המערכה בירושלים בתש"ח הייתה סבוכה מאוד, ולא ניתן להבין את המהלכים הצבאיים ללא הבנת המהלכים המדיניים. בירושלים של תש"ח, המהלכים המדיניים הם שהכתיבו את המהלכים הצבאיים. חשוב להדגיש, כי בתש"ח היו שתי ירושלים: ירושלים העתיקה (במזרחית) וירושלים החדשה (במערבית), והיחס של הממסד היהודי לירושלים העתיקה היה שונה, הן מבחינה מדינית והן מבחינה צבאית, מיחסו לירושלים החדשה.
מאמר זה ידון בעיקר בסוגיות הנוגעות למעמדה של ירושלים העתיקה. בחודש נובמבר 1947 נערכה פגישה בין גולדה מאירסון ( לימים גלודה מאיר, ראש ממשלת ישראל), לבין עבדאללה מלך ירדן. בפגישה זו הוסכם על העקרון לפיו יקבל עבדאללה את השטח בארץ-ישראל המערבית שיועד למדינה הערבית, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. ² ירושלים לא הוזכרה בפרוטוקול של פגישה זו (יש לזכור שלפי החלטת האו"ם ירושלים רבתי הייתה אמורה להיות תחת שלטון בינלאומי). לאחר מכן נערכו פגישות נוספות ובכולן נשמר העיקרון שעליו הסכימו גולדה מאיר והמלך עבדאללה. אביא ציטוט קצר מפגישה שנערכה בינואר 1948 בהשתתפות משה שרתוק (לימים משה שכת, ראש ממשלת ישראל) ועזרא דנין. בין השאר אמר דנין: "בעזרתנו ישתלט עבדאללה על החלק המערבי של הארץ ולא יצטרך לרכז בה כוחות לוחמים". משה שרת אמר, בין השאר: "אמרו לו [למלך] בשמי, שלא באתי לבקרו מחשש עינא בישא, אשר תזיק לו ותשמיצנו בזמן הנוכחי הקשה. אני הולך ללוות כס³פים עבורנו, וממה שנקבל, נפריש לו ולצבאו ... ".
בינתיים התפתחה בארץ-ישראל מערכה צבאית עקובה מדם, והכל ציפו בחרדה לפלישת צבאות ערב, שהייתה אמורה להתרחש לאחר צאת הבריטים את הארץ. והנה, ב-2 במאי 1948, כשבועיים לפני תום המנדט הבריטי, נערכה בנהריים פגישה בין קצינים בריטיים של הלגיון הערבי, בראשותו של קולונל דסמונד גולדי, לבין מפקדים בכירים של ההגנה, בראשות של שלמה רבינוביץ (שמיר).
הבריטים יזמו את הפגישה, וקולונל גולדי הודיע כי הם מדבקים בשמו של גלאב , מפקד הלגיון הערבי. ⁴ גולדי הסביר, כי מטרת הפגישה למצוא דרכים כדי למנוע התנגשות צבאית בין הלגיון הערבי לבין הכוחות היהודיים. על כך ענה שמיר, כי כל עוד הלגיון לא יתקוף את היהודים, לא תהיה התנגשות בין הכוחות. כאשר שאל גולדי, כיצד ניצן למנוע קרבות בירשלים, ענה שמיר כי במידה וירושלים העברית תהיה בטוחה, הדרך אליה פתוחה והיישובים היהודיים בסביבותיה מובטחים, לא יהיה מקום להתנגשות צבאית בירושלים. יש לציין, כי זו הפעם הראשונה שמתקיים דיון מפורש לגבי ירושלים, וכי עיקר דאגתה של ההנהגה היהודית הייתה לירושלים החדשה.
ב-8 מבאי, נפגש משה שרת עם מזכיר המדינה האמריקני מוושינגטון והסגיר, כי חל מפנה בגישה היהודית. בעוד שעד לפני זמן קצר היו היהודים מעונינים בהפוגה, הרי עתה הם בטוחים בעצמם יותר, וזאת על סמך הנצחונות הצבאיים האחרונים וכן בהסתמך על הסכם מאחורי הפרגוד עם המלך עבדאללה. ⁵ אגב, באותם ימים הבריק קירקברייד (הנציג הבריטי בעמאן) למשרד החוץ בלונדון וציין, כי לאחרונה מתקיימים מגעים בין קצינים בריטיים בלגיון הערבי לבין ההגנה. במגעים סודיים אלה, המטרה היא להגדיר את השטחים שיהיו בשליטת הצדדים. ⁶ יומיים לאחר מכן התקיימה הפגישה השנייה בין גודלה מאיר לבין המלך עבדאללה. ⁷ בפגישה זו הסביר המלך, כי אינו יכול לקיים את אשר הוסכם עליו, מאחר שאז דיבר בשם עצמו ואילו עתה הוא אחד מתוך חמישה (הכוונה ליתר מדינות ערב שהחליטו לפלוש לארץ-ישראל. הצעתו החדשה הייתה, שהאץ כולה תהיה תחת שליטתו, תוך מתן אוטונומיה ליהודים במקום מושבם. הצעה זו נדחתה על-ידי גולדה על הסף. כאן המקום לציין, כי בפברואר 1975 הופיע משה דיין בפני סטודנטים ואמר, בין השאר, כי "לפגישה של גולדה עם עבדאללה מיום 10.5.1948 יש גירסה נוספת על ו של גולדה. גירסה זו אומרת כי עבדאללה הבטיח, שירדן ועיראק יכריזו מלחמה, אבל יעצרו ליד גבולות ישראל". ⁸ ב-11 במאי חזרה גולדה לתל-אביב ומסרה לבן-גוריון דיווח על פגישה עם המלך עבדאללה (בן-גוריון השתתף אותה עת בישיבה של מרכז מפא"י). בן-גוריון הגיב בצורה דרמטית וכך כתב ביומנו: ⁹

[...] מיד יצאתי ל"בית האדום" והזעקתי יגאל [ידין], רטנר וישראל [גלילי]. דרשתי להפוך כל הכוחות שלנו לכוח מובילי, להחיש כיבוש דרך לירושלים ולתכנן מערכה נגד פלישה ערבית כוללת. יגאל מעורר שאלות אלו: הנילחם בעבדאללה [מיד] כשיעבור גבולות הארץ [המנדטוריי] - או גבולות המדינה היהודית? ענית שרק הי"ג [מנהלת העם] יוכלו להחליט. בא דוד שאלתיאל מירושלים [שימש מפקד ההגנה בעיר] - הוא רוצה לעבור אחרי תום המנדט להתקפה בירושלים. גם זוהי שאלה מדינית. ברור שעלינו לתקוף לאורך כל החזית ביום האפס - אבל ירושלים שני [שונה]. זה עלול להרגיז את העולם הנוצרי.

משמעות הדברים היא, כי שלושה ימים לפני פלישת צבאות ערב לארץ-ישראל, מונע בן-גוריון כל פעולה צבאית יזומה נגד הלגיון הערבי ואף אינו מאשר לשאלתיאל יוזמה צבאית בירושלים.
כאן אולי המקום לציין את יחסו של הממסד היהודי אל תושבי ירושלים. בפגישתו של שאלתיאל עם בן-גוריון, העיר שאלתיאל לגבי תושבי ירושלים: ¹⁰ "האלמנט ברושלים, 20% נורמלים, 20% מיוחסים 0אוניברסיטה ועוד) ו-60% משונים (פרובנציאלים, ימי ביניים וכדומה)". יחסו של בן-גוריון לתושבי העיר לא היה שונה, ובשעת ביקורו בירושלים באפרים 1948 כתב ביומנו: ¹¹ "בעיר התרגשות איומה. כולם מאשימים ה"הגנה" בכישלון רב. כורדים ואחרים, הם אנשי אצ"ל (מתפעלים מדיר-יאסין). [...] נטורי קרתא - רוצים כניעה, היקים (עולי גרמניה) ברחביה אזלי יד". ויצחק בן-צבי, יו"ר הוועד הלאומי, שלח בתחילת אפריל תזכיר מירושלים אל חברי הנהלת הסוכנות היהודית ששהו בתל-אביב ובו כתב: ¹² "[...] ועוד דבר; הסכנה האורבת לירושלים כפולה היא - חיצונית ופנימית. אל נא נשכח, שמחצית תושביה של העיר שייכים לעדות המזרח, אשר בקרבם מצאה לה הפרישה [הכוונה לאצ"ל] מזמן קן, ואף היישוב האשכנזי - מחציתם נגרר אחרי האגודה [הכוונה לאגודת ישראל] ".
בסופו של דבר, אישר בן-גוריון את בקשתו של שאלתיאל לפעול בירושלים לאחר צאת הבריטים את העיר, וביום ה-14 במאי 1948 החל מבצע "קילשון".
מבצע "קילשון" נועד להשלים את ההשתלטות על כל הרובעים היהודיים של ירושלים וליצור קשר עם השכונות היהודיות המנותקות. המבצע היה הגנתי מובהק ומטרתו הייתה להגן על הנפש והרכוש היהודי בירושלים המערבית. למבצע "קילשון" היו שני מטות: מטה צפון ומטה דרום. לפי שאלתיאל "נקודת הכובד של המבצע היה בדרום, כי חשבנו ש"מדרום תיפתח הרעה". ¹³ על מטה דרום הוטל ליצור קשר עם השכונות הדרומיות של ירושלים: מקור חיים, תלפיות ורמת-רחל. על מטה צפון הוטל ליצור קשר עם הר הצופים (באמצעות השתלטות על בית-הספר לשוטרים ושייח ג'ראח העלית. בנוסף לזאת נועד המבצע להשתלט על מספר בניינים במרכז העיר שנעזבו על-ידי הבריטים: בניין ג'נרלי, בניין הדואר המרכזי, בניין אפ"ק ומגרש הרוסים (בניין בנק ברקליס וכן מנזר נוטרדם לא נכללו במסגרת מבצע "קילשון" (בניינים אלה נתפסו על-ידי כוח של לח"י, בניגוד לדעתו של שאלתיאל). לא היה במבצע "קילשון" מטה מזרח, ולא היה שום תכנון ליצור קשר על הרובע היהודי בעיר העתיקה, כאילו הרובע היהודי אינו בבחינת "שכונה יהודית מנותקת", ותוך התעלמות מהסכנה שנשקפה לחייהם של 1700 היהודים תושבי הרובע.
ביום ה-14 במאי, עם תחילתו של מבצע "קילשון". מסר ולטר איתן (מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית) הודעה רשמית ליו"ר ועדת ההפוגה בירושלים וזו לשונה: "הנני להודיעך, כי הכוחות היהודיים קבלו הוראה לא לתקוף ולא לנוע אזורים בירושלים המאוכלסים בערבים, כל עוד יהודים ורכוש יהודי אינם מטרה להתקפה במקומות אלו". ¹⁴ זו הייתה המדיניות של מבצע "קילשון". כוחות ההגנה קיבלו הוראה לא להשיב אש, אלא במקרה של סכנת נפשות, ולא להיכנס לאזורים ערביים, אלא אם יותקפו. מבצע "קילשון" הושלם במהירות וכמעט ללא התנגדות. הכוחות היהודיים הקפידו שלא לחרוג מהמסגרת המוגבלת של המבצע, ובכך הוחמצה ההזדמנות ליצור קשר עם הרובע היהודי בעיר העתיקה ולכבוש את ירושלים כולה. וכך כותב לוי יצחק (לויצה) בספרו "תשעה קבין": ¹⁵

אפשר לומר כי במבצע "קילשון" נקרתה לידינו הזדמנות פז לכבוש את כל ירושלים ולחסום את המבואות אליה. הזדמנות זו לא נוצלה כראוי. הבריטים הסתלקו ומולנו עמדו כוחות בלתי סדירים, ללא מנהיגות צבאית וללא נשק כבד. בגישה נועזת ותקיפה יותר, ניתן היה להשתלט תוך יום-יומיים על ירושלים כולה.

ומה התרחש באותם ימים בעיר העתיקה? ב-13 במאי עזבו הכוחות הבריטיים את העיר העתיקה ומסרו את המפתח של שער ציון לויינגרטן (שהיה מוכתר הרובע היהודי). עם צאת הבריטים, החל מבצע "שפיפון", שבמסגרתו השתלטו הכוחות היהודיים על העמדות הבריטיות שנעזבו וכן על שער ציון ועל הכנסייה היוונית ברובע הארמני. הפטריארך הארמני דרש מהיהודים לפנות את הכנסייה, בטענה שזה מקום קדוש ואסור לכוחות לוחמים להיכנס לתוכו. היהודים לא שעו לדרישתו של הפטריארך והמשיכו להחזיק בכנסיה היוונית, אלא שהפטריארך פנה בטלפון אל דוד שאלתיאל וזה נתן פקודה למפקד הרובע היהודי לפנות מייד את הכנסייה היוונית. הפקודה בוצעה, ולאחר שהיהודים נטשו את הכנסייה, נכנסו לשם כוחות ערביים. על נטישת הכנסייה היוונית כותב א. לירון, מלוחמי העיר העתיקה: ¹⁶ "עזיבת העמדה בכנסייה היוונית הייתה שגיאה פטלית, כי העמדה חלשה על שער ציון, על הרובע הארמני ועל מרבית הרובע היהודי. פינוייה הכשיר את נפילת הרובע הארמני ושער ציון בידי האויב, וממנה חלשו הערבים עלינו באש במשך כל ימי הקרבות".
בערב ה-13 במאי (לאחר פינוי הכוחות הבריטים), הגיעו לעיר העתיקה שני נציגים של הוועדה הקונסולרית לשביתת הנשק - האחד יהודי והשני ערבי. הם באו לעיר העתיקה כדי לבדוק את תלונת הערבים, כאילו הפרו היהודים את הפסקת האש (שהוכרזה ב-2 במאי 1948 בתיווך הבריטים), וכן על מנת להסדיר את שביתת הנשק בסידור של קבע. הנציג היהודי נפגש עם מגיני הרובע וסיפר להם, כי "במוסדות חושבים שבעיר העתיקה לא תהיה מלחמה ומקווים לארגן שיירה [של מזון] תוך יום יומיים". ¹⁷ יומיים לאחר מכן, ב-15 במאי 1948, פתחו הערבים באש על הרובע היהודי בעיר העתיקה, ובערבו של אותו יום החלה הפגזה ערבית כבדה. מפקד הרובע היהודי ביקש ממטה המחוז (בעיר החדשה), לסייע בהפגזה נגדית של מרגמות. פיקוד המחוז דחה את בקשת מפקד הרובע, וזה לשון המברק שנשלח לעיר העתיקה: ¹⁸ "בתשובה לבקשת אש מסייעת לעיר העתיקה, לרגל המשא ומתן המנהל עתה לחידוש הפסקת האש ומטעמים פוליטיים, לא נוכל למלא את בקשתכם. הפעילו בעצמכם מה שברשותכם". וזה מה שעמד לרשות היהודים בעיר העתיקה, בהשוואה למצבת הנשק בנקודות מבודדו אחרות, שהיו כפופות למחוז ירושלים: