יחיד וציבור במחשבת ישראל
זאב פלק
חברה והיסטוריה, בעריכת יחזקאל כהן
משרד החינוך ירושלים תש"מ
תקציר: היהדות בנויה על היסוד החברתי ואין היא מסתפקת בשלמותו של כל יחיד. תפקידו של עם ישראל להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" הוא אידיאל חברתי, שיטת המצוות המעשיות מטילה אוניפורמיות ודפוס אחיד על כל אדם מישראל. צורת הקיום של המצווה מטשטשת את הייחוד והאינדיבידואליות ומטביעה חותם כללי על כל יחיד. הביטוי המשפטי לעדיפות הכלל ניתן בברית שבין ה' לעם. ברית זו, מטילה על כל אחד ואחד ערבות לזולת. התוצאה היא, שהצדיק נתפס בעוון הדור, והרשע נתמך בזכויות של הטובים. כל יחיד זקוק למניין כדי לבוא בפני קונו, כי דברים שבקדושה צריכים להיאמר על ידי העדה יחדיו. על כן, נאמר לו לכל יחיד, שלא יפרוש מן הציבור. הרעיון של צלם אלוהים בבריאת האדם, אינו אלא כלל גדול, שכל יחיד הוא עולם מלא. בתפילה יש מקום ליחיד אבל לא רק בתפילה, אלא גם במצוות אחרות הניחו מקום ליזמה האישית, שלא יפטור אדם עצמו במסגרת הכללית מבלי לעשות משלו כלום.
מילות מפתח: ציבור, ממלכת כוהנים, אינדיבידואל.
|
ישנן שתי גרסאות כיצד יש לקיים את המצווה של ארבעת המינים בסוכות. לפי הברייתא המובאת בבבלי מנחות כ"ז א':
"ארבעה מינים שבלולב, שניים מהם עוגנים פירות, ושניים מהם אין עושין פירות. העושים פירות יהיו זקוקים לשאינם עושים פירות, ושאין עושין פירות יהיו זקוקים לעושים פירות, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהם עד שיהיו כולם באגודה אחת, וכן ישראל בהרצאה עד שיהיו כולם באגודה אחת".
בדומה לזה אמרו חכמים, שכל תענית שאין בה גם מפושעי ישראל איננה תענית. בעם ישראל קיימים חלקים שונים, צדיקים, בינוניים ורשעים, ואין הוא שלם בלי אחד מהם. בארבעת המינים מתבטא אותו סמל, ולכן יש צורך לאגד אותם באגודה, המציינת את הקשר שבין בני אדם.
לעומת זאת, נוסח אחר שבספרא מביא שיטת ר' אליעזר האומר:
"יכול אף האתרוג שיהיה עימהם בכלל אגודה? נאמר: פרי עץ הדר וכפות תמרים. כיצד? - אתרוג לעצמו והללו אגודה לעצמם".
זוהי דרך אלטרנטיבית של התייחסות היחיד אל הציבור. אמנם אין לו קיום כשהוא לעצמו, אך אין הוא נכנס כולו באגודה, אלא שומר על ייחודו. דומה, כי היחיד לא יכול לתרום את חלקו לציבור אם ייבלע כולו, אלא רק אם ישמור גם על קיומו המיוחד תוך כדי שמירה מתמדת על הקרבה לציבור.
באותו מקום דורש הוא "ולקחתם לכם - כל אחד ואחד", שכל אדם צריך ארבעה מינים משלו. כידוע, בזמן שהיה עוני גדול או לרגל קשיים אחרים הייתה, לפעמים, קהילה שלמה מסתפקת במערכת אחת של ארבעה מינים. כיצד מתקיים בתנאים אלה הכלל, שכל אחד יהיה לו משלו? התשובה היא, שמקנים לו את הלולב והאתרוג לשעה, ובזמן שהוא מקיים את המצווה הרי הוא לבדו בעלים ואין לזולתו זכות בהם. קיימת אפוא אפשרות, שהייחוד של היחיד יהיה סיים רק לזמן, ואילו לרוב, איננו אלא חלק מן הציבור כולה מקומו ש"היחיד מול הציבור מתבטא גם בהרבה עניינים אחרים. נמנה כאן תחילה יסודות שונים המעידים על עדיפות הציבור, לאחריהם אלה הקשורים בעדיפות היחיד, ולבסוף, ננסה להעמידם בהקשר עולמי ולייעד להם מקום בהיסטוריה האנושית. [51]
היהדות בנויה על היסוד החברתי ואין היא מסתפקת בשלמותו של כל יחיד. תפקידו של עם ישראל להיות
"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" הוא אידיאל חברתי, והוא המשך למבנה המשפחתי והשבטי של האבות. מכאן נובעים למשל דיני הגאולה, בין של האדם (גאולת הדם וגאולת האשה) ובין של הרכוש (גאולת השדה). היחיד לעולם איננו לבדו, הוא חלק מן הציבור וזכאי לעזרתו, כשם שהוא חייב להתמסר עבור האחרים.
שיטת המצוות המעשיות מטילה אוניפורמיות ודפוס אחיד על כל אדם מישראל. צורת הקיום של המצווה מטשטשת את הייחוד והאינדיבידואליות ומטביעה חותם כללי על כל יחיד. הזכירו למשל את ר' חיים אור-זרוע, הנקרא על שם חיבורו בלבד, ולא על שמו הפרטי, על שם משפחתו או על שם עירו. כפי שהעיר פעם יצחק ברויאר, זהו סמל לחוסר החשיבות של חיי הפרט ולמחשבה פונקציונלית. לא הפרטים הביוגראפיים הם החשובים, אלא היצירה, ואין מזכירים את היחיד, אלא על פי תרומתו לציבור.
הביטוי המשפטי לעדיפות הכלל ניתן בברית שבין ה' לעם. ברית זו, מטילה על כל אחד ואחד ערבות לזולת. התוצאה היא, שהצדיק נתפס בעוון הדור, והרשע נתמך בזכויות של הטובים. דבר זה מתבטא גם בחיי יום יום, ולא רק במעמד המיוחד של כריתת הברית. אדם הוא שלם רק אם יש לו אשה, בלעדיה הוא נקרא פלג-אדם. היחידה החשובה היא, איש וביתו, ורק במסגרתה יש הצדקה לאינדיבידואליות של כל אחד מבני הבית.
כל יחיד זקוק למניין כדי לבוא בפני קונו, כי דברים שבקדושה צריכים להיאמר על ידי העדה יחדיו. על כן, נאמר לו לכל יחיד, שלא יפרוש מן הציבור. ואין מתירים לו לקבוע בצורה אוטונומית את דרך העבודה. ברוח זאת טוענים למשל בבית המדרש,
"אם כן נתתי תורת כל אחד ואחד בידו",
כי האינדיבידואליזם יביא לפיצול, שיהפוך את התורה לתורות תורות.
מאותה הסיבה, השוו החכמים את המידה וקבעו הלכה "משום לא פלוג". הכלל צריך להיות מותאם לציבור, ואפשר, שיחיד יצטרך לסבול בגלל זה. ברוח זאת אומר הרמב"ם כי,
"התורה - אי אפשר, שיהיו התורות נתונות לפי ענייני האנשים והזמנים המתחלפים, אבל צריך שתהיה ההנהגה התורית מוחלטת, כוללת לכל, ואף על פי שהיא ראויה לקבלת אנשים ולאחרים אינה ראויה".
התורה מקבלת אפוא את הצדקתה על ידי הציבור, ואפשר כי ליחיד אפילו ייגרם נזק למען טובת הציבור. [52] אין זה רעיון מקורי של הרמב"ם, אלא הוא שאל אותו מאריסטו.
גם פילון האלכסנדרוני כבר אומר, שיכול היחיד לחשוב לכאורה שהוא יודע את הפירושים הסמליים, ולכן אינו צריך עוד לקיים את המצוות כפשוטן. תשובתו של החכם היהודי ההיליניסטי היא קולקטיביסטית; אל לו ליחיד, לפרוש מן הציבור, ולכן עליו לקיים את המצוות בצורה המקובלת על האחרים. חשיבות הציבור הודגשה בדברי הלל:
"אם אין אני לי, מי לי" המדגישים את האינדיבידואליות, ואת האחריות של כל יחיד. אולם, מיד הוא מוסיף להזכיר את הממד החברתי:
"וכשאני לעצמי מה אני", שאין בכוחו של יחיד להתקיים ללא קשר לציבור.
אכן אפשר להביא גם רעיונות אחרים בזכותה של האינדיבידואליות, כפי שביטא זאת הלל. הרי זה כוחה של היהדות שהיא כוללת לעתים קרובות שיטה והיפוכה, כפי שדרוש לנסיבות ולבני אדם שונים. תורת חיים, אינה יכולה להסתפק בהלכה חתוכה וחד-משמעית, אלא עליה לתת אפשרויות שונות כפי שתצרך להן השעה.
הרעיון של צלם אלוהים בבריאת האדם, אינו אלא כלל גדול, שכל יחיד הוא עולם מלא. אמרו חכמים על בני האדם, שכשם שפרצופיהם שונים כך גם דעותיהם שונות, ובכל זאת, נאמר על האדם, שנברא בצלם אלוהים. דומה, כי דווקא השוני מאפשר לו לאדם להיות בדמותו ובצלמו כביכול, כי איך אפשר לחשוב שאדם יחיד יהיה נציגו של הקדוש-ברוך-הוא בעולם. לפי תורת הפילוסופים, והרמב"ם ביניהם, אפשר ליחס לאלוהים רק מידות שליליות ולא חיוביות, וכמו כן דומה, שאי אפשר לייחס אדם אחד לאלוהים. רק סך הכל של המין האנושי, על כל הסתירות, הכישלונות והרע, יכול לתת לנו מושג או דמות מדרכי ה'. לכן, הרב-גווניות של המין האנושי איננה רעה אלא טובה, והיא מתבטאת על ידי כך בעולם.
אותו היסוד מתגלה במתן תורה, כפי שאמרו חכמים כשקבעו את הברכה "ברוך חכם הרזים". נתגלו הרזים של התורה לשישים ריבוא, שהיו נוכחים במעמד הר סיני, וכל אחד ואחד מהם גילה פנים משלו בתורה האלוהית. כשם שלעתיד אמרו, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר לו למשה מסיני, כך באותה שעה, כביכול, נתגלה העושר האמיתי שבתורה על ידי השוני שבתפיסת כל אחד ואחד. המחלוקת בהבנה איננה אפוא מגרעת אלא יסוד חיובי; היא מעשירה את משמעות התורה ומוציאה את הגלום בה מן הכוח אל הפועל. יש במתן תורה שני יסודות: ההתגלות האלוהית מצד אחד, והקבלה האנושית מצד אחר. זו האחרונה הופכת את האדם לשותף פעיל, ועל פיו אפשר לדבר לא רק על מתן תורה אלא גם על קבלת תורה. אולם היסוד השני נותן חשיבות לכל יחיד, לכל שומע ולכל פרשן. [53]
גם התפילה בציבור, שהזכרנו לעיל, מקבלת השלמתה על ידי תפילת היחיד. לצערנו, שכחו הרבים, שתפילת העדה, איננה אלא מסגרת שבתוכה יש לשלב את תפילתו המיוחדת של כל יחיד. לפני שהתקינו החכמים את סדר התפילה ונוסחה, הייתה רק תפילה של כל יחיד, ועלינו לדעת, כי סדר התפילה ונוסחה נקבעו רק משום חולשתנו ולא כערכים בפני עצמם. החובה של תפילת היחיד קיימת עד עצם היום הזה והונח לה מקום בתוך המסגרת הקבועה. זו למשל משמעותו של ה"תחנון", ורק לאחר שרוב בני אדם לא ידעו מה לעשות כאשר היו שעה קלה לבדם לפני אלוהים, העמידו גם שם מזמור. אליבא דאמת, אין אדם יוצא ידי חובתו במעקב אחרי הסידור ובתפילת הציבור, אלא עליו להשתמש בהם ליצירה ולהתבטאות משלו.
אבל לא רק בתפילה, אלא גם במצוות אחרות הניחו מקום ליוזמה האישית, שלא יפטור אדם עצמו במסגרת הכללית מבלי לעשות משלו כלום. כוונתי לעקרון ששיעורי מצוות לא נקבעו בתחילה, אלא כל אחד ואחד צריך היה להחליט לעצמו כיצד לקיימן. הדברים, שאין להם שיעור, מהווים אתגרים לאדם היחיד, שיקבע את השיעור הראוי לו לפי מצפונו, אכן, גם ביתר המצוות, אירע מה שאירע בתפילה. החכמים נתנו שיעורים למצוות ומילאו את המקום שהונח מלכתחילה לכל אדם להתגדר בו.
אך עדיין נשאר תחום להחלטה מוסרית של היחיד. טול למשל את ההלכות
"לפנים משורת הדין", המחייבות את האדם שלא להסתפק בדיני השולחן הערוך, ובהן נתונה לו אוטונומיה, בהתאם להבנתו ולמצפונו. במקרים יוצאים מהכלל עשויה החלטתו אף להתקבל בניגוד להלכה, כגון בתנאים ש
"עת לעשות לה' הפרו תורתך" או כאשר
"גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה". אמנם אלה מסגרות שוליות המתייחסות ליוצאים מהכלל, אבל הן מצביעות על האחריות המוסרית של כל יחיד. אולי אחריות זו מרומזת במאמרו המפורסם של הלל:
"אם אני כאן הכל כאן", שאיננו מגדיר את הזכות אלא את החובה. רק מי שמכבד את עצמו כראוי, יכול לדרוש מעצמו, ולהעריך את האחרים. דווקא בחברה בת ימינו מרגיש האדם לעתים קרובות כבורג בלתי חשוב, שאינו יכול לשנות דבר. מי שמייחס מלוא החשיבות לחייו, לא ייבלע בחברת ההמון, וישמור על צלם אלוהים. [54]
היסוד האינדיבידואלי של המצווה מודגש בהגותו של הרמב"ם. לדעתו, יש לתת טעם אינדיבידואלי אפילו לדינים סוציאליים מובהקים. החלקים החברתיים שבתורה מכוונים לדעתו ליצור את התנאים הדרושים לאדם המעלה למלא את תפקידו, והוא ידיעת ה'. מצוות שבין אדם לחברו, או כלל של צער בעלי חיים, משמשים לדעת הרמב"ם, מערכות חינוכיות למען שלמותו של כל יחיד. במובן זה קיימת הקבלה בין האידיאל של החכם לפי הרמב"ם, לבין האידיאה האינדיבידואליסטית של המאות האחרונות. אכן, מאידך גיסא, מכיר הוא בעובדה שהתורה מתחשבת ברוב בני האדם ולכן היא עלולה לפגוע במקרים מסוימים ביחידים. אפשר שעלינו להבין זאת כסבל המוטל על הפרט למען הכלל. אדם המעלה צריך לסבול את הציבור, ובכך יש כעין תרופה להרגשת הבדידות שעליה מדבר הרב י"ד סולובייצ'יק.
אין לך שאלה של ההלכה, שפתרונה לא יהיה תלוי בגישה היסודית ליחיד ולציבור. המחשיב את ערכו של הראשון, יתחשב בהחלטתו באחריות המוסרית ובשלמות היחיד, ואילו מי שהאחרון לנגד עיניו ידגיש את הצורך במשמעת ובאחדות המעשה.
ולא עוד, אלא הוא ידגיש בדרך כלל את החובות ואת האחריות, ולא את הזכויות והחרות האישית. חברה חלוצית, כפי שהייתה קיימת פעם בארץ ישראל, תיתן עדיפות לציבור, ואילו החברה העירונית-התעשייתית נוטה לשמירת הפרטיות והאינדיבידואליות כמשקל נגדי לתנאי החיים. הדעות חלוקות גם בין הדתות; הכנסייה הקתולית למשל, בעלת משטר הירארכי וכוללני, מעדיפה את צרכי הציבור, וגורמת לעתים סבל ליחידים בעלי עצמאות ורגישות. לעומתה, מדגישות הדתות המיסטיות, כגון ההינדואיזם והבודהיזם, את חירותו של היחיד לקבוע לעצמו מסגרת דתית משלו.
יש לנו ביהדות הבנה לשני הצדדים, וייתכן שבתקופות שונות מתעורר הצורך להדגיש את האחד או את האחר. יש בחג הסוכות, הזדמנות לחשוב על שתי הקצוות ועל ההשלמה ביניהן, ומאחר שהתחלנו במצוות לולב, נסיים במצוות סוכה; הסכך מקרב את כל אחד ואחד אל ה', ואילו הדפנות מבדילות בינו לחבריו. בסופו של דבר עומד כל אחד מאתנו לבדו ביום הדין, ואין הוא יכול להסתמך על החברה שבה הוא הי. מאידך גיסא, יכולה הסוכה להיות ארוכה ורחבה עד שכל ישראל יוכלו לשבת בה. המסגרת של כל יחיד ניתנת להרחבה בכיוון לסביבתו, ובכך ניתנת לו אחריות להתגבר על האינדיבידואליזם. לעתיד לבוא, יפרוש הקדוש-ברוך-הוא סוכת שלום עלינו, על כל עמו ישראל, על ירושלים וארץ ישראל, ובכך, על העולם כולו. חג הסוכות יהיה חג לאנושות כולה, סמל וביטוי להשלמת הפרטיקולריות באוניברסליות האינדיבידואליות באחריות סוציאלית. [55]