משה ברזני, איש לח"י, נתפס בשכונת מקור-ברוך בירושלים (לא הרחק ממחנה "שנלר") בעיצומו של המצב הצבאי שהוטל על השכונות הצפוניות של ירושלים. בחיפוש שנערך בכליו נמצא רימון וכעבור שמונה ימים, ב-17 במרס 1947, הועמד למשפט בפני בית-הדין הצבאי בעיר. הוא הואשם בנשיאת נשק ובכוונה להתנקש בבריגדיר א.פ. דייוויס, האחראי על המשטר הצבאי בעיר, שנהג לעבור באותה סביבה. ברזני הודיע כי אינו מכיר בסמכות בית-הדין לשפוט אותו ועל כן לא השתתף בדיוניו. ברזני הצהיר הצהרה פוליטית, לפיה רואה העם העברי את הבריטים כשליטים זרים במולדתו.

במלחמה זו נפלתי בשביכם ואין לכם רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי וכל העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה.

המשפט כולו היה קצר, וכעבור תשעים דקות מתחילתו, קרא השופט את גזר-דין המוות. ברזני קם על רגליו ושר את ה"תקווה", אולם השוטרים הפריעו לו בשירתו וסחבוהו ממקומו בכוח. הוא נכבל בידיו וברגליו והובא אל תא הנידונים למוות, שם הצטרף אל דב גרונר ושלושת חבריו - אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר ומרדכי אלקחי, שגזר דין המוות שהוטל עליהם כבר אושר על-ידי מפקד הצבא הבריטי בארץ-שראל.
כעבור שבוע ימים התכנס שוב בית-הדין הצבאי - הפעם כדי לדון במשפטם של ארבעת לוחמי האצ"ל שנתפסו לאחר פיצוץ תחנת-הרכבת בירושלים. שניים מן הנאשמים, מסעוד בוטון ומשה הורביץ, נתפסו רחוק מתחנת הרכבת, ועל-כן הוחלט במטה האצ"ל שיכחישו כל שייכות למעשה. אמנם הורביץ נתפס כשהוא פצוע מכדור שפגע בו, אולם אחד הסוחרים מן המרכז המסחרי הסכים להעיד כי הורביץ היה בחנותו באותו זמן וכששמע את היריות יצא החוצה לראות מה קרה ואז נפצע. שני האחרים, מאיר פינשטיין ודניאל אזולאי, הודיעו כי אינם מכירים בזכותו של בית-הדין לדון אותם ועל-כן לא ישתתפו במהלך המשפט. לפני מתן גזר-הדין הצהירו השניים הצהרות פוליטיות. פתח פינשטיין ואמר:

משטר של עצי תלייה, זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו, שנועדה לשמש מגדל-אור לאנושות כולה. וברשעותכם האווילית הנכם מניחים כי על-ידי משטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ היתה לו לגרדום. טעיתם. תיווכחו כי נתקלתם בפלדה, בפלדה המתחשלת לאש האהבה והשנאה, האהבה למולדת ולדרור והשנאה לשיעבוד ולפולש. פלדה בוערת היא, לא תשברוה. את ידיכם תיכוו.

בית-הדין קיבל את האליבי של הורביץ ובוטון ושיחרר אותם ללא עונש. מאיר פינשטיין ודניאל אזולאי נידונו למוות בתלייה. לאחר מתן גזר-הדין, קמו השניים וקראו: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום." היו אלה מילות הפזמון החוזר בשיר שכתב המשורר יעקב כהן לאחר הפרעות בקישינב בשנת 1903 ושאומצו על-ידי ארגון "השומר" וברבות הימים גם על-ידי ארגון בית"ר והאצ"ל.
אחר-כך הוצאו השניים מאולם בית-הדין והועברו לתא הנידונים למוות בבית-הסוהר. פינשטיין ואזולאי הצטרפו אל חמשת הנידונים למוות: גרונר, אלקחי, דרזנר, קשאני וברזני.
מאמצים רבים נעשו כדי להציל את הנידונים למוות מן הגרדום, אולם ללא הועיל.
ב-15 באפריל 1947 העבירו הבריטים ארבעה מהנידונים למוות: גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני - מכלא ירושלים לכלא עכו. ההעברה נעשתה בחשאיות רבה, תוך פיזור רמיזות על-ידי השלטונות כי אין להם כל כוונה לבצע את גזר-הדין בזמן הקרוב. כאשר פנה עורך-הדין מקס קריצמן אל שלטונות בית-הסוהר בעכו וביקש הבהרות בקשר להעברה, נאמר לו כי: " ... המנהל לא קיבל כל הוראות בדבר ההכנות לביצוע גזר-דין המוות, והנוהג הוא שהנהלת בית-הכלא מקבלת הוראות כאלה ימים מספר לפני הביצוע".
למחרת היום, בשעה ארבע לפנות בוקר, העירו את דב גרונר משנתו והוא הובל אל תא הגרדום. בתא נכחו מנהל בתי-הסוהר בארץ, מנהל כלא עכו, רופא וכן שישה קצינים בריטיים. כנהוג בבריטניה ובמושבותיה, שימש מנהל בית-הכלא כתליין, אולם שלא כנהוג - לא נכח במקום רב יהודי. דב גרונר עלה לגרדום ללא וידוי וכן גם יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי. הארבעה נתלו תוך מחצית השעה, וכל אחד מהם, בהביע בתורו, שר את "התקווה" עד שהעניבה חנקה את גרונו. אל השירה הצטרפו החברים שחיכו לתורם.
כאשר שירַת המוצאים להורג נשמעה במעומעם בין כותלי בית-הכלא, קמו כל האסירים היהודיים על רגליהם ושרו בקול גדול את ההימנון הלאומי.
למחרת התליות בעכו אישר מפקד הצבא הבריטי בארץ את גזרי-הדין של פינשטיין וברזני (גזר-הדין של דניאל אזולאי הומתק למאסר-עולם). השניים, שהוחזקו בתא-הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים, קיבלו בשלווה את אישור גזר-הדין. באותה עת גמלה בליבם ההחלטה לפוצץ עצמם יחד עם התליינים, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים".
וכך כתבו פינשטיין וברזני מתא הנידונים למוות אל אחיהם, האסירים השפוטים, שישבו בתאים הסמוכים:

אחים, שלום רב. אין זה כי אם עשיתם לא טוב שלא שלחתם לנו את זה. מי יודע אם עד אור הבוקר לא יהיה מאוחר. אל נא תתנו לזמן לעבור כלא היה. שילחו לנו את זה מה שיותר מהר. כל מה שסופר לכם זה היה רק סערה נפשית שחלפה מהר. אצלנו הכל מוחלט. דרישת שלום לכולם. היו חזקים וגם אנחנו. מ.פ. מ.ב.

"את זה" היו שני רימונים אותם תיכננו פינשטיין וברזני להטיל על התליינים בבואם לקחת אותם לגרדום. הרעיון לא היה חדש; הוא עלה כאשר דב גרונר ישב בתא הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים וחיכה שם להוצאת גזר-הדין לפועל. חומר הנפץ הועבר אל תוך בית-הסוהר באמצעות המזון שהיה מיועד לאסירים שקיבלו "יחס מיוחד". על-כך מספר חיים רזניק ("יורם"), ששימש מזכיר מחוז האצ"ל בירושלים והיה אחראי על הקשר עם האסירים:

את האוכל היינו מעבירים לבית-הסוהר, בין היתר, באמצעות סל נצרים גדול. לקחתי בד יוטה ועטפתי את הסל מבחוץ ומבפנים (כפי שנהגו לעשות הסבלים הערביים כאשר נשאו משא כבד); על-ידי כך נוצרה קרקעית כפולה, ובתוכה הכנסנו את חומר הנפץ. את פתיל הבעירה השחלתי מסביב לידית. השוטרים הבריטיים היו רגילים לראות את הסל מדי יום ביומו ולא העלו על דעתם שהעזנו להעביר חומר נפץ בצורה כה גלויה.

כאשר הועבר דב גרונר עם חבריו לבית-הכלא בעכו נשאר חומר הנפץ בבית-הסוהר המרכזי בירושלים.
לא קל היה לאנשי אצ"ל ולח"י השפוטים למלא את בקשתם של אחיהם הנידונים למוות, אולם כל אחד מהם ידע כי לו הוא במקומם - היה מבקש את אותה בקשה עצמה.
ביום שבו נתקבל בבית-הסוהר אישור ממפקדת האצ"ל וממרכז לח"י להיענות לבקשתם של פינשטיין וברזני, ניגשו הבחורים במרץ להכין את הרימונים. המלאכה הוטלה על אליעזר בן-עמי ואליהו טמלר-זנד ("יהושע"), שניהם בעלי מיומנות רבה. מספר אליעזר בן-עמי:

בתחילה חשבתי להיעזר, יסלח לי האלוהים, בתפילין של יד וראש, אך מיד שבתי וזנחתי את הרעיון, שכן כמות חומר הנפץ שאפשר היה להחדיר לתיבות העור הקטנות היתה מזערה מאוד ... על כן שברתי את הראש עד שפתאום נזכרתי בתפוזים שהועברו אל הנידונים למוות יחד עם האוכל שהוכן עבורם ... חשבתי על שני תפוחי זהב, מעשה ידי אדם, שתוכם יהיה רצוף בחומרי נפץ ורסיסי מתכת ... שני תפוזים ולא אחד: אחד להטיל על פמליית התליינים ואחד ... אחד לפוצץ עימו את עצמם.

בן-עמי וטמלר חתכו את ראש התפוז, הוציאו בעזרת כפית את בשר הפרי ומילאו את החלל שנוצר בחומר נפץ ובפיסות מתכת קטנות. לתוך חומר הנפץ הוכנסו נפצים, מחוברים לפתיל הצתה. לבסוף חובר ראש התפוז למקומו באמצעות קסמי עץ דקים , כך שלא ניתן היה להכיר כי בוצע בו חתך כלשהו.
שלוש פעמים ביום הועבר לנידונים למוות מזון שהוכן על-ידי האסירים שעבדו במטבח. אליעזר סודיט ("קבצן"), שהיה אחראי על הכנת המזון, הקפיד להעביר תפוזים שקליפתם מחורצת, כדי שיהיה קל יותר לקלפם. הסוהרים, שבדקו את המזון בקפידה, התרגלו למראה התפוזים ואישרו את העברתם ללא בדיקה מיוחדת. או-אז הכין "קבצן" את סל הפירות שהכיל את שני "התפוזים המיוחדים". האוכל הוכנס לתא הנידונים למוות על-ידי אחד האסירים הפליליים, ובין שאריות המזון שהוצאו מן התא, היה מגולגל פתק קטן:

שלום רב חברים יקרים. קבלנו את ה'עיתונות'. הכל ברור לנו, ואנו שמחים על הזדמנות אחרונה זו שנותנים לנו לקחת חלק בנקמת ארבעת חברינו. באשר לנו - אנו בטוחים כי ארגונינו ינקמו בעדנו במידה ובצורה הנכונה. אולם יתכן שיפתיעו אותנו בהעברה לעכו, ולכן בקשו בחוץ שיכינו לנו גם בעכו דבר כזה, כדי שנהיה בטוחים שאנו עושים זאת. אנו חזקים. שלום רב. מ. פינשטיין, ומ. ברזני.

ביום שני 21 באפריל 1947, כשבוע לאחר התליות בעכו, הוטל עוצר על ירושלים ובעיר נפוצו שמועות כי הגיעה שעתם של פינשטיין וברזני. בשעה 9:45 בערב, הופיעו קצינים בריטיים בביתו של הרב יעקב גולדמן, ששימש רב בתי-הסוהר מטעם הוועד הלאומי, וביקשוהו לבוא אתם לכלא המרכזי. הקצינים לא פירטו את מטרת בואם, אולם היה ברור לכול כי עומדים להוציא להורג את פינשטיין וברזני. הרב גולדמן הוכנס לתא הנידונים למוות וניסה לעודד את רוחם של שני הלוחמים. לבקשתו של פינשטיין לומר וידוי, ענה הרב: "אתם אינכם צריכים לומר וידוי, זה אנו שצריכים לעשות זאת". במקום וידוי שרו בקול רם את תפילת "אדון עולם". אחר פרצו שני הנידונים למוות בשירת "התקווה" והרב יצא עם מנהל בית-הסוהר, תוך הבטחה שיחזור כדי להיות עם השניים בשעתם האחרונה.
פינשטיין וברזני לא גילו לרב את סודם, אולם הפצירו בו כי לא יחזור בשעת ההוצאות להורג. הרב לא נענה להפצרותיהם, וכדי שלא לפגוע בו החליטו השניים לשנות מתכניתם המקורית ולפוצץ עצמם לפני בוא התליין. כחצי שעה לאחר צאת הרב מתא הנידונים נשמעו שתי התפוצצויות:

משה ומאיר עמדו חבוקים אחד ביד השני. בידו של משה היו הרימונים, כי ידו האחת של מאיר נקטעה בפעולה בה נִשבה. הרימונים היו בין חזיהם, מול לבותיהם. מאיר עישן סיגרייה, בה הצית את הפתילים וככה התחבקו והוציאו את נשמותיהם בלי עינויים ומתו מות גיבורים.

על אשר התרחש בתא הנידונים למוות, כתב הרב גולדמן: