ה"הגנה" כמשטרה חשאית נגד היהודים1

יהודה לפידות


במאמרו של ד"ר יגאל עילם, "צידוק ל'סזון' נגד האצ"ל" (שהתפרסם ב"מעריב" מיום 15 בנובמבר), מסביר המחבר כי "חטאם של האצ"ל והלח"י לא היה בכך שנאבקו נגד השלטון הבריטי - מאבק שכשלעצמו זכה באהדה לא מבוטלת - כי אם בכך שסירבו לקבל את מרות 'המוסדות הלאומיים'...". לעומת זאת, טוען ד"ר עילם, רשאים היו חברי ה"הגנה" (ואולי אף חייבים היו) לפעול בכוח הזרוע נגד האצ"ל, כולל הסגרתם לשלטון הבריטי וזאת משום שקיבלו עליהם את מרות המוסדות הלאומיים ופעלו בשמם.
חבל שמר עילם מתעלם מכמה עובדות היסטוריות חשובות שבכוחן לשפוך אור על בעיית המרות והפרישה בתקופת שלטון המנדט הבריטי.
ארגון ה"הגנה" נוסד כארגון ארצי בוועידת היסוד של ה"הסתדרות" בדצמבר 1921. ה"הגנה" פעלה תחת מרות ה"הסתדרות" והייתה כפופה למוסדותיה. ראשיה סרבו בתוקף לקבל את מרות המוסדות הלאומיים, למרות שמספר חברי ה"הסתדרות" לא עלה באותם ימים על 15% מן הישוב היהודי בארץ.
האמת היא שכל עוד היו המפלגות הסוציאליסטיות מיעוט במוסדות הלאומיים, הן סרבו להעביר את ה"הגנה" למרות מוסדות אלה. עיקר מעיינם היה לא המרות הלאומית, אלא השליטה בארגון ה"הגנה". למעלה מעשר שנים "פרשה" ה"הגנה" ממרות המוסדות הלאומיים והייתה תחת מרות ה"הסתדרות". רק כאשר זכו המפלגות הסוציאליסטיות ברוב, עברה ה"הגנה" למרות הוועד הלאומי והסוכנות היהודית.
"הוועד הלאומי", שייצג את הישוב היהודי בארץ-ישראל, קם על פי "תקנות כנסת ישראל" שהותקנו על-ידי הנציב העליון. התקנות מסדירות את התחומים בהם רשאי הוועד-הלאומי לפעול ועיקרם: חינוך, בריאות, סעד וכן מינוי הרבנים הראשיים שהוסמכו לעסוק בדיני אישות. הנציב העליון פיקח על פעולות הוועד-הלאומי ודאג שזה האחרון לא יחרוג מן הסמכויות שהוענקו לו על פי חוק.
המחוקק הדגיש חזור והדגש, כי החברות בכנסת ישראל היא וולונטרית ואין לכפות חברות זו על איש. במילים אחרות, מרות הוועד הלאומי תחול אך ורק על אותם אנשים שרוצים בה ורק בתחומים המופיעים בתקנות.
בזמן מלחמת העולם השניה, למשל, פנו המוסדות הלאומיים אל הנוער העברי להתנדב לצבא הבריטי, כי לא הייתה להם סמכות חוקית להוציא צו גיוס (סמכות זו הייתה בידי ממשלת המנדט הבריטית). אולם כאשר מספר המתנדבים לא ענה על הצפיות, החליטה הסוכנות היהודית "לאחוז בסנקציות" כנגד המשתמטים. לשם ביצוע ההחלטה, הורכבו קבוצות מיוחדות של פעילי ה"הגנה" וה"הסתדרות" אשר הפעילו צעדים אלימים נגד ה"משתמטים". צעירים הוכו ושמותיהם פורסמו לגנאי בכרוזים שהודבקו על קירות הבתים. בשם "המרות הלאומית", ניסתה ה"הגנה" לכפות על צעירים עברים את ה"התנדבות" לצבא הבריטי!
אולם גולת הכותרת של הניסיון לכפות את רצון הרוב על המיעוט, היה בתקופת ה"סזון" הידוע לשימצה. בשם הדמוקרטיה והמרות, נחטפו אנשים שנחשדו בהשתייכות לאצ"ל, נחקרו ולעיתים אף עונו ולבסוף הוסגרו לבולשת הבריטית. השאלה המתבקשת היא, על פי איזה חוק פעלו יחידות ה"הגנה" בתקופת ה"סזון"? בפני איזה שופט הובאו החטופים? מדוע לא אפשרו לחטופים להיעזר בעורך דין, זכות אלמנטרית במשטר דמוקרטי? ומניין שאבה ה"הגנה" את הסמכות להסגיר צעירים עבריים לידי הבולשת הבריטית?
הכלל המרכזי במשטר דמוקרטי הוא הפרדת שלש הרשויות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. הרשות המבצעת חייבת לפעול על פי חוק, ובית המשפט הוא הרשות המוסמכת לקבוע את פירוש החוק. מפקדי ה"הגנה" שפעלו נגד לוחמי האצ"ל, שמו עצמם מחוקקים, שופטים ומוציאים את פסק הדין אל הפועל. הלזאת קורא ד"ר עילם דמוקרטיה או מרות לאומית?
משטר דמוקרטי אמיתי יכול להתקיים רק במדינה ריבונית. לישוב היהודי בארץ-ישראל הייתה אמנם אוטונומיה, אולם מסגרתה נקבעה על-ידי ממשלת המנדט הבריטי. כשעם נשלט על ידי שליט זר, שאלת המרות הלאומית הופכת לעניין מצפוני, כי הרי אין כל אפשרות לערוך משאל עם בשאלה אם להילחם בשליט הזר בכוח הנשק אם לאו? מנהיגי המחתרת אינם יכולים להתייצב בגלוי לבחירות למוסדות הלאומיים, כי ברגע שיעשו זאת יושמו על-ידי השלטונות מאחורי סורג ובריח. זאת ועוד, הוועד-הלאומי, שקיבל את סמכותו מידי ממשלת המנדט הבריטי, לא היה מסוגל להנהיג מרד נגד אותה ממשלת המנדט. ואמנם כאשר החליטה הנהלת הסוכנות היהודית להקים את "תנועת המרי העברי" כדי להלחם בשלטון הבריטי בכוח הנשק, היו חברי ההנהלה גלויים וחשופים. לא עבר זמן רב עד שהבריטים עצרו את מנהיגי הישוב היהודי והתנו את שחרורם בהפסקת המאבק המזוין, כפי שאמנם קרה.
לבסוף מציין ד"ר עילם כי "זה היה ישוב מאורגן שלרשותו כוח חזק וממושמע בדמות ה"הגנה", שבאמצעותה ניתן היה לרסן את פעילות האצ"ל". ברצוני להזכיר לד"ר עילם כי ארגון ה"הגנה" הוקם כארגון וולונטרי ומטרתו הייתה להגן על הישוב היהודי בארץ מפני פורעים ערביים. בשום מקום לא נאמר כי על ה"הגנה" לשמש כמשטרה חשאית ולשרת את המוסדות הלאומיים במאבק נגד יהודים. לחברי ה"הגנה" לא הייתה שום זכות חוקית או מוסרית להכות צעירים שסירבו להתנדב לצבא הבריטי או לחטוף אנשי אצ"ל ולהסגירם לבריטים. הייתה בכך חריגה מחוקת ה"הגנה" ושימוש לרעה במושג "המרות הלאומית".
אגב, להאשמותיו של מר עילם כאילו התכוון האצ"ל להשתלט על הישוב היהודי בארץ, אין כל שחר. מטרת האצ"ל הייתה להשתחרר מן השלטון הזר ומעולם לא הייתה לו כל כוונה, ואף פעם לא עשה כל ניסיון, להשתלט על הישוב היהודי.

הערה:



1. פורסם בעיתון "מעריב" ביום 22.11.1991



חזרה לתוכן המאמרים