הרב יואל פרידמן

 

הפלפל החריף - אילן או ירק

 

הצגת הבעיה

 

    לאחרונה התעורר חשש שמא זנים מסוימים של פלפל חריף הינם עץ, וממילא יש בהם חשש ערלה. לאחר הבירור של אגרונום המכון, אג' מרדכי שומרון נלע"ד שאין חשש כזה בזני הפלפל החריף המקובלים בשוק, והסקירה המדעית הרי היא כתובה בחוברת זו.

    הסיבה שרצו לקבוע שיש לפלפל החריף דין אילן היא שמצאו צמחי פלפל בגינות פרטיות שמשך זמן גידולם הוא מעבר לשלש שנים. ואמנם בשנה השניה והשלישית היבול קטן, הן מצד הכמות והן מצד האיכות. עם זאת, טענו שאין להתיר כי במשך הזמן הפרי נהיה חריף יותר. והחריפות היא מעליותא ולכן איכות הפרי עולה.

 

א. צמח שנותן פרי תוך שנתו

 

    הרדב"ז (ח"ג סי' תקל"א) קבע שהחצילים הם ירק ואין בהם איסור ערלה מפני שצמח זה נותן פרי תוך שנה אחת מהשתילה. ובשו"ת קול אליהו (ח"ב קונט' מחנה ישראל סי' נד) כותב שהוא ראה בגליון הרדב"ז מכת"י של מהר"ש גרמיזאן שהסימן הנ"ל (מוציא פרי תוך שנתו) כתוב בתוספתא*. אמנם לא מצאנו תוספתא זו עד הנה, אך יעויין בשו"ת הנ"ל שמעיד שמהר"א אזולאי אמר בשם תלמידי האר"י ומהר"ח ויטאל שרבותיהם אכלו את החציל כיון שמוציא פרי תוך שנתו. וכן נקטו להלכה הבן איש חי (שו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' ל), שו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' טו), שו"ת יחווה דעת (ח"ד סי' נב) וכרם ציון (הל' ערלה הלכות פסוקות עמ' יא).

    ולפי הסימן הזה נד"ד הוא ודאי ירק, כיון שהוא מוציא פרי בתוך השנה הראשונה. אך החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ובש"ב), אף שהוא מביא את טעמו זה של הרדב"ז, הוא מקבל אותו להלכה רק בצירוף טעמים נוספים.

 

ב. צמח שהיבול קטן והולך

 

    בהקשר לחציל, הרדב"ז מביא טעם נוסף להיתר, שאיכות הפרי הולכת ויורדת. אך לדעתו אין זה טעם מספיק כדי להתיר, ולכן חשב לאסור את החציל, עד שלבסוף הגיע לא"י ושם נתחדש לו הסימן שהזכרנו קודם (מוציא פרי תוך שנתו) ושזה אינו קיים באילנות. אמנם יעויין בתשובה אחרת של הרדב"ז (ח"א סי' תצט), שם הוא מביא את הסימן הזה (שהפירות נהים רעים) להיתר. וגם מהר"ם אלשיך מתיר את החציל מהטעם הזה דווקא, ודבריו הובאו להלכה בברכי יוסף (סי' רצד) ובארץ חיים (סיתהון, סי' רצד ס"ק ג). סימן זה מובא להלכה גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קצו). ואף החזו"א לא דחה טעמו של המר"ם אלשי"ך מההלכה, ורק ציין שאינו עיקר.

 

ג. צמח שמתקיים ג' שנים

 

    הרדב"ז מביא טעם נוסף וגם אותו הוא אינו מקבל והוא: שהחציל אינו מסוגל לחיות לאחר שנות ערלה, ובמקום שאין רבעי - אין ערלה. הרדב"ז דוחה זאת ואומר שאמנם מצאנו שאם אין ערלה אין רבעי, אך להיפך לא מצאנו. החזו"א (שם ד"ה ונראה) כותב שאילן המתקיים רק שלוש שנים, אין בו דין ערלה, כי לא מסתבר שהפירות יהיו אסורים לעולם באיסור ערלה. ולכאורה יש להקשות על החזו"א, מהיכן למד את הטעם הזה בש"ס? הלוא בטענה זו הוא דוחה את סברת הרדב"ז! החזו"א אינו מקבל גם את סברת הרדב"ז שדין ערלה תלוי בדין רבעי. אך המעיין שם יראה שהוא מסביר זאת מכמה צדדים:

א. (שם ד"ה ונראה): "ונראה דגזע המתקייים שנתיים או שלש שנים... כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ורבעי ודאי לאו אילן".

ב. (ד"ה בברכ"י): "כל שאין מתקיים יותר מג' שנה הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים...".

 

    נראה לענ"ד שהסברה העיקרית לדעת החזו"א היא, שעץ שאינו מתקיים שנים רבות אינו אילן. את זאת הוא למד מדברי הגאונים (עפ"י הגמ' ברכות (מ ע"א): "כל אילן דבסיתוא נתרי טרפי...", דהיינו שעץ הוא צמח שמתייבש בחורף וחוזר ומלבלב בקיץ - ובמילים אחרות - שיש לו גזע רב שנתי שמסוגל לחזור ולפרוח כל שנה בקיץ. אשר ע"כ, סברתו של החזו"א אינה כסברת הרדב"ז שתולה את משך קיום העץ בשנות ערלה, דהיינו שלוש שנים בדיוק. לדעתו אפשר לומר, שגם אם הצמח מתקיים יותר משלש שנים בדיוק, כגון ארבע שנים לערך - עדיין ייחשב ירק, כי זאת תכונתו של אילן, שהוא מסוגל להתקיים שנים רבות הרבה יותר. לפי"ז יוסברו דבריו: "כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ורבעי..." וסיום שנות רבעי הוא לאחר ארבע שנים לערך. (ואף שכתב בדיני ערלה ס"ק לח: "אילנות הרכות שאינן מתקיימין יותר מג' שנה...", לאו דוקא, ובפרט כאשר הפירות נעשים גרועים, סימן הוא שהצמח הינו ירק.)

 

ד. דין הפלפל החריף

 

    כאמור, טענו שאמנם יבול הפלפל קטן והולך, אך מאידך פריו נהיה חריף יותר, ומבחינת הפלפל החריפות היא מעליותא, ולכן נחשב כמוסיף והולך ואינו בכלל ירק. ולענ"ד אינו כן, משתי סיבות:

א. רוב העולם אינו מעוניין שפירות אלו יהיו חריפים כל כך. וכך אמר לנו מנהל מפעל, שלאור דרישת השוק אין מעוניינים בפלפלים המרירים והחריפים ביותר. לכן, בין אם אזלי' בתר רוב העולם ובין אם אזלי' בתר רוב הפרי, עלינו לקבוע על פי הרוב שהחריפות אינה מעליותא. נמצא שלא רק כמות הפרי יורדת אלא גם איכותו. (בהקשר לשאלה אם רוב הפרי קובע או רוב העולם, עי' חזו"א שביעית סי' יד ס"ק י ד"ה וכל, וסיכום השיטות במשנת יוסף שביעית ח"ג עמ' קז-קיב).

ב. הסברה הבסיסית, שכאשר כמות ואיכות הפירות יורדת הצמח הוא ירק, לענ"ד נלמדת ג"כ מדברי הגאונים. כי מקור דברי הגאונים הוא כאמור מהגמ' ברכות (שם): "היכא מברכינן בפה"ע? היכא דכי שקלת ליה לפירי - איתיה לגווזא והדר מפיק..." כלומר שאילן הוא צמח שיש לו גזע רב שנתי וכל שנה הוא מתחדש ונותן פרי, אך אם לאחר שנים מועטות הוא אינו נותן פרי או שכמות ואיכות הפרי יורדות בהדרגה - אין הוא אילן. לפי"ז התכונה הזו היא תכונה אובייקטיבית של הצמח, ואין היא תלויה ברצונו של איש זה או אחר. גם אם אצל כמה אנשים מיוצאי תימן החריפות היא מעליותא, עצם העובדה שכמות הפרי יורדת, מהווה עדות שהצמח הזה אינו אילן.

 

סיכום

 

    לדעת כל האחרונים שמסתמכים על כך שצמח שמוציא פרי תוך שנתו הוא ירק, אזי הפלפל הוא ירק. אין ספק שכאשר מסתכלים על מכלול התכונות של הפלפל, הריהו ירק, כי כאמור הוא נותן פרי תוך שנתו, וכמות הפרי ואיכותו יורדות בהדרגה. ואף שהפרי נהיה חריף יותר - אין בכך כלום. ואף לדעת החזו"א י"ל שאף אם הוא מתקיים ארבע שנים, הרי זה בכלל "שנים מועטות".

    בנוסף לנימוקים ההלכתיים דלעיל, אנו רואים שנהגו מקדמא דנא לאכול את הפלפל החריף, בפרט בעדות תימן ועדות המזרח, ומעולם לא העלה איש פקפוק על כך. וכלל גדול הוא בדין: "פוק חזי מאי עמא דבר", כמבואר בגמ' (ברכות מה ע"א, עירובין יד ע"ב, מנחות לה ע"ב), ומבואר בתוס' (מנחות שם) שהוא אף להקל, ויעויין בס' ארץ חיים (סיתהון שם) משם מהר"י קארו (בחצילים) ובמהרי"ט (ח"ב סי' לד) (בורדים) שיש להקל כיון ש"פוק חזי מאי עמא דבר". וכן מצאנו בתשובת הרדב"ז (עי' לעיל) שדן על החצילים, שלכל אורך התשובה הרדב"ז מנסה למצוא צדדים להיתר ע"מ להצדיק את המנהג לאכול את החצילים - אך לשוא. ובסיום התשובה כותב וז"ל: "כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר... ונתחדש לי טעם אחר... הילכך ירק הוא".

    למעשה, הראשון לציון הגר"מ אליהו שליט"א הורה לנו שהפלפל החריף הוא בכלל ירק ואין בו דין ערלה, וכן שמענו שפסקו למעשה הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א והגר"י קאפח שליט"א.

    בקשר לפלפל ה"סודני" שגדל שנים רבות (בגינות נוי), וכמות הפרי ואיכותו עולות, ראה עמ' 23 - צ"ע, אף שמוציא פרי לאחר חצי שנה, ולענ"ד יש להחמיר בספק דאורייתא.