הרב אהוד אחיטוב
מטבעות לחילול מעשר שני
שאלה:
רב מושב ייחד מטבעות כסף לחילול המעשר השני עבור חברי המושב, האם יש צורך להקנות להם חלק במטבעות או שדי במתן רשות בלבד?
תשובה:
באופן עקרוני יכול אדם לחלל פירות מעשר שני שלו על מעות חבירו כאשר קיבל רשות לכך[1], ולכתחילה אין די ברשות גרידא אלא יש למנותו כשלוחו של בעל המעות על מעשה החילול[2]. באופן זה אין המחלל צריך להוסיף חומש היות והוא מחלל על מעות חבירו[3].
השאלה היא כאשר אדם נותן רשות מראש לחלל על מטבעותיו גם פירות שאינם ברשותו. יש הסוברים שבמצב זה הדבר אינו מועיל, משום שהוא ממנה אותו כשליח על דבר שאינו תחת ידו[4]. ויש המקילים לעשות כן לכתחילה, ואף שאין באפשרותו לחלל עתה פירות שאינם ברשותו, היות ומינוי השליחות הוא על אפשרות השימוש במעות הקיימות כבר עתה ביד בעליהן[5] למעשה כדי לצאת ידי כל הדעות רצוי שהרב יקנה לכל אחד מהחברים חלק במספר מטבעות ששוויים יהיה ביחס למספר החברים במושב, בדרך זו כל חבר שותף במטבע והוא מחלל על כספו. כמובן שבדרך זו על המחלל להוסיף חומש בשעת החילול, היות והפירות והמטבע הם שלו[6].
[1] משנה (מעשר שני פ"ד ה"ד), ירושלמי (מע"ש פ"ד ה"ג), והדברים מדוייקים עפ"י גי' הגר"א (שנו"א שם) בירושלמי, וכן ביאר החזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק כג ד"ה מותר), בדעת הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ח).
[2] חזו"א (שם ד"ה והנה), כרם ציון (תרומות פרק מא, גאון צבי שם ס"ק ה).
[3] נאמר במשנה (מע"ש פ"ד מ"ג) שדין הוספת חומש נאמר רק כאשר אדם פודה את פירותיו, אולם מדברי הירושלמי (שם), מתבאר שאף שהפירות הם שלו כיון שהמטבעות הם של אדם אחד הרי הוא פטור מחומש. מהר"י קורקוס (מע"ש ונט"ר פ"ה ה"ח), עפ"י הירושלמי (שם).
[4] הגרצ"פ פראנק (כרם ציון שם), וכן דעת הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א. עפ"י הגמרא (נזיר יב ע"ב): "לא משוי איניש שליח, אלא במלתא דמצי עביד השתא. וכן פסק הרמב"ם (אישות פ"ט ה"ו). נראה שלדעתם אין להסתמך לכתחילה על כך שבשעת המינוי בידו לקנות פירות להפריש מע"ש ולחללו, וכפי שכתבו התוס' (שם ע"א ד"ה מ"ט). ועי' מל"מ (שם ד"ה ומ"ש רבינו), שכ' שאף אם היה תנאי מפורש שהשליחות היא על דשלבל"ע אינו מועיל.
[5] חזו"א (שם ד"ה ונראה).
[6] כך הורה למעשה הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א. אולם גם לדעתו ניתן בדיעבד להסתמך על כך שבידו לקנות פירות ולהפריש מהם מע"ש כבר בשעת מתן ההרשאה, ר"ת (נזיר תוס' שם), ש"ך (יו"ד סי' שכח ס"ק ז) בדעת השו"ע (שם סעי' ג), ערוה"ש (יו"ד סי' שכח סעי' ו).