי, בו בזמן שהבנים בונים יותר מגדלים ופורצים גדרות. הוא דגל בהגדרה המקובלת של תפקידי האישה המקובלים - אם, מחנכת ודואגת [286] לבית. אך הוא נותן לה בתורת ההתפתחות שלו מקום אידיאלי, מקום מיוחד במינו. ושוב אנו רואים גם במקרה זה את המפגש בין הניסיון האישי של אריקסון בילדותו ובין תנועה שהתפתחה בחברה המודרנית. בגלל ניסיונו האישי, הייתה לאריקסון תרומה פסיכו-היסטורית בהגדרת מעמדה של האשה בחברה שלנו.

הפסיכו-היסטוריה נותנת לנו כלים מיוחדים להבנת ההתרחשויות של תקופתנו על רקע המבנה המיוחד של אישיות החוקר או הדמות ההיסטורית. ההיסטוריה אינה רק ניסיון לתאר מאורעות, אלא אף ניסיון להבין אותם על רקע של אישים היוצרים זרמים חדשים או מטביעים את חותמם האישי וצביונם המיוחד על תקופה מסוימת.

ברצוני לעבור לתחום קצת אחר,
- מה זאת היסטוריה?
- מדוע בכלל כותבים היסטוריה, האם זה דבר חשוב, האם מישהו מתעניין באופן מיוחד מה קרה בתקופות פרה-היסטוריות?
- למי זה מוסיף שאדם עוקב אחר מהלך ההיסטוריה?
- האם חיינו משתנים מתוך זה שאנחנו יודעים את תקופת נפוליאון או את תקומת יוון ורומא? - האם יש איזה שהוא שינוי או איזו שהיא השפעה בתהליכים היסטוריים על התנהגותנו היום-יומית?
יש חוקרי היסטוריה שאומרים שאנחנו, בני האדם, הננו אולי, הייצור המפגר ביותר בעולמו של הקב"ה.

מכל ההיסטוריה של אלפי שנה לא למדנו דבר. אנחנו היום מתנהגים באותה האכזריות, באותה התנהגות שאיננה מתחשבת בזולת, כמו דרי המערות לפני שלושת אלפים שנה. יש אפילו אנשים הסוברים שאנשים פרימיטיביים החיים חיי שבט, עולים עלינו בהרבה בגישתם ההומנית, בערכים שהם מגשימים. דווקא האדם המודרני רואה את עצמו בחולשתו, בקטנותו ובאפסותו.
- מה לנו ולהיסטוריה אם אנחנו איננו לומדים דבר ממנה.
-האם היסטוריה היא מדע בלי כיוון ובלי מטרה?
- האם היא רק כתיבת ההתרחשויות בצורה אובייקטיבית ובלתי משוחדת ותו לא?

רנק, פסיכולוג חברתי, מעלה תזה מעניינת להבנת תהליכים היסטוריים: משחר תקופתו מתמודד האדם עם בעיה מעמיקה אחת, שעד היום איננו יודעים כיצד לפתור אותה - והיא בעיית המוות. מיום היוולדנו אנו יודעים שאנו מתקרבים ליום המוות;
- איך נוכל להתגבר על המוות ועל הפחד מפניו?
- האם יכול האדם להגיע למצב של אלמוות?

רנק מדגיש שאחת השאיפות היסודיות של האדם משחר ההיסטוריה שלו הייתה להיהפך לבן אלמוות. להתגבר על אותה תופעה איומה, שכל מה שעשינו עד עתה לא [287] עזר לנו להתגבר עליה. המוות הוא הדבר היחידי הקבוע בעולם הזה. כל יתר הדברים משתנים; כל יתר הדברים עולים ויורדים, אבל כל אדם יודע מיום היוולדו שהוא עומד להיפגש עם המוות. המפגש הבלתי נמנע עם המוות העסיק את טובי המוחות של האנושות. הפילוסופים דנו בבעיה המעניינת והמפחידה. אנשי אומנות ויצירה מועסקים על ידה. רנק טוען שכל אדם מוטרד על ידה. כולנו רוצים להשאיר יצירה מיוחדת לדור הבא אחרינו כדי שלא נישכח.

מבחינה פסיכולוגית אנחנו מצליחים כנראה להרחיק את האמת הקשה הזאת, דהיינו, שכל רגע שאנו חיים מקרב אותנו אל המוות. האדם, בחייו התרבותיים, לא שכח את הרעיון הזה אף פעם. בכל התקופות ההיסטוריות ניסה להתגבר על אותו מאורע איום. שוכני המערות היו הראשונים שעליהם ידוע לנו שניסו איכשהו להשאיר לנו דרישות שלום, ועל ידי זה להגיע למשהו שנקרא אלמוות. היום, אחרי שלושת אלפים שנה, רואים אנו עדיין בצורה מרשימה וברורה את ציורי אנשי המערות במצרים, בבבל ובמקומות אחרים. רנק מדגיש שחיי התרבות שלנו הם אחד הניסיונות להתגבר על המוות, ע"י העברת הרשמים שלנו מדור אחד לשני. בתקופת הנצרות ראו בילדים אפשרות להתגבר על המוות; הילדים ממשיכים את חיי הוריהם אחרי מותם. הרבה יצירות תרבותיות, כמו סיפורים, פסלים, ציורים ומלאכת מחשבת הם ניסיון להשאיר לדורות הבאים את המחשבות והערכים, כדי שהזיכרון שלנו לא יימחה לעולם. אפשר לראות גם את ההיסטוריה כניסיון להתגבר על שכחה. כל דור ודור מצא כנראה דרך מיוחדת לשמור על הזיכרונות. יש תקופות שמהן אנו זוכרים הרבה, ותקופות אחרות שכמעט נשכחו.

קרוכמל, בגישתו ההיסטורית-פילוסופית, הדגיש שלכל עם יש תקופת התחלה ותקופת סיום. יש תקופת אביב, שהיא ההתחלה ההיסטורית,
תקופת צמיחה, שהיא נקודת השיא,
ויש מוות, כשהעם יורד מבימת ההיסטוריה.

רק עם ישראל לא ירד מבימת ההיסטוריה; עם ישראל התנסה, אחרי כל תקופה של ירידה, שוב בתקופת עלייה. קרוכמל לא ידע על רנק, אבל בוודאי גם הוא שאל את עצמו האם יש משהו מיוחד שמבדיל את עם ישראל מיתר העמים. לפי השקפה זו אפשר לומר שעם ישראל ניצח את המוות בהיסטוריה. בהיסטוריה שלו הוכיח עם ישראל שהוא היה יכול להתגבר על אותה התופעה שהאנושות נלחמה בה במשך כל הדורות ולא יכלה לה.

כאן המקום להזכיר את רעיון האמונה באל אחד, שהוא הרעיון שמזכה את עם ישראל לחיי נצח. האמונה המונותיאיסטית, האמונה באל אחד, מאפשרת לעם ישראל להיות שונה מעמים אחרים וליצור רעיון המעלה אותו מעל [288] יתר העמים. עם ישראל, המופרד מן העמים האחרים, ממשיך את קיומו למרות הקשיים והתלאות, בזכות האמונה באל אחד.

זה מעביר אותי לפרק האחרון של דיוננו - הפסיכו-היסטוריה של עם ישראל. ברור שתקופת השואה, כפי שהדגשתי בהתחלת דברי, מעסיקה את כולנו. חלק גדול מן האנשים החיים בארץ ובגלות עברו את השואה בחייהם. הם ניצחו את מזימותיו של הרשע שלא רצה להניח להם לחיות. בהיסטוריה שלנו מוזכרים שני אנשים, שכדאי לנו להבין את גישתם אל החיים, למרות שהם עומדים בקטבים מנוגדים אחד לשני. מבחינת הדינמיקה ההיסטורית כדאי להבין את עמדותיהם;
אחד הוא רבי יוחנן בן זכאי, שבזמן שעם ישראל עמד לפני חורבן, ידע מה לדרוש ממלך רומא: הוא דרש את יבנה וחכמיה, שהיו, לפי הבנת ההיסטוריה חשובות יותר באותה תקופה מאשר בית המקדש.
לעומת זה, הרצל והתנועה הציונית עומדים בתקופת משבר אחרת. הם גילו שוב את החיוניות בעם ישראל, את ההמשך אחרי המשבר וההידרדרות, ומתקבל הרושם שכל מה שהמשבר הוא קשה יותר ועמוק יותר, כוחות החיוניות המתעוררים בעם ישראל מתגלים כחזקים יותר. את ההתעוררות הזאת רואים בהתעוררות הרגשית, התרבותית והערכית לאחר תקופת השואה ובתקופת קום המדינה.

הפסיכו-היסטוריה מנסה לגלות דינמיות מיוחדת בחייו של הפרט ובמאורעות של הכלל. הבאתי דוגמאות מהספרות הכללית המראות כיצד התמודדו בתקופות שונות בבעיות אישיות, חברתיות ולאומיות. חקר תולדות עם ישראל לתקופותיו וזרמיו מקבל משמעות מיוחדת כשבודקים מי הם האישים ומה הם המאורעות אשר משפיעים על ההיסטוריה או משנים אותה. הרעיון שחוזר שוב ושוב הוא - האם האדם, באשר הוא אדם, נלחם במודע ובבלתי מודע כדי להתגבר על המוות, מה הניסיונות שהאנושות עושה כדי להתגבר על אותו מאורע בלתי מובן ובלתי ניתן לשליטה, ומה התרומה המיוחדת של עם ישראל בכל התקופות להבנת ההיסטוריה, להבנת הערכים האנושיים העמוקים ולדינמיקה של הקיום שלנו. [289]