כניסת הצבא האדום

אם כי כניסת הצבא האדום לליטא ב- 15 ביוני 1940 הצילה, כפי שהאמינו אז, את היהדות הליטאית מכיבוש נאצי על כל המשתמע מכך, הרי נחרדו יהודים גם מן העימותים והניסיונות הצפויים להם לפי כל הסימנים מצד השלטון הסובייטי בעתיד הקרוב.

בין היהודים שהוכיחו בצורה זו או אחרת הסתייגות מן ההמונים המקבלים בהתלהבות יתרה את טורי הצבא האדום, היו בעלי הכנסות גבוהות ובעלי רכוש, חברים ופעילים ציוניים וחברי ארגונים אחרים בלתי-רצויים לשלטון הסובייטי, וכן גם אנשי המחנה התורני והדתי. מחנה זה, שהיה מבחינה מספרית חלק ניכר מיהדות ליטא, היה מגוון ביותר ורחוק מלהיות הומוגני, ובין היתר נכללו בו כמה מאות רבנים, ובראשם: הרב ר' אברהם דוב-בר, שפירא מקובנה הרב ר' חיים עוזר גרודזנסקי בוילנה; ראשי הישיבות המקומיות (סלובודקה, טלז' פוניבז' קלם ועוד) על אלפיים תלמידיהן, וכן רבבות שמרי מצוות ומסורת. מהם חברים ואוהדים של "אגודת ישראל", "המזרחי", "תורה ועבודה", ובעיקר יהודים "מכל ימות השנה" שמילאו ברבבותיהם את מאות בתי-הכנסת, של ערי ליטא ועיירותיה, וששבתו מעבודתם ועיסוקם בשבתות ובחגי-ישראל.

על כל אלה ניתן להוסיף למעלה מ- 2000 תלמידי הישיבות מפולין (באורנוביץ, מיר, קלצק, ועוד) ורבותיהם, שעדיין שהו בליטא במעמד של פליטים. רובם ככולם כבר הספיקו להכיר את מצב העניינים באזורים הפולניים שנכבשו בידי הצבא האדום, אם מתוך שגרו שם מקודם, ואם מתוך ששהו שם בדרכם לליטא. מכל מקום חזה חלק ניכר מהם על בשרו את התייחסותו של המשטר הסובייטי כלפי הדת וכלפי אנשים דתיים.

אם כי הודות לסיוע הנדיב של הג'וינט, וליחס הסובלני של השלטונות ולקבלת-הפנים החמה מצד יהודי ליטא, ניתן לבני-תורה אלה להמשיך באין מחריד את אורח-חייהם ולימודיהם אף בתנאי גלותם זו מרצון, הרי רובם עשו מאמצים עליונים לקבל היתרי כניסה לארץ-ישראל ולארצות אחרות שמעבר לים ולצאת את ליטא בדחיפות, כאילו האדמה בוערת תחתיהם.

במשך החודש הראשון לאחר כניסת הצבא האדום לליטא, כשבארץ התחוללה מערכת בחירות רעשנית ונלהבת לסיים העממי, נזהרו השלטונות החדשים בדרך כלל מלפגוע באופן רשמי בציבור הדתי הזה. אמנם, בראש רשימת הארגונים וההסתדרות - שפורסם על הפסקת פעילותן בעיתונות - צוין שמה של "האגודה הדתית - מזהירי הדת" וכן גם "תפארת בחורים" ו"מזרחי", אך באותה רשימה נכללו גם: קק"ל, החלוץ, בית"ר והציונים. הוא הדין גם בביטאון של אגודת ישראל "דער אידישער לעבן", שנסגר בין יתר העיתונים היהודים, כמו "מאמענט" של הרביזיוניסטים, "דאס ווארט" של צ"ס ואחרים. כאחד הסימנים הראשונים, שניתן ללמוד על הממשמש ובא במישור הדתי-מסורתי, ניתן לראות את הופעתו של העיתון השמאלי הידוע "פאלקסבלאט" ביום השבת - דבר שעד כה לא קרה בתולדות העיתונות היהודית בליטא.

שמץ מעמדתו הצפויה של המשטר אל נושא הדת בא לידי ביטוי באחד מסעיפי ההצהרה של המפלגה הקומוניסטית הליטאית (להלן: מק"ל), בעצרת המונים שנערכה בקובנה ב-29 ביוני, בסיסמה "הפרדת הכנסייה מן המדינה", ובה נאמר בין השאר:

מטרתנו - להגשים את החירות האמיתית של המחשבה. אין לשום אדם הרשות להפריע בעד המאמינים לדבוק באמונתם; אך מאידך אין רשות לאלץ את הבלתי מאמינים שילמדו דת, שיסדרו חופה. שיערכו טבילה ושיפרישו תשלומים לטובת הכנסייה. יש להנהיג לאלתר רישום אזרחי.

אמנם אין ספק שדברים אלו והצעדים המעשיים שבאו אחריהם (כגון ביטול הקונקורדאט של ליטא עם הותיקן, ביטול החינוך הדתי, החרמת רכוש וקרקעות של מוסדות דתיים, פעולות מעקב ובילוש אחרי אנשי דת) כוונו מלכתחילה, והכן גם פגעו בעיקר, בכנסייה הקתולית, שהייתה מעין, "מדינה בתוך מדינה".

אף ביטול החגים הנוצריים, כמו חג ה"מולד", שלמעשה הוחגו לפני כן באופן רשמי ע"י המדינה, פגע קשות, ברגשי ההמונים הלא-יהודים. עם זאת המשיכו רוב רובם לשבות ביום המנוחה השבועי שלהם - הוא יום א - ולבקר בהמוניהם (ואף ביתר שאת לעומת קודם) בכנסיות.

הפגיעות ביהודים

לא כן היה הדבר בקרב היהודים. אמנם רבנים ו"כלי-קודש" כמעט שלא נרדפו - בתור שכאלה - מצד השלטונות, ואף ניתן להלכה ויהודים דתיים ושומרי מצוות להמשיך את אורח חייהם הקודם. אולם, למעשה, נגרמה לציבור זה פגיעה חמורה ביותר בנקודה הרגישה של שמירת השבת - וזאת בשני התחומים, שהקיפו כמעט את כל האוכלוסייה היהודית:
התחום החינוכי-הלימודי
והתחום, הכלכלי-העיסוקי.

עבודה בשבת

העבודה בשבת נכפתה בעצם על המוני המפרנסים היהודים, אמנם בעקיפין. וזאת מכיוון שרוב רובם מצאו עצמם בתום הלאמת המסחר והתעשייה כעובדים במשק הממלכתי והציבורי ובמנגנון הממשלתי והעירוני והרי שם, כמו גם בקואופרטיבים היצרניים, המכונים "ארטלים", שבהם התרכזו בעלי-מלאכה יהודים רבים, עבדו בדרך כלל בשבתות. ברם, מאחר שמקום העבודה היה מלבד מקור-פרנסה גם אות ועדות על ההשתייכות לציבור העובדים (לעומת ציבור ה"טפילים", ה"ספסרים" ו"אויבי העם" למיניהם). אין תימה, שמספר קטן בלבד של מפרנסים יהודים יכלו לעמוד בניסיון קשה זה ולוותר על מקום עבודה מאורגן בגלל קדושת השבת. בודדים מצאו להם פתרונות בעבודה, שלא היה בהם חילול שבת, כגון שמירה וכן בעיסוקים עצמאיים ( קוסטארניק") וכדומה. ואילו רוב הציבור היהודי - ובעיקר סוחרים וחרשתנים לשעבר, שהצליחו איכשהו לזכות במשרה כלשהי, עבדו בשבתות ובחגי ישראל מבחינת "הכרח בל יגונה", כשבלבם וגם בביתם ממשיכים לטפח את אווירת השבת והחג במידת האפשר. וכך מתוארת מציאות זו בכתבה, שפורסמה באותם ימים בשבועון יהודי בארה"ב בזה הלשון:

הרבה מיהודי ליטא שהפכו כיום לפקידים, למנהלי-מפעלים ולפונקציונרים במנגנון, עדיין דבקים במנהגם לבקר בבית-הכנסת בשבת וביום טוב. אמנם הם עושים זאת כמעט בחשאי, אבל הם עושים זאת. אכן הקומוניסטים היהודים מנהלים תעמולה נגדם, אך הקומוניסטים הרוסיים אינם מתעניינים כלל בעניין זה. שוב אין הדבר נחשב כיום בגדר קונטרבולוציה כפי שהיה לפנים.

גם חלק ניכר של החנוונים הזעירים, ובכללם בעלי מכולת, שהורשו להחזיק בעסקיהם לפי שעה (גם לאחר הלאמת המסחר והתעשייה), המשיכו כמנהגם לשבות ממלאכתם ביום השבת. אולם בכמה מקומות, ובעיקר, בעיירות קטנות, קפצה עליהם רוגזה של הרשות על טיבה של תופעה זו, והתגובות שעוררה ניתנות ללמוד מהדגמת אחד המקרים מסוג זה, שאירע בעיר המחוזית טאבריג, ופורסם בשעתו במדור המכתבים למערכת שבעיתון היהודי "דער עמעס" בקובנה, ושקטע ממנו מהבא כאן:

... קיבלנו מכתב מהחנוונים פ. לעוויטאנ וי. קאפלאנ [פ. לויתן וי. קפלן], ובו הללו מתלוננים, שמאלצים אותם לפתוח את חנויותיהם בשאבעס [בשבת]. המה מפרשים זאת כאנטישמיות ופגיעה בחוקה הסטאלינאית, המבטיחה לכול את חופש המצפון. מאחר שאנו בדעה, שהעניין אינו מקומי בלבד, הרינו רוצים לנגוע בו:

הקואופרציה הצרכנית והמסחר הממלכתי במדינתנו עדיין אינם מסוגלים לספק את כל הצריכה. אי לזאת עדיין יש לסקטור הפרטי של המסחר הזעיר תפקיד מסוים באספקת תוצרת לצרכן. אם נרשה, שהחנויות הפרטיות תישארנה סגורות בימים מסוימים, משמעו של הדבר גרימת אי-נוחות לצרכן באספקת צרכיו. כמובן, אין להרשות דבר כזה, שהרי החנויות נוצרו למען הצרכן, ולא הצרכן למען החנויות. אם מישהו חושב, שפתיחת חנותו בשבת היא בניגוד למצפונו, רשאי הוא לחופש לו מישהו שיחליפנו, או אמצעי דומה לזה, באופן שהוא יוכל להישאר שלם עם מצפונו... אף יש מקרים במקומות מסוימים, שמחזיקים את החנות פתוחה גם ביום ראשון, ומכל מקום אין לראות בנושא זה אנטישמיות או פגיעה בחופש המצפון.

ניתן אפוא להניח, שהטיפול בנושא של פעילות המסחר הזעיר בשבת קיבל במקומות שונים עדיפות שונה, ובמידה רבה הלה הדבר תלוי בצמרת השלטון ובפעילי המפלגה המקומיים. להלכה הכריחה הממשלה את היהודים לפתוח את החנויות בשבתות. אך למעשה נשאר הנושא פתוח במשך כל שנת השלטון הסובייטי בליטא עד עצם פרוץ המלחמה - 22 ביוני 1941.

פתיחת בתי הספר בשבת

בצורה אחרת ובאמצעים שונים לגמרי נכפתה על ציבור התלמידים וההורים היהודיים העברת יום המנוחה משבת ליום ראשון ב-160 בתה"ס בליטא שלשון ההוראה בהם הייתה יידיש. בבת"ס הללו (10 מהם תיכוניים) למדו אותה שנה קרוב ל-20,000 תלמידים. רובם ככולם למדו עד עתה במוסדות חינוך, שבהם הייתה שולטת הלשון העברית והרוח הלאומית-מסורתית.

כמו ביולי-אוגוסט 1940, בעת שהתנהלה המערכה הקודמת בקרב ההורים למעבר משפת הוראה עברית ליידיש, כן עתה שימשו בתי-הספר בקובנה, כדוגמה וכתקדים לכל ערי השדה, וכן גם לווילנה.

הפורום הראשון, שכונס בפומבי לדיון בנושא הורכב (וכנראה לא במקרה) מהורי התלמידים של בתי-הספר העממיים מס' 48-47, וחלקם הניכר למדו קודם לכן בכיתות הנמוכות של בית-הספר התיכון היידישאי ע"ש שלום עליכם, שכלל במידה לא-קטנה יסודות שמאליים קיצוניים. במהלך הכינוס הזה, שהיה ב-13, באוקטובר, והשתתפו בו כ-350 הורים (של 700 תלמידים) התבטאו מספר הורים, וביניהם גם הח' אלפרוביץ (סגן-הקומיסר העממי לתעשייה):

"די והותר כבר להסתגר בתוך חומה דתית, שיצרה תהום בין היהודי ובין הגוי, וכשם שאנו מתנגדים לאנטישמיות, כך גם עלינו להיאבק ב"אתה בחרתנו".

הנימוק הנוסף שהושמע באספה זו, כדי לשכנע את כלל ציבור ההורים העובדים, היה

ש"יוכלו ההורים לפחות פעם אחת בשבוע להתראות עם הילדים".

בסוף הוויכוח הנלהב התקבלה ברוב עצום (נגד שלשה בלבד! ) ההחלטה, שיום המנוחה של הילדים יהיה כשל כל הילדים הסובייטים - יום א'.

כינוס דומה יזמה גם הנהלת גן-הילדים, שהיה קודם לכן על-יד בית-הספר "שלום עליכם". המנהלת מסרה להורים

ש"למעלה מ-50% של ההורים כבר הודיעו, שברצונם שילדיהם יהיו חופשיים ביום ראשון, ביחד עם הוריהם".

כמובן, גם שאר ההורים הצטרפו לכך, ו"ההחלטה התקבלה בתשואות רבות". גם בכינוס של ההורים של תלמידי בית-הספר היהודי העממי מס' 36 בסלובודקה טענו הדוברים (בעיקר חברי ועד ההורים החדש שנבחר אז מניה וביה),

"שלא ייתכן שלהורים ולילדים יהיו שני ימי מנוחה נפרדים".

ובהזדמנות זו אף נתבעו ההורים להסתייג מן הדת ומהשפעתה המזיקה, אף צוינה, בכינוס העובדה, שבית-הספר הזה, שתמיד היה מתקדם, חייב להתקדם גם עתה ולהוות דוגמה לבתי-ספר האחרים. ברוח זו נתקבלו גם שאר ההחלטות, כשהאחרונה שבהן מביעה ברכה

"לצבא האדום רב העצמה וכמשחרר העמים החב' סטאלין".

ראוי לציין, שהמערכה לשינוי יום המנוחה נערכה, במקרה או שלא במקרה, בתקופת הימים הנוראים וחג הסוכות, ולכן נכללו, במסגרתה גם דרישות, הנוגעות, לקיום הלמודים בימי חגים למועדים יהודיים. במהלך המערכה הועלה בהבלטות גם מוטיב האינטר-נציונאליזם, כפי שניתן לראות מתוכן החלטה באחת מהעיירות הקטנות:

אנו, הורי התלמידים בבית-הספר העממי בקורשאן, דורשים שבבית-הספר שלנו ילמדו בשבתות ובימים טובים דתיים יהודים, וזאת בגלל הטעמים הבאים:
1) אנו עצמנו עובדים בשבתות, ונחים בימי א' שבהם נחים כל העובדים של ססס"ר [הרפובליקה הסובייטית הסוצאליסטית הליטאית].
2) כדי שיוכלו ילדינו לבלות עמנו את יום המנוחה.
3) כדי לחזק את הסולידאריות עם העובדים הליטאיים ולשרש את הרוח הריאקציונית של "אתה בחרתנו", שהתאימה למשטר השוביניסטי של תקופת סמטונה [נשיא ליטא במשטר הקודם] אך לא בליטא הסובייטית הסוציאליסטית.

בצורה זו או אחרת נמשכה המערכה עד סוף 1940. ובתחילת 1941 כבר לימדו בבל מוסדות החינוך היהודיים בשבתות ובימים טובים.

בדומה למה שקרה בעת העברת בתה"ס העבריים לשפת ההוראה יידיש, אף ההתנגדות של כלל ציבור ההורים והמורים בנושא הלימודים בשבת הייתה בדרך כלל חלשה יחסית, ו"בזמן קצר מאד השלימו עם המצב".

המאבק בבתי הספר

תגובות הרבה יותר נמרצות בנושא זו הובעו מצד מורים והורים בודדים, ובעיקר מצד תלמידים, ובהם יוצאי בת"ס עבריים חילוניים. שכן גם לאחר שעברו בתה"ס היהודיים ללשון ההוראה ביידיש ולמנוחה ביום ראשון, עדיין נודעה בין כותליהם השפעה רבה לתרבות העברית ולמסורת הדתית-הלאומית; ואין תימה בכך, שהרי שני הנושאים הללו השתרשו במשך הדורות, והיו לסימני ההיכר האופייניים של החינוך היהודי בליטא. על כן גם לא ניתן (לפחות במשך שנת לימודים אחת) לחסלה כליל, אלא לדחוק אותה בלבד, ואף זאת במאמצים וקשיים רבים. אי לזאת הפכו שני נושאים אלו לנקודות תורפה מרכזיים במהלך הסתגלותם של מרבית התלמידים והמורים (במיוחד מי שבאו מבת"ס עבריים ודתיים) לדפוסים ולנורמות של בה"ס הסובייטי.

על רקע זה היה אפוא קיים מתח מתמיד כמעט ומאבק סמוי בין חלק התלמידים (אגב אהדה בשתיקה מצד כמה ממוריהם הוותיקים) לבין השלטונות של, בתה"ס, ולא אחת אף פרצו גם התנגשויות גלויות. אף על פי שרשמית לא הוכיחו תלמידים לכתוב בשבת, הרי הופעל עליהם לחץ מתמיד, בצורות שונות. תלמיד הכיתה החמישית של בה"ס התיכון מס' 12 בקובנה, שהיה אחד המעטים שלא כתבו בשבת, הוזמן לפתע אל המנהל לקבל פרס של 20 רובל, כביכול על הצטיינותו בלימודים, אף על פי, שלא היה כלל תלמיד טוב.

"הרהרתי, שכאן גלומה בוודאי איזו כוונה שהיא -- כתב הלה בזיכרונותיו, שנה אחת לאחר מכן --ובעוד רגע אחד נתברר לי העניין. נזכרתי, שהיום יום השבת. המנהל הגיש לי עט נובע דביק ובקש ממני שאחתום, שקיבלתי את הכסף. מלחמה פנימית פרצה בלבי... התאמצתי בכל כוחי, ועניתי שאיני כותב ביום השבת, ובלי לחתום הנחתי את הגיליון ויצאתי מחדר המנהל".

התנגדות למחיקת היהדות

התנגדות עקיבה לכתיבה, הראו במיוחד תלמידי מוסדות חינוך דתיים לשעבר, אך גם אחרים נהגו כך: אם בשל השפעת הוריהם, ואם מתוך מוטיבציה עצמית. במאמר לסיכום שנת הלימודים בבה"ס התיכון מס 12 בקובנה, שנכתב בידי מפקחת המוסד הזה צוין המאבק בתחום הדתי:

במקביל לפעילות החברתית עמד בה"ס בחזית נוספת - האדיקות המסורתית של אחוז ניכר של הילדים, שהתבטאה במיוחד באי-רצון לבקר את בה"ס בשבת ובהימנעות מכתיבה בשבת. בנושא זה היו צריכים לנהל מערכה מחושבת היטב, היינו חייבים היו לגשת בצורה עדינה לעניין, מאחר שכנגד התעמולה הישירה התחפרו הילדים בעמדה של שתיקה... אני חייבת להדגיש שגם בחזית זו טרם השגנו את כל 100 האחוזים. עדיין מצויים אצלנו כ-10 ילדים. שאינם כותבים בשבת, אך לבה"ס הם באים.

על אף המאמצים להילחם בתופעות אלו לא פסקו ההיעדרויות של תלמידים בשבתות ובחגים בב"ס זה וכן גם באחרים. תקריות רבות במיוחד. אירעו בתקופת חג הפסח. אם כי, בדרך כלל יש לראות את הסיבות לתקריות אלו באמונה דתית או בהרגל מושרש לקיום המצוות, הרי לעתים תכופות חברו כאן נימוקים לאומיים וביטוי לאי-ההשלמה עם הנורמות החדשות. בתקריות המתוארות להלן היו מעורבים משום כך בעיקר תלמידים, שלא הצטיינו בקיום המצוות גם קודם לכן. בכיתה השמינית של בה"ס התיכון מס 12 בקובנה נעדרו במאורגן מבה"ס בימים האחרונים וביום הראשון של פסח, וזאת על אף האזהרה המפורשת שניתנה להם לפני החג. תלמידים בכיתה העשירית של אותו בת"ס הגיעו ללימודים ביום הראשון של פסח, כשהם לבושים בגדי חג, אך סירבו לגשת אל הלוח ולכתוב, בנימוק שחג היום. המורה ד"ר למכן עבר על תקרית וו לסדר-היום. מתיחות מסוימת השתררה בפסח גם בבה"ס מס 12 בווילנה, כשרבים מן התלמידים לשעבר של בה"ס ע"ש י. ל. פרץ לא הופיעו ללימודים,. והמפקח והמנהל הטיפו מוסר להורים בשל כך. בכיתה התשיעית של בה"ס התיכון מס 11 בקובנה מספר תלמידים וכן גם המורה הביאו מצה לכיתה, ואכלו אותה בפרהסיה.

מלחמה ביהדות

בהמשך לביטולה של שפת ההוראה העברית ושל ימי המנוחה בשבתות ובימים טובים יהודיים בא הצעד הבא: ביטול הוראתן של תולדות העם היהודי, של התנ"ך ושל כל הקשור בלימודי היהדות, חוץ מן הספרות שביידיש וכמובן גם של שפת יידיש ודקדוק יידיש. בכמה מבתה"ס הוקמו חוגי תלמידים לדיון בנושאי הדת ובנזקים שזו גורמת להמוני העם.

במקביל למערכה המיוחדת לביטול ימי המנוחה ביום השבת ובחגים בבתה"ס היהודים, התנהלה בציבור היהודי ומעל גבי העיתונות היהודית בקובנה (,,פטלקסבלאט") ובווילנה (,,ווילנער עמעס") גם מערכה כוללנית נגד הדת עצמה בכלל, ונגד הדת היהודית בפרט. לשיא הגיעה המערכה בתקופת הימים הנוראים והחגים בסתיו תש"א.

כך למשל מצא לנכון הוועד המקומי של המפלגה הקומוניסטית הליטאית בווילקומיר לערוך שם בערב, יום-כיפור אספת הסברה לאוכלוסייה היהודית על משמעותם של החגים הדתיים ביהדות. כנואם המרכזי הוזמן להרצות באספה זו חיים שוחט, מנהל בה"ס התיכון היהודי המקומי. לאחר שסקר את תולדות העם היהודי, הוכיח המרצה בליווי דוגמאות, כיצד הצליחו הכיתות הקלריקאליות והפלוטוקראטיות להתאים את התוכן והמועד של החגים לפי האינטרסים שלהם עצמם. בסיום ההרצאה קרא לנאספים

"להתנער מן הכבלים הבלתי נראים לעין של סיפורי הבדים הדתיים ולכוון את כל תשומת הלב והמרץ לעבודה מעשית ותועלתית למען חיי אושר וצדק בעולם הזה.

כן הושמעה באספה זו הרצאה על היחס שבין המארקסיזם והדת, והוקראה הומורסקה אנטי-דתית.

בערב סוכות פרסם ה,,פאלקסבלאט" כתבה נגד הדתיים, ובה תיאור מלעיג של מהלך התפילות, ביום-כיפור בשורה של בתי-כנסת בקובנה. בין השאר צוין בה, שבציבור המתפללים בלטו הפעם עשירים ובעלי-רכוש, שמפעליהם הוחרבנו, ושבאו, כביכול, להתדיין עם אלוהיהם, למה עזבם... אף מסתבר לפי אותה כתבה, שבבית-הכנסת של הקצבים, שהופיע בו חזן וילנאי עם מקהלתו נראו יחסית, הרבה צעירים, ואילו בבית-הכנסת הכוראלי, שבו הכריזו חברי המקהלה על שביתה היו פחות מתפללים לעומת השנים הקודמות.

ברשימה נוספת תחת הכותרת "השתחררו מהשפעות קלריקאליות", שפורסמה בעיתון זה בסמוך לכך, מובעת הדעה, שהדת היא

"מוצרם של העשירים והמדכאים, ולא נוצרה אלא כדי לשעבד פועלים ועמלים".

ואילו העשירים עצמם מצאו תחבולות, כיצד להתחמק מן הצווים והסייגים, שהטילה הדת היהודית על מאמיניה. כך, למשל,

"בימי תשעת הימים, שמתאבלים בהם על חורבן בית המקדש, אסור לאכול בשר, אך אוכלים תרנגולות, אווזים וברווזים".

בית-הכנסת תואר ברשימה זו כמקום של "שפיכות דמים, לשון הרע ורכילות".

לימים, כשהחל המסע נגד אלה שכונו "הספסרים והטפילים הכלכליים", פרסם ה"עמעס", הקובנאי (שהחל להופיע, במקום ה"פאלקסבלאט"). בהבלטה יתרה את דבר גילויו של ארגז סבון בתוך ארון-הקודש של בית-הכנסת בעיירה פרן. לא זו בלבד, שגילוי זה תואר מתוך שמחה לאיד, אלא גם כהיקש לגבי כלל בתי-הכנסת, הגבאים, השמשים והרבנים המשרתים בקודש. התקפות נוספות על בתי-כנסת, ומוסדות, חינוך דתיים וכן על עסקנים מקומיים, ובפרט על רבנים מפורסמים - כמו הרב ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה והרב צירלסון מקישינוב - הוסיפו להתפרסם מעל גבי העיתונות היהודית בקובנה ובוילנה בהזדמנויות שונות, ואף שהמסע נגד הדת נמשך בצורות שונות בעיתונות היהודית ומעל קרשי הבימה בעצמה זו או אחרת ממש עד היום האחרון של המשטר הסובייטי בליטא בתקופה האמורה, מכל מקום אין להגזים ממשמעותו האפקטיבית; לא פעם נראה, שלפחות לפי שעה זה היה במידה רבה בחינת "מס שפתיים". מכל מקום כמעט שלא התריע מסע זה בעד יהודים דתיים לנהוג כמנהגם ואפילו בפרהסיה.

עם זאת המשיכו לנחות על היהדות הדתית מכות נוספות מצד השלטונות, ובעיקר כתוצאה של מדיניות כללית, ולאו דווקא בקשר ובצמידות להתקפות האידיאולוגיות-תעמולתיות העיתונות כפי שתוארו לעיל.

פגיעה בישיבות

המכה הנוספת (בתקופת השלטון הסובייטי), שהונחתה על היהודים בליטא בתחום הדתי, פגעה לכאורה בתלמידי הישיבות וברבותיהם, אולם בשים לב למשקל הרב שנודע למוסדות התורה בציבור היהודי המקומי, גרם דבר זה לזעזוע מסוים בחלקים ניכרים של כלל האוכלוסייה היהודית. ההתנכלויות מצד השלטונות להמשך קיומן התקין של הישיבות (קודם כל של אלה שהגיעו לכאן מפולין) לא התבטאו בפעולות מוצהרות ופומביות כציווי סגירה וכדומה - כפי שנהגו כלפי מוסדות קתוליים מסוימים - אלא נעשה יותר בהדרגה ובעקיפין, וכמעט בצנעה. על מצב דברים זה נרמז גם מתוך הפרטים, שמסר הרב י. אידלשטיין, מזכיר ישיבת קאמיניץ-ליטובסק, עם בואו לא"י לאמור:

... אמנם הממשלה אינה רודפת את הישיבות, זולת העיתון האידי הקומינסטי "פאלקסבלאט", הממטיר אש וגפרית על "קני הקלריקאלים", הרי העיתונים הליטאים והמוסדות הממשלתיים אינם פוגעים לרעה בישיבות, אולם בסיסם הכלכלי מתערער והולך, עד עתה היהודים בכל עיירה ועיר, שקיימת בה ישיבה, פורסים מפתם למען בני תורה, אבל אין הקומץ משביע, ובפרט שנשבר מטה לחמם של התושבים בעצמם... לפי שעה לומדים בשקידה רבה, לומדים ביום ובלילה, בתנאי סבל קשים ממשיכים את מסורות הישיבות הליטאיות הגדולות, אולם העתיד הוא הרה סכנות, וחוששים, שמא תתחיל הממשלה להילחם בישיבות ביד חזקה, ובפרט נגד ישיבות הפליטים. כמה פעמים פנו השלטונות בשאלות וחקירות על מקורות ההכנסה, טיב הלומדים ועוד - "ההתעניינות" הזו מטילה פחד. . .

פיזור הישיבות הגולות מפולין

ואכן לא היה זה חשש שווא, זו לאחר זו נצטוו ישיבות הגולות מפולין, ובכללן ישיבת מיר על 300 תלמידיה, לעקור מערי השדה הגדולות (שבהן נשתכנו בתקופת ליטא העצמאית) ולהתפזר בעיירות. גם שם, בתנאים קשים של מגורים ובתת תזונה, המשיכו תלמידי הישיבה ורבותיהם בלימודם, ואף הגבירו ביתר שאת את מאמציהם העליונים כדי לקבל היתרי יציאה מברה"מ ורשיונות כניסה לא"י, לארה"ב ולמקומות אחרים מעבר לים, יש לציין שהשלטונות הסובייטים לא זו בלבד שלא הריעו בעד מאמציהם של הללו, אלא שגם נעתרו להשתדלויותיהם של מוסדות ואישים שונים בעולם, וביניהם של רבה הראשי של ארץ ישראל הרב הרצוג ז"ל, להרשות יציאתם של תלמידי ישיבה פליטים דרך אודסה, וימים גם דרך וולאדיבוסטוק, בנתיב זה יצאו בינואר 1941 את ברה"מ 227 תלמידי ישיבת מיר, ולאחר מכן עוד כמה מאות תלמידים ורבנים מישיבות לובלין קלצק, באראנוביץ, קאמיניץ, נובארדוק, ביאליסטוק ועוד.

יציאתם של הללו וכן של פליטי פולין אחרים נמשכה עד לאפריל 1941 - כחודשיים לפני הפלישה הנאצית לליטא. רוב רובם של תלמידי-ישיבה הנותרים בליטא נספה בשואה הגדולה, שפקדה את אירופה כולה. עוד יותר אכזרי היה גורלם של תלמידי הישיבה המקומיים, בליטא, שמחמת היותם אזרחים ליטאיים-סובייטיים לא הצליחו מהם לצאת לחו"ל בשנת 1940/41 אלא בודדים בלבד.

פגיעה בישיבות המקומיות

מלכתחילה נראה, שמעמדן של הישיבות המקומיות שפיר יותר מאלו של פליטי פולין. ברם, גם בפניהן נערמו קשיים חמורים ביותר, ובעיקר בנושאי שיכון וכלכלה. אחד הבניינים של ישיבת טלז הפך למוסד רפואי של הצבא האדום. לאחר מכן הוחרם גם בניין המכינה והפך לבי"ס למלאכה. עם זאת השתדלה הנהלת הישיבה להמשיך, עד כמה שאפשר, במתכונתה הקודמת. בבניינה החדש והמפואר של ישיבת "כנסת ישראל", בסלובודקה, שזה עתה הסתיימה בנייתו ושכמעט לא הספיקו לחנכו, התמקם מפעל גדול לייצור בגדים. התלמידים נאלצו לחזור ולהצטופף בבניין הסמוך של הישיבה הקטנה "אוהל משה". ראשי הישיבה, הרב ר' אייזיק שר וחתנו הרב שולמן נעדרו אותה תקופה מליטא בשל שליחות אל מעבר לים בענייני הישיבה, והעניינים השוטפים נוהלו בידי המנהל הרוחני הרב טיקוצינסקי, והר"מ ר' חיים הורוביץ. מספר התלמידים הצטמצם מיום ליום. חלקם ישבו להם ללמוד בבתי-כנסת אגב קשר מתמיד עם הרב טיקוצינסקי. "הישיבות המפורסמות שבטלז ובסלובודקה עדיין פתוחות - נאמר בכתב-עת אמריקאי-יהודי בינואר 1941 - אולם הרבה אברכים נפוצו, מחמת חוסר אמצעים. רובם הלכו, לעבוד, וראוי לציין שעברם הדתי לא הפריע בעדם מלקבל משכורת או עבודה"

באביב 1941 כשלא נותרו בישיבה אלא בסך הכול כ-30 תלמידים, רובם בני עיירות, ובראשם הרב יחזקאל, נערך בישיבה, ביקור רשמי של אנשי הרשות, והללו הודיעו על סגירתה. בערך באותו זמן (אפריל 1941) נסגרה גם ישיבת טלז, אם כי למעשה המשיכה להתקיים איכשהו בעיירות הסביבה.

אם כי אין להניח, שנוכחותם במקום של מספר אישים דגולים של היהדות הדתית בליטא, שנמצאו אותה שעה, בחו"ל (כגון ראש ישיבת פוניביז' הרב יוסף כהנמאן, ראש ישיבת סלובודקה הרב אייזיק שר) היה בה כדי לשנות שינוי מהותי את גישת השלטונות כלפי הדת, הרי אין ספק, שעובדת היעדרם הכבידה עוד יותר על הרגשת המבוכה והמחנק הרוחני שנקלעו לתוכה תלמידי הישיבה ואנשי המחנה התורני. כאן המקום לציין, שבין האישים היהודים הלא-רבים (לעומת הלא-יהודים) שנאסרו אותה שנה היו גם מזכיר "אגודת הרבנים", מר ד. איצקוביץ, והיועץ המשפטי של איחוד בתי הכנסת, עו"ד נ. לויתן ; פעילים נוספים של מוסדות אלן כמו העסקן טראקנישקי ואחרים הוטרדו ונחקרו עד פעילותם בעבר.

פטירתו של ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי

בנוסף לפגיעות הללו שהזמן גרמן הונחתה על היהדות החרדית בכלל, ובני-הישיבות בפרט, מכה אנושה מידי שמיים - פטירתו של הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה, הלווייתו הפכה למעין הפגנה יהודית גדולה, כפי שסיפר בשעתו עד ראיה:

...הצנזורה לא הרשתה להדפיס מודעות אבל בחוצות, וכן לא הייתה כל אפשרות פרסום בעיתונות, כי העיתונים עצמם עברו בשתיקה על מותו, ומודעת אבל בשכר לא היה אפשר לתת, משום שאסרו על הטראנסקריפציה העברית של שם הנפטר. אף על פי כן נודע מיד דבר מותו ברבים, ומכל ליטא באו מאות ואלפים אנשים להשתתף בהלווייתו. משערים שהשתתפו בה כ-100,000 איש, והצפיפות הייתה רבה כל כך, עד שהוכרחה המשטרה להתערב ולעשות סדרים. בעד הסדרים האלה ביקשה המשטרה שישלמו לה אחר כך, ואמנם שילמו לה.

המשך החיים הדתיים במסגרת המשפחה

במסגרת החופש המוגבל, שהותיר המשטר בחיי הפרט, היה עם זאת בידי היהודים בכלל, ובידי שומרי מצוות בפרט, לקיים, ולו במידה מצומצמת, את אורח חייהם בבית ובמשפחה כמקודם. כך, למשל, הוחג בבתים רבים חג הפסח בשנת ת"ש כהלכתו, ובמיוחד הודות למה שאפיית המצות כדין וכדת הותרה מטעם השלטונות. ואם כי הבשר הכשר התייקר עוד יותר, עם זאת היה בהישג ידם של רבים. במספר מסעדות פרטיות, ובהן אף אלו שהפכו לקואופרטיביות (כמו רשת מסעדות רוזמארין) התנוססו בצורה בולטת מודעות ביידיש: "כשר ווי געווען" (כשר כפי שהיה).

ראוי לציין, כי גם לאחר שבוטלו סופית מוסדות הקהילה, היהודית בווילנה אגב תרועות שמחה מצד הקומוניסטים היהודים שם, גם אז נמצא סידור להמשך התפקוד התקין של השירותים הדתיים. מתוך הקטע דלהלן, שפורסם באותם ימים בארץ-ישראל ע"י עולה מווילנה, הדן בנושא זה, ניתן להקיש אף על, שאר המקומות, ואלו דבריו:

...לאחר שחוסלה הקהילה בווילנה, לא ידעו מה לעשות בבית-הקברות. העירייה, שקיבלה את כל רכוש הקהילה, לא חפצה לקבלו לרשותה. החל מו"מ ממושך עם "ממשלה, ובסופו מינה ראש העיר "ועדה של יהודים דתיים" בהרכב של 5 גבאים של בתי-כנסת ושל חברא קדישא. בסמכות הוועד הזה נמצא בית הקברות, בית-הכנסת הגדול והמרחץ, של הקהילה. גם נקבע תשלום מינימאלי בעד דמי קבורה, 115 רובל, שהוועד הזה רשאי לגבותו מכל אדם בעד מקום קבורה, ומי שרצה דווקא מקום מיוחד, הוועד רשאי לגבות ממנו אפילו 20,000 רובל. בראש הועד הזה עומד עסקן המזרחי פ. דסלר, ומזכיריו הם מזכירי הקהילה לשעבר, ורבלינסקי ופלאטקס. משחוסלה הקהילה, נמסרה השחיטה לרבנים עצמם, כלומר הקצבים משלמים להם את דמי השחיטה במישרין ולא באמצעות הקופה של בית המטבחיים. מחיר קילוגרם של בשר כשר בוילנה היה למן מחצית ינואר 6 רובלים.

על אף הכל רווחו חששות כבדים בציבור, שחלק ניכר של הסידורים וההיתרים לקיום חיים דתיים תקינים פחות או יותר היו ארעיים "על תנאי", כפי, שהובע בצורה קולעת בכתבה בעיתון אמריקאי:

...הרבנים אכן יושבים בערים ובעיירות על כיסאות הרבנות כמקודם, אך פרנסה אין להם, שהרי הקהילות משותקות, ואין מי שיקיים אותם. ואם כי בתי-כנסת ובתי-מדרש לעת עתה טרם הוחרמו כדי להפכם למועדונים, הרי מצפים לכך כל יום...

למעשה נותרו כל בתי-הכנסת בליטא שלמים ועל תילם במשך כל תקופת השלטון הסובייטי עד לפלישה הנאצית. אז הפכו מקצתם למקומות ריכוז ליהודים לפני הרצחם וחלקם למחסנים לאחר שחרור ליטא ב-1944 שוקמו בתי-כנסת בודדים בקובנה, בווילנה ובמקומות אחרים.

* חיבור זה מבוסס על חלק של ממצאים הנתונים בשלבי עיבוד ראשונים מתוך מפעל מחקרי רחב על מצבם של היהודים בארצות ובאזורים במזרח-אירופה, שסופחו לברית- המועצות בימי מלחמת העולם השנייה. המחקר הולך ונעשה, בידי המחבר במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העבריה בירושלים, בסיועם של קרן הזיכרון לתרבות יהודית בניו-יורק ושל קרן אברהם ואדית שפיגל מלוס-אנג'לס שבקליפורניה.