הרב יהודה הלוי עמיחי

תורת משה בארץ הצבי

לזכרו של הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל

 

א. "במחשכים הושיבני"

 

מו"ח, הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל, נולד במשפחת רבנים ששימשו בקודש בעיירות הקטנות ברוסיא - מאהבת תורה ומרצון להפנות את מירב הזמן לתלמוד תורה.

    הישיבה בערים שאין בהם קהילות מפותחות ומסודרות בענייני חינוך, הביאה לכך שכל מי שרצה שבנו ימשיך בדרך התורה והיראה, היה חייב לחנך וללמד את ילדיו בעצמו. אביו, הרב פתחיה מנקין זצ"ל, היה פדגוג מומחה. מחד גיסא היה בעל כשרון נדיר בהסברה ודרשנות; ומאידך גיסא היה בקי עצום וחריף, תלמיד ישיבות מיר (קשר מיוחד עם האדר"ת), לומז'ה (התקשרות מיוחדת עם בעל "דברי מלכיאל") וראדין (התקשר במיוחד ל"חפץ חיים"). מאישיות רוממה זו ינק הנער משה צבי מנקין את תחילת הלימוד: חומש ורש"י, נ"ך, משניות וגמרא, וכן דרכי החינוך הבסיסיים, יראת שמים וחיזוק אמונה. (הרחבה ב"אורחות פתחיה" שהוציא לאור הגרמ"צ נריה זצ"ל בהיותו על ערש דוי).

    אחר שגדל הנער, הוסיף ללמוד תורה אצל גדולי ומאורי הדור שלא זכו לגלות את אורם מכיון שהיו נתונים במחשכים, תחת שלטון הרשע. בהיותו בן י"ג שנה (תרפ"ו-תרפ"ט) הגיע למינסק, לבית הכנסת "שואבי המים" לחסות בצל הרה"צ ר' יהושע הורדנר זצ"ל (צימבליסט) ור' ישראל יהושע הכהן לייבוביץ זצ"ל, שסיכנו את נפשם על תורת ישראל. (אגב, באותה תקופה למד שם גם הגר"ש ישראלי זצ"ל, שעמד לצידו שנים רבות בכפר הרא"ה). לאחר מכן הוסיף תורה בעיירה שקלוב, אצל רב המקום, הרה"ג מרדכי פיינשטיין זצ"ל, שהיה נחשב ללמדן עצום ומעמיק גדול. אחיו, הרה"ג משה פיינשטיין זצ"ל, כתב עליו "אחי החריף". (הרחבה אודותיו נמצאת ב"ענבי פתחיה" עמ' 17, "שנה בשנה" תשנ"ה).

    תורה מיוחדת זו, שנלמדה במחבוא, בפחד ויראה - נשמרה והתפתחה היטב, כדברי הילקוט (קהלת תתקסז) "תורה שלמדתי במיסתורין היא עמדה לי".

 

ב. תורה זו אורה

 

הרב נריה זצ"ל עלה והתעלה ובא לארץ ישראל, בשנת תר"ץ, בעזרת בקשה מטעם ישיבת "מרכז הרב". בבואו, נקשר מיד בעבותות אהבה עם מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ובנו יחידו, נאמן ביתו הרצי"ה קוק זצ"ל, שפתח בפניו את דלתי ביתו הגשמי ודלתי עולמו הרוחני. תמיד הזכיר שהרצי"ה קוק זצ"ל היה הראשון שהראה לו את הדרך ללימוד ספר "אורות" ולהבנת דעתו של קדוש וטהור, מרן הראי"ה קוק זצ"ל. מרן הרב זצ"ל שם עינו על בחור צעיר וכשרוני זה, וקרבו באהבה גדולה ומתוך דאגה גדולה להתפתחותו הרוחנית.

    מורו ורבו האחרון - טרם צאתו לפעילותו המבורכת - היה איש ירושלים של מעלה, הגרי"מ חרל"פ זצ"ל; נשמה מיוחדת במינה, שהתחברה אל מרן הראי"ה קוק זצ"ל, לא התקשרות של שתי נשמות אלא התחברות מיוחדת, עד שהרב קוק זצ"ל אמר על תלמידו מחמד לבבו ונועם זיוו "כשאני נמצא עם רבי יעקב משה, הרי זה כאילו אני ביחידות" (הרחבת דברים נמצאת ב"שיחות הראי"ה" בפרק ל"ג, "בשדה הראי"ה" עמ' 350­351). מו"ח זצ"ל היה לא רק משומעי שיעורי הגרי"מ חרל"פ אלא גם מהחוזרים על השיעור. מתן השיעור היה כמתן לוחות ראשונות ביראה ופחד גדולים, אולם ההסברה החוזרת היתה ללא המתח וחרדת הקודש של עצם השיעור, אלא בירור הסברות והתבהרותן, כלוחות שניות שניתנו באהבה רמה.

    אצל רבותיו שבארץ ישראל נתגלתה לו לרב נריה זצ"ל תורת ארץ-ישראל: תורה המקיפה את כל מקצועות התורה, לכל גווניהם ורובדיהם, בבלי וירושלמי, נגלה ונסתר.

 

ג. המצוות התלויות בארץ

 

המצוות התלויות בארץ היו אבן פינה במהלך התחיה החדשה. עוד טרם נוסדה ישיבת "מרכז הרב", היתה קבוצת אברכים שהתאגדו סביב מרן הרב קוק זצ"ל לעסוק במצוות התלויות בארץ (תרפ"א). קבוצה מיוחדת זו המשיכה את לימודיה גם לאחר שהוקמה הישיבה. בשעות הערב היתה הקבוצה מתכנסת ללמוד את תורת ארץ ישראל, ומרן הרב קוק זצ"ל היה מרצה שיעורים בפניהם. הנזיר, ר' דוד הכהן זצ"ל, מספר שהרב קוק זצ"ל היה מעביר שלוש פעמים בשבוע שיעורים במצוות התלויות בארץ ("ליקוטי הראי"ה" ח"ב עמ' 160). אהבה מיוחדת זו למצוות התלויות בארץ נתבארה בפתיחה למשפט כהן. וכך כותב שם מרן הרב:

אף שכל התורה כולה היא שכיית החמדה, ובסגולתה תלוי אשרנו וישועת ערי א-להינו - יתרון הכשר ניתן לסגולה זאת בהגיוננו במצוות הקודש והמקדש וכל התורה התלויה בארץ, אשר ד' אלהינו דורש אותה... כי איך נבוא אל הארץ, ולא שמנו אל לב לדעת משפט אלהי הארץ...?

על כן רחקה הישועה, ושיבתנו לארץ קדשנו הולכת בכבדות, תחת אשר היה לה לצעוד צעדי ענק, "כי עת לחננה כי בא מועד", גם כי רצו עבדי ד' ועמו אבניה ויחוננו עפרה תלי"ת... לקבוע חלק ללמודי חוקי התורות והמצוות התלויות בארץ.

בזאת נקווה כי יהיה טוב בעיני ד' להחיש ישענו ולרומם קרן ישראל המושפלת ולקומם חרבות ארץ צבי, כי יעלה זכרוננו לפניו יתברך לטובה.

במצוות התלויות בארץ מתגלה הצד התורני הכללי, אולם מתגלה בו גם צפיית הישועה השלמה. ולכן צופי הישועה האמיתית, של שיבת עם ישראל לארץ ישראל ולהרמת קרן מלכותו - מוסיפים בסדר הלימוד הרגיל את המצוות התלויות בארץ, ומקוממים חרבות ארץ הצבי, "ורב שלום בניך - אל תקרי בניך אלא בוניך".

    הגרי"מ חרל"פ זצ"ל ראה במצוות התלויות בקרקע ארץ ישראל גם את גילוי קדושתה העצמית, ואלו דבריו (מעייני הישועה פרק מז):

ארץ ישראל היא קדושה עצמית פנימית, ומפני זה ישנן מצוות מיוחדות התלויות רק בה. לא שקדושת ארץ ישראל תלויה במצוותיה, אלא אדרבא, מתוך קדושתה נצטוו עליה במצוות אלה; ועל ידי קיום המצוות התלויות בארץ מגלים את קדושתה העצמית הפנימית של ארץ ישראל.

    מרן ה"שפת אמת" (בשלח תרנ"ו) האיר את מעלת המצוות התלויות בארץ באורה של האישיות הפרטית, ואלו דבריו:

כי כפי מזון האדם, כך זוכים לתורה, כפי קדושת המאכל. וזה שאמרו חז"ל (תנחומא בשלח סי' כ פיס' א): "לא ניתנה תורה (לדרוש) אלא לאוכלי המן. שניים להם אוכלי תרומה". כי גם תרומה נקראת קודש. ובאמת אפילו חולין מתוקנים שניטל מהם תרומה ומעשרות נשאר בהם רושם קדושה. ולכן "אין תורה כתורת ארץ ישראל", לפי שהמאכל והמזון מתוקן במצוות התלויות בארץ".

    בפנינו שני מבטים על המצוות התלויות בארץ: האחד, מבט כללי, המגלה את קדושתה העצמית של הארץ ואת הצפייה לישועה. והשני, מבט פרטי על קדושת פירות ארץ ישראל ואכילתם.

    הראי"ה קוק זצ"ל הגדיר את שתי התפיסות הללו, בהקדמתו לספר "עץ הדר" באומרו: "המצוות התלויות בארץ הנה הנן הרכוש הרוחני היסודי של האומה בכלל ושל קדושת יחידיה". (על היחס שרחש מרן הרב קוק זצ"ל ל"שפת אמת", נכתב ב"ליקוטי הראי"ה" ח"א עמ' 65).

 

ד. המצוות התלויות בארץ במשנת הרב נריה זצ"ל

 

מו"ח זצ"ל הסכים לאחר פעולות שכנוע רבות לאסוף את פזורי קונטרסי התורה שפרסם במשך עשרות בשנים. ב"צניף מלוכה" רוכזו המאמרים ההלכתיים בענין מלכות ומקדש, ואילו ב"ענבי פתחיה" רוכזו בירורי הלכות שונים.

    בהתאם להדרכת מורו הגראי"ה קוק זצ"ל, שיש במצוות התלויות בארץ "את הרכוש הרוחני היסודי של האומה בכללה" ומאידך "קדושת יחידיה" - חילק מו"ח זצ"ל את המאמרים העוסקים במצוות התלויות בארץ בין שני הספרים. ב"צניף מלוכה" הובאו המאמרים בענין קדושת ארץ ישראל בכללה, קדושת חבל ימית ועבר הירדן ומעמד שנת השמיטה, שבהם מתגלה היסוד הרוחני של האומה בכללה. וב"ענבי פתחיה" רוכזו המאמרים בענין מהות הקדושה למעשה: תרו"מ ברמת הגולן, שביעית באדמות הפקר, המגלים את "קדושת יחידיה".

    למרות שהספר "ענבי פתחיה" ריכז בתוכו את בירורי ההלכות השונים כפי תוכנם בסדר מסכתות בש"ס, הסביר הרב נריה זצ"ל מדוע שינה את הסדר והניח בראש ספרו את המאמרים אודות קדושת ירושלים ומצוות התלויות בארץ: "משום כבוד המקדש וירושלים וכבוד ארץ הקודש, הוקדמו והועמדו בראש שני הבירורים על קדושתם בזמן הזה".

    בשנת השמיטה תצח"ר, כאשר המצב הכלכלי בארץ היה בכי-רע, ו"שומרי שביעית" היו "גיבורי כוח" ממש, כתב מו"ח את החוברת "דבר השמיטה" (שיצאה לאור בהוצאת "בני עקיבא"), ובה סקירה הסטורית-הלכתית על קיום המצווה במשך הדרות. בחוברת ישנה צפיה לריבוי חקלאים שלא יעבדו כלל בשמיטה, מחד, וביסוס הלכתי לנזקקים לדרכי היתר, מאידך. בהנהגתו הפרטית, שמט את הפירות שבביתו וברשותו; אך כשהתארח אצל אחרים, לא בירר את מקור המאכלים; שהרי אם הדבר מותר באכילה, אין לגרום לבושת פנים, חלילה. באותה חוברת הובאו גם טעמי השמיטה: טעמים כלליים - שביתת האומה והארץ, וטעמים פרטיים - שביתת כל יחיד.

    הרב נריה זצ"ל, בהקדמתו לספר "שבת הארץ" במהדורתו השלמה (יצא לאור על ידי "מכון התורה והארץ", אלול תשנ"ג), הביא את דברי מורו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, (בהסכמתו לספר "מעדני ארץ" על שביעית):

ובאמת כמה יקרו לנו ספרים כאלה, בייחוד בהלכות התלויות בארץ, שהשינון והחדירה בתוך תוכם עפ"י סגולת תורת ארץ ישראל - "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה".

ונראה שבאר את הפסוק "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" על פי דברי חז"ל (ב"ר פר' צט):

"וירא מנוחה כי טוב" - זו תורה, דכתיב: "כי לקח טוב נתתי לכם".

אולם המדרש לא הסביר מהו "ואת הארץ כי נעמה" (עי' העמק דבר בראשית מו טו) ועל פי דברי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, פירוש הדברים הוא שישנה נעימות מיוחדת בתורת הארץ, המצטרפת עם המנוחה של התורה בכללותה.

    מו"ח זצ"ל ינק תורה משתי כליות: תורת חו"ל ותורת ארץ ישראל, ותורתו התברכה בקרבו. היה מבני יששכר יודעי בינה לעיתים, וכדברי חז"ל:

"יששכר חמור גרם" - כשם שהחמור טוען משא - כך יששכר טוען את התורה. "רובץ בין המשפתים" - אלו התלמידים שיושבים בארץ לפני החכמים.

כך טען על עצמו את משא התורה, להחזיק ולהקים בתי מדרשות ואולפנות, מחד; ומאידך, היה מרביץ תורה ברבים לתלמידים שיושבים על הארץ, אולם תורה זו היתה מוארת באור תורת ארץ ישראל, ובשמו ניתן הרמז: תורת משה לארץ הצבי.